על 'זמר לח' / עדינה בר-און
מהי יצירה? יצירה היא חיבור בין אלמנטים (יותר compose מאשר connect). יצירה היא החיפוש אחר החיבור בין אלמנטים, אחר המיפוי המדויק שלהם במרחב. קומפוזיציה. אמנות חיה בחלל אינה רק 4 משולשים, 3 ריבועים ו-2 מלבנים על נייר לבן חלק. היא מיפוי של אובייקטים, של תנועה, של אור, של קול, של עבודות קודמות (ומביאים רפרנטים), של הצופים. האמן רץ קדימה ואחורה, נע בחלל, בודק את החיבור מכמה נקודות מבט, משנה את האלמנטים, משנה את התאורה, שוב בודק בחלל, משמיע קולות ממקומות שונים בחלל. משנה את מיקום הצופים, מניע אותם, הם גם זזים לבד. משמיעים קולות משל עצמם (למשל שיעול). זה לא מתוכנן. החיבור הוא ניסיון לשליטה ובסופו של יום הכרה באיבוד השליטה. ההכרה באיבוד השליטה היא לא מסקנה. היא הנחת יסוד. היא תפורה לתוך העבודה. אובדן שליטה של מי. של האמן. של הצופים. האם היצירה היא שליטה של האמן בצופים?
מהי יצירה? יצירה היא יצירת הקשר. היסטורי. גם. קומפוזיציוני. גם. רק להזכיר שזה גם הקשר למרות ששייך לסעיף הקודם. יצירת קשר. עבודה אל מול הנמענים של החיבור מהסעיף הקודם. הם צופים בתהליך היצירה, נהפכים לחלק ממנו. נהפכים מצופים לנצפים. הם לא באמת צופים בתהליך היצירה. הם צופים בהצגה של תהליך היצירה. אבל הם לא מציגים כשהם חלק מהתהליך. גם ההצגה של תהליך היצירה, היא לא בדיוק הצגה ב-100%. יש אלמנטים קבועים מראש ויש כאלו שנוצרים תוך כדי ההצגה. בין המבנה המסוכם מראש והאלתור. בין המבנה המוסכם מראש והצופים המזדמנים, בין המבנה המוסכם והקבלה המזדמנת של הצופים המזדמנים. יצירה היא גם יצירת קשר בין 2 מופיעים. תיאום. עבודה במקביל. התכווננות אחד מול השני, כדי להתאים. לא תמיד מתאים. אבל יוצר עוד שכבה. אחר-כך נראה שמתאים.
בסוף מסתדר בקו ישר. אבל קודם יש חריקות. עצירות. תנועה ומעצורים. תנועה כמעט במקום, לא מורגשת. עגלה ריקה שנוסעת מהר. עגלה עם צופים שמאובטחת פתאום במעצורים. להגן על הצופים או להגביל את האמן, את עגלת הנדודים שלו, נדודי המחשבה, תנופת היצירה, הביטחון העצמי. זה סימבול, מטפורה. לא תמיד הצופים מוכנים לעלות על העגלה. חלק מסרבים. הם לא רוצים להיות חלק מהעבודה. הם חלק מהעבודה בכל מקרה. האמן ירדוף אחריהם, יעמוד ביניהם וישמיע קולות צורמים. מישהי תעבור מקום בשאת נפש. לא אוהבים לשמוע אדם בוכה. מוציא קולות מוזרים. בטח לא ליד האוזן שלך. למה הוא עושה את זה. הוא סובל? הוא מטריד. בסוף זה מסתדר בקו ישר: אמן, אובייקטים, עגלה עם 4 צופים (שניים עומדים ושתיים יושבות, הן לא עמדו בזה, בתמונה שתראו כאן יש 5), אמן ב'. המשולש האסתטי, אמן, יצירה, קהל, מתיישר לקו ישר בין 2 אמנים. הופך ליצירה אחת. יש עוד רובד של צופים מחוץ לקו. הקו הוא איחוד ופיצול בו-זמנית.
