הסאטיר בתיאטרון, הסאטיר בתערוכה

חלמנו שאנו יודעים

על המופע 'היינו כחולמים' / עדינה בר-און.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהלים, קכו, א)

עדינה אוהבת לתת לעבודות שלה שמות טעונים, שמרוב שהפכו כבר לביטוי שגור, אנו נוטים לפעמים לשכוח מאיפה באו. באה מנוחה ליגע כבר מזמן קיבל חיים עצמאיים משלו מאז נטבע על-ידי אלתרמן סמבורסקי בשיר העמק. "יותר – מדי" במשמעות הנייטרלית הרגילה ובמשמעות הסלנג הקנטרנית או שמא האירונית. יענו הגזמת. הגזמת בחלומות לעסוק באמנות המוזרה הזאת שאף אחד לא מבין ובבצלאל הכריחו אותך לעצור מכך ולהמשיך לצייר. כאילו שלא יהיה יותר מדי… אם היו אומרים לנו שהאמנות המוזרה הזו תגיע למוזיאון תל אביב כעבודה מוזמנת, האם היינו כחולמים. בעצם, אפשר לקרוא לזה רטרוספקטיבה, אינטרוספקטיבה, כמו כל התערוכה הזו, מהאוסף הישראלי הקבוע של המוזיאון. כי עדינה כבר היתה פה, בתערוכה של יונה פישר, כלומר בתערוכה של אלן גינתון, "העיניים של המדינה" (1998), שסקרה את שנות ה-70 המושגיות באמנות הישראלית ויצרה מחדש חלק מהתערוכה "סדנה פתוחה" שאצרו יונה פישר וסרג' שפיצר במוזיאון ישראל בשנת 1975.

יש לי אפילו את הקטלוג של התערוכה משנות התשעים. ספר שמן, של כ-350 עמודים. בפורזץ הדבקתי נייר דביק כתום, עם הפניה לעמוד 41-43, לעבודה של אפרת נתן. שם נכתב: "לפעמים גם חלום הוא מקור העבודה." ומדובר במיצג גשרי הירדן של אפרת נתן (בית האמנים בתל אביב, 1975), שם מיטה, מזרונים מייצגים גשרים, מייצגים משהו פוליטי וגם דגל גדול על מוט עץ. וממשיך הכתוב ומציין "האירוטיות המובלעת מזכירה את תערוכת "המזרונים" של קבוצת עשר פלוס. וגם מיטה אחרת פרדיגמטית, מיטה של ראושנברג שעליה נכתב: 'במיטה של ראושנברג, 1955, השמיכה והכר המרוחים בצבע הם התקה של משיכות המכחול האלימות מציורי האקספרסיוניזם המופשט אל איזור פגיע בבית […]' וסטיינברג הוסיף בקשר לעבודה: 'הומוסקסואליות היתה בלתי חוקית במדינת ניו יורק. מיטתו של ראושנברג היתה זירה יומיומית של פשע.' " (ברפרור ליחסים הארוטיים בין ראושנברג וג'ספר ג'ונס). נו, טוב לדעת. חור בהשכלה. כשאני למדתי עליהם, לא היו מדברים על זה. רק על קית' הרינג ורוברט מייפלת'ורפ. אבל הם מדור אחר. דרך אגב, ראיתי כעת בתמונה ברשת שדגל ארה"ב של ג'ספר ג'ונס מוצג כיום במוזיאון כשהוא מכוסה שכבת זכוכית, כמו המונה ליזה. עוד איקונה, שהיא בכלל רפרודוקציה של איקונה…. דרך אגב 2, ג'ספר ג'ונס עוד חי היום הוא בן 92. ואנו חושבים שכל האיקונות שלנו כבר מתו מזמן… דרך אגב, עברתי על הקטלוג הזה הלוך ושוב, עדינה לא מוזכרת בו. אבל היא כן היתה במוזיאון במופע שאיפה (1994), מופע קול ו-וידיאו (של אלון אילת). ולפני כן, הסרט אישה מן הכדים הוקרן במוזיאון כי זכה בפרס השלמת היצירה. עדינה התרכזה לרוב במקומות "חוץ אומנותיים".

וכעת עדינה סוחבת שמיכות צמר עבות שנשארו מהמיטה שהיא תלתה על הקיר בבאה מנוחה ליגע, שם היה פוך וסדין לבנים עם הדפס של דגלי המולדת בכחול. היא סוחבת אותן עוד מזמר לח (שראיתי, אך ששופר מאז, כך טוענת עדינה) ומאין דבר (שלא ראיתי). תמיד מסדרת אותן בערמה שכל הזמן רוצה להתפרק, לפעמים יש שם גם קשירות. וגם הדגל היה פה כבר, בנוף (או ששם הוא בכלל דגל סימון לבן, או דגל כניעה…) וגם בעבודה עם המתנחלת האדומה והדגל הלבן, התמצאות (Disposition). איך אני אוהבת שהמשמעות לגמרי משתנה בין העברית והאנגלית של עדינה ועוד נשוב לכך. אולי השם הזה היה מתאים לכאן, אבל שם הלאומי היה ניכר באמנית, בלבושה. פה היה צריך להביא אותו מבחוץ, כי אחרת, זה יכול להיות לא לאומי בכלל. אנחנו מבינים לבד, כאן, שהעבודה מדברת על התמצאות, על התקה. אח"כ אני קוראת שגם התערוכה מנסה להתוות שביל חדש לקריאת הכרונולוגיה או המרחב של האמנות הישראלית. ועוד נדבר על זה.

והנה ציטוט אחר שמתאים פה, שוב על אפרת נתן, "בכל עבודותיה של אפרת נתן יש חשיבות גדולה לגוף – לסימטריה, לשיווי המשקל, לכיוון ולכוריאוגרפיה שלו; אך הגוף אינו מדבר על עצמו אלא מייצג דבר אחר.  גם אצלה יש רצף בין הלא מודע לפוליטי. העבודות של אפרת נתן חוצות גבולות של מיניות, משפחה ולאום." אני תוהה אם בארץ הזו לא יגידו את זה על כל אחד, ולא רק בארץ הזו כמו שראינו. אז אולי לא צריך לדבר על זה בכלל… כי זה תמיד נכון.

