תנו להם כבוד

על האופרות 'אלקו' ו'קוולריה רוסטיקנה' באופרה הישראלית.

Hello friends,

I'm back…

ואני רוצה לבקש סליחה מחבריי היקרים הזמרים וסליחה עוד יותר גדולה מרחמנינוב וממסקאני, אבל אחרי שחזרתי מהאופרה הישראלית, אני חייבת לשאול כעת: מה זה? שאם במערכה הראשונה היו דמויות לא מזוהות, שאולי חשבתי שהן אמורות להיות אילוסטרטיביות, למרות שיש גבול לכמה אילוסטרטיביים צריכים להיות, או אפשר להיות, ופה עברו כל גבול, אז במערכה שנייה הסתבר שהן בכלל לא שייכות לפה אלא רוחות רפאים מהמערכה השנייה. כלומר מהאופרה השנייה שהתעקשו פה להדביק בכוח לזו הראשונה. ואם תהיתי מה סיפור על שבט נודדים צועני עושה מתחת לכנסייה נוצרית עם צלב, אז התברר לי במערכה השנייה, שבכלל לא הבנתי ושהתפאורה בכלל לא שייכת לאופרה ההיא אלא רק לזו, אבל לחסוך תפאורה, סליחה כדי ליצור רצף אחד, למה רצף, איזה רצף, מה מתרצף פה בכלל, החליטו באמצע האריה של המקהלה עם סנטוצה, נניח שהיא היתה טובה, להפריע לנו ולעורר את הרוחות מהמערכה הראשונה שבתחילה הם רוקדים וולס, מה לצוענים ולוולס, האם כי בייתו אותם במוות, כלומר גאלו אותם, אלוהים יודע ממה, ואז הם הולכים יד ביד דרך המקהלה לעבר הכנסייה, מה לצוענים ולכנסייה בכיכר העיר, הם חיים מחוץ לערים, הם האאוט-קאסטס, כאילו היו נורמה והמאהב המתקרבן שלה, שרצו ביחד אל האש. בסדר אני בחורה גותית, אבל יש רוחות ויש רוחות… מה שהיה במערכה ראשונה צריך להישאר במערכה ראשונה. אז מה אם הבעל הרג את האישה והמאהב, זה קורה בכל אופרה שנייה בערך, גילו את אמריקה. הבעיה היא שזה אפילו לא אותו דבר כי אצל הצוענים כמו שאנו מבינים טוב מאוד אין דבר כזה אהבה עד המוות. בחייה הקצרים זמפירה כבר החליפה (לפחות) 3 מאהבים וקרוב לוודאי שגם בצועני הצעיר היתה מואסת אחרי זמן מה, כמו כרמן, שמזהירה מראש את ז'וזה שזה יהיה קצר, כך מזכיר לנו אפילו דוד זבה בסרטון היח"צ שהפיצה האופרה. מה לה ולסנטוצה שבאמת רוצה אהבה מעתה ועד עולם.

אני רק רוצה להגיד שהתאורה היתה ממש טובה. ככה זה ששופטים בפרינג' ארבע שנים ולומדים לשים לב לכל מיני דברים שהם לא בדיוק בתחום שלי. (קודוס לקרן גרנק). אהבתי במיוחד איך היא שיחקה עם תאורה קרה מאחור שלרוב השטיחה את האנשים לתבליט מתרצף לא מובחן כרקע כאשר האנשים בפרונט הוארו בתאורה חמה וקיבלו פנים ושמות, אולי. אבל כאשר רואים כל כך הרבה פרינג' לחזור להפקת עובש שיותר קל להגיד מה טוב בה, מאשר לשבת ולמנות את כל הפעמים שכתבתי בפנקס WTF, טוב, זה קרה רק פעם אחת יותר מדי. אני גם שואלת: למה? יש עולם שם בחוץ… תפקחו את העיניים תסתכלו סביב… האם זה כל מה שיש לכם לעשות עם כל הכסף שלכם. גם התוכניה היתה די בסדר. ואת זה אני יכולה לציין, במיוחד לאחר שבפעם הקודמת שכתבתי על קוולריה רוסטיקנה (שהוצגה עם פליאצ'י בלי שניסו לערבב ערבובים מיותרים), דרך אגב, ביקורת ראשונה שלי, או שנייה, סגירת מעגל, זכיתי למחמאה, שהיו צריכים לתת לי לכתוב את התוכנייה. טוב זה כבר לא יקרה, כי אני לא נחמדה. וגם האופרה לא נחמדים אליי. את הכרטיס הם כמובן לא נתנו לי. טוב, מה חדש משנת 2018 או משהו כזה לפני הקורונה. איזה כיף לי, אני יכולה להגיד כעת מה שאני רוצה… כאילו לא שמרתי גם קודם על חופש הביטוי. It's a must, לא מובן מאליו בכלל ומי יודע עד מתי זה יתאפשר במדינתנו הקטנה והאהובה. תעריכו גם כשיורדים עליכם, אנשי אופרה יקרים, ככה נראית דמוקרטיה. ועוד כשהכול ככה בהתנדבות. איזה לארג'ית אני אתכם. (אני רק רוצה לציין שלא בגלל מה שכתבתי, לכאורה, אני והאופרה כבר לא.)

