ואט דה פאק איז טוטאל

על ההצגה 'בורדל טוטאל – הפסקת אש' במועדון הבארבי

התחלה 1

בדיוק היום בצהרים חשבתי מה אני אענה אם ישאלו אותי יום אחד מה ההצגה הכי טובה שראית בימי חיי. לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים ולא יותר מכמה שניות. ממרום שנותיי הדי רבות ולמרות שלא ראיתי באמת כל-כך הרבה הצגות, את ההצגה הכי טובה שראיתי וכנראה שאראה בימי חיי, ראיתי די בתחילת הדרך, לפני שלושים שנה בערך, בעכו. קראו לה ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה. דודי מעיין, סמדר יערון, מוני יוסף, חאלד אבו עלי. 1991. ומאז, כל הצגה שמתיימרת להיות אפיזודלית, שעוברת בין חללים, שמפעילה את הקהל, שמאלתרת, שמעלה באוב טקסים שבהם אנו נוטלים ממש חלק, ולא משנה כמה היא טובה ומעיקה ומעוררת מחשבות, היא אף פעם לא תהיה "ארבייט".

ככה היתה הטווס מסילוואן, זוכת הצגת השנה בפרינג' שנה שעברה, שגם היה לי הכבוד להוציא לאור בהוצאה שלי "בית אוצר" וכך גם הצגת השנה הנוכחית בפרינג' בורדל טוטאל: הפסקת אש. הן עדיין לא "ארבייט". ומי שרוצה לראות את הפלא, אז הנה עשו על זה סרט ב-1994 והוא זמין ביו-טיוב (חלק א', חלק ב') ואח"כ חוני ז"ל עשה עוד סרט וגם ממנו יש קטעים ביו-טיוב. סמדר יערון, אישה צעירה, שמשחקת רוב הזמן אישה זקנה. זלמה. היום היא באמת בגיל של זלמה. וכמה שהם לא ניסו, הם לא יכלו להתעלות על השיא ההוא. ההצגה שהם יצרו אחר-כך בהזמנה מיוחדת של פסטיבל וינה היתה, איך לומר זאת, פלופ. כנראה שזה היה השיא המוקדם מדי של תיאטרון עכו, שמדי פעם מפציע בכמה עבודות לא רעות. כן, והוא עדיין מריץ את המקטע שגזרו כבר לפני שנים סמדר ומוני יוסף ופיתחו ליצירה נפרדת בשם האנתולוגיה. גם את זה ראיתי פעם מזמן – זה, בדיוק כמו כל ההצגות האחרות – נמצא, כמו שטבע צדי, ליד.

אז מנקודת מבט זו, אולי עדיף שהצגות לא יהיו "ארבייט" ודי לחכמא ברמיזה, שאם התחלתי ב"ארבייט" סימן שכל הסתייגות עכשיו מתחילה מגובה רם ביותר. והריני שבה לסורי ומסתייגת.

התחלה 2

ובמעבר חד, נעבור לסאטירה. אומרים שהמקור של המילה הוא "סאטיר", אותו יצור יווני מיתולוגי שחציו אדם וחציו תיש, כמו שם המדור הזה. ביוון הוא בהחלט עמד מאחורי "מחזות הסאטירים" – מחזה היתולי דמוי בורלסק דהיום, שהשלים טרילוגיית טרגדיות לארבעה מחזות שהגיש כל מחזאי לדיוניסיה. קטע סוגר מצחיק ושמח לאחר הטרגדיות הכבדות. הסאטירה של היום אינה רק מחזה ובעצם, כך הבינו כבר במאה ה-17, כלומר הפילולוגיסט איסק קזאובון הראה אז, שהמילה סאטירה במשמעותה היום (satire) נובעת מהמילה הלטינית satura ולא מהמילה היוונית סאטיר (Σάτυροι, Satyroi). אבל כאן, לפנינו נדמה כאילו הסאטירה חוזרת למקורותיה הסאטיריים והנה אנו במועדון הופעות רוק בעיקר, שמתחפש למועדון לילה דמיקולו סוג בר 51 על גדות רחוב הירקון, או איזה מועדון קיט קט בברלין של שנות ה-20 תחילת 30, עם פזילה לטוק שואו וריאליטי וחבובות בטלוויזיה. תכף נדבר על זה. אבל הנה אנו חוזרים למקורות. אנו לא בתיאטרון מעונב. או שכן, אנו יושבים בשורות (יותר מדי צפופות) וצופים. לא ממש בקברט סביב שולחנות כנהוג. אבל גם ביוון, הם ישבו וצפו. אז אולי זה בסדר. אתם חושבים שגם ביוון השחקנים היו שתויים, כלומר עשו את עצמם שתויים (ככל הנראה שכן) ועברו בין שורות הקהל (ככל הנראה שלא) כשהם נופלים עליו ונשארים עם הרגליים באוויר…