יש לי בעיה עם הגישה הזו שרואה את הגוף של המופיען כמו חפץ, כמו גוש השיש בפסל, שהוא נשפט במונחים חומריים. סימטריה, שיווי משקל, כיוון, כוריאוגרפיה. האחרון, לאו דווקא של גוף חי זז, גם בפסלים כמו הלאוקון, כמו בפסלי הבארוק הנעים. אני חושבת שגדולתו של המופיען אינה בכך שהוא חפץ שזז, אלא בכך שהוא סובייקט. הפרעה בקונוונציה המוזיאלית שגורסת הגנה מושלמת על הצופה מפני אינטראקציה עם המוצגים, כמו הקיר הרביעי בתיאטרון. הרבה פעמים תוחמים את המופיענים בזכוכית. הם תוחמים את עצמם, הופכים עצמם למוצג, האם הם institutionalized במקרה זה? או שזו מניפולציה…

את באי המופע קידם שלט, שלא משאיר מקום לספק, האמנית מאפשרת לכם לזוז כרצונכם, כל אחד ימפה את המרחב כרצונו. או שהיא תמפה להם חלק, כמו ב… כבר כתבתי על זה איפשהו… כן, ברשימה על זמר לח, אבל שם מצאתי דווקא מיפוי של יחידות זמן. יש גם מיפוי במרחב הפיזי, גם במרחב הזמן הרחב ביותר. אינוונטר של אבני בניין, אטריבוטים של עבודות של עדינה. אבל שם הקהל יושב על רמפה קבועה. עדינה ממפה את כל הדורש מיפוי בשבילה, בשבילם. ופה קבוע רק שלט שנראה כמו שלט פליז חרוט. מאוד רציניים שם במוזיאון, אמרו ובכל זאת הציבו שתי עגלות של כיסאות מוזיאון מתקפלים. כולם לקחו כיסא וישבו במעגל איפשהו באולם הראשון של התערוכה. אחרי 2 דקות הם קמו ויותר לא ישבו יותר. גם האישה עם הקביים. אנחנו בתזוזה מתמדת. לא רק אחרי האמנית הנודדת, אלא אפילו לפניה, שלא נפסיד שום דבר. ה-FOMO הגיע גם לכאן.

יותר מכל השלט הזה נותן לאמנית כוח על הצופים. היא לא גוף מוחפץ שהצופים יכולים לעשות בה כרצונם (נניח גם לירות בה, כמו במיצג של מרינה אברמוביץ), היא זו שמפעילה אותם. כמו הכוהנת בבכחנליה של הר הכרמל (נוף 1997,1998). למרות שהיא אדם מאוד פרטי. שקשה לו, שלא ברור אם הוא מתנהג כאילו אנו שם או לא.

השמיכות הם אקסטנציה שלנו. מה שאנו סוחבים איתנו, כמו שאומר הביטוי, ולא מתכוון למשא פיזי. פרטי ולאומי. הסיור במוזיאון נפתח בפסל של הרצל. הבאנו את השמיכות ממקום אחר, אבל שם מתחילים לסדר, כלומר למול העולם, למול עיני הקהל. אני בכלל חושבת בצורה פרטית. מה המטען שאני מביאה איתי כשאני רואה תערוכה. האם אני יכולה לראות תערוכה באופן נקי. או שאולי אי אפשר בלי משא, לא נבין כלום. נהיה ריקים. קלים אך ריקים. לא בטוח שזה מה שעדינה חושבת. אבל זה מה שעולה בי כרגע.

המשפט הזה מהתנ"ך היינו כחולמים גויס על-ידי הציונים שהיו בכלל חילונים, כלומר רצו, אבל לא הצליחו להשתחרר מהמשא של הישיבות, למשל ברנר, למשל ביאליק. הם היו ספוגים יהדות הרבה יותר מציונות. וגם כיום אנו שואלים אם אנו ציונים במדינה היותר מדי יהודית והעוד מעט לא דמוקרטית שלנו, אבל בטח לא ציונית. כי ציונות זה השמאל שאנו מוציאים להורג מפני היהודיות. ואולי עוד מעט נחלום שוב על ארץ משלנו, אחרי שניסוי הבית השלישי ייכשל. כי מי שמאפשר את היהודית הזו, זו הציונית, ההקרבה של חללינו אינה יהודית, היא ציונית. יהודים מקריבים רק בשל קידוש השם, לא בשל קידוש האדמה או החיים. מעניין שרק אויבינו קוראים לנו המדינה הציונית, הישות הציונית. ואנו – המדינה היהודית. הפסאודו דמוקרטית. הרי לכם תמצית הביביסטיות.

זה המשא שלי לעבודה הזו באדיבות עדינה וכל המוטיבים שהיא סוחבת איתה מעבודה לעבודה ומסדרת קצת אחרת. אבל מסדרת. בודקת מסדרת. מתרחקת אומדת מסדרת. מה שרואים מכאן לא רואים משם. ויש גם מסע. אני מוזמנים ללכת אחרי החלילן מהמלין שלא מפתה אותנו בכלום, בעצם. רק בשם ה-FOMO. משהו זז, אחר, רצים לראות מה זה. רצים לפני כדי להספיק לראות מהזווית הכי טובה. למה אתם רצים, בסוף מגיעים רק למוות. כלומר למיטה של גדעון גכטמן (מיטות מבוגרים זערוריות כמו של ילדים). כלומר לקדיש של ברכה ליכטנברג אטינגר. הילד מת עוד קודם במסע. זה ילד או ערימת שמיכות. או משא. המשא מת. הרעיון מת. גם התקווה מפציעה לה בין הגניחות והיללות והשירה. של האדם בסוף המופע. התקווה במובן שם ההמנון שלנו… אבל תודו שזה נחמד לחשוב שבכל זאת הרגשנו איזושהי תקווה בסוף…

אני לא יודעת למה אבל מיטה ושמיכות מזמינים שירים, אולי כי במיטה שרים שירי ערש. לא שירי ערש מזמינה עדינה. כבר ערכנו מצעד שירי הפזמונים כשכתבתי על המיטה, בבאה מנוחה ליגע. גם פה יש לי אסוציאציה של שירים: החולמים אחר השמש (בין הברושים והכרם שנית נעבור) ו-פעם היו שם פרחים (ככה יודעים לספר הזקנים שגרים על ההר). שניהם בביצוע הפרברים, את הראשון כתבו יורם טהר לב וסשה ארגוב, את השני ראלף לויתן ותלמה אליגון-רוז. והסיפור של הכתיבה שלו בכלל מרגש. זה בד"כ מופע ללא קול, או עם נהמות קלות ובלתי נשמעות, מהרפרטואר העדינאי הידוע. אבל הנה, ליד התמונה הע-נ-ק-י-ת של מריה סאלח מחמיד עדינה מספרת על החלום לגור במטולה, על העמק שנשקף משם, שהוא בכלל בלבנון. יש לנו חלום לשלום ובסוף אנו רק מתים בשבילו. עדינה אלמנת צה"ל. היא גם נושאת את הקורבן, את הבית. מה זה בית, מה זה נוף, מה זו שפה, עדינה מתחילה באנגלית ועוברת לעברית. בביוגרפיה הפרטית שלה היא נעה בין שתי השפות, זה לא הסבר פניך לתייר.

