הסאטיר בתיאטרון

מרחק אפס

על 'אויב הציבור' בתיאטרון הקאמרי

"לא אהבתי" אמרתי בסיום ההצגה לבחורה החביבה שישבה לידי. "זה לא נגע". "טוב, זה מאוד אמריקאי" עונה היא. "אמריקאי," אני אומרת, "זה לא אמריקאי, זה נורווגי. זה נכתב לפני יותר ממאה שנה. ב-1882." בן זוגה והיא מביטים בי מעט בתימהון…"אם כך," אומרת היא, "זה מעובד רצח". בחירת מילים מעניינת, הייתי אומרת… כי העיבוד הזה רצח עד כדי כך את המחזה האיבסני הזה, עד שהוא הפך אותו להצגת פרינג' זולה וקלישאתית מן הדרגה הגרועה ביותר (ויסלחו לי אנשי הפרינג', שדווקא משם יצאו הבשורות המעניינות ביותר). תחת אותה קורת גג ראיתי לא מזמן את עמודי החברה גם של איבסן, בביצוע תקופתי משובח בהנהגת איתי טיראן וארתור קוגן. טוב, אמרתי איתי טיראן אמרתי הכול, שהרי ידוע שהוא מנהיג חטיבת איכות נפרדת בתיאטרון הקאמרי. איך קרא לזה מרט, "טיראנאטרון". מה רבו ציפיותי לאור ההפקה ההיא (למרות הסיום הבעייתי וזה באשמת איבסן עצמו…) ומה רבו אכזבותיי כעת. שני המתרגמים/מעבדים הבמאי יונתן אסתרקין והשחקן בתפקיד הראשי דן שפירא, כותבים על העבודה שלהם בחרדת קודש רבה כל-כך בתוכניה, שרק היא מצילה אותם ממה שאחרת היה יהירות לשמה. היבריס. אם אתם רוצים לכתוב מחזה על קשרי הון-שלטון-עיתון, אולי עדיף שתכתבו מחזה מקורי פרום סקרצ' ותעזבו את איבסן בשקט.

השינויים רבים וגדולים, עד שבעצם לא נשאר מאיבסן כמעט דבר. האישה הכנועה והנאמנה קתרין במקור, היא כעת מרצה באוניברסיטה והרצאותיה על נפלאות הקפילטליזם, כולל וידיאו של ברק אובמה על כך שמצב האנושות לא היה מעולם יותר טוב (לא ברור אם הגיחוך שהן מעוררות זה בכוונה או רק אצלי) נוספו בין התמונות השונות ("וזאת בעוד שחייה שלה עומדים להתפרק בשל אותה השיטה עצמה" אומרת התוכניה). בסוף המחזה מפטרים אותה במייל, למרות שבהתחלה היא אומרת שהיא קיבלה קביעות (ואז לא כ"כ פשוט לפטר, אבל שיהיה). ובכלל במחזה המקורי, מי שפוטרה בשלב הזה, היא בתו של דר' שטוקמן, ממשרתה כמורה בגלל דעותיה המתקדמות. אבל כאן, אין בת גדולה ועוד שני בנים, רק תינוק קטנצ'יק והדעות של האישה (בתור מרצה), ובכן – לא מתקדמות במיוחד. רפובליקאיות שמרניות ומעוותות. מכאן גם נובע שגילם של כל הנוכחים ירד בערך ב-20 שנה. במקור הם לא היו כ"כ צעירים, כלומר לא היה עניין "צעירים ואידיאליסטים".


