הרשות נתונה

על 'אל נקמות' בתיאטרון הקאמרי

זונות יהודיות בשטעטל ועוד במחזה שכתב יהודי כשר למהדרין. אלוהים שישמור. עד כדי כך שישמור עד שבקאמרי מציגים במקביל גם את ההצגה על ההצגה, מעשיה מגונה, אבל אותה נראה רק עוד כמה שבועות. ובינתיים צריכים לחזור לעצם העניין: לא רק זונות, אלא גם סיפור אהבה לסבי. הנה גיליתי לכם הכול. טוב, זו לא בדיוק הפתעה, אם זו התמונה שמופיעה בשער התוכניה. ובכל זאת, למרות שבמקור אין סטריאוטיפים להט"ביים (שנוצרו רק יותר מאוחר ובמקום אחר) וגם לא בעיבוד, בתוכניה רואים את אנסטסיה פיין בטוקסידו ואת ג'וי ריגר בשמלת כלה והינומה. בשום מקום במחזה הן לא מופיעות בתלבושות האלו, אז למה… למרות איזו סצנת חלום של אברך, עם שטריימל ופאות, שבא למיטתה של רבק'לע ומבצע בה מין אורלי לאחר שהתבשרה על השידוך הצפוי. במקור היא בכלל מתנשקת בתשוקה עם מנקע כשהאמא מספרת לה על השידוך מהחדר הסמוך. ככה נפגשים שם לראשונה במנקע, ישר ולעניין ללא שום סצנת לימודים של איך מתנשקים. מה התימה של הביקורת הזו. אולי אמת וסטריאוטיפים. מה התימה של העיבוד הזה של איתי טיראן את דני רוזנברג ובמה הוא שונה מהמחזה המקורי של שלום אש.[1] לפחות שמרו על השם המקורי, אל נקמות, וגם נותרו פחות או יותר נאמנים למקור. ראיתי לפני שנתיים עיבוד אחר של המחזה שהפך למחזמר והוצג בחג המחזמר בבת-ים, שם זה נקרא בית המצוות. ובקאמרי אפילו לא ידעו על זה ולא ציינו אותו בתור הפקה קודמת ברשימה שהואילו לכלול בתוכניה. הראיתי למנכ"ל. אני מקווה שיתוקן אם אפשר. בעיבוד ההוא הושמטו דמויות, אפילו מרכזיות (האמא, שורה) ואחרות הפכו לנוצריות (שלוימה), מה שהפך את הסיפור למלחמה בין דתות, לסיפור כפירה סטייל הבת המתנצרת של טוביה החולב. גם כאן מדובר על כפירה, על חטא, אבל כאן המסקנה כנראה פאטלית יותר. על החטא אין דרך לכפר, אין דרך לברוח. כאן אי אפשר להתנער מבת סוררת שיצאה לתרבות זרה, לדת זרה, בקריעת קרע. כאן, צריך לחיות עם התוצאה של המעשים שלך. "מראש החלטנו שלא לקבל פעולות של דמויות אם אין להן הנמקה. כל בחירה של דמות במחזה היתה חייבת לנבוע מתוך אופיה, מתוך רצונותיה. לא נתנו לרעיונות גדולים לשלוט, לכפות עצמם על הדמויות, להזיז את הדמויות על לוח שחמט. בעקבות זאת מהלכים רבים במחזה השתנו והסיפור התעצב מחדש." דבר רוזנברג בתוכניה. וזו בחירה אחת מיני כמה אפשרויות, אבל קיבלתי.

