רמי

על 'אותלו' בתיאטרון הקאמרי

“Let me have war, say I: it exceeds peace as far as day does night; it's spritely, waking, audible, and full of vent. Peace is a very apoplexy, lethargy; mulled, deaf, sleepy, insensible; a getter of more bastard children than war's a destroyer of men.” ― William Shakespeare, Coriolanus

מה עושים אנשי צבא כשמשעמם להם, כלומר באין מלחמה. הם עוסקים בלהרוס את עצמם במקום את האויב. כלומר, בתזנונים שמסתיימים בהולדת ילדים ממזרים. תבונה של אותו אחד ויליאם שייקספיר ממחזה על לוחם אחר, קוריולנוס, המצוטט לעיל. שמצא את דרכו להצגתנו דהיום. סתם כי הוא מעיד יפה מאוד על מצבו של לוחם ללא מלחמה אמתית, לכאורה, כמו של אותלו, או יאגו, במחזה הנושא את שם הראשון, מאת אותו ויליאם. כלומר, באין מלחמה על הראש, או צורך לשרת את הקהילה, אם נקרא לילד בשמו, אנו מתפנים להילחם בעצמנו, הבמאי עירד רובינשטיין קורא לזה מחלה אוטו-אימונית בדבריו בתוכניה. האם אותלו היה מתפנה לקנאתו, או מאבד את חוסנו ונכנע למחלה שמעביר לו אותו "חולה אפס", שוב כדברי הבמאי, יאגו, אם היה עסוק במלחמה. אולי המסקנה היא שהקהילה שומרת על היחיד לבל ייפול לבור השיגעון, ממש כמו בספרי המוסר המיזוגנים מהמאה ה-17, שטענו שהנישואין שומרים על הנשים לבל יהפכו לשליחות מפתות בשירות השטן.

אבל אצל הבמאי רובינשטיין בהפקה של אותלו שלפנינו, לעולם לא נדע מה היתה תורמת קהילה, לטובת או לרעת העניין, כי יש כאן עוד עניין, כיוון שראה אותו אחד במאי לנכון לסלק על נכון את הקהילה מהצגתו ולהפוך אותה לסיפור על אודות השיגעון שבבדידות. כך קוצרה לה המערכה הראשונה והדו-שיח הפותח של רודריגו ויאגו, המספר על אודות השתלשלות העניינים מנקודת מבטה של קהילת העיר ונציה, למונולוג הצהרת כוונות ארוך של יאגו המתוסכל מאי-קידומו האישי (הוא מתוסכל גם במקור). ובכך, בעצם, הפכו את ההצגה הזו מאותלו ליאגו. מה שהיה אמור להיות השם המקורי של המחזה הזה, כך אומרים יודעי שייקספיר. אבל לרוב אוהבים לקרוא למחזה על שם הגיבור הקורבני ולא על-שם הגיבור הנבל. כלומר הפסיכופט שהסדר הקיים בכלל לא מזיז לו. שמצפון אין לו. ובהצגה שלפנינו בכלל בכלל אין לו, כי בסוף, הוא גם הרופא הפסיכיאטר של אותלו המחורפן. ההיית או חלמתי חלום.

סרט ערבי. כאן לצערי אין את זה, למרות שזה האימא של המתבקש, הרי אותלו היה מורי, כלומר כמעט בטוח שהיה ערבי. אמנם הדעות בקרב החוקרים די חלוקות, אבל כאן הבמאי החליט, אותלו הוא ערבי. הוא מדבר ערבית ואפילו ערבית מרוקאית ב"שיר הקנאה" (ביצוע, תרגום ומנגינה: יוחאי כהן). אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף. מדברים על גזענות, אבל מפחדים לצאת גזענים, בעיקר בקטע של הכאילו הבימתי. שלא יאשימו אותנו בניכוס תרבותי, או מה שכעת במודה אצל הפוליטיקלי קורקט. ככה לא בונים מדינה. טוב, זה תיאטרון למנויים שבעים, לקניינים. אסור לעצבן אף אחד, שלא יחשבו בפריפריה שבעיר תל-אביב השבעה מייצרים הצגה שצוחקת על מזרחים. אפילו אם זה חלק מהסיפור.

