קורסים תחת העומס

על 'יותר – מי – די', מופע מאת עדינה בר-און ובביצועה.

קופסה שחורה מוארכת עם ארבע פינות מעשנות. מה זה בדיוק. מזבח עם ארבע קרנות מנוקבות, ארון מתים. היא לא מתייחסת אליה ככה. זה חלק מהבית, מעמידים לצידה כורסה ושולחנון (שבברושור מכונה שידה). אבל זה גם הפיל הלבן בחדר שאי אפשר לסלק. הזיכרון. זה שקשה לעבור מעליו. שמקובע לרצפה. לא סתם עדינה מבקשת באמצע המופע מהצופים להפוך למשתתפים ולבחור את נקודת המבט שלהם, לנוע בחלל, אם ירצו. אני לא נעתי, לא נענתי הפעם, כי הייתי עסוקה בכתיבה קדחתנית בפנקס שלי, על הכיסא שלי. האם הפסדתי משהו שאני לא זזה, שאני תקועה. האם  אפשר באמת לחוות הכול מכמה זוויות מבט, האם לא משנה מה, תמיד נפסיד משהו. אבל עדיין מאיפה שלא תסתכל עליו, הזיכרון מכביד. נושאים איתנו את הדגל. כבר שנים. אפילו לא מתאמצים לפתוח אותו. כולם יודעים מה זה אומר. האם לא באמת עדיף לפתוח את הדברים ולהיזכר למה.

הדגל הזה במופע החדש הוא שריד (relic) ממופע קודם מלפני 23 שנה: נוף (עין הוד 1997-98). המופע הזה הוא אינוונטר של חפצים ומחוות ממופעים קודמים. כמו להזכיר לנו שכל חיינו אנו אוספים ומגבבים הר של זיכרונות ומחוות וכמובן חפצים ושכחנו בכלל למה אנו צריכים אותם ומה הם באמת אמרו אז ואומרים היום. אנו סוחבים וסוחבים ומנסים לסדר אותם בחלל חיינו, פיזית ונפשית. חלק אפשר להזיז, להפוך, להניח אחד על השני. חלק תקועים באותו מקום ורק מעשנים, טאבו. חור שחור. ואנו נאבקים לסחוב על הגב את כל החפצים והחפצים הנפשיים האלו. עדינה מנסה לסדר את הכול בחבילה אחת כך שתוכל לסחוב אותם ביחד. הדגל כל הזמן נופל. לפעמים צריך להעמיד אותו אל מול הקיר. לחלל יש גבול, אולי גם לנפש. לפעמים קורסים תחתיהם, או נדרסים תחתיהם. בכוונה.

אנו שקועים בעידן ה-FOMO. גם אני עכשיו במצב כזה. מפחדת שאם מישהו יטריד אותי באמצע הכתיבה, אני אשכח מה רציתי לומר, אני אאבד את המחשבה הגאונית שתופיע עוד כמה דקות כשכל הדברים יערמו מספיק במוח, כמו מה שקרה למשורר קולרידג' שכתב את שירו המפורסם ביותר קובלא חאן בתוך הזיית אופיום ולאחר שהפריעו מי ממכריו שוב לא יכול היה להמשיך בכתיבתו. 25 שנה חיכתה היצירה הזו במגירה עד שידידו הלורד ביירון שכנע אותו לפרסם את הקטע כפי שהוא וכך הוא נקרא על היום: פרגמנט. כך קרה שאחת היצירות המוכרות והמנותחות ביותר בשפה האנגלית היא יצירה לא שלמה ולא בגלל שהיא שבר ארכיאולוגי של יצירה שחלקיה האחרים אבדו, אלא כי היא יצירה שהזיכרון שלה אבד לה באמצע הכתיבה.