היינו כאן לפני יומיים בהצגה האחרים, שם נקטו בגישה אחרת. אבל כעת אנו לא ממש בקאמרי, למרות שזה ממש אותו אולם של הקאמרי 2, אנחנו ב"טיראנתרון" (כמו שקורא לזה מרט) וזה כבר עולם אחר. רוחו של איתי טיראן שורה כאן רק כמעבד וכבמאי (כי הוא בכלל בגרמניה, פרש כנפיים), אבל בכל זאת לפנינו שחקני הטיראנתרון הקבועים ובראשם הלנה ירלובה, כמו גם אנסטסיה פיין, ג'וי ריגר, ערן מור, אורי רביץ, ערן שראל ויואב לוי. ולהבדיל מההצגה של לפני יומיים שירתה רעיונות גדולים ששלטו על הדמויות בקצב של מכונת ירייה, פה התרווחנו לנו עם הדמויות המתלבטות. ובעצם, בכל זאת נמצא כאן רעיון אחד, שאי אפשר להימנע ממנו למרות ולפני הכול. מה הם ערכי המוסר שמקבלת עליה הדמות ושלאורם היא פועלת. וכאן אנו על קו התפר בין שתי מערכות מוסר – זו השורדת מכאן וזו הנאצלת מאידך. מהי נאצלת – זו השאלה. אולי זו אהבה, ולא משנה איזו אהבה, כולל אהבה בין שתי בחורות, אם זה טוב יותר משידוך כפוי למשהו זר. או אולי נאצלת זו קדושה דתית שמאוצלת באמצעות נישואים לתלמיד חכם, שלך, של הבת שלך. בעצם – כל הדמויות מחפשות אחרי הנשגב, רק שההגדרה שלהם לנשגב, אאפעס, לא בדיוק אחידה. אצל מנקע הזונה למשל – הנשגב הוא החופש – היא לא תינשא לגבר שהיא לא אוהבת, גם תמורת המהוגנות הנכספת. כי כאן בבורדל היא מוכרת את גופה, אבל בנישואים אינטרסנטיים, היא תמכור את נשמתה, (איוש, כמה רומנטי ובעליל לא מציאותי). או שזה סתם תירוץ בשם האהבה לרבק'לע. בכל מקרה הנאום שלה לא נכלל במקור, החיפוש אחרי הנאצל זו התימה של המעבדים הנוכחיים בלבד. אש דווקא הלך על הגישה הלא פרשנית, של להציג סיטואציות נטו ואתם תשפטו. הרומן של הבנות לא מתפתח לנגד עיננו. הוא עובדה מוגמרת.

איתי טיראן לא מחפש להתייפייף. הוא לא מדבר בעדינות על הנושאים הקשים, שבהם דנה ההצגה שלפנינו, ואין עיסוקו ברמזים, לא בטקסט, לא במעשה ולא במראה. מה שיש, הוא מגיש לצופים ישר לפנים. זיונים, מכות, חניקות, מה שתרצו. יש מבקרים שנחרדו מזה, אבל אני רואה בזה משהו מרענן. זו לא רק הודאה בכך שבכל זאת, יש לך חופש לעשות מה שאתה רוצה ולא רק הודאה בכך שאתה לא מבין למה יש דברים שצריך להתייחס אליהם כמו אתרוג ואי אפשר להתייחס אליהם נכוחה, אלא שזה גורם לנו להבין שזה ממש לא ביג-דיל ולפעמים אפילו מצחיק וגולש לרגעים קומיים, כמו בסצנה שבה הזונה שאמרו לה לא לבלוע, מתאפקת בפה מלא ולא עונה לשאלה ששואלים אותה ואז בכל זאת בולעת, כי כמה אפשר להחזיק את זה. הנה אפילו אני התפתלתי איך לכתוב את זה והם לא. זה בוטה, אבל כל-כך לא אישיו שזה אפילו הרמה להנחתה קומית. ממש כמו שלום אש הלא מתנצל. ואז, נוצר רגע אנושי וזה בעצם מה שאנו מחפשים כשאנו באים לתיאטרון – תספרו את זה למיטלפונקט. אבל הרגע הספציפי הזה מתחיל עוד קודם, במלנכוליה מיואשת של הגיבור (שבתו, האתרוג שלו, התפקרה), שמתנחם (קצת באלימות) בהרפיה מינית של אחת הזונות העובדות אצלו, כאשר במהלכה הוא מהגג על החיים. אימא שלו השאירה אותו בבית יתומים עם 9 זלוטי וארבעים גרוש וחסיה לייבה מבית היתומים לקחה לו אותם. אותו סכום בדיוק הוא שילם שם כמה שנים מאוחר יותר בעבור הזונה שמוצצת לו כעת, רייזל. צחוק הגורל, הוא מגחך. שום חלק מהסצנה הזו לא קיים אצל אש במקור, אבל הא לכם עולם ומלואו, על כל מורכבויותיו בסצנה אחת.

