אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים

על 'האם יש מקקים בישראל?' מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.

במסגרת האנתולוגיה המתפתחת על אודות מחזותיו של נסים אלוני, אני פונה כעת לעיסוק במחזה שלישי שלו, ואחד שלא הועלה על במות עד כה. כלומר בשנת 1987 התחילו להפיק את המחזה האם יש מקקים בישראל בתיאטרון הבימה, בבימוי המחזאי, אך באמצע העבודה (שארכה בין חצי שנה ל-9 חודשים, תלוי את מי שואלים), ההפקה הופסקה והמחזה נגנז, מה שכנראה סיים את הקריירה של אלוני כבמאי וכמחזאי. לכן בעצם, אין לנו מחזה שלם לעבוד איתו. הקריאה המבוימת של המחזה, שהועלתה בתיאטרון הקאמרי במסגרת פסטיבל 'דייט ראשון' ב-3.12.18 (יום ההולדת שלי), מבוססת על נוסח שיצרו מרט פרחומובסקי הבמאי ודורי פרנס, עורך אלוני ותיק (בין היתר), מפרגמנטים שהיו להם של המחזה.

שאלת ההתכוונות היא שאלה קשה במיוחד כשמדובר באלוני כיוון שהוא היה מאוהב בעמימות, ברב-משמעיות. הדמויות שלו עמומות ובעלות הקשרים רבים, לאו דווקא קוהרנטיים, העלילות מרובדות ומזמנות שפע פרשנויות ומעל הכל אלוני אהב תמיד שלא להחליט מתי די. עזרא דגן, שהיה מיועד גם בהפקה של אלוני לשחק את ביאטו, הליצן של אלוהים, והנה הוא הגיע לגלם אותו סוף סוף לאחר 30 שנה, מספר לי אחרי ההצגה שאלוני בהצגה אחרת, מעט לפני עלות המסך מסר לו 15 דפים חדשים של טקסט שילמד. איך אעשה זאת, אומר לו עזרא (מבלי שנדבר על הזמן המועט שעמד לרשותו), האם השחקנים האחרים יודעים על השינויים, האם הם ידעו איך להגיב, מה לענות לרפליקות החדשות. תשתדל, אומר לו אלוני. בכתבה בעיתון הארץ מובאים סיפורים נוספים על אלוני הבלתי החלטתי, ועל דרך החתחתים לקראת הבאת ספריו לדפוס, מה שהביא לפרסום הנסיכה האמריקאית בשתי גרסאות בספר אחד (למרות שעמיקם גורביץ הוציא ב-1963 גרסה מקודמת של המחזה, בהוצאת הספרים שלו 'הוצאת עמיקם'). תוסיפו על זה את הרצון של בימאים לערוך ולשנות ולהפוך את אלוני לבהיר ולקוהרנטי יותר, בשביל הקהל, כפי שאמר אודי בן משה לקראת ההפקה של נפוליאון חי או מת! בתיאטרון החאן, או בעצם בשביל עצמם. או בשביל השחקנים, כפי שיגיד לי מרט (שבינו לבין עצמו עוד חי בשלום עם העמימות הידועה).

אני חושבת על כל היצירות הקלאסיות שלא הושלמו ושהשלימו אחרים: הרקוויאם של מוצרט, טורנדוט של פוצ'יני. הנה מרט ודורי השלימו לנו כאן מין מסטרפיס נוספת קלאסית. האם הם השכילו ליצור לנו אלוני אמיתי. משיכות המכחול הידועות של אלוני כאן: הפער בין מציאות להצגה. החיים כהצגה. גם העיסוק במלוכה, זו שקיימת או זו שקרסה, כסימן לסדר שקיים או לא קיים, לקדושה, להילת קודש (גם של טרוריסטים אידיאליסטים), מבליח כאן. עירוב הזמנים, הווה, עבר קרוב, עבר יותר רחוק. בלי חלוקה ברורה ממש. צילום כפעולה בעלת משמעות אופרטיבית ממש (כאן מוד מצלמת את הפיגוע, וראו גם הסרט האוטוביוגרפי של המלך המודח בנסיכה האמריקאית).

רציתי לדבר על מקורות ההשפעה של אלוני ויצא לי מילון. מילון מוזר. יש בו ערכים, אבל התוכן שלהם לא תמיד רק בהם, לפעמים הוא בערכים אחרים, מה שבא קודם. קבלו את מילון המקקים. או אינדקס הגיבורים/הדמויות של המחזה.

ערש התרבות

הגיבורה הראשונה – העיר מינכן. זו שבא נרצחו 11 הספורטאים הישראלים ב-1972. זו שבה עוד קודם לכן, ב-1970, בשדה התעופה, מקום ההתרחשות במחזה, היתה מתקפת טירור של פת"ח בה טרוריסטים השליכו רימוני יד על הנוסעים. זוהי ההתקפה בה חנה מרון איבדה את רגלה. כאן מגיעים לשדה התעופה שני רוצחים שכירים עם תת מקלעים – ורנר וקרל-היינץ. ורנר – לי זה מזכיר את ריינר ורנר פסבינדר (1945-1982), במאי בווארי (מינכן היא בירת בוואריה) מגדולי במאי גרמניה במאה ה-20, שפעל במינכן ושרבים מסרטיו הלא-היסטוריים בראשית דרכו, התרחשו במינכן. טרוריזם, אלימות, גזענות, יחסים בין המינים היו נושאים שגורים ביצירתו של פאסבינדר, הומוסקסואל מוצהר כבר אז, שנתפס כפרובוקטור ועורר את זעמם של לא מעט אנשים. מינכן היא גם ערש הנאציזם המתגבש, בה נערך הפוטש של מרתף הבירה שאמנם נכשל אך העלה לראשונה את היטלר לתודעה הלאומית. כמו שגם אומר אוסקר במחזה: "העיר הזאת מינכן זה חממה של נאצים, בויס!…  הם נולדים נאצים!…" ב-1985, בעקבות הכוונה להעלות את מחזהו של פסבינדר, האשפה, העיר והמוות (Der Müll, die Stadt und der Tod) בפרנקפורט, נערך דיון על כך בכנסת ישראל (שיזמה לא אחרת משלומית אלוני), בו הואשם פסבינדר בהיותו ניאו-נאצי. מהות הדיון: איך מציג פסבינדר את היהודי.

אני בעיקר מתעכבת על התקופה של הפיגועים הטרוריסטיים של שנות ה-70, על קבוצות המחתרת השמאלניות האידיאליסטיות, כמה תמימים הם נראים לנו היום, למרות ההרס שזרעו אז: הבריגדות האדומות האיטלקית, קבוצת באדר-מיינהוף הגרמנית, קרלוס התן (איליץ' רמירס סנצ'ס) במקור מוונצואלה, שהיה טרוריסט נמלט שבמשך שנים לא הצליחו לתפוס והיום הוא מרצה מאסר עולם בכלא צרפתי. מה שמוביל אותי לדמות המרכזית במחזה לדעתי:

הדחף לחיים, הדחף למשמעות

מוד. בפרגמנטים המקוריים, שמרט שולח לי, היא מזוהה עם מריה מגדלנה. אחר-כך בהצגה הוא שינה למריה הקדושה. אני נוטה ממש לא להסכים. אני מזהה אותה עם דמות אמיתית בשר ודם בשם מגדלנה קופ, אשתו הראשונה של אותו קרלוס המוזכר לעיל. מן הכלאה בין טרוריסטית מדרגה זוטרה (יוצאת ארגון באדר-מיינהוף) וגרופי של טרוריסטים גדולים. אפילו אוסקר בהצגה קורא לה: "לוחמת חירות". אבל זה לא שהיא באמת, הוא המציא, שיהיה לו במה להשוויץ, לאמרגן מסדר התפקידים הזה.

מוד: אני תמיד נשואה לאלופים… אבל הנישואים שלי תמיד קצרים… משהו בסדר גודל של חופשה שנתית….

(השהייה. לייבו קולט אט-אט)

לייבו: (חנוק) ו… בלי… מימושים?…

מוד: (חדה, כמעט נוזפת) בלי.

לייבו: עם כולם?…

(מוד מסיטה את מבטה ממנו וזוקפת את ראשה, מביטה בשמיים)

[…]

מוד: אני רק בת 22 … […] ואני נושאת איתי מוות… (ברק ורעם)

לייבו: הראש אצלי מתחיל להסתובב…

מוד: בהצגה הזאת יש מוות… ראיתי את זה על הפנים של היהודי הקטן, הליצן של אלוהים… שמעתי את זה בקול של אוסקר… והמוות מחכה לאלופים…

לייבו: לייבו ספיוואק לא מפחד מן המוות של האלופים! (הוא מתמוטט)

