שש נפשות (ועוד אחת) מחפשות סיפור

על ההצגה 'מעשיה מגונה' בתיאטרון הקאמרי.

שורש הרע נובע מהעובדה הפשוטה החותכת שבסופו של יום מדובר בביו-פיק, במהלך שאינו עלילתי קונפליקטי, אלא אפיזודות קצרות על ציר זמן. ובכל זאת, בימוי מעניין, קאסט אינטליגנטי ועיצוב חכם וקוהרנטי, השכילו ליצור מהלך שהוא אולי מקוטע עלילתית אך אחיד מאוד מבחינת המהלך. כלומר קיימת המשכיות מעניינת שנושא על גבו העיצוב והבימוי (שכאן חד הם ולא בכדי הבמאי חתום, במשותף, גם על התפאורה). אמנם לא בלי כמה פינות לא מובנות, אך נסלחות. למשל ההקרנות הלא תמיד מפוענחות מאחור. כלומר, עוד לפני שנבין את ההקשר, אנו צריכים להבין מה אנו רואים וזה לא היה תמיד ברור. מי שלא ראה את אל נקמות, המוצגת במקביל בתיאטרון הקאמרי, יתקשה להבין. מי שלא קרא מראש את התוכנייה והתוודע להיסטוריית ההפקות השונות של המחזה וקורותיהן, יתקשה להבין. להתחבר. אני מתקשה להתחבר, כיוון שהקריאה שלי את אל נקמות, המקורי, לא מה שעשו ממנו איתי טיראן ודני רוזנברג בהצגה שלהם, היא מעט אחרת. אני לא ממש חושבת ששולם אש ניסה לייצר הצגה להט"בית, על שחרור נשים, על אהבת נשים. הוא מעיד על כך במפורש בכתב ההגנה שלו (המובא בתוכנייה) שנכתב בסמוך למשפט האמריקאי שהאשים את שחקני ההצגה בהפצת תועבה: כוונתו לא היתה לקדם אהבת נשים אירוטית, חושנית פר-סה, אלא אהבה בין נשים הכמהות לאהבת אם. לכן החיבור בהצגה לאהבת שתי השחקניות היהודיות (דינה/דורותי ורות/ריינה) המגלמות את מנקה ואת רבקל'ה נראה לי ברור מדי מאליו. מתלהב מדי לנכס את המחזה הזה והסצנה הלסבית כדי להמציא זוג לסביות יהודיות אמיתיות בשנות ה-20 באמריקה, שגם גרות ביחד (דבר מאוד לא סביר). או ההחלפה של ריינה בשחקנית אמריקאית גויה, לצורך המעבר מהגרסה היידית לגרסה האנגלית, שמזכיר את השחקנים שלא שרדו את המעבר מסרטים אילמים לטולקיז. מהלכים תסריטאים מאולצים, אינהרנטיים לז'אנר הביו-פיק, שמתאמץ להשריש סיפור עלילה בהווי תקופה או תקופות, לעיתים בחן והרבה פעמים בגסות יתרה. כאן זה נוטה לאחרון.