הפסקת תה, הפסקת טישיו. כוס התה וחבילת הטישיו מונחות בקצוות קבועים מראש של החלל. לאמן מגיעים תנאים. גם באלתור מגיעים לקצוות בטוחים. עוגנים. האמן הוא אדם, לא יכול לברוח מאנושיותו. זה בניגוד למי שחושב שאמן הוא אלוהים, כלומר יוצר, או בורא. גם הקהל לפעמים כמו אלוהים שצריך להעריץ, לפייס, לענג, לקבל את אישורו. האישור הוא חלק מהעבודה. אישור לעלות על העגלה. אישור שמגיעים בכלל לראות עבודה מוזרה במקלט נידח. זה מקום מדכא. אנחנו חיים במקום מדכא. כל הזמן מלחמות. קברים. תלוליות עפר שהם קברים? לא, הן שמיכות פשוטות של מהגרים מתחנה מרכזית. אולי יש שם תינוק בפנים. הוא חי או מת. הפליט הסורי על חוף הים נראה ישן. עגלת הנדודים הריקה מתמלאה אנשים. זהו צוק העתים. לא. זה הקשר היסטורי. פעם היו שם כדים. אישה מן הכדים. עבודה מוקדמת שעוסקת בנדודים. כדים זה גם כדי אפר. אנו סוחבים איתנו במסעותינו את עברנו. מסרבים להרפות. גם כאן, מסדרים את השמיכות בתשומת לב, בדיקות חוזרות ונשנות. ללכת אחורה וקדימה לראות מקרוב ומרחק, מכיוון זה ואחר, במצב תאורה זה ואחר. בעמידה, בישיבה. בקצה אחד יש גם כיסא.
לנוח. הכיסא התחיל בפינת הכניסה ונדד לפינת המלוכסנת לו להפסקת תה ובסופו של יום עליו יושבת האמנית בקודקוד אחד של הישר ההוא שדיברנו עליו קודם, בפינה אחרת. הכיסא הוא בסיס, פדסטל, לרוממות האמן. הכיסא הוא בסיס לאמן המתחנף אל הקהל, כשעדינה מתיישבת עליו בשלל פוזיציות. בהתחלה. מפייסים כאן את הקהל כבר בהתחלה. בנוף, הפוזיציות האלו באו בסוף. האמן מציג את עצמו לראווה. זו התחנפות או התנשאות. האמן הוא נעלה על הקהל, מכשף שנועד לשלוט בו, או נתון לחסדי הקהל, לרחמיו, הוא קיים ללא הקהל, או אך ורק אם יש קהל, אם הקהל מאשר. פעם עדינה זעקה לקהל מהקיר, אולי היא לא התכוונה, זה היה מתוך שינה (באה מנוחה ליגע). כאן מכרו כרטיסים. ההתחנפות לקהל התחילה הרבה קודם. אבל גם שם הביאו את הקהל מראש למקום. למרות שהוא בא לראות משהו אחר והיה צריך לראות את זה על הדרך. עדינה לא באמת ישנה שם. רק בכאילו. עוד שיר מפנתיאון השירים הציוני.
עבודות קול. לפעמים הקול הוא העיקר (שאיפה וגם עקידה). עקידה הוא תמצות הקול מתוך אישה מן הכדים. הקול כאן הוא המשכו של המרכיב הקולי מהמופע לא!. 'זמר לך מכורתי'. לחן עממי למילותיו של אברהם בן זאב. כבר אז הוא פורק. פה נשארה ממנו המיה, אנחות. גם השם עוות. זמר לח. האם הכוונה לדמעות. האם הבכי הוא על המעשה הציוני, על המלחמות בשכנה מצפון, על הפליטים שבתחנה מרכזית או אלו שפניהם אירופה. האם אנו בוכים על עצמנו הקולקטיבי. או האישי. בכי האמן אל מול הקהל הוא בעצם אמצעי מניפולציה, כמו של תינוק ששולט באימו, בהוריו. אין פה טקסט. רק דימויים. באובייקטים. בתנועה. באור. בקול. לקול לא אמורה להיות מלודיה בהתחלה. מספרת עדינה בשיחה אחרי. רק בסוף. מלודיה קלושה. בכל זאת, מאי הכוונה למלודיה, תמיד נוצרת מלודיה. אינטונציה. גם אם זה צליל אחד. יש מקצב, משתנה. שינויי עוצמה. כמו Messa di voce. קול תקיף, קול מרוסק, מעוך, עמום. מעבר לטון אחר. זה טרצה או קוורטה. מזכיר קצת צלילים של בדיקת שמיעה. החדות משתנה. אבל פה יש מלודיה גם באנחות, בנשיפות של בין לבין.