מוד: מוות, מוות… אני מפיצה מוות… ואתה כל כך חי… אולי אתה, לייבו, לא תהיה אלוף…

אבל מריה מגדלנה היא זונה ומוד היא בתולה, מקשה מרט. אבל אצל אלוני כמו אצל אלוני זה אפשרי. הנה דעתי הפרטית: מוד היא פרסוניפיקציה של מושא התשוקה האולטימיטיבי. זה שלא יושג לעולם. זו שלעד תרדוף אחריה ולא תשיג. אחת מ-72 בתולות שממתינות בגן-עדן לטירוריסט המתאבד, לזה שמקריב את עצמו למען המטרה, לאלוף. היום קוראים לזה שהיד. כמו האלמנה הלבנה שהתאלמנה מכמה וכמה גיבורי אל-קעידה או דאעש. אבל היא כאן על הארץ. היא מסמנת את הארץ המובטחת, השנגרילה, שדות אליסיום, את הרעיה האולטימטיבית. מריה מגדלנה לפי מקורות רבים, כולל צופן דה וינצי היתה יכולה להיחשב הרעיה של ישו. אולי גם את התשוקה של היהודים לארץ-ישראל. מריה מגדלנה היא זו שמגלה שישו קם לתחיה. והוא זה שאומר לה: אל תגעי בי. כמו שמוד אצל אלוני אומרת לבעלים האלופים שיש לה בשרשרת, 7 בעלים והיא רק בת 22, את כולם היא קברה למעט האחרון, גם הוא בדרך, בכל אופן זו התוכנית. מה ייצא אחר-כך מרומן שלה עם לוט, היהודי עם הגבונונים הכפולים – זה הישראלי וזה היהודי. הוא רוצה שהיא תלד לו את הילד המשיח. אבל הוא לא ייוולד. יהודים לא מאמינים באמת במשיח. בשבילם גם הוא אובייקט תשוקה שלעולם לא יגיע. מריה מגדלנה היא גם אובייקט תשוקה לא ממומש של ישו מפאת תפקידו בהיסטוריה. איזה סיפור אהבה מוחמץ. מה לעשות. ככה זה כשאתה אלוהים. ואתה לא יווני. ככה זה כשאתה נשוי למטרה אידיאולוגית. אין לך מקום לאישה אמיתית. תראו למשל את ערפאת. מריה הקדושה, מצד שני, כבר עשתה את שלה. המשיח שלה הוא כעת דמות בהצגה. אפילו לא הירואית במיוחד. אנטי תיזה מוחלטת לטרוריסטים שמקבלים פה את כל ההילה, כלומר בערך. והם אפילו לא דתיים, כלומר הטירוריסטים של שנות ה-70, לא אלו היום של דאעש. בכל אופן, לא הדת הנכונה. האם גם את לוט היא תקבור. האם התשוקה של היהודים לארץ ישראל, או בכלל למצוא את עצמם, איפשהו בעולם, להיפטר מהגבונונים הכואבים – תגמור אותם. האם החתירה לקראת מטרה בלתי אפשרית של אותם ארגונים אידיאליסטיים, טרוריסטיים, בדבקות דתית או קווסי-דתית, היא מרדף עקר אחר הקשת בענן. הנה, אצל אלוני הם בכלל חלק מהצגה, בשביל צילום (מוד מצלמת, אמורה לצלם, זה לא תמיד יוצא). איך אומר לוט לטירוריסט – "לפנות לאמרגן, רק דרך האמרגן." גם מלחמות צריך לסדר. לסדר את ההיסטוריה. את מצג ההיסטוריה. מוד היא קוזינה ראשונה של מלכת אנגליה. עוד מעט נדבר במלכים של אלוני.

עיר 2 – ירושלים – אף אחד לא מגיע לשם, כמו במחכים לגודו, שם גודו, כלומר אלוהים, לא מגיע, אבל כולם מחכים לו. אלא שבירושלים כבר היו, לוט היה שם פעם כבר. וגם הפלשתינאי (או שהוא רק אומר). כי בעצם הוא לייבו ספיוואק, יהודי מברוקלין המחופש לפלשתינאי, ראשיד אבן קייסון. שמגיע, לדבריו: "ישר מירושלים הקדושה!… בדם ואש פלשתין תקום". כן ירושלים זה גם בפלשתין, לא רק בישראל. לא רק בארץ הקודש. לא רק אנחנו מתפללים בשנה הבאה בירושלים הבנויה. גם הם. שני העמים מתכתשים על הזכות להשיא עיניהם לאותו אובייקט תשוקה. עד שזה כבר נהיה הצגה ולבסוף גם בדיחה: "מפני שההצגה עכשיו היא שדה הקרב האמיתי! מלחמה לחיים ולמוות! שנאה לוהטת! אין פשרות! ערבים מרטשים ישראלים, ישראלים לועסים ערבים, עד הסוף! ובדיחות! אני רוצה בדיחות, בויז! סבל, ייסורים ובדיחות והשמיים זה הלימיט!…" אומר אוסקר וסונט בלוט: "אז מה? אתה הולך עכשיו הביתה, לוט?… אתה משאיר את זירת הקרוב ללוחם הערבי האגדי מירושלים?" ואני שואלת, לאן לוט הולך, האם לא לירושלים. אז איפה זה הבית.

זה מתחיל שנוסעים לירושלים. מאריה ומרתה (ישר מהברית החדשה, בה הן מככבות כאחיות) מספרות לנו בשדה התעופה של מינכן, כי נוסעים לירושלים:

מארתה: שמעת? נוסעים לירושלים!

מאריה: אלוהים ישמור! מתי?

מארתה: בסוף! בסוף! מתי!…

מאריה: מקום מפחיד, ירושלים.

מארתה: למה מפחיד?

מאריה: יש לי שם דודה…

מארתה: (נעצרת) למי אין בירושלים דודה?… יהודים זה אבא במיאמי ודודה

בירושלים!

מאריה: אבל יש הבדל…

מארתה: שום הבדל! אני הייתי שם, בירושלים… כל היהודים דומים לערבים…

מאריה: בדיוק! זה מפני שזאתי עיר קדושה…

מארתה: ירושלים? קדושה? הטמטום שלך קדוש!

בסוף כולם יגיעו לירושלים. לא בבית ספרנו שמסתיים בתמונה: בדרך לירושלים. זוג האוהבים הנושנים, שמחפשים להגשים את אהבתם האסורה, ביאטו ופרנץ, הולכים לירושלים. "בירושלים יבינו הכול" אומר פרנץ. וגם כשנדמה שהם אובדים בדרכם, פיזית, אבל גם מטפורית – עדיין הם נושאים עיניהם לירושלים: "הדרך ארוכה… וקשה לי, עם רגל אחת… אבל אני אגיע לירושלים… אני אזכור שם הכול…" מסיים פראנץ את הגרסה הנוכחית של המחזה (מדבר לעצמו). אובייקט התשוקה ירושלים, כשתגיע אליו, תבין את הדרך, תזכור את הדרך להגשמת האידיאל. כעת הוא אף פעם לא מובן די הצורך. הנה הגענו לעוד מוטיב אלוני ידוע – האובססיה. (וראו מאמרי על נפוליאון חי או מת!). אובססיה להגשמת הבלתי אפשרי עד אובדן היכולת להסביר למה באמת אתה עושה את זה. "אין עתיד," אומר ביאטו, "גם העבר קצת מטושטש," עונה פרנץ. מה הפתרון – ללכת לירושלים. "הדרך לירושלים קשה" אומר פרנץ, "אז איך ניסע לירושלים," שואל ביאטו. לעתים זה נדמה שהם יגיעו לשם בזכות שירי האהבה שלהם. אולי בכלל זו הזיה של מי שאבדו דרכם בשלג, בסוף דרכם. אולי כמו בסוף של הדרך לעין חרוד. הספר וההצגה עם המלח. לא כל הדמויות רוצות בעצם להגיע לשם. מרתה מפחדת: "אני לירושלים לא נוסעת!" וגם ישו (השחקן שמגלם אותו) מודיע ש"שמעתי שנוסעים לירושלים וזה כבר עושה לי דפרסיה…" אבל ישו בהצגה שר: "אני אשוב לירושלים! אני אושיע את עמי!" אפעס. זה כבר לא יקרה גם. יש ליהודים מושיע חדש, לוט, שיסבול בשביל עמו. גם הוא יהודי מארץ ישראל. והוא מודיע: "בארצי מקימים ירושלים חדשה!" לוט רוצה לחזור הביתה לירושלים החדשה. ירושלים המתחדשת תדיר, התשוקה שלא נכבית. "היה לי – משהו – בוער – בלב – בלב – בוער – אתה עשית מזה פלורצנט. רציתי להיות שליח, אבל אתה עשית ממני בדרן!" הוא אומר לאוסקר שהופך את כל האובססיה שלנו להצגה. זה מכניס כסף, זה הופך לפרופגנדה מתוזמנת ואחר-כך ריקה מתוכן, תירוץ להשיג משהו אחר לגמרי. לפעמים יש לחשב כיוון מחדש. למרדף התמידי של חיינו חייבת להיות תשוקה שמונעת על-ידי אש תמיד.  כי אחרת מה נשאר – בידור. פארסה. מראה שמראה לנו כמה אנו עקומים. אנו לא רוצים להתעמת עם עצמנו האמיתיים. זה מה שנחשף אולי שאנחנו משחקים את עצמנו מונעים על-ידי אובייקט תשוקה. כי מהו בעצם אובייקט התשוקה של השחקן… אחרי אי אילו מאמרים שבהם ניסיתי למצוא את התשובה, נותר לי רק להגיד שאני עדיין לא יודעת באמת למה. מהו אובייקט התשוקה של השחקן…

וזה גם ייחוס, להיות עם דודה בירושלים. מעניק דריסת רגל בארץ הזאת. ואצל אלוני, אפילו זכות לאישה, למארתה, להיצלב במקום ישו. "ולמה, פעם, פעם, לא תתנו לאשה לעלות על הצלב? אני לא סובלת? אני לא יהודיה? אני לא שחקנית טובה? ויש לי דודה בירושלים!" אפילו לייבו, סליחה ראשיד הפלשתינאי, נצלב על הצלב, כלומר על המגן דוד הענק התלוי מאחור. ואל תגידו לי שזו לא פארסה.

וכנגד הזוג המסיים, מעין דידי וגוגו בשום מקום בדרך המטפורית לירושלים, יש את זוג האנומורטו -לוט ההיסטוריון: "בגבנונים שלי מתעורר זכר השפלה שהשפילו היוונים… (מחזיק בגבנוניו) הם כאן, הם כאן, הרומאים, כובשי ירושלים… הקרדינלים של טולדו… הגבנונים שלי, מלכתי, הם עמי וארצי… משל, משל כואב… שכבי איתי…" הוא פונה בקריאה למלכת אנגליה ומציע ירושלים כמשל, כאתוס. אבל אז הוא מוצא לו מלכה חדשה בדמות מוד, שאותה הוא גנב מהפלשתינאי: "יש גפן ורימון… וערוגות בושם… סמדר… והניחוח של ניצת התפוזים… ואת תיסעי איתי, הו מגדלנה, הו מוד, הו אהובה שלי! לירושלים! ואנחנו נעלה בכרמל…" שם היא תלד לו בן משיח, נגד מקקים. אני חושבת על מגדלה קופ שילדה בת לקרלוס ונסעה איתו חצי עולם… האם יש מקקים בארץ ישראל, סליחה, זה בטח הכוונה לירושלים.

או אם תרצו, האם בסוף הדרך הזו יש משהו ממשי. בואו נדבר על מקקים. אבל לפני שמדברים על הממשי, אולי צריך לדבר על איך תופסים אותו.

האם יש מקקים בישראל, חזרות (צילום: עדי טרקאי)

בועז שחורי (מוזיקה), מרט פרחומובסקי (בימוי), דן שפירא (לוט), רודיה קוזלובסקי (ורנר), גד קינר (פרנץ, מאחור) ואחד ניסים אלוני (בתמונה). צילום: בר פלד (קרל היינץ).

