"אני מציג בשביל לתקשר, אפילו שזו מלחמה אבודה" – חלק ה'

רקפת א. ידידיה מראיינת את מאיר פיצ'חדזה

בחרנו להביא לפניכם גרסה לא מעובדת, פרגמנטים של שיחות, ללא הסברים וללא דברי פתיחה, ולתת לדברים לדבר בעד עצמם. בשל אורכו של הראיון, חילקנו אותו לכמה דפי אינטרנט באופן שרירותי לגמרי, כאשר כל אחד כולל פרגמנט אחד או כמה. כפי שתיווכחו לדעת, סדר הקריאה אינו משנה. (לניווט בראיון לחצו על הקישורים בתפריט העליון)

* * *

ר.א.י.: העבודות שלך כולן "ללא כותרת".

מ.פ.: כן, לפעמים כותבים "דמעות" או "כסאות". אין לזה שום משמעות – לשמות. בגלל שאני לא מאמין במילים, בין היתר. בשבילי בגלל שמילה אחת לא יכולה להעביר שום דבר בעצם, אז בשביל מה ללכלך, בשביל מה לשבש, במקום לעזור לקומוניקציה, אפשר לשבש קומוניקציה.

ר.א.י.: אמן אחר ישתמש בשם כרובד נוסף ליצירה.

מ.פ.: מצבו רע מאד, אם את הרובד הזה לא רואים בעבודה. אם הוא צריך להיעזר במילה המסוימת כרובד ה-101. זה בטל בשישים. במובן זה, זה גם מגביל, כי באותה מידה שאתה נותן שם, אתה יכול להרוס עשרה רבדים.

ר.א.י.: מה בעניין של להכניס כתב לתוך העבודה עצמה? ראיתי אותיות גרוזיניות…

מ.פ.: כן. גם כתבתי המון בידיים. זה הכול שפת ידיים שלי.

ר.א.י.: ראיתי גם שאתה מטביע ידיים בעבודה.

מ.פ.: כן. זה נדיר. זה הכי נדיר. במעט עבודות עשיתי את זה. העיסוק עם הידיים התחיל בעבודה עם הצלליות. לא מעבודה ספציפית, אבל מהארגומנט שהאשליה יותר חזקה מהמציאות. אחר-כך עברתי לשפת חרשים אילמים שזה היה התעסקות בקומוניקציה ובאבסורד ביחד. כאילו לעשות מאמצים עילאיים בשביל לתקשר ולהיות קומוניקטיבי ובעצם לא להיות קומוניקטיבי. רק להיות קומוניקטיבי במובן הזה שאתה מעביר את הצורך העז של להיות בקשר.

זה כתב מאד מוזר, כי יש להם שתי שפות – עם יד אחת ועם שתי ידיים. זה עם יד אחת זה של אותיות שהם מאייתים את השם. והשני זה של מילים. ואני ערבבתי. ובכלל זו שפה של דיבור. הם לא כותבים ככה. וזה יה אבסורד לדבר עם זה. כי יש להם שפה שאתה יכול עם סימן אחד להגיד למשל "עצב" ואני כתבתי את זה בשתי אותיות, בשני סוגי כתב. מילה אחת כתבתי בשני סוגי אותיות, של יד אחת ושל שתי ידיים. כמו שחמט, אחד ככה, אחד ככה. כתבתי ABC אנגלי תמיד, כי זה היה המילון שהיה לי. לא מבין בשפה הזאת שום דבר. ומילים בעברית, כי אני לא שולט באנגלית בכלל. העברית היא באותיות לטיניות ואלו שתי שפות עם שפה שלישית שהיא בידיים, שבתוכה יש שני סוגי אותיות, שכל זה בכלל ציור ומצויר, שהוא גם לא ציור בעצם, כי הוא בכלל כתב, אבל הוא לא כתוב. זה סמטוכה שלמה. סמטוכה אני אומר בשביל שכל-כך הרבה מאמצים בשביל להגיד את אי-היכולת להגיד. אבל זה לא לא-להגיד, כי בשביל לא להגיד אתה לא אומר כלום. אתה שותק.

ר.א.י.: החיבור של הדימויים של הידיים ושל הנוף הלא מוגדר חוזר הרבה.

