EL SáTIRO BLANCO
Federico García Lorca

Sobre narcisos inmortales
dormía el sátiro blanco.

Enormes cuernos de cristal
virginizaban su ancha frente.

El sol, como un dragón vencido,
lamía sus largas manos de doncella.

Flotando sobre el río del amor,
todas las ninfas muertas desfilaban.

El corazón del sátiro en el viento
se oreaba de viejas tempestades.

La siringa en el suelo era una fuente
con siete azules caños cristalinos.


גיליון 3
04/2008


הסטיר הלבן / פדריקו גרסיה לורקה
(מספרדית: רקפת א. ידידיה)

עַל נַרְקִיסִים בְּנֵי אַלְמָוֶת
נָם הַסָּטִיר הַלָּבָן.

קַרְנֵי בְּדֹלַח כַּבִּירוֹת
הֵשִׁיבוּ תֹּם לְמִצְחוֹ הָרָחָב.

הַשֶּׁמֶשׁ, כִּדְרָקוֹן מוּבָס,
לִקֵּק יָדָיו הַגְּדוֹלוֹת הַבְּתוּלִיּוֹת.

צָפוֹת עַל נְהַר הָאַהֲבָה,
צָעֲדוּ הַנִּימְפוֹת הַמֵּתוֹת כֻּלָּן.

לִבּוֹ שֶׁל הַסָּטִיר בָּרוּחַ
יָבַשׁ בְּסוּפוֹת שֶׁל יָמִים עָבָרוּ.

חֲלִיל הָרוֹעִים שֶׁעַל הָאֲדָמָה הָיָה
                                                מִזְרָקָה
עִם שִׁבְעָה קְנֵי-בְּדֹלַח כְּחֻלִּים.


El Sátiro Blanco by Federico García Lorca © Herederos de Federico García Lorca. from Obras Completas (Galaxia/Gutenberg, 1996 edition)
Hebrew Translation by Raqefet A. Yedidia © Raqefet A. Yedidia and Herederos de Federico García Lorca. All rights reserved. For information regarding rights and permissions, please contact lorca@artslaw.co.uk or William Peter Kosmas, Esq., 8 Franklin Square, London W14 9UU.



 

על הקינה הפרטית במרחב הזמן
מיטל נסים על יעקב ביטון


"הַפֶּה שֶׁלָּךְ פָּתוּחַ, זֶה שֶׁרַק אֶתְמוֹל אָכַל מִשְׁחַת פֵּרוֹת/קְחִי אוֹתִי אֶל הַגַּן סָבְתָּא אֶל הָעֵצִים נַחֲזִיר אֶת כָּל מַה שֶּׁאָכַלְתְּ/נַחֲזִיר אֶת כָּל הַתַּפּוּחִים בַּהֲקָאַת תָּמִיד/אֲנִי רוֹצֶה לְהַכְנִיס אֶת הַיָּד עַד הַמַּרְפֵּק לַגּוּף הַזֶּה שֶׁלָּךְ, לִמְצֹא/אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמְּנֻוֶּלֶת הַדַּקָּה הַזֹּאת שֶׁמִּתְחַבְּאָה בָּךְ, עַכְשָׁו הִיא/מִסְתַּתֶּרֶת כְּמוֹ מְשָׁרֶתֶת, כְּמוֹ אַהֲבָה, אֵיפֹה הִיא? תִּתְפְּסוּ אֶת/הָרוֹפֵא הַהוּא שֶׁיִּבְדֹּק בְּכָל הַתָּאִים נַעֲבֹר אֶחָד אֶחָד, אֵיפֹה/אֵיפֹה הַנִּיצוֹץ הַזֶּה שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַבְּעֵרָה הַזֹּאת?..." (יעקב ביטון, אינה דדה, "אינה דדה", עמ' 14).

אינה דדה, ספרו הראשון של יעקב ביטון, מציג הוויה פרמיטיבית בפואטיקה מודרנית. הפער הדיסוננטי בין החוויה עצמה ובין אופן הביטוי של המשורר גורם לספרו להיות בעל קול א-שירי ושירי בו זמנית.