האם יש מקקים בישראל, חזרות (צילום: עדי טרקאי)

אני זוכר משמע אני קיים

פרנץ פון ראו, ביאטו לוי, ביחד ולחוד הם ההתגלמות של אז ושל עכשיו ויותר חשוב את ההשפעה של אז על עכשיו, או בעצם, את האופן שבו אתה זוכר את אז ואיך זה משפיע בשבילך על העכשיו. ממה מורכב הזיכרון, משיר, מאנחות. איך מזהים זה את זה לאחר כל כך הרבה שנים. ביאטו לוי הוא ניצול שואה. במחנה הוא היה זונה הומוסקסואלית. בדרך-כלל מספרים לנו על זונות נשים במחנות. אחר-כך זה יתפתח לסטלאגים, נקמת הנשים הזונות בקצינים הנאציים או בסתם שבויים סקסיים. על הומוסקסואלים בשואה לא מדברים כמעט. אולי רק על אהבה אידיאלית עילאית כמו במחזה עקומים של מרטין שרמן. אלוני כבר דיבר על זה בשנות השמונים. זה חלוצי. אבל הזיכרון מתעתע. הרוצחים השכירים ורנר וקרל-היינץ הם אלו שמציגים את הנוכחים. מן פריזמה נטורליסטית אולי מצד אחד או מלאת שנאה מצד שני. אנו מתחילים מהמראה שלמרבה הפלא, בגלל הציניות שהכניס אלוני לדמויות, היא הרבה יותר עובדתית ונקייה מאשר אם הדמויות היו מציגות את עצמן עם כל תילי התילים של התסביכים שלהן. הגבנונים. איך אנו תופסים את עצמנו. איך מישהו תופס אותנו. כלומר: מהו סובייקט. לביאטו ניתנה הזכות להגיב. שני משפטים של רוצחים שכירים על איש שלובש פיג'מה כמה עשרות שנים אחרי…

ורנר: הטינופת הזאת זה ביאטו לוי.

קרל: פיג'מה…!

ורנר: הומו. הוא היה זונה של נאצים לפני שהוא היה ילד. קוראים לו הליצן של אלוהים.

קרל: (צוחק) אתה תמות הלילה, ליצן!…

פיג'מה. בדרך-כלל זה סימן למי שהיה במחנות. לא, אומר אלוני ומציין במפורש בהוראת הבימוי "מופיע ביאטו לוי, בפיז'מת משי לבנה, עם פסים שחורים. מזוודת שחקנים בידו" לפני האינטרודקשן שלו על-ידי הרוצחים השכירים. היום זה גם סימן להומואים. הומואים אוהבים פיג'מות יפות ממשי. כמו בהתחלה של המחזה עקומים. או שזה סתם איך שמציגים היום את מה שהיה פעם. בגדי תיאטרון. הרי לא תתפור בגדים שיתפרקו, שיסריחו כמו מה שהיה באמת. בגדים בתיאטרון זה הכול הצגה. יותר יפה או לפחות יותר עמיד מבגדי עניים, הרבה יותר פשוט מבגדי עשירים, אשליה של עושר, אשליה של עוני. אנחנו נושאים על עצמנו את עברנו גם בבגדים. אנו עטויים מסכות שיונג קרה להם פרסונה. אנו ממציאים את עצמנו לעולם. ביאטו משדר לנו פיג'מה. ביאטו הוא שחקן בתיאטרון או שחקן בחיים. אלוני אוהב לשחק על זה, אתם יודעים. אבל זיכרון. ביאטו זועק לעולם: "ילד-זונה! ילד-זונה של קצינים גרמנים! כולם יודעים!" העובדות ידועות. "בן 13 …כמעט 14 …והוא היה בן 19 …אולי 20 …פראנץ פון ראו… " הוא מספר לישו. השחקן שמגלם את ישו. הוא התאהב בקצין אס אס צעיר במחנה. נתן לו במתנה את הרכוש היחיד שעוד היה לו… מפוחית. כעת הוא רוצה לעשות מזה קטע להצגה. אבל הוא שכח, מחק את כל מה שקרה. רק בחלום הדברים חוזרים. "ציק נשכח! ציק מחוק! ישר מן החלומות!" הוא מחפש את האנחה שתעביר את מה שהוא מרגיש, את מה שהוא שמע בחלום, את "געגועים ל… למה שאין להתגעגע…" אפילו ישו לא מצליח להעביר לו אנחה כזו. אבל הנה נמצא מרחוק מי שעונה לו כהד על האנחה ההיא שהוא מוצא בעצמו, כמו שחקן טוב, שתעביר את ההרגשה הזו שהוא מחפש. הוא לא מכיר אותו. וכשהוא מתקרב הוא נבהל "אלוהים! איזה פרצוף! מפלצת!" איך תזהה אנשים אחרי כל-כך הרבה שנים. "גרמניה מלאה מפלצות כאלה" מזכיר ישו לביאטו שלא ביקר בגרמניה מאז. ששכח, שמחק. כל הפיג'מה הזו, זה רק רפרזנטציה לצופים. אתה עצמך לא זוכר, לא יכול להתמודד. אנו זוכרים את מה שאנו רוצים להציג, את זוכרים את מה שראוי לזכור. טראומות כדאי לשכוח. כישלונות. מאוויים כמוסים. אבל הם לא עוזבים אותנו. באים בחלום, אולי כגבנונים, עד שכבר לא יודעים אם הגבנונים אמיתיים או הצגה. ראו מה קורה עם לוט. וגם הם, הגבנונים, כואבים, מטרידים, כמו הטראומה הנשכחת עצמה. בסופו של דבר הממשי מבצבץ מתוך הסמבולים שבאמצעותם אתה מנסה להציג אותו (אני אדבר לקניאנית קצת). אבל נחזור לביאטו. איך מתעדים שואה. תחשבו על הסרט של קלוד לנצמן (1985), שם רואים בקטע מרגש את שמעון סרבניק שט בסירה על נהר הנר ומזמר את השירים שהיה שר לגרמנים במחנה חלמנו. השירים שהצילו אותו ממוות. למרות שבסרט הקול שלו כבר אינו של זה של הזמיר מחלמנו. גם ביאטו נזכר בשיר "עצי תרזה פרחו…" האם גם פרנץ, המפלצת היום, זה שביאטו חושב שהוא בטח מת היום אם לא הרגו אותו בסטלינגרד, זוכר את מה שביאטו זוכר. האם הרגש הוא דבר מזוקק שעולה על כל נסיבות היסטוריות. האם שירים הם אמצעי שבו אנו זוכרים את הרגש המזוקק הזה. ובמיוחד לפני המוות. האם אז אנו רוצים יותר להיזכר במה שכל החיים התאמצנו להדחיק, למחוק, לשכוח.

פרנץ פון ראו שהיום הוא מפלצת, ייתכן שאז במחנה כשהיה אף הוא רק נער, היה בעצם יותר מאשר חייל קשוח או נאצי נוראי, ילד קטן ובודד שרק רצה אהבה. עד כדי כך שאפילו ניצול השואה ביאטו, כלומר הילד היהודי המסכן שהגיע למחנה, היה מוכן לתת לו את המפוחית שלו. איך נוצרות מפלצות. זו לא רק פציעה חיצונית. לאורך המחזה אנו נחשפים לפציעה: "אין לי לסת" הוא אומר בשיחה עם אוסקר שמשלם לו על פעולת הרוצחים השכירים שירו באנשי להקתו. זה היה תעלול פרסומת, לעיתונים. השיניים, לא שלו. מה נשאר ממנו. "קצת מוח… שליש, אומרים הרופאים… שני שליש נשארו בסטלינגראד…" גם עין אחת נותרה וגם היא לא רואה יותר מדי טוב, רק בבית עם זכוכית מגדלת. נדרש לו כסף לתחזוקת הפציעות. החור בגרון שיש לו "בולע הרבה כסף". מהוראות הבמה אנו לומדים שיש לו רגל תותבת, ששרוול החליפה ריק, שיש לו מתקן שדרכו הוא מדבר בגלל החור בגרון. איך נעשים מפלצות. "אתה יודע, אני לא הייתי נאצי בזמן המלחמה. גם לא לפני. אחרי המלחמה כן. נעשיתי נאצי. אבל גם אתה." אומר פרנץ לאוסקר באותה שיחה ממש. אוסקר מתקומם נגד הקביעה. למה אוסקר רוצה לטבוח בבני להקתו, האם זה צורך קיומי כמו אצל פראנץ. ובכלל, למה צורך כלשהו, בכסף או בפרסום, צריך להביא לשפיכות דמים. צריך להפוך אנשים למפלצות. האם הפלצות החיצונית הופכת בן אדם למפלצת נפשית. זה מזכיר לי שפעם יו"ר איגוד הנכים אמר: כולם נכים, עלינו פשוט רואים את זה. פציעותיו של פראנץ, מזכירות לי, עם זאת, דווקא את הפציעות של חיילי גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כפי שהוטחו בפרצופינו בציוריו הגרוטסקיים של אוטו דיקס בתקופה שבין שתי המלחמות, במיוחד בציור המפורסם שחקני הקלפים. או בצילומים של חיילים קטועי גפיים לבושים במדיהם המצוחצחים ומעוטרים בשלל מדליות, שישבו ברחובות גרמניה בימים ההם וקיבצו נדבות. אף אחד לא מחכה לחייל שחזר חסר. איזו פרנסה הוא כבר יכול לארגן לעצמו. זה לא שהוא גאה בזה. כשהוא פוגש בביאטו בפעם השנייה (בפעם הראשונה ביאטו ברח), הוא מציג את עצמו כאחיו של פריץ, מרטין. הוא מתבייש. כשהוא מדבר על כך שלא היה נאצי בזמן המלחמה, על איזו מלחמה הוא מדבר, על השנייה או על הראשונה. שהרי הנאציזם צמח בגלל התבוסה ההיא, בגלל ההשפלה שספגה גרמניה ממדינות ההסכמה בחוזה ורסאי, בגלל המצב הכלכלי הקטסטרופלי שאליו היא נגררה בגלל מלחמת העולם הראשונה. כמה נוח להאשים את היהודים בזה. כבר כתבתי על זה רבות בקשר למחזה טוב של ס.פ. טיילור. איזו סיבה היתה לאוסקר להיהפך לנאצי. בעצם אפשר לשאול גם איזו סיבה היתה לגרמנים להיהפך לנאצים. מה זה בכלל נאצי, כאן. מה מביא אדם בכלל להיות לא מצפוני. פושע. גזען, אולי. רודף מוות של אחרים שלא מתאימים לו לסדר החדש, שלא מאפשרים לו את היציבות המבוקשת. והאם יש על כך כפרה. הפשע (כלומר תחזוקת הפצעים, האמיתיים או המטפוריים) בסוף יביא את פראנץ להרוג את אהובו. ככה מזמין אוסקר. פראנץ מחליף את הכדורים האמיתיים לכדורי סרק, בדיוק בהיפוך ממה שקרה בהנסיכה האמריקאית, אז החליפו כדורי סרק בכדורים אמיתיים ולכן המלך, המודח, הגולה, המושפל, מת באמת, לגמרי, ללא דרך חזרה. שוב משחק באמת ובאשליה. עולם אמיתי והצגה.