עדינה אמרה שדלית מתתיהו הזמינה את העבודה. עדינה לא אהבה את הקונספט שהוא לרוב האמן יוצר אילוסטרציה ליצירות הנייחות החפציות. 9 חודשים עבדה עדינה על היצירה. כמו הריון, יש לזה הדהוד בסיפור על שחר (הבן של עדינה) והמעבר מרמת השרון למטולה. ובמקום שעדינה תשרת את העבודות החפציות, הן משרתות אותה. הן הנוף שבו היא פועלת, מרחב שבו לא תמיד צריך לעצור ולראות מה זו כל עבודה. למרות שלפעמים כן. או שלא, אפשר גם בלי. העבודה חיה גם בלי הנוף שלה. אפשר בלי נוף. אבל הנוף נותן עוד הקשרים, אחרת זו עבודה פנימית ואין פנימי בלי חיצוני, כי האדם הוא ייצור חברתי ובלי חברה אין לו קיום, בטח לא סובייקטיבי. האם באמת אפשר להתבודד במטולה לאורך זמן ולחיות רק עם נוף. לא יודעת למה חשבתי על אלכסנדר זייד ומשפחתו שהתבודדו. הציונות משום מה קשורה להתבודדות של מעטים בשטחי שממון. כיסים כיסים של כל השרות והדליות והרינות. כש"אני לא האמנתי לעיני כשראיתי מעשה כשפים ספרי שירה קטנים על מדפים, שירי רחל ו'כוכבים בחוץ' כמו לפני שנות אלף בקיבוץ; אני ממש שפשפתי את עיני, בהיאחזות הנח"ל בסיני." אני חושבת ששפשפתי את עיניי זה כמו היינו כחולמים. ועכשיו לך תקים עם זה מדינה… כלומר חברה. נסתפק בחבורה, עם סולידריות.

האם זה שאנו הולכים אחר עדינה, האם אנו החברה שלה, היציאה שלה מהבדידות, או שאנו נותנים לה את הכוח, להיות מורמת, נערצת. היחיד והחברה. למה שעדינה בכלל תסדר את השמיכות אם אף אחד לא רואה. מה זה משנה המשא שהיא סוחבת אם אף אחד לא רואה. האם העבודה הזו יכולה להתקיים גם בלי קהל. האם כשאני באה למוזיאון לבדי לבדי אני יכולה לזרוק לקיבינימט את כל מה שאני יודעת עליי, עליו, עליהם. לזרוק לקיבינימט את המחשבה שאני ניצפת תדיר בחברה, במצלמות האבטחה. למה אני הולכת ואיך אני הולכת ומה אני משאירה אחריי. האם אני יכולה לקבוע את זה לבד, או שזה תלוי הם, מי שמתסכל עליי. מי שיסתכל על מה שאשאיר אחריי. האם השמיכות הם גם מה שאשאיר אחריי. ה-Legacy שלי. מורשת. כמה המילה הזו טעונה חברתית כשהיא בעברית וכמה היא אישית כשהיא באנגלית. במופע אני חושבת על הוורסיה האנגלית. אולי כי אני מקדשת את האינדיווידואליזם. אני חושבת שזה בגלל שאני שמאלנית. הסקלה בין שמאל לימין הוא מיקום היחיד למול החברה. אבל הקצוות הפוכים. ימין קיצוני, כלכלי, הפרט הקפיטליסט, הרכוש הפרטי. שמאל קיצוני, הכול מולאם. הפריטים משרתים את החברה. אבל משום מה אינדיווידואליזם נחשב ערך שמאלני מבחינת זכויות והגדרה עצמית. מוזר. כשחושבים על זה. האם כשאני באה למוזיאון, עם המשא שלי, אני מסדרת אותו בשביל מישהו שאפילו לא שם. כי גם אם אני לא לבד שם במוזיאון. מי מדבר איתי על מה שרואים. אני לבד, מקסימום בוהה במישהו שעובר. אולי אני חושבת שמה שהוא אמר לאשתו זה שטויות. אני מתנשאת מדי. את מי אם כך מעניין המשא שלי שאני חולקת אותו סתם כך אתכם כעת.

אני נודדת אל עצמי, כי אני חושבת שהעבודה הזו מסמלת מסע ומשא אישי. מישהו אחר יראה משהו אחר. לפי המשא שלו. הסמלים הם אוניברסליים ואבסטרקטיים ויכולים ללכת להרבה כיוונים, אבל יש מסע ויש שכיבה ויש נדודים ויש התיישבות ויש קושי ויש נטישה וחזרה לקחת את השמיכות. ויש ויתור על חלק מהן ופריסה שלהן והן גם התינוק שאח"כ מת. ויש גם סוף של מי שלוקח אותנו לסיור. או שלא. ואם זה מתחיל בהרצל ונגמר במעיל שחור על האדמה עדינה כאילו ערום עריה ליד תמונת קדיש ופסל עץ ענק של גולומבק. ואז היא כמעט נתקלת במעקה שקוף. הבניין הזה כל כך אמורפי שנראה שאין לו התחלה וסוף. קצת מרגיש uncanny. פעם דיברתי על זה בהקשר של נוף. אבל כאן זה קצת אחרת והתקדמתי מאז במחקר על זה ועל ה-sublime. המשא המשא, כמו שני הגבנונים של לוט במחזה של נסים אלוני האם יש מקקים בישראל? היהודי והישראלי. אולי היהודי והציוני… המשא הזה, אתם רואים, כל הזמן משתנה. גם אני פתאום אולי צריכה לסדר מאמרים משכבר. לדייק. כמו עדינה והשמיכות. אני תוהה אם אני צריכה אם אצטרך לעשות זאת, אם אקבץ את המאמרים שלי על עדינה לספר. או להשאיר כמו שזה, קפסולת זמן שזרקתי פעם לעולם.