ככל שאנו חיים אנו מפחדים לאבד צלם אנוש, מפחדים לאבד את הזיכרונות שלנו. שהיו לנו ושיהיו לנו. אבל בתכלס, אנו בעצם מאבדים אותם כל הזמן. אנו חיים בהכחשה תמידית שנגזר עלינו לשכוח וכנראה גם להישכח. אולי בגלל זה אנו עסוקים בתיעוד מתמיד, והתיעוד הזה הוא עוד משהו שצריך לחוות, לראות, לזכור. אנו מתעדים באובססיה את העבר, מדע הארכיאולוגיה הוא מדע של זיכרון, שימור בתים בסגנונם העתיק, גם את הפנים או רק את החוץ. האם מחוות הזיכרון היא רק כלפי חוץ ללא המהות הפנימית של המעשה, אנו מפרקים את הזיכרון לגורמים ובוחרים לקחת מה שנראה לנו. אם בכלל אנו זוכרים באמת את מה שהיה, אם בכלל מראש הבנו את מה שהיה. אולי אנו סוחבים זיכרונות כדי שנבין אותם בעתיד. כשתגדל, תבין.

תיבה מעשנת – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: עדינה בר-און)

עם דגל אל מול התיבה – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

יש לנו משאות לסחוב – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

אולי מתחת זה יילך… קורסים… – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

נעמוד איתן – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

סוחבים… קשה… – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

חייבים להעביר למרות הכול – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

מנסה למקם – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

אחווה – יותר – מי – די/עדינה בר-און (צילום: שחר דייויס)

אז אולי הקופסה השחורה היא לא סתם 'זיכרון', אולי היא גבול. זיכרון מתייחס תמיד לנקודה בזמן. נקודה בזמן שבו הוא לכאורה התרחש. והנקודה בזמן ממנה אנו צופים בו. או אולי במרחב, אומרת עדינה, כשהיא מזמינה אותנו לנוע במרחבי הזיכרון. זיכרון הוא משהו שנחווה אחרת על-ידי כל אחד. כל אחד רואה את הזיכרון וגם את הגבול אחרת. זיכרון הוא שילוב של זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי. ההביטוס של בורדיה. מה צריך לזכור ומה אני בוחר לקחת, האם אני מסכים או לא עם מה שאני אמור לזכור. גבול הוא גם גבול ההסכמה. הזיכרון מייצר את הקולקטיב, מייצר לו סטרוקטורות, היררכיות, אבני נגף. גבול הוא גם הגבול בין הפנים, האני, והחוץ, החברה. הזיכרון מייצר בית. איפה הבית שלי. לפני הזיכרון, מאחוריו, מצדדיו. עדינה מניחה את אותם שלושה חפצים, כורסא, שולחנון, דגל. בית, בית, חברה. בית, בית, מדינה. לפני, מאחורי, מצדי הקופסה השחורה הזו. מנסה לדייק את המיקום. מנסה להעביר ממקום למקום. כמה דרכים לעבור יש. כמה דרכים להעביר. כמו כל הדרכים לזכור.

עדינה אומרת שאני כותבת על מה שחשוב וגם על מה שלא. כי היא אמרה משהו, שהיא חושבת שהוא שולי וביקשה ממני לא להכניס את זה למאמר. אני כבר לא זוכרת מה זה היה. אה. משהו על המזגן, מתי להדליק ולכבות. ויש גם אסיסטנטית שמסמנים לה. אני חושבת שזה חשוב, חלק מהאינוונטר של הסימנים מעבודות קודמות. כמו שעדינה סימנה על עם הדגל בנוף ויסמין סימנה לה בחזרה. האסיסטנטית שמגישה לנו כיבוד (מים קרים), כמו היין שהגישו לנו בנוף, כמו האוכל שהציעה עדינה בבין לבין. אין דבר לא חשוב. אבל מה שאני בעצם רוצה לומר בזאת הוא, וזה גם מה שאמרתי לעדינה, זה שחשוב לתעד הכול. כי בעוד כך וכך זמן כשנרצה לחזור לעבודה ולא נזכור, יישאר לנו רק התיעוד. ואני חושבת לי גם כעת, שאיך נדע אז על כל הדברים שהיום נראים לנו לא חשובים ואולי אז בעתיד, ייראו הכי חשובים. נקודת מבט היא דבר משתנה. הנה אני נזכרת במה שכתבו על עבודות אבסטקרט אקספרסיוניזם אמריקאיות בזמנן. ניתוח פורמליסטי לחלוטין כפי שהיה באופנה ההגותית אז. היום זה נראה קשקוש חסר פשר, אולי חומר להיסטוריוגרפים במקרה הטוב. מחפשים בנרות את אלו שכתבו את הדברים הלא-חשובים… ובעצם מה זה חשוב, אם היצירה אמורה לדבר בזכות עצמה ללא כל זנבות הזיכרון והתפיסה שהיא ייצרה בזמנה או שייצרה אותה.