האם בעצם פראנץ מניע כאן את העלילה. הנה הוא זה ששולח בתחילת המסע את הרוצחים השכירים ומפקח עליהם והוא זה שבסוף יגיע, או שלא, לירושלים. אופציה. אולי אוסקר מניע את העלילה, כי הוא הזמין את העבודה מפראנץ. כלומר האמרגן מניע אותנו. מי מארגן אותנו. את החיים שלנו. אוסקר מטיל על פראנץ את העונש הנורא מכל, על שחטא בחטא האהבה, על הרגש. על שלא ביצע את תפקידו בגלל האהבה. על שסטה מדרך הישר, מהסדר, מהוודאי והידוע. עונש השכחה:

אוסקר: והדין, פריץ? הדין? זה לא הם שחטאו! אתה חטאת! אז מה עם הדין?

פראנץ: גזרת עליי דין…

אוסקר: כן… אני רוצה שאתה יותר לא תזכור.

פראנץ: מה?

אוסקר: אפילו אותי. לא תזכור.

פראנץ: (לאוסקר) זה כמעט כל מה שנשאר לי… זכרונות…

אוסקר: (מרים את קולו) שקר! שקר! נשאר לך שליש-מוח שמרשה לעצמו אהבה… רגשות! רגשות!…

והנה בתמונה הבאה, פראנץ כבר לא מהודר ומאורגן. הוא נע ונד, לא זוכר מאיפה הוא מכיר את שני הפרחחים ורנר וקרל-היינץ. כל מה שמציף את מוחו הוא שירי אהבה מימים עברו. גם אותם הוא לא בדיוק זוכר. בירושלים אולי הוא שוב יזכור. ורנר וקרל-היינץ נותרים ללא הוראות. ובכל זאת הם רודפים אחר היהודים. למה אנו נעשים מפלצות. האם רק כי אנו לא יודעים אחרת. כי אין מי שיגיד לנו אחרת. כי האובססיה תניע אותנו גם בלי סיבה. ביאטו מלווה את פראנץ לירושלים. האם הוא אמיתי או דמות שפראנץ מעלה באוב כדי לשוב אל עצמו מעצמו. המראה הטובה, האור שבקצה המנהרה שמנחה אותו בדרך הביתה, להיות אדם טוב יותר, בעל זיכרונות טובים. האם אנו יכולים לבחור לשכוח זיכרונות לא טובים. כל מהותנו תלויה בזיכרון של מה שעשינו, או אולי במה שאנו מספרים לעצמנו שעשינו. במה שאנו מציגים לעצמנו. וגם לעולם. כל הסובייקטיביות שלנו היא הצגה. פראנץ נמחק, זה אמור להיות עונש. אובדן האני. מחיקה של מישהו שפרע את הסדר. אבל כעת, הוא הולך לירושלים ושם אולי, הוא ימצא מי הוא, יזכור. … מה בדיוק הוא יזכור… אולי יש לו קיום בסדר אחר, שם בירושלים. הקיום שלך הוא תלוי סדר, תלוי חברה. כבר דיברתי על זה בהקשר של המחזה מיכאל קולהאוס.

ביאטו לוי הוא הליצן של אלוהים… היו לו געגועים, לפראנץ, אבל זה עבר. נגמר. הוא חושב שפראנץ מת: "… היו תוקפים אותי, געגועים. מצחיק! אני התגעגעתי. פתאום זה נגמר. אז גם בלי געגועים. יש לי בעיות אהבה רק עם אלוהים. אתה תופש? אולי זה מפני שגם אני הולך למות. […] אבל אני לא מתגעגע! לא מתגעגע! זה נגמר! (הוא קורא זאת כשהוא הולך לאחור) רק אלוהים!" ביאטו בחר, להבדיל מפראנץ, לשכוח את הזיכרון, לחזור לסדר, לאלוהים.

אני הולך לי ביער… עם אהובי… אלוהים… יד ביד… והוא אומר לי, בני, אל תלך לי פה… אל תלך לי שם… אבל אני – קפריזות! פנטזיות! – אני הולך לי פה… אני הולך לי שם… ופתאום – אלוהים איננו לי…

(מוסיקה דרמטית. הוא קופץ מחבל לחבל)

אלוהים?… אלוהים?… למה עזבת אותי?

(אקורד של בעיטה בתחת)

איי! (פונה לכיוון הבעיטה) בועט!… איננו אבל בועט!… טריק אלוהי!… (אקורד בעיטה נוספת) איי!… יש לך שמאלית של שד!… תפשתי! אתה רוצה להשתעשע עם הליצן שלך… בסדר, בסדר! (תנוחה של מתאגרף) בוא-בוא- בוא-בוא-נראה-אותך-בוא! נראה אותך פעם בגודל האַל-טבעי שלך – (חוטף סנוקרת, נופל. המוזיקה מסמנת עד 6.) אז מה, זה ברצינות, אה?… (בודק את סנטרו) אתה די אלים… (אוזנו נתפסת) ת'זוב ת'אוזן, אני אומר לך! עזוב ת'אוזן שלי תיכף ומיד! למה אתה תולש לי את האוזן, אדון אלוהים? (עושה כמה פירואטים כאילו מסובב אותו דרך האוזן. לבסוף נעצר, וידו על לחיו ואוזנו) הלכה האוזן… אני שוקל תביעה משפטית. (סטירה) בסדר, בסדר, לא אמרתי כלום… סליחה… יצא לי מהפה… מה שבטוח זה שאתה לא כל כך אוהב אותי… (סטירה על הלחי השנייה) אבל אני אותך כן… (סטירה) אוהב… (סטירה) נתקעת לי בראש, מזמן… בלילה ההוא… על ההר ההוא… זוכר?… עם כל הלפידים ההם… והלוחות… ואתה לא יוצא לי מהראש… אז אולי זה מה שמרגיז אותך… שאני אוהב אותך… (סטירות קטנות על שתי הלחיים) איי!… איי!… איי!… בסדר, טוב. (מוזיקה נפסקת) אתה רוצה שאני אפסיק לאהוב אותך? שניפרד? זאת אומרת: זהו?… נגמר? אחרי אלפי שנים, אחרי אלפי מכות – (בעצב) היהודים נפרדים מאלוהים… כואב קצת, לא? (שתיקה) אז ניפרד… אתה – לפה… אני – לשם… זה היה סיפור אהבה שנמשך, נכון, המון זמן, אבל לכל דבר יש סוף… צ'או…

מה קרה?! (הוא נחנק) הוא חונק אותי! (מנסה להסיר ידיים סמויות מגרונו) תפסיק את זה, אלוהים! אין לי אוויר! (הידיים הסמויות מניחות לו) הוא נורא קנאי… (החבלים מוארים באור אדום) לא לא לא!… רק לא לשרוף אותי! רק לא זה, אלוהים!… לא לשרוף אותי!… אני מצטער על כל מה שאמרתי! אני לא אבגוד בך יותר! לא אלך לא לפה ולא לשם! אני שלך, כולי, מאודי, רק אל תשרוף! אל תשרוף אותי, אלוהים! (צעקה-צחוק) אני שרוף!

אבל הכי מצחיק, שכל הקטע האמוני הזה, ההרהור הגדול בלמה יש להאמין באלוהים, שהוא אל נקם, שמביא כל הזמן מכות על האדם, שלא תמיד עוזר לו, שנראה שהוא נוטש את האדם, שבכלל מי הוא. אולי כל האמונה הזו היא בעצם אובססיה, כמו הרבה דברים אצל אלוני. כל הקטע ההגותי הכל כך חשוב הזה הוא בעצם הצגה ולא סתם הצגה, אלא למטרות בידור ולא סתם למטרות בידור, אלא שהוא לא טוב מספיק, לא מתקבל על-ידי חבריו ללהקה יהודה איש קריות וישו. לא מצחיק. אצל ביאטו, המוזה זריזה, ככה זה כשיורים על יהודים… הוא כבר ימציא קטע חדש שבו היהודים עוזבים את אלוהים. זה רלוונטי הוא אומר. "עכשיו עם הערבי החדש אין מקום לעוד קטע." עונה לו יהודה איש קריות.

עכשיו זו ההחלטה שלנו. האם גם ביאטו הפר את הסדר ועולה לירושלים עם פריץ שלו, או שהוא רק שחקן, שהסדר בשבילו הוא רק הצגה, ושרק אנשים אמיתיים, עם זיכרונות אמיתיים, באמת עולים לירושלים או לפחות מחפשים אותם שם, את הזיכרונות.

בתמונה האחרונה, פריץ לא זוכר דבר, לא את שמו של אהובו. נערי הוא קורא לו. לא למה מפוחית. רק לשירים הוא ממציא מילים מקבריות, "אכלתי איש, אהובתי," ו"בשר אדם בסטלינגראד." איך חיים עם פגוע הלם קרב. שגם לא זוכר. ועוד עם ליצן שרק רוצה להצחיק את אלוהים, ממציא עוד קטע, דקה לפני הסוף. האם הצגות זה בשביל שנזכור.