מה עושים כשמרוב עומס, מרוב מטען, מרוב פרטים, מרוב ידע, לא מסוגלים לכתוב, לעשות סדר. הכול מתעבה ומתרחב ומקבל עוד ועוד שטח במוח, כמו במפץ הגדול. מתי שהוא יגיע כינוס. לתערוכה קוראים דמיון חומרי. אני חושבת שזה לא סתם. אנו הופכים את הידע, את המטען, לחומר. למשהו כתוב. מצויר. מפוסל. לאקאן טען שהכול בא מהשפה. מתנגדיו קראו לו להסביר אם כך איך הידע מתבטא נניח באימז'ים על-פי ברקלי לדוגמה, האם הוא שולל זאת? נקודה למחשבה. איך אני יכולה להביע במילים את התחושות שאני מרגישה ולא מדמיינת. או שאולי אני כן מדמיינת. דמיון חומרי זה אוקסימורון. אולי. מה בין המטען האישי למטען החברתי. בשיחה אחרי המופע עדינה מעלה את הנקודה הבאה. בתערוכה אין שום דבר אמורפי, רך. אני אמשיך. הכול מוסדר, תחום בסד, מתווך בסד. אנו לא יכולים ללא התיווך הזה של החומר. גם שפה היא חומר לצורך העניין, לא דמיון. מישהו ביטא אותה. האמורפיות הזו שעדינה מביאה בינינו ובין העבודות. המטען האמורפי של הדמיון שלנו.  זה שאנו כל הזמן צריכים לסדר. תוך כדי המסע. לאן אנו בעצם אמורים לנסוע לנוע, הדחף הזה, זה גם פרי מטען, היהודי הנודד. יש בעבודה מוטיב של נוודות תגיד עדינה בשיחה בסוף. המעיל שלה הוא מעיל כמו של נוודי הסיי-פיי. נניח בטנק-גירל. אנחנו לא בטוחים שאנו ניצבים על אדמה בטוחה. במגילת העצמאות אין גבולות ברורים של הארץ הזו. נשאיר לאחר כך את הבעיות. עד היום אין פתרון. כשעדינה גרה במטולה וראתה את כל עמקי לבנון, את כפר הקדרים, יש שם אנשים קדרים אמנים כמו דניאל, בעלה הקדר. הטריטוריה לא מפסיקה איפה שעובר הגבול הדמיוני הזה. שהוא בעצם החומר, העובדה בשטח. האדמה היא הדמיון שאין לו סוף עד שהוא חוזר לנקודת ההתחלה בסוף המעגל, כמו עדינה שחזרה שוב לפסל הרצל אחרי שהשלימה סיבוב בגלריות של המתחם התחתון.

***

אני תוהה איך אני אמורה לכתוב על העבודה הזו. מה הנרטיב של העבודה הזו ומה הנרטיב של הרשימה הזו. נסכים שהוא לא לינארי. כי אני לא מנסה להסדיר את המחשבות, אני משתדלת מאוד לפרוע אותן, לעוף, לתת לעצמי מקום להתרווח גם בדברים שלא ממש קשורים אבל כן קשורים בדרך זו או אחרת, כדי לייצר תובנות חדשות, לא כדי להכניס את העבודה החדשה למסגרות קיימות. כדי לא להגביל למעגל הצר, לתחום הצר. אני זוכרת שכשכתבתי את המאמר הראשון על עדינה, על העבודה נוף, לפני יותר מ-20 שנה, התלבטתי איך מייצרים מאמר על "מיצג". עדינה לא אוהבת את המילה הזו וכעבור שנים גם אני לא. לפני כן, ניסו לתחום את הז'אנר הזה לנהוג בדיסציפלינה של תולדות האמנות. עם תיאור לפי כל הכללים של האקדמיה. כך היה למשל בגיליון בכתב העת סטודיו שהוקדש למיצג (מספר 20 ממרץ 1991). זה לא נראה לי הגיוני. מכל המקומות בעולם, המאמר ההוא התפרסם בכתב העת עכשיו, שהוא בעיקרון כתב עת ספרותי. אולי זה מתאים ככה, כי באו מאיה ויקיר, באו הסופרים, ואמרו לי לא כתבת מאמר, כתבת סיפור. וזה היה מאמר, לפי כל הכללים, עם הערות שוליים והכול. מאז עולם הכתיבה התפתח. האמנים גם כותבים את עצמם בתוך העבודות. הסיפור הכתוב הוא העבודה האמנותית, אז אפשר גם שהסיפור הכתוב יהיה העבודה המתעדת, או הנגזרת. האם אני מתעדת את עדינה. סובייקטיביסטית חריפה שכמוני, אני מתעדת בעצם רק את עצמי, איך העבודה של עדינה משתקפת בי. מה היא מאירה בי. אני מקווה שאני מעניינת מישהו אחר חוץ ממני. למישהו זה נראה קצת כמו ניו-ג'ורנליזם. אז אולי יש בזה משהו, יותר מזמין, יותר פמיליארי. לא משהו אקדמי כבד. אבל אני כבדה מסוג אחר, נודדת על זרם התודעה שלי. קופצת מפה לשם. הסכמנו כבר שזה לא נרטיב לינארי ובכל זאת. אנסה ליצור יומן מסע.

איך אתה ממתין למופע בתערוכה. ועוד שמציבים לפניך 2 עגלות של כסאות מוזיאון. לי היה ברור שנלך, שזו עבודת הליכה, אבל הלחץ החברתי עושה את שלו, אני רואה שכולם יושבים במעין עיגול באולם הראשון וישבתי גם. ולידי ישבו פתאום אנשים שהכרתי רק במייל. אז הנה סיבה לפגוש אותם בלייב. בכל זאת תמורה לכיסא. זו חלק מהמניפולציה. זה ברור לכם. מיצג, זה אמנות המניפולציה של האמן על הצופה. כבר כתבתי על זה בהקשר של נוף ועדינה בטח לא המציאה את זה. זה התחיל עוד מימי הפוטוריסטים ששפכו דבק על כיסאות התיאטרון, מאלאן קאפרו שסגר צופים בכלוב… נדמה לי שאני רואה את עדינה עולה ויורדת במדרגות ממול האולם. זה כבר מתחיל או שלא. ידעתי שיהיו הסמרטוטים, סליחה השמיכות. מהצילום שעל ההזמנה. אז זה לא התחיל. מדברים עם מי שיושב ליד ופתאום עדינה שם ליד פסל הרצל עם הערימה. אני עדיין מתעצלת, אבל נראה שאני הראשונה שקמה מהכיסא ועוברת לצד השני של האולם, ליד הכניסה, להסתכל על עדינה מההתחלה של לפני. אני גם מוציאה את הפנקס. מבחינתי, העבודה מתחילה עם המילים הראשונות של הפנקס. אבל אז, אני מצטערת שלא הוצאתי מצלמה. לצלם. את שולי המעיל של עדינה שנגרר על הרצפה באופן מאוד מג'סטי, כשהיא מתכופפת לסדר את הערמה. אני כותבת. "הערמה – כמו מוצג במוזיאון, שיתנהג יפה." כעת עדינה מוסתרת על ידי פסל הרצל. היא עומדת מאחוריו בפוזיציית האדם החושב של רודן. אני כותבת: "האם היה בעוד עבודה שלה? נוף?" עדינה אוהבת לחקות בעבודות שלה פוזיציות מפורסמות מתולדות האמנות. למשל זו של reclining woman. שתהיה גם פה בהמשך והיתה בנוף. בכלל, אחרי שנים של כתיבה על העבודות של עדינה אני יכולה לייצר אינוונטר של מוטיבים מהעבודות של עדינה. הרבה דברים חוזרים, אבל לא ממש, זה בפריזמה אחרת, של עדינה ואולי גם שלי.

