ים המאירי בשיחה עם עמי פייצ'ביץ על מה שבין מזרח ומערב
זוהי תקופה שבה מטילים עלינו להגדיר בעצמנו מי אנחנו. לכאורה, אין דבר נפלא מזה. אולם, עלינו להישמע או בעצם לנווט בוירטואוזיות כמעט בלתי אפשרית בין המון נרטיבים שאינם מניחים לנו להתחמק מהם. עמי פייצ'ביץ, שחש שהדימויים המערביים מהם אנו ניזונים אינם מייצגים בעצם את המציאות בה אנו חיים, פנה לחקור מסורת אמנותית רחוקה, המסורת היפנית. בתחילה הוא בחר לעמת את הטכניקה העדינה והמתוחכמת של צבעי המים, המזוהה עם מסורת זו, עם תיאורים של סצנות מיניות ופרברטיות. כך בתערוכתו האחרונה ("צוות חדש", גלריה טל-אסתר, 2004), הציג בין היתר שרשרת גברים המחוברים זה לזה באיבר מינם הזקור, שורות של נשים עירומות המצטופפות על דף ואורגיות נשיות וגבריות אלימות. בהמשך החל גם להתכתב עם הדימויים היפנים המסורתיים.
בסדרת ציורים שיצר במיוחד למגזין הוא מתכתב עם הסצנות המיניות של הציור היפני המסורתי, אך להבדיל מסדרות קודמות שמנעד הדמויות בהן היה 'נמוך' – אנאלי, אוראלי, הפרשתי – כאן הוא מנסה להרחיב את המנעד של הדמויות, לתעל אותן לרמה גבוהה יותר של קיום, לרגשות עדינים יותר. עם זאת, גם כעת, הוא כמעט וצופה מראש את כשלונו לייצר ייצוגי מציאות הולמים.
הדמויות שאני מייצר רוצות לחרוג מהגבולות של עצמן. הן מונעות על-ידי הפיתוי, על-ידי הרצון להתענגות תמידית. הן מבינות שהדחף שלהן נובע ממקום של לרצות משהו שאינו ניתן להשגה.
אז לאן בעצם חותרות הדמויות בסדרה זו?
הן חותרות להשיג שלמות רגשית וגופנית. אבל זהו מצב פרדוקסלי, מכיוון שאם היתה מתקיימת שלמות, לא היה דחף.
מה זאת שלמות בשבילך?
בסרטים של וולט דיסני, למשל, מתקיימת שלמות אך היא שלמות וירטואלית. אלו סיפורים מסוג של happy ever after והמיניות שקיימת שם מודחקת לחלוטין. מיני, החברה של מיקי מאוס, שונה במקצת מבחינה צורנית אך לא מבחינה מהותית. הדמויות עושות מחוות של נשים אבל הן לא נשים. הנסיך של שלגיה מתאהב בגוויה ולא באישה חיה. זאת לא אהבה של דחף יצרי. אני עוד לא ראיתי את איבר המין של פלוטו. אם המיניות היתה עולה על פני השטח באותם הסרטים, היא היתה הורסת הכול. ואותנו מחנכים לזוגיות מושלמת כזאת. אפילו ליהדות אין נטייה להדחקת היצר ולעודף רומנטיקה.
הפתרון שלי הוא לקחת את המצב היצרי, שהוא אנרגיית החיים, ולהפוך אותו לדבר היחיד שחשוב לדמויות שלי. למה שמכתיב את כל המאוויים שלהן במערכת-יחסים.
מתוך המוטיווציה הזאת התחברתי לארוטיקה היפנית, שבה הפעולה היא המטרה ואין לה שאיפות מעבר לזה. ציורים יפנים שמתארים זוגות בפעולה אינטימית נראים כמו ציורי צמחים שמזדווגים וכך איכשהו נוצרת הרמוניה יצרית, ללא אגו.
האם בחייך האישיים מתקיים דבר כזה?
לא, בכלל לא. אני מרגיש ניכור וחוסר הרמוניה עם הטבע. במקומות האלה הזוגיות אינה פתורה. אני מנסה להגיע לשם ולא יכול. לעומת זאת, הפעולה הציורית היא הרמונית מעצם הסובלימטיביות שלה.