כל העולם במה

אוסקר מק-מנדל הוא האמרגן. בנו של השוחט והחזן מנדלסון, שאנגלז את שמו באמריקה ושנלחם עם בנות הברית במלחמת העולם השנייה, והיה מהכוח שנכנס למינכן. משום מה כולם מאשימים אותו שהוא נאצי. גנרל פאטון, על-פי עדותו של אוסקר עצמו, אומר לו "אל תהיה לי אתה נאצי". פראנץ מאשים אותו בכך. אבל הוא חושב ש"אני לא נאצי, אבל אני היהודי הכי גועלי בעולם!" מה זה, אם כך, נאצי, פה, כעת. נאצי זה מושג שעבר זילות, הרחבה. כל מי שקצר על ההדק הוא נאצי. כל מי שמוכן להרוג בשביל להשליט סדר חדש הוא נאצי. מי שרוצה טבח עם. "אני אמרתי לפאט, ג'נרל פאטון, חמישה כוכבים, מוח-טאנקים, פאט, אמרתי לו, אני סמל מסריח, שלוש פסים, והמוח שלי זה שו-ביזנס, אבל תשמע ממני, פאט, עכשיו, לא לחכות, למחוק את הפְריצים, קטן, גדול, מידיום, לא להשאיר קוץ אחד חי!" או שזה פשוט טוב לשו-ביזנס, הכול מוגזם, סכמתי, שחור ולבן, אין באמצע, אין מידת הרחמים. בהצגות מותר להרוג את כולם, הם לא מתים באמת. תראו מה בודריאר אמר על איך שמציגים את המלחמה באמצעי התקשורת. בסוף אנשים חושבים שמלחמה זה משהו שמציגים להם, מסך ירוק, מספר. לא דם ומוות ורעב. הצגה. הוא רק דואג לזה שההצגה תתקתק, שתביא קהל, שתביא כסף. שתביא משהו שצריך להביא. כמו מלחמה שתביא את מה שצריך להביא. שלא יחטפו את לוט. לא כי הוא חשוב אלא כי כעת הוא זה שמביא קהל. את ביאטו כבר לא צריך. נהרוג אותו. אבל בשואו. שיביא קהל. איך אומר עליו לייבו הפלשתיני: "תראו אותם – כל תעשיית הזיוף במכה אחת!" ומה הוא עושה כנגד זה. "אם לטובות כלום לא נשאר, אז הן עושות בדיוק אותו דבר…" הוא אומר לאשתו מוד לצלם. אלא שבעצם גם לייבו הוא חלק מתעשיית הזיוף, עוד שחקן שלא ברור אם הוא מגיע מתוך ההצגה, אבל הוא בוודאי מצטרף אליה אח"כ. האם הוא לייבו ספיווק, יהודי בתחפושת או ראשיד איבן קייסון, פלשתיני מירושלים. לא ברור ולא ממש חשוב.

לייבו: אני מכיר את ההצגה הזאת! הצגה של גבנונים מזויפים שמסתירים תותחים רצחניים!… ראיתי איך אתם פורטים על כל המיתרים! מצפון העולם! הסבל של הנרדף!… רק לא ראיתי איך נדבק הנרדף במחלה של הרודף!… בהצגה הזאת לא רואים איך נכנסה ביהודים הרוח של היטלר!

הנה לכם נרטיב פלשתיני טיפוסי. אבל, האם הנרטיב הפלשתיני מאומץ כאן גם הוא לשואו הגדול מכולם. או שהוא נועד להסביר למה אוסקר הוא נאצי. לא ברור אם הוא מאומץ לצורכי ההצגה הפלשתינית או לצורכי ההצגה של היהודים, אבל מה זה חשוב, הוא הצגה, כמו שהכול הצגה. האם אוסקר ביים גם את לייבו מראש או שההוא היה עצמאי ואוסקר השכיל לשכור אותו, השכיל לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו. התאים את עצמו לעתים המשתנות.

אוסקר מזהה אותו, את הטרוריסט, הוא נזכר, לייבו ספיווק. "אני מכיר כל שחקן שראיתי אפילו פעם בְּבר-מצווה של שחורים בפניקס, אריזונה!" בתור מחבב הצגות, בתור מי שמבין את הנרטיב, זה אפילו מוצא חן בעיניו: "אז עכשיו, לייבו, אתה עושה לי הצגות-הפגנה בשביל הפי.אל.או?" לייבו לא יוצא מהדמות: אני לוחם צדק. אבל אוסקר רואה את התמונה השלמה, משפיל אותו ומוציא לו את הרוח מהמפרשים: "אתה בשבילי יותר לייבו מלייבו. ואתה יודע למה? למה שאתה יהודי מגוחך! (צועק) מגוחך! (פתאום, מחייך, אוהב, אל לייבו) ואני אוהב יהודים מגוחכים." האם היהודים המציאו את ההצגות בעולם. הנה תראו את כל ההצגה הנוצרית הזו של ישו ושות' שמעלה אוסקר. יהודים המציאו אותה. יהודה איש קריות קורה לו לאמץ להצגה את לייבו. פלשתינאי נגד יהודי. אוסקר יחליט לבד. איך הוא לא חשב על זה קודם. "עם הדגל הזה, אדוני, אני הייתי במשא-ומתן מתקדם. רציתי לקנות את כל הפי.אל.או., עם הרוצחים ועם הנביאים, למה שפצצות זה בידור, מיסטר ספיוואק! (נובח) פי שניים!" הוא מציע לו. זה לא מזכיר לכם את קרלוס שעבד בשביל המרבה במחיר. גם טירור זה בידור. בעצם. אם לא יודעים עליו, אין לו אפקטיביות בכלל. לכותרות בעיתונות יש הרבה יותר אפקטיביות מאשר לאדם אחד מת, או פצוע. תחשבו על זה.

אוסקר מזמין אותו למלחמה נגד היהודי, הישראלי הגיבן. "בזירת-הקרב האמיתית! בהצגה! בהצגה! לפני מיליונים! נאון! ראשיד איבן קייסון נ ג ד לוט!" לייבו רוצה פי שלוש. אוסקר לא פרייר. לייבו נכנע. חייב להיות באור הזרקורים ויהי מה.

לייבו: במשפחה שלי הולכים עם כל המלחמות המופסדות. אצלנו כלב מוכה זה בן-מלך. מסורת. אז אני שחקן, אבל בעניין הפלשתינאי – אני רציני.

אוסקר: תהיה רציני, רק תספר בדיחות.

מה לא עושים בשביל תשומי, מה לא עושים בשביל המטרה…. כלומר בשביל להשיג את המטרה צריך תשומי, כלומר תקשורת. אחרת אי אפשר להגשים את המטרה. המלחמה על מטרות היום היא מלחמת יח"צ. שבעה אנשים נהרגו בפעולה שארגן פראנץ לפי הזמנת אוסקר והיו גם הרבה פצועים. האם הם יהודים שואל פראנץ. "מה שחשוב זה שהעיתונים, הרדיו, הטלוויזיה, צורחים שהתכוונו ליהודים. ללוט. ללהקה שלי. אתה יודע, פריץ, אני רוצה איתם לסגור חשבון עם העולם… […] העולם משוגע… הטרור הכניס לעסקים כל מיני טינופות שקודם לא יכלו לעשות עסקים… ואני עושה עסקים…" גם מוד, למרות שהיא נוצריה, מקבלת תפקיד: "תפקיד… תפקיד… היהודים נותנים לי תפקיד… בתוך ההצגה… בתוך העולם…" אוסקר מחזן תוך כדי משא ומתן. גם יהודי שמנהל הצגה תמורת כסף, או כוח, או לא ברור מה, צריך עוגן. בית אבא. לרגע לדעת למה הוא עושה מה שהוא עושה. או שלא.

הגיבן מחפש מזור אצל עושה הנפלאות. שטריקר. שכעת הוא מתחבא במועדון "ורוניקה" במינכן, תחת השם גוטליבר – אוהב האלוהים. אוסקר יגיע גם לשם, יעשה סדר. רודף אחרי שטריקר לכל מקום, כמו הגיבן. אוסקר יודע על כל מהלכי החברים בלהקתו, כלומר בהיסטוריה. אולי הוא בכלל זה שמבריח את שטריקר, שממנו הוא בורח. מפחד שיישבר למול הסבל של הגיבן. שיעזור לו, שיינתח אותו. "שיסבול!" אומר אוסקר, "בלי זה אין הצגה…" לפעמים לא משתלם לפתור משברים. יש כאלו שנהנים מזה, שמקבלים מזה טובות הנאה, אין להם אינטרס שהקונפליקט ייפתר. שיבוא קץ לסכסוך. הם לא יגדעו את מקור פרנסתם.

"לאט, לאט, כמו מחלה, ההצגה גונבת את ההצגה מהחיים." אומר לוט לאוסקר שמתחנן כי יישאר. הוא עוזב. אוסקר לא עשה את המצופה ממנו. "היה לי – משהו – בוער – בלב – בלב – בוער – אתה עשית מזה פלורצנט. רציתי להיות שליח, אבל אתה עשית ממני בדרן!" לוט רוצה לשוב הביתה. "הביתה?… הביתה?… אני זה הבית שלך! אני זה המולדת שלך!" עונה לו אוסקר. "העולם זה בידור!" בעצם בחיים האמיתיים, האקשן לא קיים. "ההצגה זה החיים" אומר יהודה איש קריות. "ההצגה זה החיים" עונה אחריו אוסקר. "מרוב הצגה אין חיים." מחרה אחריהם לוט ואץ לו אחר מוד… "ההצגה תיסע לארץ ישראל" טוען אוסקר, אחרי שעיוות לגמרי את ההיסטוריה ובמקום לצלוב את ישו, צלב את הפלשתיני על מגן דוד לקול מחאתו של ישו. "האזיני אלי, ישראל!… את, שגזלת מן היהודי את הגלות שלו, את שנתת לפלשתיני גלות אחרת, גורלך נגזר… הקלצ'ניקוב הזה יטיח בך בלבול ושגעון… טשטוש, מבוכה, רוח עיוועים… מה יש לך לומר, גיבן ישראלי?" אומר השחקן היהודי המגלם פלשתיני. אולי זה פירוק של נרטיב הצליבה. הנה גם מארתה רוצה שיצלבו אותה. כי היא אישה וכעת גם לנשים מותר. בטח אם יש להן דודה בירושלים. עוד קונפליקט שמחפש לו סמל. אנשים מכירים את מה שמספרים להם שזה סמל. גם מלכת אנגליה אומרת כשמציגים לה את ישו מנצרת "נפלא!… נפלא!… ראיתי בטלביזיה." בדיוק כמו שבודריאר מסביר: העולם נבנה בתקשורת ומה שהם רואים בהצגה ההיא, ככה הצופים חושבים שהעולם בנוי. הם מצפים שהאנשים האמיתיים יתנהגו כמו שהם התנהגו קודם, בתקשורת. היא ראתה כבר קודם את כולם בטלוויזיה. הגיבן קורס תחת כאבי גבנוניו דווקא ברגע החשוב ביותר, אל מול מלכת אנגליה. אוסקר מבקש מהרופא שטריקר, שיזריק לו משהו. ההצגה חייבת להימשך. הוא חייב לו. הוא הרג את אביו. בטעות. האם מות האב של אוסקר, הוא מות המלך. האם לכן הבן, כמו בהנסיכה האמריקאית, פרש לחיים שכולם הצגה. או הכי קרוב, ניהול ההצגה. הנה גם הכאבים של לוט מתגלים כהצגה. "פארסה, פארסה… גם הכאב רק פארסה" כך אומר לנו הדוקטור.

