הסאטיר בקולנוע

על הסרט "מופע טוטאל" של רועי אסף.

מכאן יוצא שהפער פריפריה-מרכז כבר לא מגלם קונפליקט קדמוני של נחשלות מול הצלחה. ארץ קרקע המציאות מול הכוכבים שבשמיים. למרות שמחנכים אותנו לחשוב ככה, כמו בערך בסרט המיתולוגי ההוא. זו הייתה נקודת המוצא של הגיבור בתחילת הסרט, לכן הייתה לו מאוד קשה החזרה לפריפריה, הקבלה של אלו שרק רוצים באמת לתמוך בו, שבאמת אכפת להם ממנו, גם אם הם לא מבינים אותו. בסופו של יום הוא מתפכח. הקונפליקט אינו פריפריה-מרכז, אינו הקהילתיות, על כל בעיותיה, למול עולם ציני וצבוע, שמופעל רק על ידי כסף וכל מה שמוביל אליו, פרסום, רייטינג וכל הטפלים שמסביב לעיקר שנותר חור שחור. הקונפליקט הוא החור השחור הזה. ההכרה שהממשי הזה שרדפת אחריו, לא באמת קיים. אין אמת. ואם יש, אף אחד לא מעוניין בה יותר. לכן, סוף הסרט הוא לגמרי ברמת הפנטזיה. אומרים לי שזה בעקבות 81/2. לא צריך להגיד לי, אני מכירה את כל סרטי פליני בע"פ. לי זה יותר מזכיר את לה דולצה ויטה. גם שוט פתיחה מרהיב. ובסוף מרצ'לו, העיתונאי לוחם הצדק והאמת, שוויתר על שאיפתו להיות כותב, נהיה ליח"צן שתוי וחסר מיקוד. אח"כ הוא יבין ב-81/2, שהאמת נמצאת אם כבר במקום שממנו הוא ברח. האנשים בחייו. אותו שחקן. שם אחר.

על נישואיה של מריה בראון / ריינר ורנר פסבינדר

ברוקמן מזכיר את הבגדים של מריה, כשהוא מאפיין אמצעים קולנועיים. בתחילת הסרט, הוא טוען, היא לבושה בבגדים מלוכלכים ואפרוריים ועם התקדמות הסרט בגדיה נהיים יותר ויותר אלגנטיים. אני שמתי לב, לעומת זאת, שגם בזמן שהיא גרה עם אמה וסבה בבית שהוא חור על חור מההפצצות, היא עוטה מעיל פרווה וכובע (שלא נועד לחמם), אולי קצת סמרטוטיים, אבל ייתכן שפעם לפני המלחמה הם היו משפחה יחסית אמידה, למרות שמעולם לא היה להם בית משלהם כמו שתאמר האם לנוכח בתה שהרוויחה מספיק כסף לקנות לעצמה בית. שלא לדבר על שמלת הפיתוי השחורה שכבר ראתה ימים יפים יותר, שהיא רוכשת מפסבינדר, סליחה מסוחר השוק השחור, שמציע לה ספרים (כלומר תרבות. למען הדיוק, אלו ספרים של היינריך פון קלייסט, שכתב את מיכאל קולהאס, שעשה מהפכה טרוריסטית באירופה לפני אי אלו מאות שנים), בהם היא לא מעוניינת כי הם נשרפים מהר מידי, כלומר לא מתאימים כחומר בעירה לשם חימום. ללמדכם, גם פסבינדר מודע אולי לזה שגם אם יציע תרבות או מהפכה אידיאולוגית אלימה, אנשים ירצו את הכסף או את אמצעי הפרנסה או יתייחסו לספרים בתור חומר ולא בתור רוח. כלומר יחפיצו אותם. אפילו אם הם יגידו אחרת, כמו למשל מריה ותפיסת האהבה האידיאליסטית שלה, בסצנה הבאה בבר. ובכל זאת, יותר מאשר סיפור rags to riches תקופתי, הרגשתי שכאילו ככל שהסרט מתקדם, הגיבורה יותר ויותר לבושה בבגדים שתואמים יותר לאופנת חליפות ה-power woman של שנות ה-80, שנמצאות מעבר לפינה. כאילו היא מייצגת גם את המעבר מלבוש ההיפים של שנות ה-70 ללבוש המחויט, ההדור והמוגזם של שנות ה-80, ובמיוחד אם נתייחס לכובעים שלה שהופכים יותר ויותר גדולים ומהודרים, עם רשתות ושאר ירקות, שאותם היא לא מורידה גם במסעדה וגם בבית, אפילו כשהיא נרדמת על השולחן. וכך היא גם פותחת להרמן את הדלת, למרות שהאודם שלה כולו מרוח. העטיפה הפכה לחזות העניין. אני חושבת שהמדים האלו של מריה, חליפת העסקים האפורה, שבה היא שבה ומופיעה בסוף הסרט בסצנות המשרד ובסצנות המסעדה, כשבזו האחרונה היא אף מקיאה, כאילו האומה נחנקת מהעושר והכוח החדשים, וגם בסצנה שהיא מרוחה שיכורה על השולחן, רק כדי להתעורר לקול צלצול בדלת בה נמצא הרמן, אינם מסמנים רק דוגמטיות ותקיעות, אלא כלא, השתעבדות לעבודה, אולי לתקומה. זו נחלתם של החיילים הנאמנים של המולדת.

על הסרט 'סטלקר' של הבמאי אנדרי טרקובסקי

ייתכן מאוד שהחיילים השומרים על האזור, הם בעצם הצנזורים של המחשבה החופשית, של הפרסום וההוצאה לאור של רעיונות. הם השומרים, סוכני המשמוע, שומרי הסף של התודעה הקולקטיבית. לא של האזור הסגור, אלא של העולם שמחוצה לו. שומרים שלא ייכנסו אליו אנשים כדי שלא יחשפו, יקחו איתם החוצה, את הסוד. מהו הסוד, נותר לנו רק להמציא אותו בתוך האזור. אולי. אני חושבת שקבוצת אנשים בעלי פונקציה תרבותית, חיילים, שומרים, מי שמפעיל את מנגנוני השליטה האידיאולוגיים, האם הם כקבוצה מהווים את האחר הגדול, או שהאחר הגדול הוא הרעיון שהם מייצגים, או שלו הם נשמעים. נרטיב.

ואם האזור האסור מייצג את חירויות הפרט המוגבלות, הרי יכול להיות שהאזור האסור, אינו אזור מוגבל, אלא בעצם האזור של החופש, החופש לחשוב. אזור שבו הטבע, כמו האדם, הסטלקר, חזר והשתלט על מה ששלו וצמח פרא (חשב באופן פראי וחופשי) על הריסות מבני החברה, התרבות, הנורמות, המוסר, המגבילים. חופש של מחשבה אסוציאטיבית, לא מוכתבת מלמעלה, כמו ברכבת מחשבות הבנויה קרונות קרונות, חוליות חוליות.