התחלה 3

"– אל תסתכל, – אמר גראן. – זהו המשפט הראשון שלי. הוא גורם לי טירדה רבה. … כאשר אגיע למסור בתכלית השלמות את התמונה אשר בדימיוני, כאשר המשפט שלי יהיה בו עצם הילוך של ריצת-טיול זו של סוסה, אחת-שתים-שלוש, אחת-שתיים-שלוש, אז יהיה השאר נקל יותר ולמן הפתיחה תהיה חזות-העין כזאת, שאפשר יהיה לומר: "הסירו כובע". [אלבר קאמי, הדבר, מצרפתית: יונתן רטוש, עם-עובד, 1989, ע"מ 86-87]

התחלה 4

הרגע הכי חזק הערב יצא מקלף של טארוט. האיש התלוי. החייל הירוי. שניהם תלויים הפוך עם הראש למטה. טוב למות בעד ארצנו. נסתיימה הפסקת האש. איש תלוי מסמל בטארוט הקרבה. הייתם מאמינים. תמיד בקלפים יש טוב ורע. תלוי בהיבטים, בהקשרים, כמו באסטרולוגיה. אז לטוב (נניח) זה: מוכנות להקריב כדי להצליח. ולרע זה: הקרבת יתר, הרגשה של נתינה ללא קבלה, הרגשה שהתמורה מעטה ביחס להשקעה. אתם קובעים לאן אתם רוצים לקחת את זה. כנראה זה תלוי אם אתם לימין או לשמאל.

רגע, נחזור להתחלה.

להתחלת הסצנה… מה השתגעתי עכשיו לחפור ממש מההתחלה… טוב, מספיק אם נחזור להתחלת הסצנה. יש כאן מספיק בשר לכולם. בחלק ב', אחרי ההפסקה. בהפסקה בנו לנו מול העיניים עמוד. אתם יודעים, עמוד כזה של חשפניות. או כך חשבנו, אבל אנחנו בקרקס, אז זה עמוד של מעופפים… תיכף נדבר על זה. ובכן להתחלה, התחלת הסצנה. "קהל נכבד, קדושים וחוטאים, ברוכים הבאים לשואשועון" הבנתם את זה שואה ושעשועון… הלחם… (וקס מרים שלט מחיאות כפיים). מפעילים את הקהל. אנחנו כמו בטלוויזיה. אנחנו שבויים. מחיאות הכפיים שלנו הופקעו מאיתנו והפכו ממחוות הערצה לחלק מההצגה. לרפרזנטציה של מחוות הערצה. מובלת באף. ממושטרת. לא כזו שאנו באמת מתכוונים אליה, כאילו, לא בעצם החלטנו. האוטונומיה שלנו אבדה. אבל אנו חושבים שככה זה כיף, הנה אנחנו כמו האנשים האלו בטלוויזיה, גם לנו ימחאו כפיים. "הערב לא נחזיר אתכם הביתה בלי תשובה. מי יותר אשם. מי לא ישרוד, את מי אנחנו נשמיד הערב. כאן בשידור חי. אתם, אתם, אתם אתכם אתם, צופים יקרים, אתם תחליטו, מי מהמשתתפים שלנו ישלם את המחיר על החשבון של כולנו." ועכשיו הנה לו נאום נחמד של המנחה (ארוך אז לא נצטט): מי מרגיש אשם… עם ההברקה "מי מרגיש אשם על זה שהמילה כיבוש כבר לא כובשת אף אחד?" הא הא. ואז נפילה. "מי מרגיש אשם על זה שהוא לא רוקד מספיק, נהנה מספיק, מזיין מספיק, אוכל יותר מידי סוכר?" עוד מעט, אחרי המוות תוכלו לחשוב על זה טוב יותר. ממשיכים בדימינואנדו "מי מרגיש אשם שהוא לא צם ביום כיפור, לא קם ביום ציפור, לא עומד בצפירה? עומד לו בכפירה?" כאילו טריוואלי. טריוויה. הנה אתם הצופים מסמסים מי עוזב. מי אכל אותה? מי זכה להיהפך לגיבור הרגע. היינו הך במקומותינו. תלוי אם לוקחים את זה לטוב או לרע, אתם זוכרים… טארוט…"אתה זכית להגן שוב על המולדת, שמור על עצמך פרח, כי אולי זאת המלחמה האחרונה…שלך, יש לך בקשה אחרונה לפני שאנחנו יוצאים לפרסומות ואתה למלחמה?" רגע הוא עוד לא עוזב, כעת בטוויסט הוא עובר סולם, כלומר יש לנו קרוס-אובר לטלנובלה, כלומר לריאליטי אחרת, הוא מציע לה נישואין. וואו, איזה מרגש. "(וקס מרים שלטים: להתרגש, לצלם, ולתייג)" אבל המנחה והמפיקה יפה קורעים את זוג האוהבים זה מזה… יפה מחבקת. החייל יוצא למלחמה…