וצריך למצוא ציר. זהו לא שולם אש, כשקצת פרש לו לחיים שקטים בסטטן איילנד, שם הקדיש את עצמו לכתיבת יצירות אחרות. עניינים אחרים מעסיקים אותו כעת, בעיקר בעקבות הביקור באירופה בתום מלחמת העולם הראשונה, ממנו חזר מזועזע מחורבן הקהילות היהודיות. הוא לא ממש מתעניין יותר בקורות ההעלאה של מחזהו הישן. ולכן, המציאו לנו דמות פיקטיבית – למל, חייט משטעטל בפולין שהזדמן במקרה לאותה קריאה (אם הייתה) אצל י"ל פרץ, קרוב של אחד מבאי ביתו של פרץ, שלא מזוהה בשמו, למרות שאולי הוצג באותו פורום, שיופיע אחר-כך באחת מסצנות השואה, יכתוב לאש ויבקש עזרתו בהסדרת יציאה מאירופה ההולכת וסוגרת על היהודים (החרימו לנו את הדרכונים) תוך בקשת מחילה על יחסו המזלזל למחזה הפרובוקטיבי של אש, באותה קריאה. סצנות שלמות ושלל דמויות שהומצאו, על-בסיס הידיעה שפרץ אמר לאש לשרוף את המחזה. והנה החייט הנעבך התאהב במחזה והפך להיות מנהל ההצגה בהפקה בברלין, בכיכובו של שילדקראוט הגדול (איש אמיתי, שאכן כיכב בהפקה הברלינאית, ושוב עובדה היסטורית שזורה) ובהמשך הוא מתפקד כמנהל כל ההפקות שיבואו. הוא זה שמנהל כאן את ההצגה מולנו, עולה מהקבר בהתחלה, מציג את השחקנים: קשישים, בוגרים וצעירים אהובים, הנה אלו הן שבלונות הדמויות במחזה רב האפיזודות הזה. באמריקה הוא הפך ללו, ואחרי משפט הפצת התועבה הוא חוזר לאירופה וכנראה נספה בשואה, לא לפני שהוא מנהל את הפקת המחזה גם בגטו לודז'. מהלך תסריטאי חסר כל חן, קלישאי ושבלוני, שניצל כאן רק בגלל הגילום הרגיש של שמוליק וילוז'ני, באחת ההופעות היותר טובות שלו, של דמות חסרת וילוז'ני. אבל זה לא יכול להחזיק עלילה.

עלילה… יש פה עלילה, תשאלו. יותר כמו יומן חדשות מורחב לעיתים. הסצנות כה קצרות, כה רחוקות זו מזו מבחינת המקום, הזמן, הצוות (לרוב). אין כאן שוב אפשרות ליצור דמות עם קונפליקט. אתם מכירים את הקטע הזה בסרטים, כשרוצים להראות מחזה שרץ שוב ושוב בעיר הזאת ובעיר ההיא ובעיר ההיא, ומראים תמיד את הסוף ואת מחיאות הכפיים. גם פה. עוד קלישאה. אבל עם טוויסט. הנה עולים שלושת השחקנים בסצנה האחרונה של המחזה, האם שורה, האב יענקל והבת רבק'לה, על קוביות/ארגזים, עם מסכות פנים ענקיות. למה מסכות. לא ממש ברור. הם מציגים שוב ושוב את הסצנה האחרונה של המחזה, זו שבמקור, לא זאת שהומצאה על-ידי טיראן ושות' בהפקה הנוכחית בקאמרי של אל נקמות. אבל ההצגה של הסצנה הזו יבשושית כאילו בכוונה, כאילו הם מדקלמים את הטקסט. שום רגש. טוב, איך יהיה אם הוא קטוע ולא ידוע למי שלא מכיר. ואז תשאלו, מה נותנת הרפטטיביות הזו מבחינה דרמתית. כלום ושום דבר. סתם חזרה, דומה, ללא שינוי, ללא הידוק האווירה.

כגוש אחד (צילום: כפיר בולוטין)

אהבת נשים בגטו (צילום: כפיר בולוטין)

ספלאש של צבע (צילום: כפיר בולוטין)

מנקה ורבקל'ה (צילום: כפיר בולוטין)

מנהל ההצגה (צילום: כפיר בולוטין)

הקראה (צילום: כפיר בולוטין)

ויש לנו תזמורת (צילום: כפיר בולוטין)

סוף משחק (צילום: כפיר בולוטין)