יש בחוץ מקקים, גם בארץ ישראל

מקקים: מה קורה למי שרוצה לצאת מההצגה של אוסקר. ללוט למשל. מה הוא יעשה עם המקקים. אולי הוא יחלום על עולם ללא מקקים: "הייסורים שלך… הספקות… כל משאלות הלב שלך… הכיסופים… יתמלאו! יתמלאו! (לוחש) יש ארץ ישראל שאין בה מקקים…" הוא מבטיח למוד, מושא תשוקתו. אבל זו רק משאלה. המציאות היא אחרת, לוט מבטיח למוד שבארץ ישראל הוא יבנה לה בית. ויבנה סביבו גדרות וחומות, כדי שלא יגיעו לשם המקקים. "שלא יצוצו פתאום, בלילות הלוהטים…" הם שם "בחוץ, בחוץ… רוחשים, רוחשים… בלילות הם חודרים לתוך בקבוקים ריקים… (צוחק) והם לא רוצים לשמוע על ישועה! […] את תתני לי ילד… ילד גואל! ילד מושיע! ילד נגד מקקים!" האם מקקים זה העולם האמיתי. האם לוט צריך משיח שיגן עליו מהעולם האמיתי. "הם זוג מתאים, אבל לא בחיים…" אומרת עליהם מרתה. לוט ומוד חזרו להצגה מאימת המקקים, מאימת האמת "את כל האמת, מוד!… אני מוכרח!… שם, בבית שלי, הם כרסמו הכל… בלי רגש גדלות, מוד! בלי חמלה! בלי מוסיקה! שום אמנות! שום תיאטרון!" האם האמת היא בהצגה כי בחוץ רק מכרסמים אותה מקקים. או שהם מכרסמים את הנרטיב הקדוש שבו אנו טובלים. אולי המקקים הם הממשי הלקניאני. רובד ההכרה שאיתו אין אנו באמת יכולים להתמודד. אנו צריכים סימבולים, שפה שתתווך לנו את העולם, את האמת, סיפור, הצגה.

הנה לוט ומוד חזרו לחיות בסיפור. היא לבעלה הטירוריסט, הוא לרדוף אחרי פוגרומים כמו כל יהודי באשר הוא.

ורנר: היהודים מחפשים את הפוגרום שהם איבדו…

קארל: אז בוא ניתן להם, ורנר…

ורנר: מה?

קארל: פוגרום יהודי כשר….

ורנר: אין הוראות…

קארל: (לוחש לו) בלי הוראות… את כל הלהקה…

ורנר: (מביט אליו, מופתע. אחרי שהות) מה אמרת?

קארל: אמרתי בלי…

ורנר: לעולם! ההוראות יגיעו…. ההוראות יגיעו…

קארל: אני לא מחכה יותר! (הוא שולף מהתיק שלו תת מקלע ויוצא במהירות)

(ורנר רץ אחריו)

בסופו של יום ההצגה מקבלת חיים משל עצמה, לא מחכה לבמאי, לא מחכה לאמרגן. היא פשוט קורית ואין יודעים אם אמת היא או אם הצגה של אמת או אולי סימולקרה. למה רודפים יהודים. כי ככה עושים. שכחנו כבר לשאול. העיקר לא להיתקל במקקים.

מה שלא הורס אותך, מרפא אותך. או להיפך.

שטריקר, הרופא מרובה השמות. האם הוא בורח מיכולת הריפוי שלו או מיכולת ההרג שלו. הוא בורח מהסחיטה של אוסקר.

(שטריקר מסיר את המעיל. נותר בחלוק רופאים ירוק.)

שטריקר: (בזעם) אפשר לחשוב שגם אני בהצגה שלך…

אוסקר: (כמין נביא, בשקט) כולם…

שטריקר: (שקט, מתחנן) עזוב אותי, אוסקר…

אוסקר: (נד בראשו) לא…

שטריקר: כבר שילמתי את החוב שלי…. עם ריבית דריבית…

אוסקר: אתה לא תגמור לשלם לי את החוב שלך עד סוף ימי חייך.

שטריקר: אביך מת בגלל –

אוסקר: אבי לא מת. אתה הרגת אותו.

שטריקר: טעות אנוש! טעות אנוש!

אוסקר: טעות אנוש…

או אולי הוא בורח במצוות אוסקר. לא רק מאוסקר הוא בורח, הרי, אלא גם מהגיבן. "קבענו ברומא, הוא לא בא. […] אשה אחת בלונדון סידרה לי פגישה. הוא נתן לה מילת כבוד. לא בא. […] גם בוינה […] בפאריז, בשטוקהולם… הבטיח!… אמר שינסה… שירפא…" הוא זה שמחזיק את היהודי סובל, את הציוני סובל. מתעתע בו. מחזיק את ההצגה. לא נותן לו מוצא, יכולת להשתנות. והכל בזכות יכולת הריפוי שיש לו, שמניחים שיש לו, שמאצילים עליו, שאחרת, לא היה נוהה אחריו הגיבן. איך מציג אותו יהודה איש-קריות: "הוא לא מאמין יותר בכוח שלו לרפא, זה הכל… הוא בורח משמו… פעם שמש בבית-כנסת בשם גוטהולד… פעם, בוינה, מלצר בשם גוטפריד… עכשיו הוא גוטליבר – בחורות ערומות מארץ ישראל – אבל הוא שטריקר, תמיד… עושה נפלאות… אחד מלמד וו הצדיקים…" הנה כי כן, גם מעצמו הוא ברוח, מזהותו שלו. במה שנראה כרגשי חרטה, הוא, כמו אוסקר, נאחז בספר התפילות, מתפלל, מעודד את עצמו בתפילות. אוסקר ושטריקר, שני יהודים שעדיין נטועים במסורת, כמו דור הסופרים הישן שידע את הישיבה, למשל ביאליק, למשל ברנר, למשל גנסין. והיהודי החדש, לוט. היהדות היא גיבנת בשבילו. מיותרת. כואבת. הוא רוצה ניתוח. להסיר אותה. גם הציונות כבר הפכה אצלו לגיבנת. גם ממנה הוא שואף להיפתר. הוא כורע תחת נטל ההצגה.

דווקא ממנו לוט לקוח עצה, דווקא את דבריו הוא ממלא. האם אלו דברי אוסקר או דברי שטריקר:

לוט: (צועק) לא יכול להמשיך בהצגה!

שטריקר: אז תגמור.

לוט: (נרתע) מה?…

שטריקר: מה זה מה? את ההצגה!…

לוט: (שקט, חשדן) לגמור?… את ההצגה?…

שטריקר: תגמור, תגמור!…

לוט: והכבוד?… הכבוד של היהודים?…

שטריקר: לך הביתה, לארץ-ישראל… תקנה מניות…

לוט: מניות?…

שטריקר: ותיפטר…

לוט: ממה?

שטריקר: מזה… הגבנונים…

לוט: איך?…

שטריקר: איך?… ניתוח…

לוט: (לאחר שהות) ניתוח?…

איש-קריות: מה אתה מדבר, שטריקר?…

שטריקר: עושים את זה… פשוט, מהר, מודרני…

איש-קריות: מנוול!

לוט: (פתאום, מתעוות, ידיו נוגעות בגבנוניו) עכשיו! עכשיו! כואב!

איש קריות: יד, יד… נגיעה… אתה מלמד וו הצדיקים…

שטריקר: אין למד וו צדיקים… סיפורים… מצוץ מן האצבע…

איש-קריות: גע בו… נגיעה אחת… שטריקר!…

שטריקר: (בעזוז ובזעם) אין שטריקר! אני ה י י ת י שטריקר! מלא יומרות! מסריח מן היוהרה! עושה נפלאות!… (הוא מתחמק מהם) עכשיו נשאר גוטליבר בחיים, עם אלוהים ו- נשים… (מגחך) נשים, נשים, נשים, כרמלה מעין גדי, שושנה מבית-לחם, ודניאלה ושולמית – ואלוהים! (ללוט) הכבוד של היהודים!… (לוחש לו) קח אישה, תוליד ילד… (והוא נמלט)

על אפו ועל חמתו של אוסקר ועושה דברו ועוזרו יהודה איש קריות, סונט שטריקר בלוט את הפתרון לבעיית היהודים. אוסקר עוד יגיד לו אחר-כך שלא יעז יותר להזכיר ניתוח באוזני לוט. אבל לוט מקיים כל מה שטריקר אמר, חוץ מניתוח, ראינו. ולא משיג. חוזר להצגה. אולי הוא נכחד בסוף, בפיגוע היריות שערכו שני פרחחים שלא חיכו להוראות. האם אין מוצא מבעיית היהודים. האם לנצח יצטרכו להציג את עצמם לראווה. הוא כל כך סובל, יאמר שטריקר לאוסקר שבא להוכיחו אחרי המפגש עם לוט, "שיסבול," אומר אוסקר, "בלי זה אין הצגה." אולי להיות יהודי זה בעצם הכול הצגה. אוסקר כבר מכוון אותו לתחנה הבאה, לונדון. כלומר המפגש עם המלכה. שלא הצליח. כלומר ההצגה עצמה לא התרחשה לפי התכנון של אוסקר, כי פראנץ בגד. החליף את הכדורים האמיתיים בכדורי סרק. אוסקר גזר את דינו לשכחה. שטריקר הוא זה המבצע, עם חלוק רופאים ירוק, חלק מההצגה. עכשיו תגידו אתם, פראנץ וביאטו בסוף ההצגה: האם זה באמת או הצגה, הזיה או העולם הבא.