בעל העיתון, סגנו והמדפיס, שצומצמו פה לעורך ולסגנו, הם עיתונאים סוג ז' עם "אתר, סליחה 'פורטל' באינטרנט", שבזמן המתאים פתאום הופכים לאימפריה עם מלא מנויים ב-5.90 (נדמה לי) לחודש ומפרסמים שמנים, המקורבים ל-4 המשפחות השולטות בעיר. בין לבין, יש להם גם להקה עם ד"ר תומס שטוקמן רודף האמת והם שרים שירים מעוברתים של בוב דילן וליאונרד כהן. איך אומר להם האח פיטר ראש העיר "תקבלו פרס נובל לספרות ולא תבואו לקחת". ועל זה בילדותי נהגו לומר: גיחי גיחי צחוק של פסיכי… והנה עוד הסבר מהתוכניה: "הוספנו קטעי וידיאו שידגישו ביתר שאת את נטייתה של התקשורת המשודרת לבצע מניפולציה בצופיה, תוך שילוב של פופוליזם ורלטיביזם חברתי" ולמי שנתקע עם המונח הסתום הזה, הנה הם מוסיפים ציטוט מההצגה: "מי אתה שתקבע מה היא אמת ומה זה תרבות? זה מה שהציבור רואה לראות." אצל איבסן עוד לא היו נפלאות הניו-מדיה, מה שעוד איפשר לו באמת לייצר דיון אמיתי בתפקידה של העיתונות – זכות הציבור לדעת, או זכות העורך להתפרנס מפרסומות. אבל כעת, כאשר עורך הפורטל אומר ש-80% חושבים שהוא לא אמין וש-67% מהמנויים לא רוצים לשמוע אותו מדבר (באספה הציבורית במקור, שהפכה כאן לעימות בשידור חי בפורטל), כמה הם אותם 67%, אתם זוכרים שזה מן פורטל מצוקמק iTem. זה למען האמת גם מה ששואל הד"ר. וזה הולך וממשיך ומסתבך והולך ומתרחק מאיבסן לידי איזה מהלך מגוחך על גבול הפרסה. מרחיק לכת יותר מדי, כי עם כל אהבתנו לסקרים (והתפכחותנו מהם), דיווח חדשות תלוי הצבעת קוראים זה משהו שעדיין לא באמת קיים. אפילו השטיק של המעבר של המראיין במעברים וראיון אנשים מהקהל (הם שתולים?), "סטייל ריקי לייק כזה" מתאר שטוקמן, לא הציל את הרגע (זה עימות רציני או טוק שואו סוג ז'). אבל במחשבה שנייה, בעולם האתמול חסר הקליקים, עדיין יכלו לדחוף כמעט כל דבר לעיתון, ולא ידעו בדיוק אם הקוראים אכן קראו הכול. בכל מקרה, נראה לי שבעולם מכוון הקליקים של היום, כמו גם אז, דווקא על כתבה כזו אנשים כן ילחצו, כלומר יקראו…

חשבתי לדבר על מיכאל קולהאוס האלמותי של פון קלייסט, על מסעו ההרסני והדיספרופורציוני של אדם בעקבות הצדק. אבל באמת שההשוואה הזו לא נחוצה. אולי בהקשר של המחזה המקורי של איבסן, אבל הוא לא היה פה היום. בסופו של יום, מותר לרצוח את איבסן, כל עוד זה עובד. אבל כאן זה לא. מה שהופך רצח בודד לרצח כפול. זה המקום לומר, שככל הנראה אי אפשר להעלות את המחזה הזה של איבסן כשלעצמו, משום שהוא נגוע בתפיסות שהיום הס מלהזכירן, כמו למשל אאוגניקה, ניסיון מדעי לחקור דרכים להשבחת הגזע, מה שנחשב היום לאחד הפשעים בתולדות המדע, שהביא לעיקורם של מי שנחשבו נחותים ובתורו אף הרחיק לכת לפרויקט אותינסיה ולרצח ההמוני בשואה. מפורסם העיבוד של ארתור מילר משנות ה-50 למחזה זה, שאכן החליף את החלק הזה בנאום של ד"ר שטוקמן, הדוגל בדטרמיניזם גזעי, לתפיסה ליברלית יותר, כאשר הד"ר הוא אביר המגן על המעמדות הנמוכים, מה שהגיע גם לעיבוד זה, כאשר הד"ר מבקש מאחיו תרומה לבי"ח לילדים נזקקים שבו הוא תומך ואילו דווקא אחיו אומר "שילכו לעבוד". בנקודה זו ראוי לציין, שבמחזה המקורי הסיבה לכעס של אנשי העיר על שטוקמן באסיפה לא היתה אדישותם למצב המים ופחדם הכלכלי, אלא יותר עצם זה שהוא דיבר על נושאים שמעבר, על חינוך ועל שחיתות – כלומר נשא ביקורת ממשית עליהם ואת זה הם כמובן לא יכלו לסבול.