רגעים "קטנים" כאלו לא חסרים כאן. רגעים מנותקים מהרצף, רגעים שלא חייבים את הרצף כדי להיות רגעים, כמו הרגע של היהודי עדין הנפש לייב שמגיע לבית הזונות ובקוביה הקטנה של מנקע מציע לה נישואין, לאחר שהוא מתוודה בפניה שהוא מאוהב בה שנים ושעקב אחריה במבטיו עת עמדה ברחוב (אורי רביץ ברגע רגיש, מדויק ובעיקר כה נוגע ללב). והיא קצת בחוצפה, קצת בייאוש, אבל גם באופן אנושי למדי, אומרת לו שהיא אינה מעוניינת, באופן בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין. האם מה שמניע אותה זה באמת הרצון להיות חופשיה ואי האמון (המובן) בגברים (למרות שהגבר הזה אינו נדמה כמה שהיא הורגלה בו ולראיה מכניסים אליה אחר-כך לקוח גס ואלים), או שמע האהבה לרבק'לע, הרצון לדבוק בה, היא שמדברת מגרונה. כי מה מחפשים פה כולם אם לא אהבה. הנה כי כן הופכת כאן מנקע לדמות מקבילה לדמות האב ובצידה מוסר השכל. מהוגנות – לא תגרום לכם אושר… תראו מה קרה כאן בסוף הסיפור, למי שרצה מהוגנות בכל מחיר. האם מנקע באמת בוחרת בחופש. תוך כדי דיאלוג פותחת מנקע את דלתות הקוביה שלה, התא שלה. מציעים לה דרך החוצה מהכלא, או שהיא רוצה לברוח מהכלא האלטרנטיבי, כך בעיניה, שמציע לה לייב, כלא של נישואים ללא אהבה. ובסוף היא בעצמה סוגרת שוב את הדלתות. האם היא בכלא הזה במרתף מבחירתה המודעת שלה. ושוב, שום חלק מהסצנה הזו לא קיים במקור. על דרך ההקבלה גם כן, הנה תבחר רבק'לע יותר מאוחר בהצגה בזנות כהתגשמות החיים החופשיים עם אהובתה ומנקע תזדעזע… שמתם לב להינדוס הלוחץ של מבנה ההצגה. זו היתה כוונת המעבדים שלדידם במקור "הסיפור התפרק למספר רב של יסודות, שלא תמיד תקשרו אחד עם השני והובילו אותנו אל מלאכת האיסוף וההרכבה מחדש שלהם." כך קרה, שהמחזה הרזה של אש נוצר מעין מחזה עשוי היטב, שלא בוחל גם לנאום לעיתים. לפעמים זה קצת עבר את הגבול, מזל שרק טיפה.

עולמות תחתונים ועליונים. זה שלמעלה, המיטה של רבק'לע ומעליו בתיבה שקופה (שמרחפת, מעוגנת למעלה לתקרת הבמה אך לא לשום דבר למטה) – ספר התנ"ך הקדוש שהזמין האב המכפר. והעולם התחתון, זה שלמטה, זה שמוסתר בפרגוד, של בית הזונות שבמרתף. קודם קראתי לזה שרידות ונאצלות. בהצגה שלפנינו מנסים לשמור על הפרדה, אך ללא הצלחה. מנקע עולה למעלה לשהות עם רבק'לע וללמד אותה רקמה, רבק'לע יורדת למטה אחרי שמנקע דפקה על תקרת המרתף (אקט שדווקא קיים במחזה המקורי) ורוקדת איתה בגשם (גם במחזה המקורי) ואחר-כך גם בורחת איתה (כאן, כמו בבת-ים, רבק'לע יוזמת זאת ובמקור מנקע, בת-לילית, מסיטה אותה לכך). וגם האמא, שורה, יורדת למטה וחוזרת לשורשיה. גם היא זונה לשעבר (רק נרמז במקור בסצנת המו"מ עם שלוימה), שזכתה למהוגנות ומסתובבת למעלה עם שמלה ארוכה ושביס. ופה נראה שהיא שמחה לחזור לעצמה, מצרה על הצורך להתחפש שם למעלה, בנאום שמזכיר את זה של ויויאן (ג'וליה רוברטס) באישה יפה (1990) שאומרת לאדוארד (ריצ'רד גיר), שעם הבגדים שלה היא יכולה להתמודד עם אלו שמתייחסים אליה כמו זונה, אבל לא עם הבגדים שהוא קנה לה. המו"מ עם שלוימה הוא לב ליבו של המחזה המקורי. גם שם היא נותנת לו כסף ושרשרת זהב ועגילי יהלומים, בלי כל משחקי המילים שהיו לנו פה ויותר חשוב, בלי ההתפקרות החדשה והזיון שמציעה לו האם באקט שנלקח אולי בין היתר מהילד חולם או מפורסט גאמפ. האם זה באמת הכרחי… לו שהייתם מסוגלים להתמודד עם האני החדש שלה שהיה מזדיין בשביל הבת שלה… אבל זה לא עזר, שלוימה הנוקם מייד בסיום האקט מודיע לה שמאמציה היו לשווא, את רבק'לע הברה, הוא כבר חילל…