אין זאת, כי לא זאת עיקר הדיון. קהילה אאוט, נפשו של האדם אין. רובינשטיין רואה בשתי הדמויות הראשיות שלו שני צדדים של אותו מטבע: "יאגו מקבל מקום של כבוד בראשו של אותלו. הוא חודר פנימה, הוא מטיל פצצה וסוגר את כל פתחי המילוט." עד כדי כך מתמקד הבמאי בקונספט הנפשי-פנימי של העלילה שטווה על-פי שייקספיר, עד שהוא משווה את המתרחש ביניהם למחזה האבסורד של ז'אן פול סארטר בדלתיים סגורות (ממנו לקוח גם שם המדור 'הלילה לא ירד לעולם' בשחרזדה) ומסיים את דבריו בפרפרזה על סיסמה הידועה ההיא 'הגיהינום הוא הזולת' כשהוא טובע: הגיהינום הוא בתוך הגולגולת. ואני מצקצקת, לא רק שקהילה אין כאן. גם אין זולת. ובאין זולת אין שפה, כלומר רובד סמבולי, ואז מי יתווך בינך ובין הממשי. נאום לאקאן. סוף. (ונבהיר שלאקאן מציין שהתמודדות עם הממשי ישירות מובילה לשיגעון).

הרחיב יפה צבי גורן בביקורתו ואמר שקונספט דמויות המראה יאגו-אותלו מתרחב גם לזוג דמויות נוסף רודריגו-קסיו: "צמד מראות שני שנוצר בהצגה הוא בין נדב אסולין כרודריגו הטיפש והמאוהב בדסדמונה, לבין שלומי ברטונוב כקאסיו, שתמימותו מביאה עליו ועל דסדמונה את סופם. שניהם גבוהי קומה, שניהם גמישים, ושניהם מצוינים כפלסטלינה האנושית שיאגו מעצב ממנה את הכלים למשחק האכזר שלו." אבל, עם כל הכבוד לקונספט דמויות המראה האולי מעניין של הבימאי, בסופו של דבר, רוב הדמויות עומדות ומדקלמות. כן, שייקספיר כתב להם מונולוגים, או רפליקות ארוכות בתוך דיאלוגים, שכאן הבמאי הפשיט למונולוגים. אבל בעניין יאגו אני אסלח לו, כי רמי ברוך עדיין ייצר דמות, גם כשהוא עמד ודיבר לבד. לו לא יצא דקלום, אבל לאחרים כן. הנה כן כן, בהצגה זו היה רמי ברוך והיו כל השאר. וכל השאר לא היו מספיק טובים, גם עמוס תמם, שעוד פה ושם היו לו קטעים חזקים, בעיקר בגזרת החרפון, אז הוא נכנס לזה לגמרי.

שניים והקרניים שביניהם (אביגיל הררי ועמוס תמם. צילום: רדי רובינשטיין)

שניים שהם אחד (רמי ברוך ועמוס תמם. צילום: רדי רובינשטיין)

נכנס לו לראש (רמי ברוך ועמוס תמם. צילום: רדי רובינשטיין)

אהבה גדולה (אביגיל הררי ועמוס תמם. צילום: רדי רובינשטיין)

יאגו הנעבך (רמי ברוך ועמוס תמם. צילום: רדי רובינשטיין)

בתקופה אינדיווידואלית כמו היום, קשה להתמודד עם מחזה שהוא קודם כל קהילתי. ולכן הורידו הבמאי ומתרגמו את כל הסצנות שבהן רחמנא ליצלן מופיעות דמויות המרמזות על קהילה. או רידדו אותן למופע יחיד, למשל הפתיחית של יאגו, כאמור. נישואי אותלו הזר לבת ונציה הנאווה היו במקור עניין קהילתי, אבל פה, בהיעדר קהילה, מבליח לו ברבציו אביה לדקה קלה, במהלך עלילתי תמוה למדי, בהיעדר הבניית המתח שיצר דיאלוג רודריגו-יאגו המקורי שחימם את האב על אותלו (במהלך קומי למדיי שאף הופך את בני ונציה למגוחכים), במה שהופך, שוב, את העניין לעניין אישי, בין אב וחתנו. עניין כספי על נדוניה, אולי. ורציני, רציני מדי, שכבר הופך את אותלו מלכתחילה לאשם. משפט דסדמונה בין ברבנציו ואותלו בחסות דוכס ונציה והסנטורים, הופך להצהרת כוונות של העלמה בלבד בנוכחות אצילים זוטרים, החבר'ה של אותלו שמנטרלים את ברבנציו החמוש באקדח. הקהילה לא בולעת כאן את הצפרדע של נישואי תערובת בשל אינטרס הקהילה בשירותי הזר, כי אין כאן קהילה. שוב, זהו עניין משפחתי אישי. גם הסוף, כלומר הסוף לפני הסוף שלפני מסך הפלסטיק הסגור, נעדר קהילה של ממש. קסיו, שאמור היה לרשת את אותלו כמושל קפריסין, נהרג כאן על-ידי יאגו. בעצם יאגו הורג את הקהילה. הבמאי הורג את הקהילה.