כעת יש לנו סובלימציה של מוות. קטע אקרובטיקה על עמוד. יפה. מצריך הרבה כושר, וירטואוזיות. התחלנו מקרקס, אתם זוכרים… תיכף נדבר על זה… בסוף יורים בו והוא תלוי.

ובמעבר חד: מחלקים שמפניה לקהל… מבזק החדשות: "מה שנראה כמו התחלה של לחימה מחודשת מכול החזיתות, גבה הערב את הקורבן הראשון. סגן א'. ההודעה נמסרה למשפחת הקרקס שלו. ובפינת התרבות, ההצגה בורדל טוטאל – הפסקת אש" זכתה בהצגת השנה של הפרינג' לשנת 2016. ברכות לזוכים." חוגגים את החיים שלו או את החיים שלהם.

את ואני והמלחמה הבאה, כתב חנוך לוין בשנת 1968.

רועי אסף הוא המנחה (צילום: גאיה סדון)

מורן ארביב היא יפה אטיאס (צילום: נגה שדמי ואן ריפ וגבי ברנר)

אמיר ניר גאון הוא סגן א' – או החייל התלוי כלומר ירוי (צילום: טל ציקורל)

רפי ויטיס הוא וקס (צילום: נגה שדמי ואן ריפ וגבי ברנר)

וקס עושה סטריפטיז עם אורח מזדמן על הרולה-בולה (צילום: גאיה סדון)

התחלה 5

שמתם לב שבזמן האחרון מישהו מלמעלה, מצד מסוים של המפה, ככל הנראה וקרוב לוודאי, הצליח במעשה גאונות לגרום לנו לאמץ את האנלוגיה משרתת הציבור: ימין זה טוב ושמאל זה רע. ממש כמו בטארוט. אה לא. עדיין לא…

ובמעבר חד, נעבור לפינתנו האהובה: פינת מירי רגב.

כלומר פינת הרפרזנטציה של מירי רגב באדיבות רועי אסף… ועוד כמה. פעם באיזה טקס נידח, רועי רץ לבמה ורצה ללחוץ לה את היד, להגיד לה כמה הוא נהנה לגלם את הדמות שלה, כמה הוא מכיר אותה, כמה היא קרובה לליבו. איך הוא נהנה לעזור לה ולהוביל את האנשים ימינה. לדחוס אותם ימינה עוד ועוד בחצר הבארבי, כי ככה יותר טוב לאנושות… מירי פחדה. הביאה את האבטחה. מירי אוהבים אותךךךךךך. אפילו שמרנו לך כאן את כיסא הכבוד… ממש ליד הכיסא של הספונסר שבחרנו ברנדומליות מהקהל… כן, כן, קטע הסטריפטיז ההוא עם וקס (מן ורסיה אילמת של המלצר מנואל מהמלון של פולטי, כלומר אקרובט וירטואוז עם צלחות ורולה-בולה), היה מתוכנן, אבל לא הודיעו שום דבר מראש לצופה המובך שאולץ בסופו של דבר (כמו תמיד בארץ הזו) להפשיל את מכנסיו (אבל היה בראש טוב ושיתף פעולה)… גם לנו לא מודיעים מראש מתי אנו נאלצים לממן טייקונים עם עוד איזה מס טייקונים… סליחה… פנסיה חובה. אני רק לא מבינה למה היו צריכים לתת למירי רגב (לרפרזנטציה של מירי רגב, כלומר) שורות כל-כך בנליות. למה מה. אי אפשר להעניק לה קצת אישיות, מיוחדות, משהו שהיא לא לקחה מדף המסרים של הליכוד. כל-כך בנלי שזה אפילו לא מעניין. כל יום רואים את זה בטלוויזיה. כלומר שומעים. בצעקות. כדי להשתלט על השיחה ולא לתת לאף אחד אחר לדבר. כפיים למירי, כפרה עלייך. "החתיכה הקטנה הזאת, זה מה שנשאר לתרבות. (מראה את החתיכה שנשארה) .0.18 אחוזים! אפס נקודה חי אחוזים לתרבות גוססת! וכולם רוצים לאכול ממנה. כווולם!! השחקנים, הזמרים, הרקדנים, המוזיקאים, האומנים הפלסטים ו-נורמן עיסא. הו, תראו מה נשאר – פירור. אבל אני אשמח לתת לקברט שלכם את הפירור הזה. בתנאי. שתעשו את התיקונים הנכונים." וכאן זה נגמר….  (דרך אגב, לשם הסר ספק, אם אני לא טועה, הקטע הזה נכתב לפני הטקס הנידח ההוא…)