מ.פ.: הידיים זה לא דבר אחד, זה מיליון דברים ביחד, כי קומוניקציה היא דבר מאד מורחב ובעיות הקומוניקציה הן דבר עוד יותר מורחב מהקומוניקציה וגם הנוף הזה בשבילי זה דבר מאד מורכב, בגלל איך שהוא מצויר. עכשיו, לחבר את שניהם זה להכפיל…

ר.א.י.: את המורכבות…

מ.פ.: כן, אבל זה להכפיל בלהכפיל. כי אתה מכפיל אי-ודאות באי-ודאות. בזה שבכלל אין שמיים ואין ארץ והכול בצורה מאד ברורה. מאד שזה כך ולא אחרת. אני משתמש בכלים הכי קומוניקטיביים שישנם מבחינה חזותית, לא משהו במקרה. זה לא איזה פח שמצאתי ברחוב ואם זה ככה, לצופה אין את ההרגשה הזאת שזה משהו שהיה בפח-הזבל. בלי שום ביקורתיות על סוג האמנות הזו.

ר.א.י.: זה מתקשר למה אמרתי בהתחלה…

מ.פ.: כן, אני מאד קיבלתי את זה. זה כמו פיתיון. פיקסו אמר על זה דבר מאד מעניין. פיקסו כמעט לא התעסק במופשט, היו לו כל מיני דברים בקוביזם, אבל הוא לא צייר מופשט והוא היה חי כל זמן שהמופשט היה קיים. הוא אמר שזה כלי בשבילו למשוך את האנשים. זה לא אומר שהם יבינו מה שהוא עושה. אני מצטט את זה בטח לא מדויק, אבל אם הוא מצייר על בד איזו עין, זה לא בגלל שהוא רוצה לצייר עין, זה בגלל שמי שמחפש עין, יתקרב לציור ואחר-כך הוא לא יראה, הוא לא ידע למה העין. אבל הוא התקרב בגלל העין. זה אולי צורך לקומוניקציה יותר, להיות יותר תקשורתי. אני מודע לדברים האלו, אבל זה לא במכוון. אני עושה הרבה דברים שאני מודע להם, אבל זה לא במכוון. אני יכול לשנות אותם, בגלל שאני מודע. אבל זה רק עוזר לי להקצין או להרחיב את זה. אני לא עושה את זה בשביל דבר אחד מסוים. אלמנט לא נועד רק בשביל לקרב בן-אדם לציור. יש לו עוד תפקידים.

ר.א.י.: הדימויים בציורים שלך מועתקים.

מ.פ.: אני כמעט לא מצייר שום דבר, אין לי כתב יד. זאת אומרת, דבר יחידי שאני מצייר זה הנוף הזה והמופשט – דברים שאני עושה כרקע. והנוף הזה, הוא גם כן כמעט כמו כתמים בשבילי, יענו מופשט. אני אף פעם לא מצייר נוף מהטבע. לא ממציא דבר בציור. לא מצייר, לא מהסתכלות, לא מהמצאה, הכל לקוח.

אם אני מצייר ציור ילדים, אני מעתיק את זה אחד על אחד. אני מאד מדויק מעתיק. מאד חשוב לי שזה יהיה ממש כמו בזירוקס, מוגדל. לא מערב את עצמי בכלל, אפילו לא מוסיף קו בדרך-כלל.

אני גם צייר מאד גרוע. לא הייתי צייר כיתה או משהו. היו ילדים בבית-הספר, למשל, שלא הלכו לחוג. אני הלכתי לחוג. הם ציירו יותר יפה ממני. ומצד שני היום, נורא מעצבן אותי שהיום בכתבות, קוראים לי צייר וירטואוז או ידי זהב. זה בולשיט נראה לי. עקשנות יותר מקובל עלי מאשר וירטואוז, או צורך יותר מקובל עליי.

זו הגישה שלי. אני יכול לקחת דבר הכי טריוויאלי והכי בנאלי והכי של בן-אדם לא מקצועי ולעשות אותו בנאמנות גמורה. אבל הוא יהיה בהקשר. אני חושב שהכי חשוב זה באיזה הקשר דבר מוכנס. וזה גם לגבי החיבורים. למה הם מתחברים. למה הם לא מתחברים פה ואתה רואה שהם מתחברים. זה יוצר הנגדה בין השכל לבין העין לבין הרגש. דברים שלא מתחברים בשכל, בחינוך, מתחברים. פתאום אתה רואה שהם כן מתחברים, שזה כן אפשרי.

ר.א.י.: זאת אומרת שבעצם אתה בודק את מידת ההתחברות של דימויים שלא אתה יוצר, שאתה בוחר.