אז אולי הקופסה היא גבול בין כעת לעתיד, או בין כעת לעבר. אולי היא גבול בין העולם הזה לעולם הבא. אולי היא גבול בין הרוחני לגשמי, כמו שמזבח יכול לסמן. מה מסמנות ארבע הפינות המעשנות. וממה הן מעשנות. מרוב שאני מתעסקים בלהבין, לפענח, לזכור את התנועות של עדינה ביחס אליה, אנו שוכחים, מוסחים מהדבר עצמו. אנו שופטים אותו ביחס לעצמנו. הוא אובייקט לא כשלעצמו אלא ביחס אלינו. אני נזכרת שסארטר הבחין בין אובייקט שעומד בזכות עצמו, לכשעצמו, כחומר (être-en-soi) ואובייקט שקיים בשביל עצמו, בשביל אנשים, בשביל התודעה (être-pour-soi). אם אדם כלשהו, סובייקט, מתכוון להיות הראשון, הוא בעצם אליבא ד'סארטר, רוצה להיות אלוהים (מה שכמובן לא אפשרי). והנה אני חושבת שהקופסה הזו לא מייצגת את הסגידה לאל, את המזבח, את מוסד הזיכרונות הדתי, אלא היא טוטם של האל, ייצוג שלו עצמו. היא הנביעה הראשונית. אולי היא ארון הברית שבו הוא אמור להיות כלוא, ביחד עם האובייקט המסמן את הברית שלו עם מאמיניו, לוחות הברית, אולי הארון הזה מתחיל להתפרק. או שאולי זה בלתי אפשרי לתפוס ככה את אלוהים כשלעצמו. אי אפשר לתפוס את הזיכרון כשלעצמו. רק איך שהוא בשבילנו. ומכיוון שאנו משתנים תדיר, והאני הקולקטיבי גם הוא משתנה תדיר, גם הזיכרון משתנה. הוא דועך, הוא נתפס מנקודות מבט אחרות. הוא מתעמת עם נקודות מבט אחרות. הוא מפסיד כל הזמן נקודות מבט.

ואולי הקופסה הסגורה והמבעבעת שמעוררת בנו זיכרון, אינה הזיכרון כשלעצמו אלא העבר. זה שמעורר את הזיכרון. משהו שסגור בתוך קופסה כי בעצם אנו לא ממש יכולים להגיע אליו, רק לריקושטים שהוא מזרים לעברנו. אנו מנסים לחיות איתו. לצידו. לעבור אותו מצד לצד, להתגבר עליו. הוא משהו שעומד בדרכנו והופך אותה לעיתים להרבה יותר קשה, גם כשיש דרכים קלות יותר, אם מרפים. כמו עדינה, לפעמים היא תתעקש להעביר את השולחנון לצד השני של הקופסה. תתאמץ כל כך, כשבקלות אפשר לעבור לצידו. האם אנו תקועים בנתיבים ולא רואים ימינה ושמאלה. בגלל העבר. בגלל המשקעים, התסביכים שהוא מעורר בנו.