אני צריכה לסיים כאן?

סוף 2

זה הסוף של ההתחלה שהיתה מופרעת. או יותר נכון נבעה משעמום. מחוסר מעש. ככה היכרתי את בורדל טוטאל, התופעה, לא ההצגה הנוכחית שהתפתחה ממנה, לפני 3 שנים עם הסרטון הזה: קצת יותר מ-100 צפיות ביו-טיוב: הרצאה של קטי טריפונוב על הנסיון של "בורדל טוטל". שגם קוראים לו קברט טוטאל. לא ניכנס למה יש שני שמות, קתי אומרת בתחילת דבריה (והתשובה: קברט טוטאל היא שמה של חברת ההפקה המפיקה את ערבי בורדל טוטאל, וגם מציעה שלל אירועי ליצנות-קרקסנות לאירועים, ההרצאה הזו של קתי היא בעצם במסגרת של מעין פורום עסקי, היא מסבירה איך בונים "עסק" ולא כ"כ על איך עושים אמנות). אבל מה שמעניין, וזה הרבה לפני שחשבו על ההפקה הזו, וגם קתי כבר לא איתם, זה איך זה התחיל. קרקסנים יושבים בארץ מנובמבר עד מאי, עונת מלפפונים. בקיץ הם מסתובבים ומופיעים בעולם. אז משעמום הם ארגנו מסיבה עם הופעות קרקס, בתחילה בשביל עצמם, כי היה צורך, אח"כ כמו שאומרת קתי בגלל האינרציה ואח"כ ממש באופן מתוכנן, השמועה מתפשטת והקהל גדל, המון אנשים שאין להם שום קשר לקהילה שהצמיחה את התופעה. הם התחילו בקטן ב-2008 עם קהל של 150 איש למשל בקומפורט 13 וכשהקהל גדל ל-1000 הם כבר עברו לבארבי. אלו היו ערבי קונספט. היה מופע "ספינת האהבה", היה מופע "השטיח האדום" שבו יצרו גם בחוץ שטיח אדום שהקהל היה הסלב המצולם והמחוזר. היה מופע "אלף לילה ולילה". היה מופע "בארץ הפלאות". "הפולניה הסוררת". 11 ערבי קונספט שונים. רייבים מופרעים של 7-8 שעות, הקהל בעמידה ובאטרף (כלומר לא בנינוחות בורגנית על כיסאות, כמו היום). רועי אסף מצטרף יותר מאוחר בדמות המנחה (בהשפעה ישירה של ג'ואל גריי מהסרט ההוא, שהוא האבא של ג'ניפר גריי מריקוד מושחת… אבל נחזור לעיקר) ובדמות השרה הקודמת לימור לבנת, שגם היא מבריזה לפעמים… מוטיב חוזר, אל תאשימו רק את מירי. גם הקברט נכנס לא מייד בהתחלה, אבל גם הוא קיים במופעים קודמים. עם הרבה בחורות בבגדים תחתונים וינטג'.