מ.פ.: כן, ואני עומד באחורי כל מה שאני עושה. זה כמו שאחד כותב שירה והוא לא ממציא שום מילה. זה כמו שעם אותם, למשל, תיקחי מאה מילים, אפשר לכתוב שירה אדירה ואפשר לכתוב שירה איומה. עם אותו תחביר. זה תלוי איזה מילה את שמה ליד איזו מילה. איזה משפט את יוצרת. מה המשמעויות של שורה אחרי שורה שהם יוצרים. איפה זה יכול לזרוק. וסך-הכול זה מאה מילים. זה כלום. ואותו דבר לגבי ציור. סך-הכול זה צבע וצורה. יש המון נושאים שמעניינים מבחינת הפרדוקסליות שלהם, שזה מתנגש אחד בשני. זה דבר והיפוכו. אבל לא בגלל שזה דבר והיפוכו, לא בשביל להוכיח למישהו שאפשר אחרת. זה יותר לשבור את הטאבו של עצמי גם ושל העולם, שאין דבר מקובל ולא מקובל, אין סגנון לגיטימי ולא לגיטימי, אין דימוי טוב ולא טוב.

ר.א.י.: זה לא דבר שכבר נשבר?

מ.פ.: אבל הכול נשבר, אני יודע שזה נשבר, בוודאי שזה נשבר. מה את חושבת שאני מצייר בשלוות נפש? אני לפני עשר שנים עוד, הגעתי למסקנה שכל מה שאני עושה בציור ובכלל, כל מה שכולם עושים היום בציור, זה קדיש. אני לא יודע מה זה קדיש, לא יודע איזה תחביר מילים יש שם, אבל אני יודע באיזה מקרים אומרים קדיש. אני יודע שאומרים קדיש למת. הגעתי למסקנה שקדיש זה דבר נורא חי. כי זו הצגה, פעולה, זה מן תיאטרון כזה. מישהו קיים שאומר משהו על מישהו שלא קיים ונוצר איזשהו דיאלוג. יש הצגה, אבל בשביל זה אתה צריך שני דברים: חי ומת. זה מת וחי בדבר אחד. בגלל זה אף פעם לא קיבלתי שהציור מת ושאמרו אחר-כך, בשנות ה-80 , שציור חי. כי זה אף פעם לא היה חי. בטח לא בעשרים שלושים שנה האחרונות. אף פעם זה לא היה חי ואף פעם זה לא היה מת. זה דבר בעייתי. זה ידוע, זה דבר שהוא בצרה.

ר.א.י.: מה בצרה – האמנות?

מ.פ.: ציור. ואני מתעקש לעשות ציור. עם כל הצרות או עם כל המשתמע מכך.

ר.א.י.: למה זה בצרה?

מ.פ.: נורא קשה לעשות משהו משמעותי. נורא קשה לעשות משהו שירגש כי הכול כבר נעשה. כל כך משופשף שכבר לא נשאר… זה כבר נשאר צל של עצמו. יענו קדיש.

ר.א.י.: אבל אני חושבת שמצאת דרך מאד מיוחדת כן לעשות דברים בצורה חדשה.

מ.פ.: לא. הלוואי הייתי חושב ככה. כמו שאני מדבר על המון דברים שזה דבר והיפוכו, אני יכול להרגיש שמצאתי אבל בכלל יכול להיות מאד מתוסכל באותו זמן. זה לא מנחם אותי בכלל. זה מה שאני עושה ואני גם אף פעם לא שוכח שתמיד אפשר לעשות משהו אחר, שונה לחלוטין, לא בתחום הזה בכלל. אני גם מתוסכל שאני נשאר בתחום הזה כל-כך הרבה שנים. עשיתי הפסקה לפני איזה 8 שנים. לא ציירתי שנה מתוך החלטה. לא מתוך לא לצייר. עשיתי מן ספירת מלאי. כל פעם יש ספירת מלאי. אבל לפעמים ספירת מלאי מביאה אותך גם לא לעשות, פשוט מתוך החלטה גמורה שאתה לא רוצה להתעסק בתחום הזה. וגם אחרי זה התחרטתי.

ר.א.י.: למה?

מ.פ.: יכול להיות שזו כניעה, אבל אתה מגלה שכנראה שהפלוסים היו יותר מהמינוסים, לגביי. זה מתוך חולשה, אבל זה גם כוח. אתה מחליט שעכשיו תהיה זה. חזרתי לאותו דבר. לא היה לי רנסנס או משהו, אבל הייתי יותר חזק. אבל יש לי עם זה המון בעיות. ואני גם חושב שהן בעיות לגיטימיות. כי אם הייתי חושב שהן לא צריכות להיות, אז הייתי בצרה עוד יותר. כי עם מה אתה נלחם – עם דבר שיש לך בעיות. עם דבר שאין לך בעיות, אתה לא רוצה להתייחס לנושא, שילך קיבינימט. מה לך ולזה. קודם אתה מכבד את המלחמה ואני מכבד מלחמה במובן הזה, שכשיש בעיה, אז יש עניין.