מיהו יהודי. זה שמשחק את עצמו כיהודי או זה שמנהל את ההצגה, שנותן תפקידים לכולם בהצגה שלו, גם ללא יהודים, "היהודים נותנים לי תפקיד… בתוך ההצגה… בתוך העולם…" אומרת מוד, אבל יהודים משחקים גם נוצרים. האם היהודים מנהלים את העולם, זה נשמע אנטי-שמי, האם היהודים הם הסיבה לכל מה שקורה בעולם. ישו היה יהודי. הנה הוא חוזר ליהדותו בהצגה: "אני יהודי! טעיתי! טועים, לא? הצליבה שלי הייתה פסיק לעומת הצליבה של היהודים! הסבל שלי מצחיק לעומת הסבל של בני עמי!" אתם יודעים מה, גם ורנר וקרל-היינץ המתנקשים הם יהודים (הם מודים). האם זה טוב להיות יהודי. בהצגה שבתוך ההצגה מתלוצצים על זה:

ביאטו: סלח לי רגע.

איש-קריות: רצית משהו?

ביאטו: אתה יהודי?

איש-קריות: (מעיף מבט על לבושו) למה אתה שואל?

ביאטו: מפני שאתה לבוש כמו יהודי, אבל מתחת לפיאות אתה לא נראה לי יהודי בכלל!…

איש-קריות: אני לא נראה לך יהודי?

ביאטו: בכלל! בכלל!

איש-קריות: אז איך נראה יהודי?

ביאטו: כמו מת… (והוא צוחק)

(צחוק באיצטדיון)

איש-קריות: אתה רוצה לומר לי שיהודי טוב זה יהודי מת?

ביאטו: יהודי מת זה יהודי טוב… (הוא מצחקק)

(צחוק באיצטדיון)

איש-קריות: סלח-לי-סלח-לי-סלח-לי –

ביאטו: כן-כן כן-כן כן-כן –

איש-קריות: ואתה יהודי?

ביאטו: נגיד כן.

איש-קריות: אבל אתה חי!

ביאטו: (מדלג, בעליצות) אני רק נראה כך! אני מוצץ סוכריות נגד צרבת!

איש-קריות: מה פתאום?

ביאטו: בגלל החול!

איש-קריות: איזה חול?

ביאטו: בקבר! (שניהם צוחקים. האצטדיון אינו צוחק)

הצגה משונה. איך מתאר אותה ורנר לקרל-היינץ' "הם מציגים – פסיון יהודי. […] הצגת יסורים… רק במקום יסורים, בדיחות." אולי זה קשור לאלוני הנקרא בין התיאטרון הכבד לבין התיאטרון הבידורי, כלומר הגששים של פשנל. איך אומר לוט לאוסקר: "רציתי להיות שליח, אבל אתה עשית ממני בדרן!" איזה עולם אכזר. הנה לוט הוא אלוני. אלוני כותב את אלוני. אלוני שרצה להיות שליח והקים את תיאטרון העונות, נכשל, נכנס לחובות. אולי למזלנו. כי אז הוא כתב לגששים את הפנינים הידועות "הקפיטריה בטבריה" ו"המכונית המגויסת", בין היתר. גם פרנץ הוא אלוני, ששרית פוקס בספרה נמר בוער טוענת שהוא פגוע הלם קרב ממלחמת השחרור. אולי גם ביאטו. אולי גם שטריקר.

שטריקר מנהל רומן עם אלוהים. זה מתבטא בשמותיו הרבים, כולם כוללים את המילה גוט, אלוהים בגרמנית: גוטליבר – אוהב אלוהים, גוטפריד – בשלום עם אלוהים, גוטהולד – אלוהים מקסים. גוטהולד הוא גם שמו הפרטי של לסינג. טוב, כל השמות די נפוצים. אבל הוא אומר בעצמו, כל מה שנשאר לו זה אלוהים ונשים. שטריקר דרך-אגב זה בעל מלאכה, אורג. אולי הוא אורג את המציאות, כמו אלוהים.

אבל הוא עושה טעות, ומאז הוא מגלה את אלוהים: "(מוציא מכיסו מחזור תפילות) יהי רצון יי אלוהינו ואלוהי אבותינו שתרחם עלינו ותמחל ותסלח על כל פשעינו." ואם אלוהים מוחל, אפשר לפשוע עד הסוף ולעבוד בבית זונות. כולם זונות, כולן זונות, גם מאריה ומרתה. גם מריה מגדלנה. לא סתם זונות, זונות מארץ ישראל הוא מוכר. במינכן. אני לא יודעת למה, אבל שטריקר במיוחד, למרות המשמעות העמוקה שניתן להעניק לדמותו, לקוח ישירות מז'אנר הספרות הקלה, האהוב גם הוא כל כך על אלוני. נרטיב קלאסי של ספרי בלשים, של מערבונים, של סרטים וסדרות הוליוודיות. מי שחטא, שעשה טעות, בגלל יוהרה, בורח מרודפיו ומתחבא, הרבה פעמים בבית זונות, או בבית משוגעים (ע"ע הטייס המשוגע מצוות לעניין). גם הם בעצם מתעסקים עם סדר העולם שהופר על-ידי מי שחשב שהוא אלוהים. מה קורה שאלוהים הוא לא אלוהים. האם זה יותר גרוע ממלך מת. אולי כמו המלך המודח פליקס וואן שוונק, לשעבר בּוֹנִיפַציוּס ויקטור-פליקס לבית הוֹהְנְשְוַאדְן שהיה מלך "בחסד עליון" בבוגומניה הגדולה, נסיך אוגוסטה עילית ומרקיז חבל פוּק, מהנסיכה האמריקאית, גם הוא שינה את שמו לאחר שנפל, וכעת במקום מאהבות רבות ומיוחסות, הוא מאוהב בזונה פשוטה מתחנת הרכבת.

אבל אוסקר, שהפיל את אלוהים גם מחזיר אותו כנדרשים לו שירותיו. למשל לחסל את המחסל שסרח.

מלכת אנגליה, שטריקר ריפא את מלכת אנגליה. האם בגלל זה הוא זה שנלווה אליה בעת ביקור השחקנים באנגליה. עולה מהאוב לאחר שנעלם. לאחר שברח. אולי הוא מדבר רק עם מלכים, כלומר אלוהים, אחרים. מלכה, אוסקר. אנחנו מכירים את ההיקסמות של אלוני ממלכים, או אולי ממות המלכים. שהרי עם מות המלך אין דין ואין דיין. כלומר אין יציבות. זה עניין מקייווליסטי. אצל אלוני זה מוגזם, מוקצן. היציבות היא אובייקט תשוקה אף היא. לפעמים אובייקט התשוקה הוא ברמה הבסיסית והארצית ביותר – נערות עירומות מארץ ישראל, זונות מהברית החדשה. מארתה ואחותה מריה, מריה מגדלנה. גם הזונות לא בדיוק מושגות. כמו מלכת אנגליה. לא פלא שהן קרובות. מוד והמלכה. אובייקט תשוקה לאובייקט תשוקה. המלכה בעצמה מעידה שלעיתים היא מקבלת הצעות מגונות. הנה לוט רוצה לשכב עם מלכת אנגליה. להגשים את אובייקט התשוקה בבשר. "מלכה היא לא זונה, גיבן" זועק לייבו, יהודי בוגד בדמות פלשתיני. לוט מחפש להשיב לעמו את גאוותו, למחות את זכר ההשפלה של היוונים והרומאים – והפתרון – לשכב עם מלכת אנגליה. רק מלך, מלכה, שהוא משל כמו המשל של העם היהודי, יוכל להעניק יציבות לעם הנודד הזה. לעזור לו להיפטר מהמשל העריץ לו סוגדים היהודים, מהגבנונים, ללכת לארץ ישראל האחרת, לירושלים החדשה, בלי מקקים. הנה הוא עובר ישר מרצון לשכב עם המלכה לרצון לשכב עם מוד, הגרסה הצעירה והזמינה יותר שלה. שטריקר כבר לא יכול לעזור, הוא רוצה לברוח, שוב.

למה דווקא אנגליה. גם היא היתה כאן כובש, כמו הרומאים, כמו היוונים שמזכיר לוט. והיא קיימת עד היום, אימפריה. יהודים נמדדים רק כנגד איזו אימפריה.

לוט והגבנונים. אבל ללוט יש שני גבנונים, לא רק של היהודי הגלותי הבודד, אלא גם של הישראלי. משמע, לא מדובר פה רק על סיפור נדודי היהודים בגולה, אלא על ירושלים השנייה, החדשה. היא לא משאת נפש. היא באמת כבר כאן. מלאה במקקים. אבל עדיין. אנו לא רוצים להכיר בהם. לא רוצים להכיר שאנו ככל העמים. עדיין, למרות ההגשמה, למרות הגאולה, מחפשים גאולה. עדיין מציגים את ההצגה הישנה ההיא. אנו רגילים להצגות. אנו מציגים את ההצגה הזו לעצמנו. אולי גם לגויים כבדרך אגב. יהודים תמיד יחיו עם גבנון. לעולם לא יוכלו להיות כאחד האדם. בשבילם זה כמו להכריז על מות הסכסוך. ומה הסיכוי שזה יקרה. ואם נפטרנו ממשל ישן, בוא נמציא משל חדש. העיקר שיהיה משל. אתוס. פאתוס. כמו שמלוכה היא אתוס.

המלכה: (אל לוט) יש לך פנים כל כך… עזות… כמעט נעריות… והגבנון כל כך זקן…

לוט: אני כמעט משל, הוד מלכותך.

המלכה: (מחייכת) כמוני…

לוט: משל מעורר פחד, וגם חמלה, מלכתי, וגם בוז…

המלכה: (לוחשת לו) לי מציעים הצעות מגונות –

כעת אנו מנצלים את הפלשתינים לשם פאתוס. ואם מגלם אותו יהודי, אנו לא יודעים אם מפיו יוצא הנרטיב הפלשתיני, או זה של יהודים מברוקלין שחלקם לא מכיר בירושלים השנייה: "רק הגלות מצילה, גיבן!… ניו-יורק, מלכתי, הארץ המובטחת של היהודים!…" יגיד לייבו ללוט במפגש עם מלכת אנגליה. לא, אנו מתנגדים לתוכנית החלוקה. אל תתני ליהודים את הארץ ההיא. גם זו הצעה מגונה. אבל לוט חוטף את מוד, היא ארץ-ישראל. בין היתר.

יהודה איש קריות. רציתי לכתוב על הדיבר הנוצרי במחזה. ישו, מאריה ומרתה. יהודה איש קריות. מאריה ומרתה מופיעות בברית החדשה, שתי אחיות. מרים שומעת את דברי ישו בצמא ואילו מרתא עסוקה בהגשת המזון. יהודה איש-קריות הוא השליח ה-12 המקורי, זה שבגד בישו.