התיאותי להיות לי לאישה (צילום: דניאל שריף)

עולמות תחתונים (צילום: דניאל שריף)

זה שלמטה וזה שלמעלה 1 (צילום: דניאל שריף)

סליחה על ההפרעה (צילום: דניאל שריף)

רוקדות בגשם (צילום: דניאל שריף)

זה שלמטה וזה שלמעלה 2 (צילום: דניאל שריף)

תאים תאים (צילום: דניאל שריף)

מראים את הסחורה (צילום: דניאל שריף)

בציפורני השאול (צילום: דניאל שריף)

ארבע הזונות נחלקות לשתי זוגות: שתי הרציניות – מנקע והינדל ושתי המצחיקות – רייזל ובאשה, הלא היא מיה לנדסמן המצחיקה עד דמעות שזכורה מהמשפט, "אבל כל מה שאני יודעת לעשות זה פוצ'י-מוצ'י" עת הן מהרהרות באפשרות שיסגרו את המוסד… או אולי לשתי זונות חסרות תושיה שנכנעו לגורלן ולשתיים שמנסות לשנות משהו, אסרטיביות מכאן ומכאן, אך גם הן, כמו יענקל ואשתו שורה, מתגלות כתמימות בסופו של יום, אם הן לרגע קט מאמינות שיש להן באמת אפשרות בריחה מגורלן. היינדל, שרוצה בכל מחיר להינשא ומאמינה שוב ושוב להבטחות חסרות הכיסוי של שלוימה המתעלל ומוכנה לרדת לתחתית חבית הניצול והחטא, לשדל בעבורו את מנקע וגולת הכותרת רבק'לע, כדי לזכות במהוגנות הנכספת (זה באמת במקור). ומצד שני מנקע, שמאמינה שיום יבוא ותוכל לממש את אהבתה אל רבק'לע. במקור מדובר בשתי בנות לילית. שליחותיו השטניות של האל הנוקם שמפתות את רבק'לע התמה אל לוע הגיהנום. יש שם אפילו מגדת עתידות שמנבאה את נפילתה של רבק'לע, בת לא נמלטת מגורלה של להיהפך להיות כמו אמה. וכיוון שכך, ייתכן שאין כל חידוש או התעוררות להט"בית בשימוש של אש באהבת נשים, כי כשמפתים מישהי לדרך רעה, כל האמצעים כשרים, כולל אשליה של אהבה. אבל כאן האלוהים הוא הסיבתיות הפסיכולוגית וכיוון שכך, קיבלנו כאן עוד מקרה של "האביב מתעורר". אישה חדשה שמגלה את מיניותה ומוכנה לצאת להרפתקאות מטורפות, כשהאישה המנוסה דווקא נוטה להגן עליה ומנסה להסית אותה מהדרך המסוכנת. אין מצב שהיא תפותה על-ידי בת-לילית. זה יהפוך הכול למיתי, מכתוב. לא בבית-ספרנו, כתבו המעבדים בתוכניה. יותר נוח שההיא הקטנה תתעורר לה, יהיה לנו פתח לשים לה בפה כמה משפטי שחרור מימינו אנו, קצת לדחוף בכפית גם פה את האג'נדה שלנו. במילא אנו מצהירים מראש שאנו מתנגדים לאג'נדה של המחזה, שהציג, שומו שמיים, את הזנות היהודית כשחרור ובהצלה מחיי עוני מחפירים בשטעטל (כך מזכירים המעבדים בתוכניה). בימי מי טו, צריך להניף את נס המהפכה. אז מה אם זה נראה מאולץ, צריך ליישר קו. לא כי דורשים את זה מלמעלה, אלא כי ככה צריך. היום. מה נחשב היום נאצל. גם טיראן מחפש מה נאצל. אבל הנאצלות שלו, היא לא זו של הדמויות שלו במקור. אבל הנאצלות של הבמאי תמיד גוברת. לכן הוא הבמאי. אז רבק'לע תנאם נאום מודרני למדיי על כך שהיא לא תרנגול כפרות של אבא שלה (החוטא שמחפש מהוגנות בכל מחיר, גם במחיר הקרבת בתו), שהיא לא רוצה להינשא למישהו שהיא לא מכירה ולכלות את ימיה בבישול, בניקיון ובלידת ילדים כשהוא לומד בישיבה. ושהיא מעדיפה למות. האם באמת ככה היתה מסוגלת לחשוב נערה יהודייה, או כל נערה בת 17 באותה תקופה. האם באמת היו להן אופציות אחרות. האם בכלל הן חיפשו את החופש או שמגרונה של רבק'לע מדברת צעירה חילונית בת ימינו שנקלעה בעל-כורחה לעולם הזר הזה, בלי שיהיה לה שום קשר לערכי המוסר שלו, או אולי דווקא, באופן דטרמיניסטי, באמת היא לא יכולה להתנתק ממה שראתה (במרתף) בית אבא ולא באמת מסוגלת להתחבר לערכי מוסר שמעולם לא היו ממש מנת חלקה של המשפחה שלה, ואין טעם להעמיד פנים שהם משהו אחר, שהם יכולים להיות משהו אחר, ממה שהם. רבק'לע רוצה להיות זונה כדי להיות חופשיה. לכאורה, רעיון נאצל… אישה עובדת, לא נתמכת, לא נסמכת. לא בטוחה שגברות מי טו יסכימו למיסוד הזנות.