ייתכן שדווקא הפקה תקופתית יותר, הריחוק בין ההתרחשות האיבסנית והמקבילות של ימינו אנו, ואפילו הכללת ההתייחסות המקורית לאאוגניקה, היתה יכולה להציב מראה נוגעת יותר ואפקטיבית יותר, עם קונפליקט ודמויות מרוחקות יותר מאיתנו, אך עגולות ומלאות הרבה יותר. וכמובן שאז היו משתמשים ביצירתו המופתית של אחד המחזאים הגדולים בהיסטוריה ולא במישמש מקושקש של מעבדים לעת מצוא. לכאורה, הכול מוכר לנו, והייתי יכולה לרדת אף לרזולוציה של ציון שמות ממש, שהנה זה מזכיר לי את ההוא ואת ההוא, אם לא הייתי מפחדת מתביעה בגין לשון הרע. כל אחד יכול להשליך את זה על לא מעט אנשים אמיתיים, על לא מעט אירועים תואמים במציאות חיינו. ואולי הקירבה הרבה מדי הזו, וההפצצה שלנו בכל שטיק אפשרי (והיו עוד רבים שקצרה היריעה מלהזכירם), היא שמעקרת כל יכולת רפלקסיה שלנו. אנו נותרים אדישים אפילו מכדי לכתוב טוקבק לאייטם הזה, וקתרזיס… את זה בכלל הס מלהזכיר… ערן מור בתפקיד פיטר שטוקמן ושלום כורם בתפקיד הקטן של מורטן (אביה של קתרין) התקרבו לייצג דמויות בעלות אפקטיביות. מיתר המשתתפים לא התרשמתי.

נ.ב. לאחרונה אני מבקרת אלטרנטיבית בקאמרי. ולא מוזמנת להצגות המבקרים, אלא למועדים אלטרנטיביים, לפעמים לפני לפעמים אחרי. אז גם אני צריכה לקרוא ביקורות של אחרים. את הביקורת הזאת במקרה כתבתי לפני (זה המצב הטוב מבין השניים) ואז אני מתבקשת להמתין עם הפרסום עד מעבר למועד הרשמי. והנה אני קוראת שבפרימיירה אחד המרואיינים מהקהל היה לא אחר מאשר רון חולדאי, ראש העיר (השנוי במחלוקת) של תל-אביב. ומכיוון שכל ערב בתיאטרון מזמן חוויה אחרת (גם אם זו אותה הצגה בדיוק), האם אתם חושבים שהייתי חושבת אחרת על ההצגה הזו, אם הייתי חלק מאותה חוויה?

אויב הציבור, תיאטרון הקאמרי, מועד אלטרנטיבי, 8.2.17. מבוסס על אויב העם מאת הנריק איבסן. תרגום ועיבוד חופשי: דן שפירא ויונתן אסתרקין, בימוי: יונתן אסתרקין, תפאורה ותלבושות: איה באך, תאורה: אורי רובינשטיין, וידיאו ארט: קורין בלמור סוויסה, עיבודים והפקה מוסיקלית: רועי נויפלד. שחקנים: דן שפירא – ד"ר תומס שטוקמן, ערן מור – פיטר שטוקמן, מירב פלדמן – (ד"ר) קת'רין שטוקמן, דיויד בילנקה – הופסטד, גיל כהן – בילי, שלום כורם – מורטן.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.