"אני מציג בשביל לתקשר, אפילו שזו מלחמה אבודה" – חלק ג'

רקפת א. ידידיה מראיינת את מאיר פיצ'חדזה

בחרנו להביא לפניכם גרסה לא מעובדת, פרגמנטים של שיחות, ללא הסברים וללא דברי פתיחה, ולתת לדברים לדבר בעד עצמם. בשל אורכו של הראיון, חילקנו אותו לכמה דפי אינטרנט באופן שרירותי לגמרי, כאשר כל אחד כולל פרגמנט אחד או כמה. כפי שתיווכחו לדעת, סדר הקריאה אינו משנה. (לניווט בראיון לחצו על הקישורים בתפריט העליון)

* * *

ר.א.י.: ההגדרה שלך של ציור מופשט עשוי מדימויים ריאליסטיים, מזכיר לי אמירה של קוקטו, שאמר שלסרט שלו צריך להתייחס כמו לשיר ולא כמו לסרט.

מ.פ.: ההתייחסות שאת מזכירה, הקולנוע – בשנים האחרונות אני נרדם בקולנוע. אני לא יכול להגיד לך שזה משעמום. יכול להיות שזה מהפנט, לטוב ולרע. אבל לא מסוגל לראות סרט, כמעט. גם ספרים אני לא מסוגל כבר לקרוא, זאת אומרת ספרים במובן הקלאסי, עם סוף והתחלה, עם התחלה וסוף. אין לי לא את הסבלנות ולא את העניין למרות שתמיד שאתה יוצא מסרט, אתה ממשיך עם זה, אתה הולך עם זה, אבל בכל זאת יש לי בעיה עם דברים שיש להם התחלה וסוף.

ר.א.י.: ומה לגבי שירה?

מ.פ.: שירה, האמת, הרבה יותר מעניינת אותי. תמיד יותר עניינה אותי מספרות פרוזה.

ר.א.י.: משוררים מסוימים?

מ.פ.: ישראלים, אין לי שום מושג. כמו שהפולנים של לפני חמישים שנה האמינו שהם בחיים לא ילמדו את השפה המכוערת הזו וכך הם התייחסו לזה, ולא למדו עד היום, לא כותבים ובקושי מדברים, ככה. אני לא למדתי בארץ. באתי אחרי בגרות בדיוק לארץ. לא היו לי אפשרויות ללמוד, בהתחלה לפחות, והעברית שלי היא מהרחוב. אני קורא ספרות ואם יש לי שני ספרים – בגרוזינית, שזו שפת- האם שלי ובעברית – אני מעדיף לקרוא בעברית, כי אני מעדיף את המנטליות של השפה העברית מאשר את המנטליות של השפה הגרוזינית. עם שירה יש לי בעיה. אני לא מסוגל לקרוא. אני מסוגל להבין אבל אני לא יכול לזרום ואני חושב שזה מפריע אם אתה לא קורא שירה בשפת האם. יש לזה בעיה לפחות לגבי. זה מחסום. אני תקוע עם זה.

ר.א.י.: שירה בגרוזינית, אתה קורא?

מ.פ.: שירה בגרוזינית קראתי הרבה, עד שהגעתי למסקנה שהמנטליות של השפה, ההתחנחנות, לא יודע, אולי זה שירים של פעם, אולי זה לא שפת רחוב. אז הם נעשו בעייתיים. אם אני צריך לקרוא שירה בכל זאת, אני מעדיף לקרוא שירה בגרוזינית, היום, ואני לא קורא.

אני זוכר את עצמי בילדות, בגיל 15 בערך, שהעדפתי שירים מספרות והעדפתי דווקא שירים מסוימים. עכשיו אני נזכר, היתה לי בבית איזו חוברת, משהו כמו "עכשיו", מקביל לזה. זו היתה חוברת שכל הספרות שהיתה שם, גם השירה וגם הפרוזה, היתה ספרות מתורגמת. לא גרוזינית. ואני זוכר שהיתה לי חוברת שחלק די גדול ממנה היה מוקדש לשירה יפנית, לטנקה, שירים עם ארבע או חמש שורות. הייתי קורא את זה כל הזמן. גומר ואחר-כך חוזר.

להבדיל מזה, בציור ההתייחסות שלי מזווית שונה לחלוטין מהמשיכה שלי לשירה, לשירה קצרה. משהו יותר לכיוון של אופרה. אני לא הולך לאופרה, אבל אופרה בשבילי זה משהו גרנדיוזי. לא מגלומני, לא משהו שמגמד את האדם, אבל כאילו רבת קלוריות, מלא כולסטרול. זה סכיזופרני כמעט, כי יש לי משיכה למינימליזם מוחלט, כמו השירה ומצד שני אני אוהב את זה. אז יש לי בעיה בלתמרן.

ר.א.י.: אני חושבת שאתה מתמרן יפה מאד.

מ.פ.: לא… אולי בגלל שאני מתעסק בזה, אני מתמרן. בגלל שאני מודע לעבודה. זה כמו שאני אוהב את זה, אני גם נגעל מזה. לא חיים עם שום דבר בשלום. אני עושה את הכול כדי שאני אוכל לחיות עם זה בשלום.