טוב, כדי להוריד את זה מסדר היום, נביא בכל זאת את רשימת המכולת, של מה לא בסדר בתמונה הזו (מכירים את משחק הילדים הזה… נראה לי שהם הכינו לנו חידון כזה גם פה…): היישר מפליאצ'י שלא היתה פה… אולי כדי שבפעם הבאה יציגו את אלקו עם פליאצ'י ולא עם קוולריה… היתה כאן עגלת תיאטרון נודד ענקית. רק שזו לא עגלה של צוענים בכלל. הם לא היו עושים תיאטרון, בד"כ היו נפחים וקצת מופיעים בריקודים (פלמנקו) או עם חיות מרקדות… כמו הדוב המרקד שהיה באיזו הפקה של אלקו שראיתי ביו-טיוב. ואז היא נפתחה כאילו לבמה… ואז המקהלה בתפקיד הכפריים, כאילו האופרה לא מתרחשת במחנה הצוענים, מניחים עליהם ארגזים עם סחורה, משל היו רוכלים המציגים את מרכולתם בשוק. פירות וכאלו. לא משהו שהצוענים סוחרים בהם כי הם לא יושבי קבע המעבדים את האדמה או מחזיקים חיות משק. הבמאי בתוכנייה טוען שהוא מאפשר לצוענים להתערבב עם יושבי העיר שבשולי המחנה שלהם. אממה. כל זה מנוגד לעצם העניין שאלקו הוא בן העיר שחיפש חופש ועבר לחיות עם הצוענים, עזב את העיר ולא רצה לשוב אליה… כל העניין הוא הפער בין העירוניות, בין בן העיר שבעצם לא יכול לגמרי להבין את החופשיות ורוצה איזו יציבות ביחסים. למרות שהוא מוזהר על-ידי האב שמספר על אשתו, אמא של זמפירה – האהובה שבחר לעצמו אלקו, ברחה עם מישהו אחר לאחר שנה בלבד ולמרות שלזמפירה כבר יש בן ממישהו אחר. הקנאה הזו בכלל לא שייכת למחנה הצוענים, לכן הם מנדים אותו בסוף האופרה, לא מנדים אותו כמו את סנטוצה, שמנודה מהכנסייה ולא נכנסת אליה. אלא מנדים אותו מהחופש ומחזירים אותו למקורותיו, בן עיר שלעולם לא יכול להשתחרר מהמוסר הכנסייתי בעצם של חתונה קתולית או איך שלא תקראו לזה. הצוענים הם לא מונוגמיים עד שהמוות יפריד בנינו. אפרופו בן, זמפירה פה מופיעה עם עגלת תינוקות מפונפנת, זה מפגר כי הצוענים הם עניים ונוודים, אבל כנראה שכאן קצת מושפעים מהפקה שראיתי ביו-טיוב, שאמנם היתה במחנה קרוונים, אך עגלה כזו בדיוק היתה גם שם. בכל מקרה, שם היו צוענים מתקדמים, אולי בהשפעת שעת הצוענים של אמיר קוסטריצה, וסצנת המפגש בין זמפירה והצועני הצעיר התרחשה במכונית דה-שבו כתומה. (טוב, זו היתה הפקה צרפתית, אז מכונית צרפתית… וכתום עז זה צבע של צ'יגויינרס – כלומר צבע צעקני, ככה אמא שלי היקית לימדה אותי…)… קחו קישור להפקה ההיא… אה כן, ושם לפחות ליהקו אלקו צעיר, כך שנבין למה בכלל זמפירה מצאה בו משהו, קצת הגיון חברים. לא שכאן הזמר הוא זקן, אבל העיצוב של התלבושת/שיער/איפור הפכה אותו לדומה יותר לאבא שלה… אולי שוב הם תכננו להציג את האופרה הזו עם פליאצ'י ששם נדה התחתנה עם זקן מחוסר ברירה כלכלית. ואולי זה קצת מתאים לשיר של זמפירה, אבל קשה לי להאמין שזמפירה פיתתה זקן עירוני מתוך תשוקה אליו. אולי כמו כרמן, מתוך שעמום ורצון למניפולציה של חסרי ישע. גם כרמן שילמה על כך בחייה. אומרים שהסיפור של אלכסנדר פושקין, הצוענים, היה הבסיס הברור לא רק לאופרה הזו, אלא להרבה אחרות ובראשון הנובלה כרמן (של פרוספר מרימה, עליה מבוססת האופרה של ביזה).