ובעצם, העבר הוא אנחנו. ואם לא נאחז בעבר, אם ימחק הזיכרון שלנו, אז מי אנחנו בעצם. מה עשינו בחיים. אפילו כישורים בסיסיים כמו לדבר, שאנשים שעברו שבץ מוחי צריכים ללמוד מחדש. לכתוב. לא רק תחושות, רגשות. ועדינה מגישה לנו בהרבה עבודות ובזו במיוחד את הקישורים לעבר שלה בתור אמנית. גם בתור אשה, כפי שתיעדתי לאחר שיחות איתה, במאמר על באה מנוחה ליגע, על היות עדינה אלמנת מלחמה. ואולי בעבודה הזו אין שום התייחסות ישירה למדינה, לארץ לאומית, אבל הזיכרון, הידע המקדים, מביא גם אותה. את הזיכרון הקולקטיבי, את האני הקולקטיבי שאנו מתאמצים כל-כך לשמר אפילו שאנו לא יצרנו ולא היינו חלק מיצירתו. קיבלנו בירושה זיכרונות של אחרים שאנו מתאמצים לתקף אותם מחדש, לפעמים לא ברור למה. אנו נאחזים.

אני רושמת בפנקס שלי במטרה לזכור. אחר-כך ברוב המקרים, אני לא טורחת להסתכל בו. אולי הכתיבה, היא כלי שמזין את הזיכרון טוב יותר. אולי אני מעדיפה לייצר זיכרונות אחרים, מעובדים יותר, בעת הכתיבה עצמה. לפעמים אני כן חוזרת לפנקס. בינתיים לא.

עדינה מתרחקת מהחפצים המסמנים את הזיכרון ואומדת אותם מתקרבת ומתקנת. זה היה גם בעבודה זמר לח. בכלל חפצים לא תמיד נוכחים בעבודות של עדינה. שם היו. לפעמים יש רק פעולה קולית. ברבות מהעבודות יש חזרה לעבודה הבראשיתית ההיא, שאיפה (1994-95), שראיתי רק בווידיאו, או עבודה אחרת, עקדה. עבודות שהן כולן קוליות. בית מעסיק רבות את עדינה. אפילו היתה לה עבודה בשם בית, כמובן. צפיתי בה אך לא כתבתי עליה, או שהתחלתי וצינזרתי ואני בקושי זוכרת מה קורה שם. ואיך אפשר לשכוח את המיטה על הקיר בבאה מנוחה ליגע. בית פרטי ובית קולקטיבי. אני מנסה להיזכר מאיפה לקוח כל פרט כאן, למה הוא מרפרר. קצת קשה בלי הקטלוג באתר של עדינה. בשוטטתי שם, אני נזכרת בדמות המתנחלת שהיתה ברבות מהעבודות של עדינה. גם סוג של התייחסות לזיכרון. מתוך התחייבות כלשהי, אמיתית או מסומלת. פה היא איננה. המתנחלת. אבל הסימליות. ההסתכלות הברכטיאנית. לא בקטע של הפנייה לקהל ושבירת הריחוק בין המופיען והקהל כפי שכתבה עדינה בדף הנלווה למופע שלפנינו היום. אלא יותר בקטע של שחקן שמשחק משהו אבל גם את המודעות לו, את הפרודיה עליו בעת ובעונה אחת. עדינה כאן משתמשת בקצב, בהדגשת התנועה. בקפיאה בתנוחה (freeze), גם בתנוחות קשות, שקשה לקפוא בהן. בסלואו מושן. אה, נזכרתי, היתה כאן גם האישה המשתרעת, reclining woman, מהעבודה נוף. אני כותבת בצורה אסוציאטיבית. כי אין לי זמן. להתעסק בלסדר את המחשבות. את הנרטיב. השד יודע את מה. יש לזה יופי משלו לאופן היצירה הזו וגם קישורים שלא יכולים לצוץ בעת כתיבה לינארית של מסוֹבב ומסוּבב, של סיבה ותוצאה. וכאן, בעצם אין דבר כזה. תארו לעצמכם שכך הייתי צריכה להתייחס לזיכרון. חשבתי על קצב, על מה שאני מכירה ממוזיקה, למשל ritardando, כלומר יותר לאט, בהתרווחות; ופרמטה. עמידה על הצליל. במוזיקה יש גם דגשים, אקצנטים. פרמטה יותר מתאים. כל אחד מביא את העולם שלו לפירוש היצירה. במוזיקה זה אמור להגביר את האותנטיות, את האשליה. פה זה אמור לשבור אותה. גם השם, שבור, כאילו בסלואו מושן, שנשים לב – יותר – מי – די. יותר מדי זיכרונות. אבל אנו כל הזמן פוחדים להישאר עם פחות מדי. מעגל הזיכרון הוא מעגל אכזרי.