ככל שחולף הזמן מינון הקרקס יורד ומינון התיאטרון עולה. ככה זה כשמתחילים לעבוד ברצינות וצריך לשווק וצריך לגייס תמיכות, גם אם בדרך יורדים על השרות התורניות לתרבות (ולספורט), אתם מבינים שזו לא ממש ירידה, אחרת, רשימת החסויות והפרסים היתה מצטמצמת ביותר. אתם יודעים. אם אין קמח, אין תורה. והנה גם במופע ההוא (על השטיח האדום) היה פרס "ברווז הזהב", פרודיה על נוצת הזהב וקיפוד הזהב. אבל היום הם גם הזוכים המאושרים בפרס ההוא עם הקונספט החדש של המסיבות, סליחה, ההצגות, "הפסקת אש". שהוא כבר לגמרי פוליטי ואולי צפוי. צפוי זה טוב? התחלנו בחגיגה ושמנו לה סוף, כי אנחנו רוצים כסף. ההתפרקות העצמית והחגיגה בין חברים הפכה לעסק. וההתכוונות לרפרזנטציה של התכוונות.

תראו מה זה… אתם שילמתם ממיטב כספכם, התלבשתם יפה, טרחתם ו-באתם.. אתם אנשי תרבות, הא? אנשים טובים… ותראו אותנו… עושים בכם מה שבא לנו, מטיחים בכם אשמות כל הזמן, מטזזים אתכם מפה לשם… עד שהתחמם לכם הכיסא, אנחנו משגעים אתכם עם הקפריזה האומנותית הזאת שלעבור חלל. פחח. תגידו תודה שאנחנו הפקה בלי כסף, אחרת היינו משגעים אתכם הרבה יותר (…) חשבתם לברוח לערב של צחוק וקרקס הא? בעסה. אבל היי! פ ה זה רק הצגה.. הבנתם..? (לאט כמו לילדים) פ ה.. זה רק ה צ ג ה… מי שלא הבין שיבוא אליי בסוף ההופעה, שיביא גם משהו לאכול, למה אני לא עושה פה שקל. לקרמבו אין לי כסף, נשבר הזין מהפרינג' הזה!

הנה נופלים עלינו, ומעבירים אותנו לחלל אחר, כלומר דוחסים אותנו לחלל חשוך וצר. קודם היה מופע טרפז זוגי מדהים. וירטואוזי, פיוטי. מרגיע, מעורר מחשבות נוגות. אבל אז היתה אזעקה. מי חושב בזמן שיש אזעקות כל הזמן. הנה לכם יוזמה נהדרת לגיבוש העם. אזעקות. מלחמות. "אשכנזים קודם" (יאללה בואו ניפטר מהכוזרים האלו, אני חושבת…). וזה לא כמו בארבייט, שם היתה מועקה. קיומית. כל הזמן. שלא עזבה, גם אם סטתה למחוזות הפרודיה. קתרזיס שלילי. כמו שצריך. כאן באנו למופע בידור. משם באנו ולשם אנו הולכים. לא לתיאטרון. לא לשינוי. לא לארבייט. הכול בידור. כלומר נחמד. כלומר בכאילו. מתפייטים ושוברים, מעלים ומורידים, מתפייטים ושוברים, אנחנו מתרגלים למחזוריות הזו. אנו לא נעלבים גם אם יורדים עלינו, אבל בעצם לא יורדים עלינו, או לא מצליחים. שום דבר לא חודר, רודדנו. נהינו אדישים. לפעמים נראה שזה גם מה שמנסים לעשות מאיתנו. אני מרגישה כמו בסרט בורקס, כמו של ג'ורג' עובדיה עליו השלום, רק בלי הסוף הטוב (או אולי כן), הנה גם פה יש מועדון כושל וזמרת כושלת, עם שם מפגר, מורשת קרב (קריצה לציונים החדשים ההם מעבר לקו), שמוכרת שירי יגון ושאול לכל דיכפין ("שירי אווירה ללוויות, אזכרות, גירושים, פיגועים או סתם דיכאון"), אבל לא כאן, אצל יפה. יפה רוצה שיהיה שמח. אסור לשיר את 'רקמה אנושית'. תשירו move it. חזרנו עייפים אך מרוצים.

ואפילו לא זרקו את העוגה הלבנה של מירי, עם המגן דוד כחול, זה בטח פרפרזה על מירי ודגל ישראל, אפילו לא זרקו את העוגה הזאת לאף אחד בפרצוף, למרות שעם כל בן אדם שבא לקראתה חשבנו ש… הנה זה בא. זה לא בא. בסופו של יום אנחנו כן נחמדים. האש כבתה.

אה כן, בקשר לתיקונים הנדרשים, תגידו למירי, שהם כבר בוצעו… המהלך הושלם. המחאה כובתה. יחי הבורגנות השבעה והרעבה, שחושבת שמחאה זו הצגה. אוסקר למירי. סליחה: ברווז הזהב.