יכולתי להמשיך בכך עוד ועוד, אבל הבנתם את הפואנטה. ביו-פיק ולא מוצלח במיוחד. אחת מנקודות התורפה היא ריבוי הדמויות המתבקש מעיסוק בפרשה שמעורבים בה אנשים רבים, שנפרסה על פני זמן רב כל-כך ומקומות רבים. כל-כך קשה לעקוב אחר המקומות, הזמנים, שיש לנו כיתוביות מאחורה. שנה, מקום, אולי תיאור, שפת הדיבור. על הבמה כולם מדברים עברית (לא אחת מהשפות בכתוביות), אבל תתארו לכם. איך אתה בכל זאת מייצר רגש. על-ידי פיסות קטנות של התרחשות. יש לכל דמות, לפעמים אין להן אפילו שם, רק מספר דקות להתגבש. אנו זוכרים רק כמה דמויות, אפילו בתוכניה הן לא מוזכרות, שם לכל שחקן מוצמד אפיון: בוגרים, קשישים וכד'. אז מעבר לדמויות ההיסטוריות של שלום אש, י"ל פרץ ורודולף שילדקראוט, יש לנו את הנשים שלהן, שפותחו לדמויות, זו של אש,  מאדז'ה, דמות מרכזית כאן, וזו של פרץ שהבליחה לשנייה. השחקנית הראשית בברלין, גב' פרידה, בהופעה יוצאת מן הכלל של מיכל ויינברג. ואלו שהוזכרו כבר לעיל, השחקניות הלסביות, למל ומיס וירג'יניה מקפאדן, אמריקאית צעירה ומרדנית, גויה, שהוקפצה להפקה האנגלית בברודווי. מה שמעניין הוא, שאת התפקידים של רבק'לה ומנק'ה במחזה מגלמות במשך הזמן דמויות שונות, אך דמויות אלו מגולמות תמיד על-ידי אותן שחקניות. דנה מיינרט כרבק'לה ומיכל ויינברג כמנק'ה. להקת שחקנים של 3 זוגות בגילאים שונים, שמוליק וילוז'ני, הוא המספר, ושלושה נגנים מגלמים כאן את כל הדמויות כולן. יוצאים ונכנסים מהן על הבמה, לובשים בגדים, לובשים את הדמויות ופושטים אותן, את בגדיהן. זהו ניסוי מעניין במעברים נאים בין פרזנטציה לרפרזנצטיה, ולעיתים לרפרזנטציה של רפרזנטציה, כאשר השחקנים על הבמה נכנסים לדמויות של השחקנים אותם הם מגלמים שנכנסים לדמויות של המחזה בתוך מחזה. ההצגה הזו לא עושה כל ניסיון להסתיר את המעברים האלו והם בעצם אולי יוצרי העניין המרכזי בהפקה הזו ולא העלילה הקלושה של הביו-פיק. הפירוק וההרכבה של המעשה התיאטרוני אינו מוסתר כאן כנהוג ברוב ההפקות, גם כאלו בהן שחקנים מגלמים שלל דמויות, ובעצם מילת המפתח של ההפקה הזו היא אולי החשיפה של המנגנון החבוי בד"כ של המעשה התיאטרוני, של המעבר מאדם לדמות. אבל זה מעשה תיאטרוני מומחז. השחקנים על הבמה, אינם האנשים הפרטיים עצמם ששמותיהם רשומים בתוכנייה, הם פרסונות כלליות המשמשות כחומר ביד היוצר. ובכל זאת, כל זה מתבצע לנגד עינינו.

פירוק והרכבה. אין כאן תפאורה קבועה. הקונספט הוא בלק-בוקס תיאטר. כל הבמה שחורה וחשוכה. הצגת חושך, גם הסצנות המוארות יותר, חשוכות יחסית והן לא מרובות מדי. האור מופיע בסוף, כשהקיר האחורי נפתח וחושף מסך לבן ואת השחקנים בבגדים תחתונים. גולמיים. עירומים מכל דמות. כמעט כאילו היו הם עצמם. אבל עדיין לא.