ובכל זאת, יותר מאי ההתפשרות על הצגת האספקטים המיניים באופן ברור ובוטה, מה שגרם לצופים לנוע בחוסר נוחות היתה דווקא הסצנה שבו זרק האב את רבקה על השולחן, כך שהספר תורה משמש לה ככרית. יש טאבו חזק מהטאבו על המין. למרות שאנו יודעים שזה לא ממש ספר תורה שהתקדש ולא ספר תורה בכלל, אלא רק דימוי של כיסוי של ספר תורה. שאלת השאלות במחזה: האם היא עדיין בת ישראל כשרה, כלומר בתולה. אז זה גם סימבולי שהיא תשבע בספר התורה… במחזה המקורי, רבק'לע חוזרת משוגעת למדי ומכסה פניה בשל. התשובה שלה "לא יודעת". אבל פה רבק'לע היא הדמות המודעת היחידה בין שני הוריה המשוגעים, אביה האובססיבי לכפרה, לגאולה שנופל מיואש על כסאו ואימא שזורקת צלחות על הרצפה. "מה זה משנה… עכשיו אני באמת הבת שלך" היא רומזת בהתרסה (נאום נאום צא). והוא בהתרסה שכנגד פותח את שמלה ומראה את הסחורה, צמד עופריה, לחתן המיועד, שבורח מבית המשוגעים כל עוד נפשו בו. האם העירום הזה היה נדרש. מה עושה האב המשוגע במקור. מביא בעצמו את ביתו לבורדל שלו שבמרתף והופך אותה לזונה. אם הוא לא יכול לברוח מהגורל שלו, הוא עדיין יהיה אחראי לו. ואילו כאן, מי שתופסת אחריות זו דווקא הבת, זוכרים שהיא המודעת היחידה כאן. הוריה סלחניים, שולחים אותה לנוח בחדרה ואילו היא, כך מגלה מנקע שהותר לה לבקרה על-ידי ההורים האפתיים כבר, תלתה את עצמה, כמו בסוף הסרט שעת הילדים (1961, ויליאם ויילר), שם שירלי מקליין תלתה את עצמה בגלל שהיא חשדה שבכל זאת היא היתה מאוהבת באודרי הפבורן. סצנה שכאילו לא נלחמו בייצוג שלה כל ארגוני הלהט"ב שנים כה רבות. כאילו לסביות ראויות אך למוות. אולי באמת רבק'לע צדקה והזנות (לה זכתה במחזה המקורי), היא בעצם החופש לו היא כה קיוותה. או אז, האם המסקנה אליה הגיע העיבוד של טיראן את רוזנברג מציע בעצם פתרון שמרני הרבה יותר מבמקור.