אלקו הוא בעצם האלטר אגו של פושקין (אלקו זה אחד מכינויי החיבה של השם אלכסנדר) שהיה לו פסאודו רומן של כמה שבועות עם צועניה בשם זמפירה, בעת ששהה באזור קישינייב כשהוגלה ממוסקבה בעקבות מרד הדקבריסטים. זמפירה של פושקין היתה צועניה גבוהה ויפיפיה עם עיניים גדולות וצמות שחורות שלבשה בגדי גברים ועישנה מקטרת והיתה בת של אחד מזקני השבט. מסופר שהיא ופושקין נראו מטיילים יחד ביער ומחזיקים ידיים, אך כיוון שלא ידעו זה את שפתו של זו, יכלו לתקשר רק בפנטומימה. פושקין כה הוקסם ממנה שבחר לשכון באוהלי הצוענים תקופה מסוימת, עד שכאמור ברחה עם צועני אחר. לימים נודע לפושקין שזמפירה נרצחה בברוטליות על ידי מאהב חדש שלה. אבל פושקין זה מקרה מיוחד, בתור נכד של אפריקאי שמוצאו ניכר במראהו. הוא לא בדיוק בן עיר מסורתי שמחפש את החופש. הוא מחפש הכרה מהעירוניים… מההגמוניה… קיבל בסוף… בכל אופן אל תדאגו לפושקין הוא התחתן עם אחת הנשים היפות ברוסיה, שבגדה בו (אתם מזהים פה דפוס), שוב ושוב, עד שכבודו לא יכול לו יותר והוא הזמין את המאהב לדו-קרב שבו קיפח את חייו בגיל 37 בלבד. איזה בזבוז… (את כל זה קראתי כאן).[1]

אלקו היא אופרה קצרה עם רעיון אחד, ומעבר למיקום המוזר תחת הכנסייה המגבילה במקום במחנה הצוענים החופשי, אנו נתקלים פה בעוד כמה דמויות שקשה לנו לשייך אותן, כאילו יש פה אי אילו עלילות משנה. הבעיה היא שבכל המערכה הראשונה, אי אפשר להבין את פשרן. כך זמפירה המחכה על המדרגות וזורקת את טבעתה (מה פתאום טבעת… היא לא נשואה ולא רוצה להיות נשואה לאף אחד ) מוחלפת בדמות חסרת זהות או שיוך שאוספת את טבעתה מהרצפה ועונדת אותה. היא עוקבת אחר ההתרחשויות מוטרדת, כצופה, ולא ברור מה היא רוצה. היא גם נחרדת מהקלפים של מגדת העתידות… לרגע אני חושבת שאולי אני לא מספיק מכירה את האופרה הזו ולכן חמקה מעיני מהותה של דמות זו. והנה פתאום זוג אוהבים עם מזוודה. הזכירו לי שוב את זוג האוהבים מפליאצ'י, (כלומר את דמויות הקומדיה דל-ארטה של האנמורטי שהם משחקים שם במחזה בתוך אופרה): היא גרה בדלת משמאל או גר בדלת מימין ויש לו גם אמא זקנה שיש לה מסעדה, שבה יושבים הצוענים. מישהו גם נושא ונותן עם רוכל על שוט… האם צריך עד כדי כך לייצר תמונות מהווי העיר שבה מבקרים צוענים בעלילה כה צרה… בכלל כל זה התחיל באוברטורה, כשאנו צריכים לנחש מה אנו רואים במקום לשבת בשקט וליהנות מהמוזיקה…