אותלו, ביחד עם הסוחר מוונציה הם מחזות הזרים המובהקים של שייקספיר. כמו שהדגמתי במאמריי על הסוחר מוונציה (כאן וכאן) ובהרצאה שנשאתי בפסטיבל עכו האחרון ("הזר כמפעיל עלילה"), העיסוק של שייקספיר בזרים נובע משינוי חברתי כלכלי עמוק, מעבר משיטה פאודלית לשיטה קפיטליסטית, שהתבטאה גם במסחר עם ארצות רחוקות ומכאן, בפעם הראשונה, מפגש עם זרים, שאינם כמו במחזות יווניים בני עמנו שהוגלו, מצב שקיים גם בקוריולנוס האמור, אלא זרים לחלוטין, בעלי מנטליות ודת שונה לחלוטין. לשייקספיר בשני המחזות שני פתרונות אחרים לחלוטין לקלאש הבין תרבותי. בעוד שבהסוחר מוונציה, היהודי מומר לנוצרי ומתקבל לקהילה, תכלס צריכים אותו כמלווה בריבית וכמניע הסביבה הכלכלית החדשה (שכן בנוגע לכסף הנוצרים נתונים למָרות המידה הטובה הנוצרית, והם צריכים גוי של כסף), הרי שאותלו, תכלס צריכים גם אותו אבל פחות, מצביאים צבאיים לא חסר בוונציה (שני המחזות מתייחסים לדוכסות ונציה, אם כי אותלו מתרחש ברובו בקפריסין). אותלו זה, שחטאו בתכלס די דומה לזה של שיילוק, למרות ששיילוק רק רצה לרצוח במסגרת משפטית (רצה את ליטרת הבשר שהובטחה לו בחוזה), מסולק מן הסצנה לטובת מצביא זה או אחר הנושף בעורפו, יהא זה יאגו, קסיו או כל אחד אחר. הנה כי כן, נישואין בן בת היהודי, ג'סיקה, לעלם חמודות נוצרי, אפשרי גם אפשרי בהסוחר מוונציה, אך דבר זה אינו אפשרי באותלו, כי פה הזר חטף את בת ונציה לתרבות זרה ושם בן ונציה אימץ את הזרה והטמיע אותה בתרבות ונציה. צאו ולימדו, אין כמו ונציה. ובכלל הנישואין של אותלו ודסדמונה, מקורם בטעות שאנשי ונציה לא הצליחו למנוע במועד. איך מחזירים למסלולו סדר שהופר.

האם קנאות לאישה שסופה ברצח לא תתאפשר גם בדוכסות ונציה הנאצלה. האם זה באמת הלך מנטלי השמור רק לבֶרבֶרים, כלומר המורים, בני עמו של אותלו. לא צריך ללכת רחוק. בסדרת הטלוויזיה, המדויקת למדי היסטורית, משפחת בורג'ה (Borgia: Faith and Fear, נטפליקס, 2011) (לא לבלבל עם סדרה נוספת על המשפחה מאותה שנה של Showtime), אנו עדים לוורג'יניו אורסיני רוצח את אשתו על ניאופה עם ג'ובני בורג'ה, מעשה שבגינו הוא רק נקנס על-ידי האפיפיור אלכסנדר השישי (רודריגו בורג'ה), שנוא נפשו. אין זאת, כי מעשהו של אותלו לכשעצמו אינו זר לוונציאנים. מוסר ההשכל השקספירי, אינו נוגע לקנאתו של אותלו, כי אם לקנאתו של יאגו בזר המצליח ממנו. ושם נדון יאגו לכליאה ולעינויים על-ידי המושל החדש של קפריסין, קסיו.