עטיפת הספר 'כיכר היהלום'
היהלום שבכתר
חמוטל ילין על מרסה רודורדה


"לבסוף הבנתי מה רוצים להגיד כשאומרים: האדם הזה עשוי משעם... כי אני בעצמי הייתי עשויה משעם. לא כי הייתי שעם מעצם טבעי, אלא כי נאלצתי להפוך את עצמי לשעם. ואת לבי לשלג. נאלצתי להפוך את עצמי לשעם כדי שאוכל לסחוב הלאה, כי אילו במקום להיות משעם עם לב עשוי משלג, הייתי, כדרכי קודם לכן, בשר שכשצובטים אותו כואב לו, לא הייתי יכולה לעבור על פני גשר כה גבוה וכה צר וכה ארוך." (מרסה רודורדה, כיכר היהלום, עמ' 165)

אך על אף שביעות רצונה מהתפקיד שמילא ספרה בהצגת קטלוניה לאזרחי העולם, ראתה רודורדה צורך להדגיש במבוא שכתבה ש"כיכר היהלום הנו בראש ובראשונה רומאן אהבה." גם אם רבים יכולים להזדהות עם קולומטה, סיפורה הוא אישי וחד פעמי והעולם המוצג בו, אף כי אינו יכול להימנע מלהיות מושפע מהמתרחש בעולם הגדול, הוא עדיין עולמה צר ההיקף, בו משמשת היא הגרעין והציר.

כיכר היהלום הוא אכן ספר קטן, וזאת בדיוק גדולתו.
עטיפת הספר 'משי לחשת לי'
אישה בדרך המשי
גילית חומסקי על ש. שפרה


"אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת שִׁירִים אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת/לְעַצְמָהּ אֶת זְכוּת הַגַּאֲוָה מִפַּחַד הָאֵלֶם./אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת שִׁירִים אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת/לְעַצְמָהּ אֶת זְכוּת הַיֵּאוּשׁ מִפַּחַד הָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת לְרַגְלֶיהָ." (ש. שפרה, משי לחשת לי, "אישה כותבת שירים", עמ' 154)

אדם נקרא על שם סופו, והנה בהקבלה נוחה להפליא בסוף משי לחשת לי יש הרבה יותר אדם, כלומר את האדם הספציפי שהוא המשוררת. אוהדי ש. שפרה כבר נחשפו לאמירתה המובהקת, המייצגת, בספריה הקודמים וגם בספר זה. דווקא בסופו, כשהייצוגיות מתעמעמת לכאורה, מסתתרת הרבה אמת. שם אפשר ליהנות הנאה שלמה מפירות הפריבילגיה שבהכרה.
עטיפת הספר 'שירי איניג'
על האחר המכונן - לשון שירית בפואטיקה של דנה אמיר
מיטל נסים על דנה אמיר


"לְבַדִּי נוֹתַרְתִּי בְּדוּמִיַּת הַסַּגְרִיר הַזּוֹ/שֶׁטֶּרֶם סְתָו./לְבַדִּי בֵּין עָרֶיךָ הַמֻּקָּפוֹת שְׁתִיקָה, בֵּין מְשָׁלֶיךָ/הַמְחֹרָצִים כְּגִזְעֵי עֵץ עַתִּיקִים, בֵּין חוֹמוֹתֶיךָ/הַמִּתְקַמְּרוֹת זוֹ כְּלַפֵּי זוֹ כְּכִפּוֹת." (דנה אמיר, שירי איניג, "פתח לנו שער - ד", עמ' 22)

אצל בעלי-חיים ואנשים כאחת קיימים שני אינסטינקטים מנוגדים לכאורה – האינסטינקט של שימור-העצמי, שמעודד לשימור-החיים, ואינסטינקט הוויתור, שמכוון למצב של קיום מופחת. נראה כי בשיריה, אמיר מודדת את זהותה במצבים שונים שבהם היא מערערת במידות שונות את הגבולות בינה ובין חללים נפשיים ומציאותיים, כאילו בוחנת את מקומה מתוקף פעולתם של אותם שני אינסטינקטים, במעין מעבדה שמאפשרת השירה.

ספר השירה הרביעי של דנה אמיר מתאפיין במעין שקט סוער, ניסיון לתת ביטוי עדין לאבחנות רגשיות. בחירת המילים מעולם הטבע בכדי לבטא סערת נפש שמקבילה גם לסערות אחרות של גשם ואש מעניקות חוויה אחרת. לו אפשר היה לשמוע את הצליל שמפיק העולם המילולי הזה סביר להניח שהוא היה דומה לרחש הים בלילות בהירים, מלא שקט דו משמעי ורוח שבאה לעיתים רק להזכיר.

לדף הבית

 

   
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