קוולריה רוסטיקנה באופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר)

אלקו/קוולריה רוסטיקנה באופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר)

אלקו באופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר)

ואז יצא שלא הבנתי למה באופן תמוה הם לא משתחווים בסוף האופרה הראשונה. לתומי חשבתי שאני באה לצפות בשתי אופרות נפרדות. היה ברור לי שכאן זה נגמר, אבל לא, המערכה השנייה אחרי ההפסקה התחילה עם אלקו על הבמה בדיוק באותה פוזיציה שבה ירד עליו במסך בסוף המערכה הראשונה. רק כדי לאפשר לו לצאת מהבמה וכאילו להדביק את שתי האופרות ביחד. "המוטרדת" המשוטטת התגלתה כסנטוצה, אהובתו הנטושה של טורידו, האוהבים עם המזוודה, כטורידו ולולה ארוסתו לשעבר שנישאה לאלפיו כשהיה הרחק בצבא. אלפיו הוא האיש עם השוט מהמערכה הראשונה והזקנה בעלת המסעדה היא מאמא לוצ'יה, אימו של טורידו. הנה כי כן נפתרו במערכה השנייה החידות התמוהות מהמערכה הראשונה לכדי מישמש או מאש-אפ לא ברור של שתי אופרות לא קשורות, שאפילו את התלבושות של כל אחת עיצב מישהו אחר. ומה שקרה מכל המישמש התמוה הוא שאף אופרה משתי האופרות המקסימות האלו לא קיבלה את המקום הראוי לה. במיוחד היה קשה לי עם קוולריה שהכרתי כבר מההפקה הקודמת, אז היא זכתה לעיצוב במה אבסטרקטי למדיי, שלא עבר למבקרים חלק בגרון, אבל, איך היינו שמחים אם היו מחזירים לנו אותו ולא את התפאורה העבשה, הריאליסטית, עם הפרספקטיבה הכמעט סימטרית והכנסייה בראש הפירמידה. מזל שישבתי בצד, אז הסימטריה היתה פחות בולטת… מה הקשר של סימטריה ארכיטקטונית עם כנסיה מושלת ברום לשתי אופרות סוערות כאלו. יש דבר יותר חשוב מלהדגיש את המוסר שלא קיים בכלל בראשונה ושבשנייה ניצב דומם למול נקמות דם ודו-קרב בלתי נוצריים בעליל. ועוד שגיאה קצת תמוהה… השיר של טורידו שנשמע בתחילת קוולריה מאחורי הקלעים (כך בפרטיטורה) מבוצע כשהוא  בבית אימו כאשר לולה עימו. אבל המילים אומרות שהוא רואה אותה בחלון….