התפאורה נבנית ומתפרקת תוך כדי על-ידי השחקנים עצמם שנושאים אותן קוביות שחורות בגדלים שונים. אלו הופכות לכל מה שתרצו. לפעמים השחקנים יוצאים מהזירה המרכזית ויושבים בצדדים, מחכים לתורם. לדעתי הם לא יוצאים מהבמה כל ההצגה. אבל יש קטעים של חושך מוחלט, אז אי אפשר לדעת. התלבושות המקסימות של יהודית אהרון (שעיצבה גם את התלבושות המרהיבות בהפקת נפוליאון חי או מת! של תיאטרון החאן בשנה שעברה), נעות בין תלבושות תקופתיות מרהיבות ואלגנטיות לבין תלבושות כל-דמות. הרוב נע על הסקלה של שחור, לבן, אפור, כחול, תכלת, עד שנדמה לנו שאנו בסרט שחור לבן. רק בסצנת הגטו, כולם עטופים במעילים/חלוקים צהובים דהויים. אח"כ יפול עליהם חול מלמעלה. אבל גם כן, צבעים מונוכרומטיים, לא ריאליסטיים. צהוב חולני, שיצא מאווירת הפילם נואר שהיינו בה עד כה. התאורה משחקת תפקיד חשוב בבמה חשופה, שבירכתיה נחים השחקנים בין הסצנות, מחליפים בגדים, תומכים כאנסמבל בשירה. שימוש בחלק הקדמי של הבמה בסצנת הסלון בביתו של י"ל פרץ, או הבמה החשוכה ועיגול האור על אלי גורנשטיין, מנגן בצ'לו ושר עיבוד מיוחד במינו של הלהיט האידי "ביי מיר ביסטו שיין" (היום במעמד סטנדרט, אבל במקור מן המחזמר האידי הכושל מען קען לעבען, נאָר מען לאָסט נישט (אפשר לחיות, אך לא מאפשרים זאת), שהתפרסם בעיבוד סווינג ובמילים באנגלית, למעט הפזמון, בידי האחיות אנדרוז.) הנה רגע מרגש למזכרת מן ההצגה הזו. למה הוא קשור… לשום כלום. בבמת הקוביות המפורקת, התאורה מפרידה בין שני חצאי הבמה, כמעט כמו בעריכה מקבילה, בסצנות מסוימות, בצד אחד מושבים ובצד שני במת חזרות. אבל לא תמיד נשמרת הפרדה, הם נעים בין לבין. זה מעניין, התנועה הזו על הבמה. ויש גם את רשת הפנסים שיורדים מאחור כל פעם שאנו בהצגה בתוך הצגה. אבל החלק זה שבלוני ופחות מעניין, למרות שהוא יוצר אפקט דרמתי מתאים.

אין ספק שמדובר בעבודת אנסמבל משובחת, מתוקתקת. הרבה יציאות והחלפות תפקידים לנגד עיננו ומה שבולט מכל הוא עבודת השחקן. איך מחליפים מהר בגדים, איך לובשים דמות ופושטים דמות ולובשים אחת אחרת. צ'יק צ'ק. קטעי השירה האנסמבלים משובחים, מהדהדים, מרגשים, עם הרמוניות מעניינות. לעתים נדמה שהעבודה התיאטרונית המשובחת על הפרויקט הזה מרתקת הרבה יותר מהמחזה הקלישאתי שלשמה היא התכנסה.

סצנת הגטו, כולם נעים עם הבנות המתערטלות, המתחברות, כגוש אחד. מזל שזה בסוף ההצגה. כאן כאילו נזנח הקצב המהיר של הסצנות שמקודם, נזנחה החקירה של השחקן כנגד דמות ונפלנו לקלישאת בימוי גטו. מלא פאתוס. כי ככה זה, כשברור שמכאן גיבורינו לא ייצאו. רק דקה לפני, כבר בחלוקים צהובים, היתה סצנה נהדרת של מכתבים, כותבים מכתבים בטירוף ומנסים להימלט, מעיפים אותם באוויר לכל עבר. שלום אש, שוכב אח"כ על המכתבים האלו, אדם מבוגר, בגילום המבוגר, אלי גורנשטיין (שהיה קודם דמות האב י"ל פרץ), ואילו מי שהיה קודם אש הצעיר, דן שפירא, הוא סטודנט צעיר שבא לבקש ממנו להמחיז שוב את אל נקמות. חילופי הדורות, אב לבן, לאב לבן. רק האישה היא אותה דנה מיינרט כל הזמן. למה הוא שוכב על הניירות ופניו לשמיים, לא מבינים בקהל. לי זה דווקא לא מפריע. אולי הוא פשוט לא מעוניין יותר להופיע, אולי הוא עם רגל בקבר. וגם ככזה, קולו רם וזועק ומחודד מזה של הגבר הצעיר העומד. הוא לא מסכים. אוסר להעלות יותר את המחזה. אמונתו באומנותו אבדה, נקברה. בדפים. באדמה. 6 מיליון נקברו הוא אומר. כלומר 6 מיליון עזבו את התיאטרון. מן משפט קלישאתי שכזה. האם אפשר לדבר על שואה בלי קלישאות. לא בבית ספרנו. זו הצגה שנועדה לקלישאות. ביו-פיק. חוקי הז'אנר.

