"הַפֶּה שֶׁלָּךְ פָּתוּחַ, זֶה שֶׁרַק אֶתְמוֹל אָכַל מִשְׁחַת פֵּרוֹת/קְחִי אוֹתִי אֶל הַגַּן סָבְתָּא אֶל הָעֵצִים נַחֲזִיר אֶת כָּל מַה שֶּׁאָכַלְתְּ/נַחֲזִיר אֶת כָּל הַתַּפּוּחִים בַּהֲקָאַת תָּמִיד/אֲנִי רוֹצֶה לְהַכְנִיס אֶת הַיָּד עַד הַמַּרְפֵּק לַגּוּף הַזֶּה שֶׁלָּךְ, לִמְצֹא/אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמְּנֻוֶּלֶת הַדַּקָּה הַזֹּאת שֶׁמִּתְחַבְּאָה בָּךְ, עַכְשָׁו הִיא/מִסְתַּתֶּרֶת כְּמוֹ מְשָׁרֶתֶת, כְּמוֹ אַהֲבָה, אֵיפֹה הִיא? תִּתְפְּסוּ אֶת/הָרוֹפֵא הַהוּא שֶׁיִּבְדֹּק בְּכָל הַתָּאִים נַעֲבֹר אֶחָד אֶחָד, אֵיפֹה/אֵיפֹה הַנִּיצוֹץ הַזֶּה שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַבְּעֵרָה הַזֹּאת?..." (יעקב ביטון, אינה דדה, "אינה דדה", עמ' 14).

אינה דדה, ספרו הראשון של יעקב ביטון, מציג הוויה פרמיטיבית בפואטיקה מודרנית. הפער הדיסוננטי בין החוויה עצמה ובין אופן הביטוי של המשורר גורם לספרו להיות בעל קול א-שירי ושירי בו זמנית.

אצל בעלי-חיים ואנשים כאחת קיימים שני אינסטינקטים מנוגדים לכאורה – האינסטינקט של שימור-העצמי, שמעודד לשימור-החיים, ואינסטינקט הוויתור, שמכוון למצב של קיום מופחת. נראה כי בשיריה, אמיר מודדת את זהותה במצבים שונים שבהם היא מערערת במידות שונות את הגבולות בינה ובין חללים נפשיים ומציאותיים, כאילו בוחנת את מקומה מתוקף פעולתם של אותם שני אינסטינקטים, במעין מעבדה שמאפשרת השירה.

ספר השירה הרביעי של דנה אמיר מתאפיין במעין שקט סוער, ניסיון לתת ביטוי עדין לאבחנות רגשיות. בחירת המילים מעולם הטבע בכדי לבטא סערת נפש שמקבילה גם לסערות אחרות של גשם ואש מעניקות חוויה אחרת. לו אפשר היה לשמוע את הצליל שמפיק העולם המילולי הזה סביר להניח שהוא היה דומה לרחש הים בלילות בהירים, מלא שקט דו משמעי ורוח שבאה לעיתים רק להזכיר.