ואילו כאן סוף חדש, אותלו, לשווא מנסה להתאבד (כמו שרצה שייקספיר). הסכין היא סכין שחקנים, קפיצית. וילון הפלסטיק נסגר, מאחוריו יוצא יאגו בחלוק לבן ונותן לו מה שנדמה ככדור פסיכאטרי. הנה כי כן, רוקח לנו הבמאי עלילה אחרת לגמרי, בסופו של יום. אין כאן סדר חברתי קהילתי שהופר, שיש להחזירו לכנו, להיפך, האינדיבידואל הפסיכופט שאינו נשמע לחברה, משליט סדר חדש כרצונו, מפעיל את מי שנחוץ כדי להשיג את טובתו ותועלתו, ללא מורא וללא רגשות אשם או חרטה וסופו שהוא מנצח ומשיג את שלו. ועוד מוציא אותנו גזענים. כנגד הערבי. המניפולציה היא גם על חשבוננו (ותזכרו שיאגו במקור הוא הדמות היחידה שיש לה דיבור עם הקהל ב-asides והבמאי רק חידד את זה עם הפיכת הדיאלוג הפותח למונולוג המופנה לקהל). הוא באמת לא רצה לומר שהוא גזען נגד ערבי. את זה אנחנו אמרנו. מצד אחד, בראוו. הצליח הבמאי לתפוס את הצייטגייסט: בדת הכסף (או בדת ההצלחה בכל מחיר) כל האמצעים כשרים ומי שלא מתנהג כך, פרייר. מצד שני, האם באמת אנו רוצים לקדש עולם של תפוס ככל יכולתך ללא שום מעצור חברתי. אם הבמאי רצה להטיח בפרצופינו מה קורה כשאין דין ואין דיין בחברה, אם הוא רצה, לא נראה לי שהצליח לו.

אולי כי יאגו שלו בכלל משך לכיוון אחר. שלא תבינו אותי לא נכון. קראתי לביקורת הזו רמי, על-שם יאגו שלנו הערב, רמי ברוך, שמכל שלל גרסאות של יאגו שהכרתי, כולל זו באופרה באותו שם של ורדי, השכיל לעצב יאגו אחר ומעורר מחשבה. ששבר את הדפוס המוכר של יאגו כוחני ונכלולי, שטן שאינו מן העולם הזה. לא כפי וכפי שכתב עליו מבקר שייקספיר הידוע א.ס. ברדלי: הרוע מעולם לא הוצג בשיא אומנותו כמו בדמות הרשע של יאגו. לא, יאגו שלנו, של רמי, הוא גבר מבוגר (הדבר נרמז בטקסט השייקספירי ויפה שבא כאן לידי ביטוי), הוא אמנם קנאי וממורמר, אבל גם נעבך למראה, הקרניים במחזה הזה אינן של יאגו אלא של מסכת השור, שעוד נדון בה. הוא נראה לעיתים כעוד סטטיסט שאיש לא ישים אליו לב במיוחד. אחד שאתה נשמע להוראות שלו, לא בגלל איזה כוח כישוף לא ברור שיש לרשע הזה על אנשים (מה הם לא מזהים שהוא השטן שמשחק בהם כשהוא לא מוצג עם קרניים), אלא דווקא כי הוא נראה כמו זקן חביב ולא מזיק, אמין, דאגני. הנה, אמרתי לעצמי, אני עושה הכרה עם יאגו אחר, הרבה יותר אותנטי. הרוע הוא הבנלי. אתה אפילו לא כועס עליו, לא אומר לעצמך, איזה מניאק. זה נראה לך הישרדותי לגמרי. לא קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רע, החיים עושים אותו כזה, כמו שהחיים עושים את אותלו קנאי. אתה אפילו סולח לו, ליאגו. תראו איזה מאמי הוא, עוד  נשאר לטפל באותלו המחורפן. אם רק כל האחרים לא היו משחקים בכזה פאתוס, אפילו הדקלום של רמי לא היה דקלום. ככה זה שזה מהחיים, לא משייקספיר.