קו השבר עם התרבות היידית הגדולה של מאות שנות גלות מזרח אירופה שנכחדה מזמן. לא בשואה, עוד קודם. לאחר מלחמת העולם הראשונה. בישראל החדשה התקבלה החלטה לאסור הופעות באידיש. אפילו צמד הקומיקאים היידי הנודע דז'יגאן ושומאכער צריכים להכניס קטעי מעבר בעברית עד כדי שליש מהופעתם כדי לעקוף זאת. הנה אנחנו מעלים את ההצגות האלו בעברית. אידיש יוק. האם הגענו אל המנוחה והנחלה כאשר הגשמנו את הנס והחיינו את שפתנו העתיקה. אבל באיזה מחיר. תרבות שלמה אבדה. וכעת, נותרו רק פריטים ארכאולוגיים מוזיאליים, שאת סיפורם יש לספר. האם אתם בכלל מבינים איזה תרבות ענפה ומבריקה ירדה לטמיון. אש אסר להציג את המחזה, אולי הוא כמו בקט, כמו פול צלאן, כותבים שאחרי המלחמה יכלו לכתוב רק על הייאוש, על הכלום. מה לאהבה בעת ההיא. ועוד אהבה "כזו". מה זה חשוב אם היו זונות יהודיות. 6 מיליון עזבו את התיאטרון, אבל איש מבין אלו שנותרו לא חזר אליו. ההצגה הזו לא מספרת לנו מאום על התרבות האידית הזו, כמו שעושה אולי כנר על הגג, במהדורות פחות פתטיות שעדיין קיימות לפעמים. גם היא בורחת ממנה בסוף. לאמריקה. באנו לראות הצגה על מחזה אידישאי, איזוטרי, צ'ופצ'יק של הקומקום, שלא מעיד כמעט בכלום על מה שאבד והפכו אותו למקרה מייצג. יותר מכל, אני חושבת על י"ל פרץ, שאולי פרץ את הפרץ כשתרגם בעצמו את מחזהו "די גאלדענע קייט" (שלשלת הזהב) לעברית בשם חורבן בית צדיק ובשינויים מהותיים. אם לספר את סיפורה של תרבות האידיש, אולי כדאי לבחור מייצגים טיפוסיים יותר שלה. הסיפור של אל נקמות לא מספיק חשוב, לא מספיק מעניין. ומשום כך, גם הבימוי המבריק לא מצליח להציל את הסיפור הזה מעצמו. היו כאלו שעזבו באמצע.

מעשייה מגונה בתיאטרון הקאמרי. הצגת ביקורת 21.11.18. מחזה מוסיקלי בליווי תזמורת חיה מאת: פאולה ווגל, ההפקה המקורית בברודווי נוצרה ובוימה ע"י רבקה טייכמן. תרגום: יהושע סובול, בימוי: יאיר שרמן, תפאורה: זוהר שואף ויאיר שרמן, תלבושות: יהודית אהרון, תאורה: נדב ברנע, מוסיקה: אלדד לידור, מעצב וידאו: נמרוד צין. משתתפים: אלי גורנשטיין, שמואל וילוז'ני, מיכל וינברג, דנה מיינרט, דודו ניב, אסתי קוסוביצקי, דן שפירא, נגנים: יואב אסיף אלקסנדר פיש, אריק לבנת.