עדינה, אישה לא צעירה, עובדת כאן קשה. סוחבת משאות כבדים, כורסא כבדה, קופאת כשהיא בידיה. זה קשה לה לפעמים. היא מסירה את המסכה. איך דבר כזה היה נשמע אם הייתי כותבת אותו לא באמצע מגפת הקורונה כשכולם עטויים מסכות. גם הקהל. מחוקי פנים, לא מאופשרי זיהוי. גם התקשורת נפגעת כשלא קוראים שפתיים. אי אפשר גם לדבר, עדינה מזכירה אחרי המופע, כי יש חשש שהיא תירק עלינו. מסתפקים באנחות. בימים רגילים הסרת המסכה היא בשביל-עצמה, בשביל אנשים. כעת היא לכשעצמה. לאפשר קיום, לנשום. בעצם ההפך מ-בשביל אנשים. מאיים על קיומם אולי. לא כל דבר הוא לחלוטין אמנותי כאן. זה עוד רובד, אולי מבלי להתכוון, לדגשים שמציגים בפנינו. לחוסר הגבול בין המציאות והאמנות, לחוסר הגבולות של הזיכרון. האם באמת יש לנו יכולת לסדר את הזיכרון בעצמנו. האם זה לא נקרא לשקר לעצמנו.

אני חושבת על הייצור הבלתי נגמר של ידע בעידן הזה. על המודעות, ההכרה בכך שאי אפשר יהיה לדעת הכול ובכל זאת אין ויתור, יש חרדה. FOMO. חייבים להספיק לדעת למרות הכול. כאילו. אם לא נדע ולא נזכור, לא נהיה שלמים, לא נהיה אנחנו. לא נהיה. האם הקוגיטו החדש, האבסורדי, הפרדוקסלי, הוא: אני זוכר, משמע אני קיים.

ובכל זאת העבודה של עדינה היא פיזית לחלוטין. ללא מילים. כמעט ללא קול, למעט האנחות. הברות חסרות פשר. הזיכרון שאנו שואבים ממנה, צריך לעבור כמה רבדי עיבוד כדי להיהפך לשפה שבה תוכל לזכור, אם אתה דוגל בתפיסה שההכרה שלך, הזיכרון שלך, הוא לחלוטין תלוי תפיסה שפתית. גם אם נאמץ את התפיסה לפיה התפיסה של העולם יכולה להתרחש ללא שפה, האם רכיב השפה לא בכל זאת יידרש כשנרצה להכיל את הזיכרון, לדבר עליו, לפענח אותו. ומצד שני, העבודה הפיזית הזו באה להנכיח לנו משהו שאנו בוחרים להתעלם ממנו, להדחיק. את הקשיים הרבים שאוצר בחובו הזיכרון. אנו במקרים רבים מצווים דווקא לשכוח, או לא להתייחס, להדחיק. אנו מפתחים קומפלקסים. עדינה מציפה אולי את הקומפלקסים האלו. את הקשיים שמעורר הזיכרון, זה שאנו מתאמצים להדחיק, לרוב בגלל לחץ חברתי, וזה שאנו מתאמצים לתחזק, לרוב בגלל לחץ חברתי.