חוסר ההרמוניה במציאות נובע גם מהעובדה שהקשר המיני מבוסס על תקשורת בין אישית שמתנהלת בכמה רבדים שאני נע בניהם כל הזמן: ילדה, אשה, פאם-פאטל, ילד, גבר, מחזר. המצבים עצמם לוחצים על התת-מודע, נוזלים לתוך הסיטואציה ונוגדים הרמוניה, שהיא א-מינית באיזשהו מקום.
בציור היפני, החיבור לטבע הוא סימיוטי. הגבר והאשה הם סוג של פרחים ואין להם רגשות. הם מסתפקים בדחף.
איך הגעת לצייר בצבעי מים?
התערוכה הראשונה שהצגתי בשנת 2001, שנה לאחר סיום הלימודים, עסקה בגן עדן ובאחווה אוטופית והצגתי בה עבודות מחשב. מסמסתי את הצבע של ההדפסה וכך פתאום עניין אותי ליצור דמוי ממוסמס, מימי.
היה איזה רגע שבו העבודה בצבעי המים נגעה בי פתאום. זה קשור להתמוססות ולמימד הלא נשלט. הייתי צריך לפתח הקשבה גדולה מאוד כדי לנהל דיאלוג עם החומר המינימליסטי והרזה הזה. זה התאים לי גם בגלל חוסר היציבות שלי. אני נותן לסיטואציות לנזול ואז מנסה לשלוט בהן.
כשאני נע ונד, אני צריך רק את קופסת צבעי המים שלי. המדיום מאפשר ניידות גדולה ומידיות. ההחלטה לעבוד בצבעי מים קשורה גם לרצון להימנע מגימיקים ומאפקטים ולהתעמק במשהו.
לא הייתה לי טכניקה ולא הייתה לי אמירה. הייתי נטול אמירות לגמרי. חשוב לי לא להיות מי ש'דופק' קונספט. אין לי קונספט, אלא חיבור לחומר שממנו אני מביט על הציור.
למה אתה מצייר דמויות וסצינות אלימות בצבעי מים שמשדרים, מעצם היותם, סוג של רומנטיקה?
אני מצייר אותן בצבעי מים, כי לדעתי יותר קל לעכל אותן ככה.
מה עם הרצון?
הרצון כאן יכול להפוך את התקשורת לכוחנית. אם הגבר ירצה יותר, הוא יקבל יותר – במובן של הכמות ולא של האיכות. הוא יקבל יותר פעמים, אבל הוא לא ישיג קרבה גדולה יותר להרמוניה עם האישה. זו דרך מסוימת להתעסק עם הרצון, להפעיל כוח בסיסי הישרדותי.
איפה הרומנטיקה נכנסת כאן? יש לה עדיין מקום?
האמריקאים מנסים להכתיב סוג מסוים של רומנטיקה, אהבה רומנטית בין גבר לאישה שגוברת על הכול ובעצם גם מאפסת את הכול.
אותי מעניין מקום שבו העולם לא מתבטל ולא חדל, אלא נשאר פתוח.
האהבה הרומנטית אינה מתחברת לדינמיקות, אלא בעצם מהווה בעיה. הגבר והאישה בציורים שלי ויתרו על המצב הרומנטי והבינו שהוא לא פתרון.
אנו חיים כיום בעולם טכנולוגי ומאיים. נוצרו צורות תקשורת מנוכרות כמו דייטים, אתרי הכרויות ואתרי סקס. כל מיני מנגנונים עם מכניקה מסוימת. המצב הרומנטי כמו שהבנו אותו בתקופות מסוימות אינו פעיל, אינו קיים. לנסות ולשחזר כיום מצב כזה זה סוג של בריחה. הניכור, הדיכוי והניצול אינם משתנים. הפרמטרים של הרומנטיקה רק מסייעים להדחיק אותם.
לעומת זאת, באירוטיקה היפנית הפריזמה שונה מעצם העובדה שמקבלים את המצב של האלימות והכוחנות, שהוא התולדה של אי-ההדחקה, כהרחבה של הטבע ולא ממקום רגשי.