לא רוויתי נחת מהתפאורה של פולינה אדמוב, שנראתה היתה כמו חיקוי עלוב של התפאורה המרהיבה של מאדאם בטרפליי בהפקה של מריוש טרלינסקי הפולני, עם סירות ומזחים על המים. בפעם השנייה שזה הציג לא נפעמנו כבר. שם אמנם לא היו ממש מים, אבל בהפקה האחרונה של נבוקו, זו עם הסוס הפרחוני, היו גם היו בקטע של מקהלת העבדים. אז כאן יש במה מרובעת שיוצאת מהקיר האחורי. בהתחלה, כשאת הבמה הסתיר קיר/מסך פלסטיק, כמו בקצביה, או בית מטבחיים, לרגע חשבתי, שתהיה כאן ורסיה על מבנה הגלוב השייקספירי, אבל לא. מאחור יש קיר עם שלוש דלתות שנע אחורה וקדימה, כמו בהפקה הכושלת של מהומה רבה על לא דבר בקאמרי גם. ועליו עוד תלוי ראש של שור, כמו שהיה בהפקה של פיגארו בעכו, אני אהבתי את ההפקה ההיא. גשם משמיים ירד גם בהפקת האופרה הישראלית לאותלו (ורדי) וגם שם הופיע שולחן ברביקיו… כן השור, ראשו המואר מופיע כבר בהתחלה מעבר למסך הפלסטיק שעולה ומגלה חבורת חיילים גוהרים על אילוסטרציה של שור, שראשו ניתק מהם (ויוצג על הרצפה זמן מה עד שיגיע לקיר האחורי), ומשאיר אותם עם דוכן ברביקיו. ליד שולחן עם כיסאות, קנטינה צבאית (יאגו מלגלג על קסיו: אלוף פיקוד קנטינה, אחת מההברקות של המתרגם ביז'אווי). גם מזחים מגיעים מימין ומשמאל. טוב, ונציה היא אי (בתוך לגונה) וקפריסין הוא אי. רק חבל שרצועת המים האלו כל-כך צרה ומסכנה. מים הם גם עולם אחר, פראי, לא קרקע מוצקה, מקום של הזיות. גם אדום וחושך זה צבע של הזיות. כמו של רשע. מי ששפוי, או פיכח,  נמצא על הבמה, או על המזחים. גם דסדמונה המתה, נמצאת בין מזח ומים כשעכוזה חשוף (אל תדאגו, היא לובשת בגד גוף בצבע עור). קטע מעניין. היא נחנקת, היא מתה, כמעט נופלת למים, זה בטח גם העולם הבא, רודריגו רוצה להטביע עצמו בדלי. פתאום היא קמה מתיישבת בחיקו של אותלו, מלטפת אותו, מנשקת אותו, ואז נופלת חסרת חיים שוב, כמו בפייטה. ככה זה שבעלך לא בטוח אם את חיה או לא. הוא במצב הזיה, פסיכוטי. אחרת איך תסביר את הרצח הזה.