שתי דוגמאות עכשוויות: האונס באילת. הנה מקהלת הנרטיב – רצחו את נפשה. והנה שורדות (וגם אני אבל מי אני שאעז להגיד זאת) שיוצאות נגד ומבקשות: אל תנחילו לה זיכרון ומהות שבאמת יהרסו את חייה לעד (בשם הצורך לתקף עונש קשה, ובצדק, לתוקפים). תנו לה תקווה לשיקום. האם המקהלה הזו היתה קמה אם אותה בחורה היתה מותקפת במכות על-ידי אותם 30 גברים ונזקקת לשלושה חודשי אשפוז בשל פגיעותיה. ומנגד סאגת חלף עם הרוח מלפני כמה שבועות. הסרט הורד משירות נטפליקס והוחזר, לאחר מחאה לפני ואחרי, מכאן ומכאן, עם אזהרה המעידה שיש בו אלמנטים שמעודדים עבדות או שמציגים אותה באופן הרבה יותר אידיאלי ממה שהיתה. לא שזה לא נכון, אבל הסרט הוא ראי לתקופתו. הוא פיסת זיכרון שמצד אחד מתעדת (וחלק כנראה כהלכה, מהיותה קרובה הרבה יותר לתקופה המתועדת, למשל נניח בתחום הלבוש) ומצד שני מקור ועדות לתפיסה אחרת של פעם; ומעצם היותה יצירה אמנותית, כבר מראש מופיעה עם הכוכבית של תיעוד לשם אמנות. ואולי מעצם זאת ועל דרך ההיפוך, היא גם דוגמה לכך שכל תיעוד, ולא משנה עד כמה לא התכוונו לכך בעת היווצרו, הוא מגמתי…

האם כל מה שנוצר בעבר, שברוב המקרים לא תואם את המוסר ואת רוח התקופה של ימינו, צריך להימחק או להתפרשן באופן אחר, תואם לתקופה. או להיות משוכתב למוות, כמו שניסו לעשות עם סיפורי הקלברי פין ותום סויר, כדי להימנע מהמילה המאותגרת תקופתית 'ניגר', תוך עיוות הטקסט הספרותי. ואם כן, למה בעצם ומצד שני אנו משמרים ומתעדים למוות, כל אבן חרבה וכל בניין עתיק וכל דוקומנט שאי פעם יצא לאור, אם רובם ככולם לא תואמים את הפוליטיקלי קורקט של תקופה זו או אחרת. כן. היו תקופות שהשמידו. קראו לחיבורים מסוימים ספרות מנוונת. שרפו בחוצות העיר, הגבילו תפוצה, הענישו אמנים. הפיקוח על סוכני הזיכרון מחמיר או מקל לפי הזמן והמקום. באם זה מעשה ידי המדינה או מעשה ידי הנרטיב. ומה נאמר על נשיאי ארה"ב הראשונים שהיו בעלי עבדים. או אמנים דגולים מהעבר שכנראה היו הומוסקסואלים (היום זה כבר לא חשוב, אך בעבר היה, הרי לכם דוגמה של דרך העקלתון של המוסר). ורק להזכירכם, פעם שימור בניינים עתיקים, לא היה חשוב. הם פורקו וחומרי הגלם שלהם שימשו לפרויקטים אחרים. אולי לא היה כל כך חשוב לזכור אותם. אולי פעם הצורך הזה לזכור לא היה קיים או לא ביתר שאת כמו היום. לא רק נרטיב הזיכרון בשביל עצמו משתנה מתקופה לתקופה, גם נרטיב הזיכרון לכשעצמו משתנה. לא רק מה זוכרים ואיך, מה מתעדים ואיך, אלה גם מה זה בכלל זיכרון ומה חשיבותו.

עבר, הווה, עתיד. עדינה מדברת על זיכרון בשביל עצמו, בשביל עצמה. אחרים צריכים לייצר את הזיכרון שלהם, את זווית הצפייה שלהם. ביחד, נוצר מעשה שגדול מסך החלקים שמבצעת האמנית. ביחד, האם נוכל לעמוד על מהות הזיכרון כשלעצמו, עבר, הווה, עתיד. בסוף יוצא שתמיד אנו מחפשים אחרי איזה אלוהים. למרות שניטשה טען שהוא מת. אז אולי אם אלוהים הישן מת, האלוהים החדש הוא הזיכרון.

יותר – מי – די (More Than Enough), מופע מאת עדינה בר-און ובביצועה. סדנאות האמנים, תל-אביב. 20.8.20. עיצוב ובניית התיבה: יובל קדם. אוצרת: ורד זפרן-גני.