איפה אתה בתוך כל זה?
עשיתי לעצמי הרחבת פריזמה. אני לא בהכרח חי בתרבות המערבית למרות שאני פה. קשה לי לשחק את המשחק שלא לוקח בחשבון מצבים מורכבים.
אם גדלים על פנטזיות של וולט דיסני, גדלים על פערים של אכזבות ופגמים שיוצר העולם היצרי. בתרבות היפנית זה חלק מהעניין. באמנות היפנית הפעולה היא המטרה. ב'יפהפיה הנרדמת' יש תמיד תקווה ושאלות לעתיד: האם הוא ישיג אותה? האם הם יחיו בעושר ובאושר? זאת תקיעות. הדמויות היפניות מייצרות תשוקה. אין להן שאיפה מיוחדת שבסוף הכול יהיה טוב.
ואתה עצמך מצליח להתעלם משאלות כאלה?
הצלחתי להיפטר מהשאלות האלה והרווחתי את החיים. לחיים הגיון משלהם. אני לא רוצה לביים את הטבע כמו חתונה אמריקאית. לתזמן את הכול כך שברגע נכון ברווזים יחצו משמאל לימין. הסימבוליות היפנית לוקחת בחשבון מוות, זקנה וכיעור כחלק מהטבע. הקטרזיס שנובע מהרצון שיהיה טוב וכולם יחיו באושר ועושר הוא נוצרי משיחי. אני מנסה להרחיב את מגוון האפשרויות מעבר לדיכוטומיה פשוטה של טוב ורע, צריך או לא צריך, נכון או לא נכון. אבל הם תמיד חוזרים למצב מסוים. החזרה הזאת הכרחית כי הכישלונות מחזירים אותם למצב האנושי.
גם אצלך זה כך?
כן. בעיוורון שאני נתון בו לפעמים, הכישלון מדליק אצלי איזה רמזור. אחר כך אני הולך לסטודיו ומנסה לדבר עם עצמי דרך הרישום. אני צריך לחזור על הפעולה הזאת עוד ועוד כדי להרחיב את הדיבור שלי עם עצמי. יש לי נתקים, רגשות מעורבים. לדו מימד אין ולכן אני צריך לעשות תרגום.
אני מנסה לחלץ מהדף דברים שאני מנסה בעצם לחלץ מעצמי. דברים שנמצאים מעבר לחיים. המקום של הסטודיו מקביל לחיים, לחיים שבהם אני ממלא תפקידים. אני בא ממשפחה מסוימת ויש לי קורות חיים. אני עוזב וחוזר ממקום שמקביל לחיים ולעיתים פוגש אותם.
יש עבודות שלא יצאו לי טוב ונדפקו. יש כשלונות גם באמנות וגם בחיים. גם אם אני מתרסק, אני לא נסגר. אני לא זקוק ל-happy ever after. אני כל הזמן בתנועה של עצמי. יש בעיני חשיבות
בעיקר למהלך שאני עושה.
אופטימי?
אני לא אופטימי ולא פסימי. מעניין אותי לקחת את אותם מרכיבים ושיקרה כל פעם משהו אחר. אני לא מנסה להתעדכן, אלא להיות.
מה היית רוצה שהאמנות שלך תעשה לאנשים?
חשוב לי שהאמנות שלי תתפוס אנשים בביצים, שהיא תחרמן אותם. אני רוצה להפעיל אנשים מהמקום של הדחף. אני כביכול לא מזיק כי אני עובד בצבעי מים, אבל בדיוק משם אני כן מזיק. אני מנסה לגעת במקום לא צפוי. אני עושה סוג של מניפולציה. כל מפגש שיש לי עם משהו או עם מישהו פוגש בגוף שלי את הנקודה, התפיסות הגבוהות מתנסחות אצלי גופנית. אני מאמין בתקשורת שבה התשוקה היא המרכזית, אני משחק על מימוש שהוא בעצם חוסר מימוש. אין דבר מבחינתי שהוא לא חדיר.
איך אתה מחבר את עצמך לשיח העכשווי של האמנות? מהם החומרים שמעסיקים אותך בכל זאת מבחינה תוכנית?