עדינה מתרחקת מהערמה, ממפה, בודקת, היא תחזור לסדר. אבל כעת היא בין האנשים. "למה לא צילמתי את זה?" אני כותבת בפנקס. חובב צילם במקום לכתוב ובסוף אחרי השיחה, הוא מציע שיתוף פעולה. התמונות שלו מלוות רשימה זו. הן מראות גם אותי בפעולה, רושמת בפנקס. אנו רוצים להרחיב יותר מאוחר את שיתוף הפעולה הזה. עדינה עומדת להרים את השמיכות, לא, שוב מסדרת. הנה המוצג מוכן ואז להרוס, לסחוב. עדינה בתנוחת שינה על הסמרטוטים באמצע ההרמה… קאט… היא הולכת עם הסמרטוטים לאט לאט. היא תחזיק אותם בכל מיני מיקומים יחסית לגופה, ליד הברכיים, ליד המותניים, מול החזה, מעל הראש (בערך), כמו מיקומים שונים ביחס לאנשים, לתמונות, למוצגים בתערוכה. "האנשים מפחדים לזוז, לעזוב את הכיסא (היה ברור מראש)" עדינה מתקדמת לאט, טיפ טופ, איש לא מעז לעקוב אחריה. היא מגיעה לקצה האולם, יוצאת מטווח הראיה ואז אנשים עוזבים את הכיסאות… "היא נעצרת מול עבודות כמו צופה. מיכאל גרוס, דוד ריב, רפי לביא… האם הם למדו איתה בבצלאל." בכל אופן אותו הדור, הדור הזה. "צופה בתערוכה עם מטען לא קליל, מורידה על הרצפה, כורעת למול העבודות" כאילו שלעבודות יש כוח אלוהי שצריך לכרוע לפניהן, להוריד את כל המטען שלנו לפניהן. יש להן מעמד מיתי. אבל חלק מהאמנים האלו, למדו עם עדינה, עבדו עם עדינה, האם עדיין יש להם מעמד מיתי בעיניה, מעצם היותן עבודות אמנות. או שזה רק בעיני המתבונן שלי. או גם וגם.

כעת עדינה לוקחת רק חלק מהשמיכות. היא מתנהגת כמו "דוגמנית לצלם, מודעת לכך שמביטים בה, לא מתנהגת כאילו אין אנשים" היא אפילו אמרה לי אהלן מאוחר יותר, כשעמדתי ממש סמוך אליה והיא יכלה לזהות אותי, ונתנה לי צ'פחה קלה על הכתף. אנשים מסביב מצחקקים באי נוחות. הקיר הרביעי נשבר. הוא כל הזמן נשבר, זה מה שעושה להם את זה… שעדינה יוצאת מהאקווריום המושגי שהיא אמורה להיות בו בתור מוצג או מופיען… היא מסדרת את השמיכות, מתרחקת, נעמדת רחוק, מסדרת שוב. עומדת להרים, מסדרת שוב. "סמרטוטים כסימן לידע. מסתכלת על אנשים" היא יודעת שהיא נצפית וגם צופה בהם בו זמנית – היא מניפולטיבית, כמו בנוף. "מתח – אני ועצמי עם הסמרטוטים, אני והצופים." כעת הסמרטוטים מושארים לבדם, לנוח. סתם אסוציאציה מהעבודה של עדינה באה מנוחה ליגע שבאנגלית נקראת Rest, ובכלל מיטות, שמיכות… היא "יוצאת, אף אחד לא מסתכל בסמרטוטים שנשארו. מחפשים אותה באולם השני – FOMO."

"חוזרת. אומן–מוצג – מי יותר חשוב?" אולי מוצג הוא רק שארית של האדם והאדם, כשנמצא, מעניין יותר. אני מוסיפה רפלקציות על הרפלקציות שרשמתי בפנקס בזמן המופע. האם הן באותו רובד רפלסיבי או שזהו רובד נוסף של עיכול, אני היידגריינית. עם כל מה שזה לא אומר, כל יום התובנות חדשות. יכולות להיות מעט שונות. הקודמות, כבר לא כאן, הזמן בלען. כל שנותר הוא השארית שנכתבה ואיך שאני מבינה אותה היום. עדינה "ישנה על הסמרטוטים בכריעה. בידיים. הולכת עם הסמרטוטים בכריעה. בעמידה בכריעה. בכריעה כמו מחרבנת? אוספת שוב. מרימה גבוה מדיי. מקשיתה גב לאחור. אנשים זזים מפניה, כורעת מניחה ליד מוצגים. יושבת בפיסוק הסמרטוטים בין הרגליים. נחה עם הראש עליהם. מבט ליצירות. לאנשים. מיפוי. מי אנחנו בכל העניין."

עדינה "מסתובבת מסתכלת ביצירה עם סמרטוטים בין הרגליים – מעין זחילה. מתגלגלת עם הסמרטוטים. כאילו אי אפשר להיפתר מן המטען." זה מזכיר לי שפעם ראיתי סרט תיעודי על מישהי שהיה לה גידול ענק שעטף את כל הטורסו שלה והורידו לה אותו בניתוח. האם המטען שלנו אמור להעיק עלינו, או שהוא הוא אנחנו. מי שאנחנו. "קמה איתם, הולכת מהר." קודם היא הלכה לאט, מאוד. אני חושבת על קצב העבודה, קצב חיי האדם, התרווחות, כצורה לתפיסת קשב של קהל. "כשלאט, כבוד לידע, למטען, לאתוס. נכנסת ביראת כבוד למוזיאון. מסתכלת מרחוק עם סמרטוטים. מיפוי עם סמרטוטים בידיים, לא רק בלי." שוב אומדת, היא לעומת הקהל, לעומת החלל, כלומר המטען שאולי היא תניח איפשהו, לעומת הקהל, לעומת החלל. "מזיזה כיסא כדי להניח את הסמרטוטים. מניחה סמרטוטים, הולכת, מסתכלת מרחוק, מבחוץ." כלומר מחוץ לאולם. "חוזרת, עוברת לאולם השני. מחכה לצופים. רצה לקצה השני. לא משיגים אותה" האם זו תחרות. בין האמן לקהל, על מה. על מי שולט בסיטואציה או לא. "שוב רצה לצד השני עם המטען. משתהה מול היצירה, האם בחירה אקראית או לא. רות דורית יעקובי."