אני לא מאוד אוהבת לבקר את הזמרים הקולגות שלי, אבל כמה מילים גם על השירה. אלו שתי אופרות שהכוכבות הגדולות שלהן הן בעצם המקהלה. למשל האריה מחוץ לכנסייה עם סנטוצה בקוולריה, שזכורה לי עד היום מההפקה הקודמת. ופה, ביצוע פושר למדי עוד לפני שהחליטו להפריע לנו עם הרוחות מהמערכה הראשונה… לרגעים, לרוב במערכה הראשונה, באלקו, המקהלה היתה בשקט יכולה לרגעים לזכות לכך שמנצח כמו עומר מ. ולבר היה עוצר את החזרה הגנרלית ואומר אתם לא בפוקוס בכלל… תתאפסו. שוב את הקטע הזה. לפעמים הם שרו כמו מתוך שינה ולפעמים באופן פרוע וחזק מדי… אך ברוב הזמן זכינו לפרזות מרגשות מהם כאשר ניכרה זמרה יפה גם בסקציית הנשים וגם בסקציית הגברים וגם במקהלה המעורבת, עם פורטה מקהלתי שהראה לנו את הפוטנציאל של המקהלה הגדולה הזו מובחן לעומת פיאנו שיכל לגודל. גם התזמורת היתה לא אחידה עם רגעים יפים ורגעים של חוסר החלטיות. מזל שהמוסיקה המרתקת התעלתה על הקלקולים האלו וממש אפשר לקחת ממנה דוגמה לאיך בונים מתח באמצעות מוסיקה, נניח בסרטים.

בגזרת הזמרים הביצועים היו סבירים מינוס ולמרות שישבתי בשורה 4 והייתי יכולה לראות הכול, לא זכיתי לכך שאיזה סולן יחזור על הביצוע המדויק שהפגין בסרטון שהופץ מראש על-ידי האופרה הישראלית… וקצת תמוה שהאופרה פירסמה כתבת יח"צ במעריב על ענת צ'רני בתפקיד לולה ששם היא הודתה שלמדה את התפקיד ביומיים. האם זו הרמה להנחתה… כדי שאומר: רואים… מי שכן ראוי לציון הוא הטנור ולנטין דיטיוק בתפקיד הצועני הצעיר שלא רק ניחן בצבע קול יפה ומבהיק אלא גם הגיש ביצוע מדויק מתלהב במידה ומרגש. פעמיים כתבתי בפנקס דימינואנדו יפה…

הרבה פעמים כששומעים שאני מבקרת שואלים אותי על איזו הצגה אני ממליצה לראות. אני ממליצה על איזו הצגה קלאסית בגשר או בקאמרי ואז בני שיחי אומרים לי שמעתי על ההצגה עם שירי אייל גולן….או איזה שיבוט אחר של ז'אנר ה- Jukebox musical – ובעברית מחזמר הלהיטים, מה דעתך. זו האסוציאציה שלי לאור בחירת ההפקות של האופרה הישראלית בשנים האחרונות. ולאור בחירת היצירות השמרנית להחריד עם עלי תאנה של הנדל ומשהו חדש בשנה… לאיזה 3 הרצות אולי… סימנו וי. יופי. אז כאן, האופרות בהחלט ראויות ואת אלקו שמחתי להכיר, אבל ההפקה כל כך מתנחמדת ותפורה באופן כה גס ולא אמין, שזה כבר פתטי ומתיש. כמה אפשר לזלזל באינטליגנציה של הקהל.

עם זאת אני חושבת שאני מאוד מרוצה שהביאו לכאן את אלקו בדיוק בזמן הזה, כאשר בארץ שלנו מנסים להבין מה היחס בין הדתיות הכובלת והחופש שיש לאפשר לכל אזרח. בין אנשי החופש שרסן אי אפשר להניח עליהם ואנשי העיר שלא מסוגלים לאמץ את החופש לו הם כה מתאווים. שאינם יכולים להשתחרר מהכבלים של המסורת גם אם היא רצחנית וכפייתית. ובאופרה הזו, בן העיר עוד הפגין רצון לשחרור ולאימוץ עקרונות החופש. לרגע אף הבליח פה מאחור בקטן בתאורה דגל הלהט"ב. או שדמיינתי. שם מתחת לתאורה היפה של עץ בלילה או בשלג… אמרתי לכם שהתאורה היתה מאוד יפה. אולי היה מוטב שהבמאי, במקום לחפש איך לכבול שתי אופרות נפרדות זו לזו, עם קישורים ותוספות מפגרות ולא מובנות ומפריעות, היה בוחן ודן במתחים שהן מגלמות בתוכן בין תקיעות וחופש, בין נקמה וקבלה. שהרי לא רק בזכות המוזיקה שורדות אופרות מסוימות את מבחן הזמן, אלא בעיקר בשל הערכים האוניברסליים והעל זמניים שהן מקפלות בתוכן.