החומר שאני מתעסק בו אינו רגשי: תפיסות מערביות וטכנולוגיה מול תפיסות מזרחיות. ברישום ובציור אני מנסה לפרק את התפיסות הללו ולהפוך אותן למשהו הומאני. רישום מחייב ממני חיבור רגשי. אני לא ממשיך דרך או מבקר תפיסות כאלה ואחרות.
ההיסטוריה של המקום הזה לא מעניינת אותי. מי שחשוב לו לברר את זה מברר. בשוק המקומי יש כאלה שממשיכים דרך מסוימת ויש כאלה שמגיבים. הצעירים אוהבים להציג את עצמם כמי שהמציאו את הגלגל. האפקט של התהליך הזה נראה לי אוטיסטי.
לי יש את הז'אנר שבחרתי, שבא ממקום מאוד אישי. אני מעריך אומנים כמו מרלן דומא או כריס אופלי שעושים בז'אנר הזה דברים מעניינים. מהרגע שלקחתי אחריות על הז'אנר הזה, שאותו אני מפתח ולא עוזב או עושה משהו אחר, ציירתי מאות רישומים ועשיתי מאות עבודות. התפיסה היא תפיסה בסיסית של חומר על בד ולא יותר. הוא רוצה להיות משהו אחר אבל לא יכול.
לדעתי, אין ממש מסורת של אמנות בארץ. ההגדרה של אמן בארץ היא מאוד נזילה. זה מאפשר לעבוד אך נותן תחושה של עבודה מול ואקום, מול היעדר, תחושה של איזשהו חוסר קריטי. מאידך השוק בארץ הוא מאוד קטן ושמרני. בסיכומו של דבר אני לא מחויב לאף אחד. הבחירה בטכניקה משחררת אך יש בה הרבה סיכונים.
מה מגביל בקריאה של האמנות המקומית לדעתך? למה נוצר הואקום הזה שאתה חש בו?
הרבה אנשים 'קוראים' אותך דרך תפיסות קיימות כמו 'דלות החומר', 'אופקים חדשים' או איזשהו היפר-טקסט שקיים כאן. קל יותר לפעול לפי התפיסות הללו מאשר במצב שמאפשר דברים אחרים ומסכן את החוויה הבטוחה של הצופה. פעם הייתי נלחץ. היו לי חרדות מזה שלא מבינים אותי. היום אין לי. אני בודק וחוזר ובודק והכי חשוב לי להיות פרודוקטיבי.
בהתחלה, הייתי מתוסכל מהתגובות של אנשים בעמדות כוח, קובעי דעת קהל בעולם הזה, לעבודות שלי. הם טענו שאני אקלקטי ולא מגובש. מבחינתם, הם מנסים לנהל שוק מסוים. שמעתי המון דברים, שמגיעים אולי מהצורך לזהות זיהוי ולספק סחורה מסוימת, רגשית ואינטלקטואלית. הם מצפים שתוכל לעמוד מול אנשים ולנסח משפט או שניים לגבי פני האמנות לאן. לא תמיד אני נמצא באמביציה של דיבור מרחבי כזה. היכולת הזאת מספקת את הסחורה, כי קל יותר לבקר אותה מאשר לבטל אותה. לא ברור לי עד כמה האמנות שלי מנסה לנסח אמירה.
אני מבין שאני בתהליך גדילה בתוך הסיטואציה המסוכסכת של האמנות. איזשהו ניסיון לנהל מחשבה בקו יציב, בין הפוליטי לאסקפיסטי. משהו במצב של המקום הזה מקשה על העניין. המושגים נכון-לא נכון ומוסרי-לא מוסרי הם מושגים חמקמקים. אין מצב ביקורתי שמתרחק מהסיטואציה ומפתח אתה יחסים. הסיטואציה בולעת ומקיאה אותך ולכן זה קשה. לפעמים אני חושב שיותר פשוט להיות "אמן מזרחי" כי אז יש מערכת יחסים מובנת מאליה של צופה-אמן. אבל יצאתי גם מזרחי וגם אשכנזי כך שאני מסוכסך בתוך עצמי.
קישורים רלוונטיים:
עמי פייצ'ביץ באתר artistindex.co.il
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)