אובייקט יום יומי כמו כיסא. מה כבר אפשר לעשות איתו. היה הכיסא הריק של ואן-גוך (כלומר עם מקטרת וכו', בלי אנשים). הנה כיסא השומן של ג'וזף בויס. יש כיסא גלגלים שיכול לנוע, אבל עליו יושבים מי שאינם יכולים לנוע (כמו בסוף משחק שראיתי אתמול). יש מי שמערים כסאות בעבודת ריקוד. אלן ג'ונס הפך את האישה לכיסא ולשולחן ולמתלה מעילים. כיסא הוא אובייקט יום-יומי וככזה יש לו הכי הרבה משמעויות. גם היסטוריות וגם אישיות. גם בהקשר הציבורי וגם בהקשר הפרטי. גם כשלעצמו, כפונקציה, גם כאובייקט נטול פונקציה. גם כסמן של אין וגם כסמל של יש. גם כאן. אפשר גם לנהל איתו יחסי אהבה שנאה. להפיל אותו בכוח, לגרור. להפוך בשקט בשקט, להסתבך בין רגליו. להפוך אותו לאובייקט במרחב הגוף הפרטי. גם בחלל הגדול יותר. לשבת עליו. להישען עליו. אפשר גם בלעדיו, לשבת על כרית שעל הארץ (בינות הצופים) ומשם לצפות ביצירה. מה זה בכלל כיסא. חלק מהאמן, אובייקט ביד האמן, שק החבטות של האמן. החבר הכי טוב של האמן בלי שהוא ידע שהוא כזה. החבר הכי טוב של האדם בלי שהוא ידע שהוא כזה. עדינה סוחבת את הכיסא על הגב, כמו שהאדם סוחב את ההיסטוריה על גבו, את אבותיו, את כדי האפר, את המתים, את החיים שעוד נותר להציל. האמן הוא משענת.
הכול מתמצה במיפוי של הזמן. אינוונטר של יחידות זמן אפשריות, כמו אינוונטר של העבודות הקודמות של עדינה, של הנושאים, של האלמנטים, כמו אינוונטר (חלקי) של מה שאפשר לעשות עם כיסא. קיפאון, freeze, standing still, עדינה עוצרת. רגע היא בסלואו מושין, ואז בקצב רגיל a tempo. וכעת הקצב גובר. היא רצה. Accelerando. לפעמים היא גם הולכת לאחור. אחר-כך יש גם התרווחות בפעולה. בין לבין. הכול מתרווח ובתוך ההתרווחות עוצרים ומאיצים. ויש אינטרוולים. לא ברור אם הם מתוזמנים מראש. או מתוכננים בערך ומיושמים תוך כדי האלתור של היות העבודה. יש גם הססנות למול תנועות מהירות החלטיות. האם זה שייך לעניין הזמן. הקטגוריזציה לא ברורה. היא אף פעם לא ברורה. כאן זה ברור שהיא לא ברורה. העגלה נוסעת. עוד צורה למסגר את הזמן, למשטר את הזמן. דוחפים את העגלה והיא לא זזה. דוחפים את העגלה והיא זזה מעט. דוחפים את העגלה והיא זזה הרבה. ללא צופים או עם צופים שנמצאים עליה. היחס שבין זמן ותנועה. היחס בין הנשימה ואורך הצליל שמופק בעקבותיה. היחס בין אורכי הצליל, מתוכנן כמו במלודיה, או לא מתוכנן כמו ביכולת המשתנה למיצוי האוויר. היחס בין משך מצבי התאורה השונים: אור, אור מלא, חושך. היחס שבין זמן והתרחשות. מישהו עוזבת באמצע. עוד צורה להגדיר את הזמן. אומרים תודה ועוצרים את הזמן. עוצרים את התנועה, את הפעולה. ההתחלה והסוף נתחמים בפניות אל הצופים. תודה שבאתם. חיוך. הנהון. תודה רבה. מחיאות כפיים. אח"כ ממשיכים לדבר. והביוב עלה. היחס בין זמן העבודה לזמן המציאות. היחס בין יחידת הזמן של העבודה היום לבין יחידות זמן בעבר לבין יחידת הזמן הגדולה שמכילה את הכול. אנחנו על קו מתמשך של זמן. גם כשנפסיק לנשום, נהיה קו.
זמר לח, פרפורמנס של עדינה בר-און בשיתוף רז גמא. המקלט לאומנות עכשווית. 5.4.17.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)