(נכנסים איש-קריות, מארתה, מאריה, ישו, עם מזוודות מרופטות. הם מותשים, זזים לאט ובקושי, בשל תלאות המסע הבלתי נגמר.)

ישו: אני לטוס יותר לא יכול! הראש לא מפסיק לגרד לי אפילו בשמיים!

איש-קריות: תבקש מאביך שבשמיים שמפו, ג'יזוס כרייסט!

ישו: מטורף! (הוא יוצא)

איש-קריות: (רואה מרחוק את מוד ולוט) האוהבים!… (הוא יוצא)

מארתה: (רואה את מוד ולוט מרחוק) זונות!… (היא יוצאת)

מאריה: הם זוג מתאים, אבל לא בחיים… (היא יוצאת)

אבל כאן נדמה שכולם בעצם מקהלה יוונית, של היהודים. בעיקר מארתה ומריה. שלראשונה לפעמים קוראים זונה והשניה רוצה להיות נזירה. אבל מעל כולם עומד איש-קריות, שבהצגה בתוך הצגה מחופש ליהודי חרדי עם שטריימל ופאות. אבל אחר-כך הוא מוריד אותם, כמה צבוע. אולי הוא בעצם הסגן של האמרגן הראשי אוסקר, או שהוא בעצם מקדים אותו. הוא זה שלוקח על לוט לשטריקר, למרות שאוסקר לא מסכים, אך מצד שני יש לו רעיונות לא רעים בכלל. הוא מגלה לכם, לקהל, ב-aside, הוא בוגד בחבריו להצגה ומגלה לכם תובנות שאתם לא אמורים לדעת.

לוט: (לבדו, מתפתל מן הכאב) מישהו מתעתע בי… אני בתוך המלכודות… בגלל היומרות… בגלל החטא של היוהרה… […] אני צריך ילד…

איש-קריות: (הצידה) רק זה חסר לו, ילד!…

לוט: ילד… במולדת… כן-כן… תלתלים שחורים ופנים זוהרות.. ומניות!

איש-קריות: מה פתאום מניות?

לוט: הוא אמר מניות… (יוצא)

איש-קריות: (לעצמו) הכל מתפורר… אולי הערבי יציל אותנו…

הערבי, כלומר יהודי מחופש לערבי, יציל את ההצגה של היהודים. שלא יצטרכו להיפגש עם המקקים בא"י, שלנצח יחיו בפאתוס של היות היהודי, עם הגבנונים. זה יציל את הכבוד של היהודים. שטריקר לא רוצה יותר להתעסק בזה. אומר להם לגמור את ההצגה, ללכת לארץ ישראל. מי שלא רוצה שזה ייגמר זה לא אוסקר, אוסקר הוא ורסיה של אמא קוראז', עושה כסף מסבל של אחרים. מי שלא רוצה שזה ייגמר, שההצגה לא תיגמר הוא איש-קריות. הוא הקריין, של ההצגה בתוך ההצגה וגם של ההצגה שמחוץ להצגה. כלומר, חוץ ממה שאומרים הרוצחים השכירים. הוא מספר ללוט ולנו על אודות קורותיו של שטריקר. הוא מציג את עצמו, את ביאטו, הוא יודע את כל קורותיו של אוסקר, הוא מוסיף לנו את כל המידע שאנו צריכים. מידע מסונטז, הרבה פעמים. מה שאנו צריכים לדעת. הוא מחזיק הגחלת של הפאתוס. הוא גם זה שמכוון את הרוצחים השכירים ורנר וקרל-היינץ למקום הנכון בארמון בקינגהאם (אולי הוא גם סיפר להם מראש מה שהם סיפרו לנו בהתחלה). דקה אחת לפני אוסקר, הוא מתווה את המוטו: ההצגה זה החיים. אוסקר מאמץ ולוקח קרדיט. בסופו של יום, הוא יעשה הכול כדי להגן על עצמו, על עולמו. תמיד להיות דקה לפני כולם. גם בסוף הוא יאמר: "אם למות, אז לא עם כולם" וינסה למצוא דרך להציל רק את עצמו. הוא יכול ללמד את אוסקר מה זה להיות אופורטוניסט. אבל על מה ולמה. מה הוא רוצה להשיג. האם הוא באמת נהנה רק לחרחר ריב. אתם יודעים, כל ההתגבננות הזו של היהודים, של הישראלים, של הפלשתינים, זה הכול קונפליקט אחד גדול.

מסע אל המוות

בסוף כולם מתים. חוץ מהמלכים. שטריקר ומלכת אנגליה. הם חיים לעד. אולי כי הם לא באמת בשר ודם. אלא אתוסים עתיקים. אלוהים ומלכים. האנשים סופם למות. גם בשביל כסף, גם בגלל דת, גם בשביל האהבה. כלומר בגלל כל מיני אתוסים. מוות מתחזק אתוסים, בונה אתוסים. לפעמים הם מתים גם סתם. בסוף כולם מתים. תזכרו את זה. אולי ירושלים השנייה, זה בכלל העולם הבא. גן עדן. גם כן, אובייקט של תשוקה.

מרט מבקש ממני לכתוב כמה משפטים שאפשר יהיה לצטט. משהו על ההפקה הנוכחית. קשה לקרוא לזה הפקה של ממש. התפאורה מינימלית, התלבושות סמליות. השחקנים רובם ככולם עם טקסט בידיים. זוהי קריאה מבוימת. ובכל זאת קאסט מהטובים ביותר. עזרא דגן נמנה אפילו על הקאסט המקורי. רבים מהמשתתפים שחקני מרטתטרון, כלומר הופיעו בהפקות קודמות שלו. זה יותר פשוט לביים את מי שאתה מכיר. אבל נדמה שכל שחקן או שחקנית היה מוכן להיות חלק מההפקה הזו, להסתפק בתפקידון ורק לזכות להיות חלק מפלא. הפקה של מחזה של נסים אלוני, גם אם זו רק קריאה מבוימת לשישים וחמישה איש כל פעם בשתי הרצות בלבד. הם מוכנים לבוא להרבה יותר חזרות, מרט מספר על 25 חזרות במקום 3 שבדרך-כלל מוקצות לקריאה מבוימת. זה מאפשר קריאה מבוימת שהיא יותר מבוימת מקריאה. והמוכנות הזו, הביאה לליהוק מדויק שבו כל שחקן פשוט מתאים כמו כפפה לדמות שאותה הוא אמור לגלם. רבקה מיכאלי בתפקיד מלכת אנגליה. שהיא גם אחת ממלכות התיאטרון הישראלי. וגם אחת ממלכות הטלוויזיה. כאן היא רק צופה בה… ועדיין, ההיסטוריה הסאטירית שלה, צובעת את התפקיד הזה בדיוק בגוון שאני חושבת שאלוני היה חפץ בו. שחקן שמביא את ההיסטוריה שלו לתפקיד והיא מעצימה את הדמות, ככה זה כשמדברים על זיכרון. על הצגה וחיים. הכול מתערבב, כמו אצל אלוני. דן שפירא, שכבר שיתף פעולה עם מרט בהצגה אפשר לעשות את זה משהו, הוא הגיבן, יש לו גיבנת קבועה. כמה סמלי, שמי שהרבה פעמים קיבל ביקורת על כך שהוא אינו יכול להפסיק להיות דן שפירא בתוך הדמות שלו, הנה מראה את הגיבנת שהוא אינו יכול להשתחרר ממנה. ופה זו הדמות וזה עובד. אוהד שחר, היה המלך בהפקת הנסיכה האמריקאית (חוזרת) של מרט וכאן הוא שוב המלך המודח, הרוטן, שמחליף את שמו. רודיה קוזלובסקי, היה הגולם בהפקה של מרט הגולם חי! וכאן הוא רוצח שכיר שפועל כגולם, כמכונה. לפי הוראות, או ללא הוראות, אבל מתוך אינרציה. מכניות. רועי אסף הוורסטלי, שפעם הוא שוטר מעונה בקולנוע (זוכה פרס אופיר, מבין שניים) ופעם ראש הטקס בהצגת הפרינג' של השנה שעברה, בורדל טוטאל, רושם כאן עוד תפקיד טוטאלי לארנסל התפקידים שלו. דודו גולן, מאנסמבל ציפורלה, נונסנס וספלסטיק, מגלם פה את ישו נונסנס וסלפסטיק. ערן שראל הוא אוסקר מושלם ודנה מיינרט, פעם אנה פרנק מלאת פאתוס, בדמות שכולה קרקס על פאתוס (ובחן רב). והערה על זוג שחקנים מיוחד ומרגש שגילם את ביאטו ואת פרנץ. עזרא דגן הוא ביאטו בתפקיד שנכתב במיוחד בשבילו לפני 30 שנה. שמבוסס על אישיותו, על חיתוך הדיבור שלו, שעושה שימוש בכישורי הפנטומימה שלו. ועימו מי שלרוב משמש כפרופ' לתיאטרון וכמתרגם של מחזות, גד קינר, למרות שבמקור הוא שחקן (מהאנסמבל המקורי של את ואני והמלחמה הבאה של חנוך לוין, וכבר עבד עם מרט בעבר, בהצגה 1948 ובהצגה הגולם חי!). שניהם היו ביחד לפני 50 שנה בצוות הווי גייסות השריון. והנה הם נפגשים כאן שוב. ערך מוסף. כבר אמרנו. ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה… טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים… אני מזילה דמעה. אין ספק שזהו רגע היסטורי. ככה חוגגים יום הולדת.

ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.

בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?

עדכון: ויש מאמר המשך בעקבות ההפקה בתיאטרון הבימה ב-2021: אז מה כל כך נשגב במקקים. מוזמנים להתעמק…

האם יש מקקים בישראל?, קריאה מבוימת, קפה תיאטרון הקאמרי, 3.12.18. מאת: נסים אלוני. בימוי: מרט פרחומובסקי. נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי. מוזיקה מקורית: בועז שחורי. ע. במאי: שירי לוטן. משתתפים: רבקה מיכאלי (מלכת אנגליה), דן שפירא (לוט), רועי אסף (לייבו), ערן שראל (אוסקר), דנה מיינרט (מוד), עזרא דגן (ביאטו), גד קינר (פרנץ), אבי טרמין (יהודה איש-קריות), דוד גולן (ישו), רות אסרסאי (מארתה), שירי לוטן (מריה), אוהד שחר (שטריקר), רודיה קוזלובסקי (ורנר), בר פלד (קרל-היינץ).