אחד ההסברים המתבקשים, הוא מהשכונה שלנו. נושא חם מהתנור. אלימות נגד נשים, רצח של נשים בידי בעליהן. בדרך-כלל זה קורה אצל אוכלוסיות מוחלשות במדינתנו: ערבים, אתיופים. האם אני גזענית שאני יוצאת בהכללות כאלו. לפעמים צריך לומר דברים ולא להתחבא מאחורי מסך נחמדות (מפלסטיק). לא ברור לי למה לא ללכת עד הסוף עם העניין הזה, הרי עלילה כזו ראינו לא אחת בסרטים הערביים שנהגנו לראות בכל יום שישי בצהרים. למה לא לעשות את אותלו עד הסוף ערבי, שמביא את אהובתו הנוצריה, מאסלם אותה, או לפחות היא משתדלת לאמץ את התרבות הערבית, את עולמו של בעלה. כאן זה קיים, אך נרמז רק בקמצוץ. הנה אותלו, ברגעי הטירוף מתחיל לקלל בערבית ואילו דסדמונה, שבעת נישואיה בונציה עוטה כפיה כצעיף, את שיר הערבה הבוכיה הידוע מהמקור (שגם זכה להיהפך לאריה מרהיבה באופרה של ורדי), היא שרה בערבית, ואפילו די בהתכוונות יחסית, אם כי לא מספקת, אך רק בדלתיים סגורות עם אמיליה בלבד (זו הסצנה במקור), דבר שמעמיד את ההתנהגות המעושה והמלאכותית שלה ביתר הסצנות באור עוד יותר מוזר (אביגיל הררי בביצוע שלא אהבתי). ואם נתייחס לתלבושות, דסדמונה, למרות שכאן היא לא בלונדינית כנהוג לרוב, היא הדמות הנשית היחידה הלבושה בחצאיות או בשמלות או בכתונת לילה. שתי הנשים האחרות בצוות, לובשות מדים, כמו הבנים. אולי כי הן חיילות בצבא המנוצלים של יאגו (אמיליה היא גם אשתו), אך בעצם, נעדרות כל כוח פיתוי ויזואלי, למרות שביאנקה היא אשת תענוגות ואילו לאמיליה בהפקה זו ציוות הבמאי סצנת פיתוי בה היא מנסה לפתות את בעלה כאשר המטפחת אותה היא גנבה בשבילו תחובה בחזייתה. יאגו הנבל המושלם, אבל יגיד הבמאי, במיטה הוא לא מעוניין, אפס יצר, אפעס. או חשדנות שיא (בבוגדניותה). האם הדרך היחידה של הנשים לשרוד בשכונה היא להידמות לגברים. האם רק בלבוש גברי יש להם עצמיות, להבדיל מדסדמונה שנעה בין, שמתייסרת בין ציות לאביה וציות לבעלה. האם בובות סופן להירצח.

אנו חיים בתקופה מבלבלת. האתוס היחיד שעדיין שולט כאן הוא אתוס האינדיבידואל. וגם זאת מטעמי ייאוש. אנו בקושי עצום באמת לתפוס כיצד העולם נע, מה מצופה מאיתנו. איך אנו מנכיחים את עצמנו בעולם. כנגד איזו מסגרת של ערכי מוסר אנו צריכים לשפוט את עצמנו. ומה שנשאר הוא דת הכסף, התהילה, בין אם היא מבוססת על מעשים שאינם עניין של מה בכך או בעיקר על מעשים של מה בכך. הדיון הוא לרוב בגובה דשא קצוץ, ללא עומקים. קשה לנו להבין את ניסים אלוני המרובד, רוצים את חנוך לוין הפשטני. לא כל שכן שייקספיר. הבה נרדד. רובינשטיין אינו היחיד שחוטא בחטא הרידוד, הסכמטיות, זוהי זעקת הדור. המבנה המהודק שהוא יוצר – של זוגות דמויות המהווים מראה זה לזה, מראה על ניסיון כמעט נואש אולי, לשים הכול בתוך מסגרת, לייצר סדר. איך אפשר לדבר על סדר שהופר אם לא יודעים מהו בכלל הסדר. איך אפשר לדבר על חברה, על קהילה, על הסדר המקובל עליה, אם אתה בכלל לא מזהה אותה. ולכן לא מזהה את עצמך. יאגו של רובינשטיין מנסה ליצור את האינדיבידואל ללא חברה. ומכיוון שזה לא אפשרי, סופו באמת להשתגע. כלומר אותלו. סליחה. הרי הם אחד, מראה לזה לזה, שני צדדים של אותו מטבע, אומר רובינשטיין.

אותלו, תיאטרון הקאמרי, 21.12.18. מאת: ויליאם שקספיר, תרגום: אלי ביז'אווי, בימוי: עירד רובינשטיין, תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב, מוסיקה: רועי ירקוני, תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), תנועה: עמית זמיר, שפה ודיבור: אסי אשד, הדרכת ערבית ותרגומים לערבית: עבד נאטור. משתתפים: עמוס תמם – אותלו, רמי ברוך – יאגו, נדב אסולין – רודריגו, שלומי ברטונוב – קאסיו, ירדן ברכה – ביאנקה, שגיא הלפרין – מונטנו, אביגיל הררי – דסדמונה, טל וייס – לודביקו, יגאל זקס – ברבנציו, אנדריאה שוורץ – אמיליה.