עדינה "מניחה שוב את הסמרטוטים, מסדרת. מתיישבת לאומדן. חוזרת ומסדרת. שלא ייצא מהגוש, שלא יקרוס. קוהרנטיות הידע. להבין מה ראיתי." מה יותר חשוב, הקוהרנטיות או ההבנה. האם ההבנה החדשה מאיימת על הקוהרנטיות. על הסדר. האם הסדר כל כך חשוב. עדינה "פונה להסתכל לעבודה ואח"כ מסתובבת ומסתכלת בגוש או בנו." היא מחזיקה את הפדסטל של הפסל של האיש עם התרבוש, כמו דוגמנית של צלמים. נשמע רעש של אנשים מרחוק. אולי הם נכנסים לקונצרט באולם רקנטי. עדינה ב"תנוחות תפילה, ליד האיש עם התרבוש. קול המהום. חלש כמעט בלתי נשמע. מתחזק. אה – חזק." כלומר צעקה פתאומית, כמו ספורצנדו. "המהום (אסור להרעיש(." אסור להרעיש במוזיאון, למה בעצם. למי נפריע, לעבודות המתות… "האם מכוון? מתוזמן? יצאו מקונצרט? באו לקונצרט?" אח"כ מתברר שהתקיים שם קונצרט של התזמורת הקאמרית. אני מתה על התזמורת הזו. הפסדתי. "שירה בג'יבריש. קצר. חזרה להמהום." אלו קולות מותר לאנשים להשמיע בקהל, מבלי שייחשבו מפריעים, מופרעים, מפריעי סדר. מפרי סדר. מרימה את המטען ליד פסל ראש התרבוש. "ליד במה עם מוצגים. עמנואל הצופה. סוחבת בחזרה… ליד פסל הרצל מההתחלה." חזרנו לנקודת התחלה אחרי הסיבוב בגלריה התחתונה. "מניחה מטען ליד, מורידה חלק ממנו, מסדרת את היתר. זיכרון ושכחה. 2 ערמות. גדולה וקטנה." מה מהמטען שלנו אנו בוחרים לשאת, לתת לו יתרון. לבחור. האם כמו בחירתה של סופי, האם יש בידינו בחירה לגבי המטען שלנו.

עדינה "פורסת שמיכה, כמו מציעה אותה, עושה אותה, to make a bed. כמו שעשו עם קש בימה"ב. אבל שוכבת (כמעט) ליד" השמיכה. היא "פורסת שמיכה ומכווצת אותה. ידע = המצע שלנו. בודקת ממרחק את המיטה (קבר). למראשותיו. למראשות הפסל." של החזון הציוני. "מסתובבת על הבטן כאילו ישנה, רק רגל, כף רגל על השמיכה. מה ה-Legacy" שלנו. מה נשאיר מאחור. כמה פעמים אדם מת. באמת מת. או קם לתחיה… "מחזירה שמיכה לערמה ומרימה הכול. מסתכלת לאחור, יוצאת מהגלריה. הצופים למדו לרוץ אחריה ורק אני מאחור כי אני כותבת." איך משיגים ידע, מתעדים, על-ידי הישארות מאחור, כמו בארכיאולוגיה, או על-ידי ריצה קדימה. ובהקשר לארכיאולוגיה, היה לי הרבה מה לומר על זה, במובן של זמן וזיכרון, ברשימה שלי על ההצגה סילוואן בין הזמנים, בהקשר של התיאוריות של דלז וגואטרי.

חלק ב'. אולי חלק ג'. שכל אחד יחלק כראות עיניו, או שלא. החיים זה כמו מוזיקה. אי אפשר להפסיק. הפסקת איחרת.

עדינה "עולה לאולם השני בעלייה. החלילן מהמלין. מסתכלת בתמונה הענקית. מוניטור/מריה סאלח מחמיד. חלק מהשמיכות מעט נופל. מסדרת עם הרגל (הברך) או קצת מורידה כדי לסדר. נראה שמתלבטת האם לחזור למטה. חלק נופל או שמפילה. מסדרת. עוזבת אותם שם, יורדת, בודקת מרחוק, חוזרת ומסדרת." מתיישבת. מתחילה לדבר באנגלית. ב-1981 הם עברו מרמת השרון למטולה. "מחכה. מתיישבים. מספרת סיפור. בעברית – כעת. 'התבלבלתי'. יום הולדת של שחר (הבן שלה) ברמת השרון, למחרת עוברים דירה." למטולה. "יתרונות: נוף (!) מדהים, הרים מתגלגלים…" אני לא מבינה מה כתבתי פה… "ערפילים בחורף. צבעים. צורות. באביב סוף חורף. טיולים בשביל של מפל התנור. מתנדף לעברינו." הם הפכו מבנה נטוש שהיה מפעל פעם לסטודיו לקרמיקה של דניאל (בן זוגה)." נפתח לעמק מרהיב – מרג'עיון – לבנון. ביום בהיר אפשר לראות את" ראשיא אל-פוח'אר "– כפר קרמיקאי לבנוני. תכנון בית לפי צרכים וטעמים." אחרי שלוש שנים הם חזרו למרכז. עדינה מוסיפה בשיחה שאחרי המופע. האם היא באמת שכחה כמו שהיא מעידה על עצמה, או שזה היה מתוזמן גם. כמה שנים לאחר מכן הם יצרו עבודה משותפת – אישה מן הכדים, משותפת גם לשני ילדיהם המשותפים שהשתתפו בה.