סוף 3

מלכת אמבטיה (כך קוראים לזה, בלי ה'). פעם בשנת 1970 היה קברט סטירי, פוליטי, ההצגה ירדה אחרי 18 פעם, הוציאה אנשים לרחובות, סחטה התנצלות רשמית מהמחזאי, שרק בשבילה, והתנצלות כזו אני לא מאחלת לשונאיי… היה כדאי…

"עתה […], אני מוכן להודות בראש מורכן: שגיתי. ניצלתי את עקרונות הדמוקראטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרוב אומה מלוכדת. […] ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות שתינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח עצמי כאזרח מועיל מן השורה, לתפארת המדינה והלאום." [חנוך לוין, "גילוי דעת (בעקבות הורדת ההצגה 'מלכת אמבטיה')", יוני 1970, מתוך מה אכפת לציפור, עמ' 102]

ואז אני שואלת את עצמי, האם באמת ארבייט היא ההצגה הכי טובה, או שאולי זאת. מרט העלה אותה ב-2010 שוב. לא ראיתי.

או שאולי, אנחנו השתנינו. אנו לא כל-כך תמימים יותר, לא אדוקים בדתנו הציונית יותר, או אולי הרבה יותר אדוקים, אבל גם בד בבד עבדים נרצעים לכסף, להפצצת הדימויים. משתעממים בקלות. אדישות היא שם המשחק. אנו עושים תחרות מי יותר אדיש, סליחה, עמיד, סליחה, מתמודד יותר טוב עם כישלון. עד כמה אנחנו באמת מתרגשים מזה שחייל מת. שהיה פיגוע. לפעמים, זה אפילו לא אייטם ראשון בחדשות. הנה אני יושבת בבית קפה ברחוב בן-יהודה ולמולי חולף השלד המפויח של האוטובוס שהתפוצץ ברחוב אלנבי לפני שעתיים. מובילים אותו למוסך של דן ברחוב ארלוזורוב. היום במקום המוסך בונים 2 מגדלים. הפנטהאוז שווה 100 מיליון שקל, או דולר. תיכנסו לפרופורציות.

ועכשיו, אני אשאל שוב – כמה שווה (בתקציב של מירי רגב הנדון), חייל מת.

סוף 4

עלתה האפשרות שאני אכתוב בעיתון גדול. לא יזיק קצת כסף (כנראה שזה באמת קצת, עוד לא ממש אמרו לי) והחשיפה גם היא לא תזיק, במקום 60 או 100 או 150 במקרה הממש ממש טוב, שקוראים ביקורת שלי, כלומר שמוכנים להתמסר ל-2000 מילה פלוס מינוס ולא ממהרים לשום מקום, אכתוב רק 500, תכלס לפנים, בלי הגיגים מיותרים, בלי רפרנטים ובלי תפלסף, בלי הקורי עכביש שלי שנדחקים לכל מקום ועוד אקבל על זה כסף. ויקראו אותי אלפים, או אולי 200 איש שרוצים קצר, תכלס לפנים. כי אסור להפריע להם באדישותם ובמרוץ אחר השד יודע מה. ואז ההתכוונות תיהפך לרפרזנטציה של התכוונות או שלא תהיה התכוונות כלל. אז למי ששאל, אני לא עיתונאית. בינתיים. יותר בכיוון סופרת. בינתיים. או היסטוריונית. או מסאית. אולי גם משוררת. כזו ששרה, הכוונה. או סתם אחת שלא יודעת מה היא עושה. מה זה משנה הגדרות בכלל.

סוף 5

אני ובורדל טוטאל עושים תחרות מי יותר מופרע… מי ניצח?

בורדל טוטאל: הפסקת אש. מועדון הבארבי, 19.3.17. יוצרים כתיבה ובימוי: נועה מורדוביץ, טלי רגב ורועי אסף, שחקנים: רועי אסף, מורן ארביב, יפעת כהן / תימור כהן, אומני קרקס:  רפי ויטיס, אמיר ניר גאון, ג'ניפר כהן, מוזיקאים: רן יעקובוביץ, עומר הרשמן, גיא לוי, טלי רגב, עיצוב חלל: זוהר שואף ושקד שרויט, תלבושות: יסמין וולק, עיצוב תאורה: שחר וכרזון, מוזיקה מקורית והפקה: עומר הרשמן, הפקה:  קברט טוטאל.