עדינה "מתקרבת לשמיכות. תנוחת עובר. מסתובבת לערמה מטמינה בה את הראש. מרימה אותה. נופל. אוספת. מתקדמת למעלה. מניחה ליד פסל נערה יושבת. מתפרק הכול. ידע =שפה= התחילה נאום באנגלית עוברת לעברית." השימוש בשפה זו או אחרת היא מניפולציה וגם כוח. היא לא באמת התבלבלה. ככה היא מודה בשיחה שאחרי. ומספרת שהיא נולדה וגדלה בכפר בלום, שזה קיבוץ של יוצאי ארצות אנגלוסקסיות בין היתר, כך שבילדותה הוריה דיברו איתה אנגלית. אח"כ הם גם שהו בארה"ב כמה שנים ועדינה גם למדה שם בתיכון. כמעט בכל מופע יש לעדינה קטע של נאום. בעצם נניח בחצי מהמופעים, לפעמים הם באנגלית, לפעמים בעברית, מה שמתאים. לחלק מהביוגרפיה של עדינה המתבטא באותו מופע. השפה היא בחירה, אבל לפעמים קורה לכל אחד שהוא חושב שצריך לדבר בשפה מסוימת ונזכר או מבין שבעצם כולם פה מדברים עברית. לא צריך להתרחק ולשחק אותה דמות ממקום אחר. עוד מקום שמגרד את העטיפה מהשאלה המתבקשת והמתמשכת מה בין אמת ואשליית המופע. מה בין המופיען כאיש וכדמות. עד כמה מותר לו להיכנס למנהרת הדמות שאינה הוא. בעצם כולנו נחווים על ידי אחרים כדמות שהיא לא אנחנו. אבל אני שואלת, איפה הגבול של הקונוונציה פה. כמו ששאלתי במאמר על נוף. למה תמיד אנו חוזרים לגבול הזה, גם אחרי שפרעו לנו אותו אין ספור פעמים. זה כבר מעבר לידוע ולמוכר…

"לקחה כעת רק שמיכה אחת (אחרת מזו שליד פסל הרצל). מתחילה לפרוש ולקפל כמו שק"ש בערך. הקיפול מתחיל ככה כמו קיפול שק"ש ואז מחזיקה כמו תינוק. מערסלת.. אבל מסדרת עוד. פייטה (עדינה אוהבת סצנות קלסיות, ע"ע נוף)." אלא שהפייטה כסצנה נוצרית בתולדות האמנות, היא מריה … אבלה על מות… בנה. כאן זו סצנה של אם השמחה… על הולדת… בנה… אולי זה תנוחה מבשרת את העתיד הבלתי נמנע… כמו הבשורה למריה… אולי הלכתי רחוק מדי עם האסוציאציות שלי, אבל לפעמים נדמה לנו שאנו מולידים ילדים רק על מנת שיהיו בשר תותחים, כמו שאמרו בסרט שיער, אם הוגרלת להתגייס גזר הדין שלך נגזר. כלומר מוות בטוח. ככה זה נתפס אז בשיאה של מלחמת וייטנאם. משפט שלא שוכחים 20 שנה אחרי. זה מה שהניע אז את המחאה שהביאה לסוף הלחימה. היום אנו לא מוכנים ללכת לצבא כדי לממן חרדים, להגן על קידוחי גז של טייקונים. ממש. אנו כל כך תקועים באתוס, שנמשיך גם אם אני לא יודעת מה. "נשכבת כמעט. לא. מסתובבת לצד השני. מערסלת כל הזמן. קשר עין עם הצופים (יודעת שנצפית). ועם התינוק (השפעה חברתית)." הדאגה האימהית האובססיבית הזו. האם היא תכונה טבעית אינהרנטית או חלק מקונוונציה חברתית שאת מרגישה מחויבת להישמע לה, להראות אותה לעולם.

"ממשיכה ללכת למעלה, נעצרת מסתובבת או שלא. מראה את העולם לתינוק. (הידע, הסמרטוטים, נשאר מאחור – עומס הפך לילד (או הפוך), ידע הפך לילד (או הפוך). תנועה בסיבובים. מרים כבסה. ליד פסל עץ (ציפור גן עדן, איתן בן משה), שמעו נע – מיכאל כהן סגן. גרשוני – אל מלא רחמים. (עמיחי)" התפילה היהודית על המת גרסת המסורה כבר תמיד ניבטת אליי מבעד השיר הזה של יהודה עמיחי, של הצבר שעושה צחוק מהכול, אפילו מהמוות. אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו. אבל אני דווקא מקשרת באסוציאציה ראשונית לשיר אחר אלוהים מרחם על ילדי הגן. שירי שכול. ואני בוגרת כתב העת עכשיו, אני יודעת שהשיר הזה הוא המקור לשם כתב העת. עכשיו ובימים האחרים. אני זוכרת את מטבעות החסד שהשאירה לנו אימא. זה המטען שלנו של האם, של עדינה, שאנו עטופים בו, שהוא זה שמרכיב אותנו. חלק מהמטען שלה. לא הכול. מה לאקאן היה אומר על זה שהמטען שלה נפרד ממנה נפרד מהתינוק הופך לתינוק. הוא הוא התינוק. "מראה את התינוק. מניחה את התינוק בסוף הגלריה, ליד הקירון," המחיצה. "מסתכלת בו (הוא מת?) מבט לציפור גן העדן. שוב מסדרת (האם סידור הקבר?) הולכת משם מהר, מודדת, חוזרת, מסדרת, מרחוק, תנועת התלבטות, מורידה מעיל." מה נשאר ממך כשהילד שלך מת, כשהידע שלך מת, האם זה מוריד ממך את כסותך? את הסובייקטיביות שלך? האם ילד הוא היצירה שלך, הבייבי שלך? מה קורה ליצירה, אחרי שהאמן נטש אותה במוזיאון, נטש אותה בעולם. האם היא מתה. האם האמן מת. מישהו בפייסבוק כתב פוסט נרגש על איך מגיעים לסטייט אוף מיינד להתחיל משהו חדש אחרי שהתבסמת ביצירה המוצלחת שלך לא משנה שהוא לא הבין את לאקאן הוא בכלל החליט שזה ז'יז'ק. אבל ההתבלטות קשה. כולם תמכו בו בתגובות. רק אני הייתי חייבת לציין שהוא לא הבין נכון את ז'יז'ק, כלומר את לאקאן. האם הידע יותר חשוב מהרגש. האם מי שמנחם בהתעלמו מהשגיאה בידע, אם הוא בכלל יודע שזו שגיאה, שכן בלאקאן עסקינן, חומר ליודעי רז כמוס בלבד, האם הוא חוטא לידע או שהידע בכלל לא חשוב. חשוב שתרגיש את הידע. שהידע ינחם אותך. רגש זה גם ידע. אמר לאקאן. אולי. אני מנהלת איתו יחסי אהבה שנאה, משתמשת בו ולא מחזיקה מהתיאוריה שלו. מה זה ידע. מה זו אמת. דרך קומוניקציה. נכון להרגע. צילום מצב. Screenshot. ככה עושים גיבוי במחשב.

חלק ג', או ד'. היינו עם המעיל. "מניחה על הרצפה, מסדרת, יוצאת לגלריה הבאה. מחכה. פסל עץ ענק של גולומבק. יושבת זוחלת. בפוזיציית reclining woman, המהום, נשמע כמו צפירה (שוב מזכיר את האינוונטר הקבוע של רכיבי העבודות של עדינה). המהום, זעקה, בכי, נשכבת. ליד העבודה של גכטמן (מיטות קטנות). כעת נשמע כמו תרגיל סולמות – מג'ורי עולה. אך לא. גם היה פעם בנוף, שאיפה, עקידה… מסע אדם בחייו. תמונת זעקה ליד המיטות של גכטמן. ברכה ליכטנברג אטינגר – מרחוק נראה זעקה. מקרוב אנשים וראשים וכתם אדום." מה שרואים מכאן לא רואים משם. איך שאתה מפענח את המציאות, תלוי בזווית הראיה שלך. זו לא טעות. אם מישהו חושב שידע זה דבר אובייקטיבי הוא תלוי במסע שלך קרוב ורחוק, אחורה וקדימה, למדוד ולבדוק, כמו שעדינה נעה ביצירה. אבל ביצירה הזו, להבדיל מה שקורה בזמר לח אנחנו לא מוגבלים לכיסאות, לרמפה שסידרה לנו עדינה מראש. אנו מזומנים, יש אפילו שלט חרוט כאמור… לנדוד במרחב ולהחליט בעצמנו על נקודת המבט ממנה נספוג את הדברים, אי אפשר הכול, היה אומר גבריאל (מוקד), אי אפשר להיות המספר הכול יודע של החיים שלך. אתה בוחר, או נבחרת בעבורך נקודת מבט. לפעמים כשתגלה נקודת מבט אחרת, תשנה את דעתך, או שהאמת תתפוצץ לך בפנים. ידע הוא גם דבר נפיץ לא רק מנחם. בכוחו להרוס וגם לבנות. בעת ובעונה אחת. ותלוי למי ומי בסיטואציה. תחשבו על זה, כשיהיה לכם זמן ואומץ.

"שרה: 'פרחים לפתע יפרחו' (שיר להקה צבאית) – זעקה – > בכי -> שיר לאומי – המהום – התקווה – דומה. אלמנת צה"ל." עדינה אלמנת צה"ל מאוחרת. דניאל דייוויס בן זוגה הוכר כנכה צה"ל ולאחר מכן כחלל צה"ל שנים רבות לאחר שצלל בנחל הקישון המזוהם במסגרת שירותו הצבאי בחיל הים. אבל עדינה מתעסקת בנושאים האלו, הרבה לפני. "נשכבת על הבטן, ידיים מתחת לראש. רגועה. שוב reclining woman. הולכת אחורה עד לגדר השקופה. משתחווה לקהל. מחיאות כפיים." למה מוחאים כפיים כתבתי על זה במקום אחר. אז לא ארחיב.

***

כעת שיחה. כמה דגשים. עדינה יושבת על הרצפה, כולם עומדים. גם זו מניפולציה נבחרת על ידי האמנית. שמודה בכך לפנינו. מי שולט, מי שעומד גבוה, או מי שיושב למטה וכולם מסתכלים בו. עדינה המנחה, מציגה כל דובר בשמו, מה הוא עושה. "קהל חומר במופע זז. ממד הזמן מתעתע. פסל זקן – הרצל." לא היו לי אפשרות וזמן לזהות בזמן אמת… כמו ב"מחכים לגודו משוטטת עם שמאטעס." ככה עדינה מעידה על עצמה. כמו האנשים מהקהל במופע ב"המקרר" שעדינה לקחה והשכיבה אותם היכן שרצתה. "משלימים קומפוזיציה. מרחיבים נרטיב. צפייה דרך טלפונים של אנשים אחרים במקום לזוז." מעלה נקודה מעניינת אחד הסטודנטים של עדינה. גם במופע שאמור לאפשר צפייה מדרגה ראשונה, שאתה יכול לבחור את נקודת ההתבוננות שלך למטב אותה כראות עינייך. הצפייה הופכת לצפייה מדרגה שנייה – המופע כבר לא פרזנטציה הוא רפרזנטציה, מושפע גם מנקודת המבט שבחר מי שצילם, באופן אקראי או מכוון. ככה העולם עובד בעצם, רק שאנו נוטים להתעלם מזה. "קהל מתבייש, עצל, שלא נוח לו. זיכרון ממטולה – זהות – נוף א"י – לבנון." האם נוף מגדיר זהות במדינת היהודים ומה עם השירים על האור האחר מזה שבגולה. מגלים את הסודות אם לא שמנו לב, במופע הקודם לא שמו לב עדינה אומרת לגבי "התחלה של התקווה בשירה (בסוף ליד גולומבק). נוודות בטקסט." נוודות פנימית גם, כמו בסטלקר (תקראו מה כתבתי על זה, אם יש לכם אומץ) "שכחה להגיד, לאחר 3 שנים חזרו למרכז הארץ." איפה אני אמורה לציין את זה, האם אני צריכה לסדר בדיעבד את הנרטיב, ליישר אותו (כלומר להפוך אותו ללינארי). זה בעצם מה שעשיתי קודם אבל זה האם אני לא משנה את הנרטיב. "עמק החולה. שמיכות – הריון. (צופה אמרה לדעתי). עבודה בהזמנה של דלית מתתיהו. נראה בהתחלה לא לעניין. מעניין אוסף ישראלי. 9 חודשים הכנה. זיכרון ריאליסטי בתוך אבסטרקט של עבודה ותערוכה. (הנאום על מטולה)." זה הסוף של רישומי הפנקס. על ענייני זיכרון כתבתי בהרחבה ברשימה על העבודה יותר-מדי של עדינה.

ומה הסוף של המאמר הזה. סוף שהוא גם התחלה. אני מנסה לדלות פרטים על העבודות המשתתפות (בעבודה של עדינה) ומגלה שהתערוכה הזו מבוססת על קונספט חדש של הצגת הנרטיב של האמנות הישראלית. כבר לא נרטיב לינארי שצמוד לאתוס הלאומי, לכרונולוגיה שלנו בארץ הזו, אלא פריעה ומיון אחר לפי יסודות. רק שלושה מיוצגים כאן. אין מים. כשאני מדברת עם עדינה על המאמר, היא ממקמת: זה… באולם האש…. WTF? אני מאבדת כיוון לגמרי. שוב. כל המיפוי שאנו מכירים הוא בערבון מוגבל… כעת צריך לפתוח את הכול מחדש…

ההמשך יבוא…

היינו כחולמים (Dreaming), מופע מאת ובביצועה של עדינה בר-און, מוזיאון תל אביב לאומנות, התערוכה דמיון חומרי, אוצרת דלית מתתיהו. 14.12.2022.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.