סקלת הצבעים בהפקה הזו מוגבלת: אפור, שחור, לבן, אוף-וייט, אדום. והאדום הוא לרוב הכתם, הרבב. הגרביים של הזונות, האורות בבורדל, הווסט של הסרסור שלוימה, השמלה של הזונה שמנקע מלבישה לרבק'לע, שמאפשרת לה לפרוש כנפיים. ואולי בסביבה מונוכרומתית של שחור ולבן – של התחבטות בין טוהר (השמלה הלבנה והילדותית של רבק'לע שעליה מתעקש יענקל) לבין הגיהינום השחור וכל האפור שביניהם, בין המצוי לרצוי, בין השרידות לנאצלות המוכתבות מראש של העיירה היהודית, האדום מציע אופציה אחרת, כיוון חדש שאינו בסקלה המוכתבת מראש. השימוש בקוביה מסתובבת בתור תפאורה, היא טריק ידוע ואף שחוק, למרות שכאן, קוביית הזכוכית של הבורדל, המחולקת לתאים, עובדת לא רע בכלל ומצליחה להעביר מזה ומזה, את תחושת הקלסטרופביה של התאים הקטנים, את החיים ללא מוצא, בהן כלואות הבנות ואת החופש והבריחה שבכל זאת עומדים לרשותן, עם פתיחת הדלתות. החלוקה לקומה ראשונה וקומה שניה, נראית אולי תמוהה, שכן בקומה השנייה, הטהורה, כמעט ולא מתרחש דבר; רוב ההתרחשות "המהוגנת" קורית אף היא בקומה הראשונה, מלפני הפרגוד השחור (המעטפת השחורה) שמקיפה מסתירה את קוביית הזכוכית המאופלת. אולי זה בגלל שהעולמות העליונים כאן אינם בדיוק מושגים. הנה ספר התורה – סימבול אילם לנשגבות המבוקשת והנדונה להיות תמיד בלתי נתפסת (גם לרבנים הצדיקים ביותר) מוצב לו במנותק מהכול בתיבת זכוכית שתלויה מעל. ירצו יעלו ויגיעו אליו, ירצו ויקחו אותו ויזרקו אותו מטה בחבטה ובזעם. האם באמת הבחירה נתונה כאן. האם באמת, למרות מאמצי המעבדים לסיבתיות פסיכולוגית, יש לדמויות שלהם מוצא מהנרטיב הנוקשה שאינו יכול להכיל שום שינוי וגיוון, מלבד הדרישה לנשגבות בלתי-אפשרית, וזורק את מה שהוא לא יכול להכיל לצל נרטיב שלו. את השינוי המתבקש, גם צל הנרטיב לא יכול להכיל. האם לכן קרסו שני הנרטיבים האלו זה לזה, כפי שמציעים המעבדים בתוכניה. האם באמת השתחררנו מהדו-פרצופיות הישנה הזו.

כאן צריך לזכור, שמלחמת הנרטיבים הזו לא התרחשה במחזה המקורי. שם היו אכן שני נרטיבים, אבל כשלא הצליח ינעקל לעבור לעולם המהוגן, כשאלוהים לא עשה לו את הנס שביקש מספר התורה, הוא לא בחר בייאוש כמו בהפקה שלפנינו, אלא נכנע סופית לגורלו להסתפק בנרטיב ההישרדותי, הלא מהוגן, קיבל עליו את הדין שגזר עליו האל הנוקם, והפך את בתו לזונה במו ידיו. הוא בחר כפי שהעולם שבו הוא חי איפשר לו, עולם שהאופציה שאין בו אלוהים, לא קיימת. אם אלוהים לא רחום וחנון, אז הוא אל נקמות, אולי כמו בן אדם, אבל עדיין אל. וככזה, הוא מכתיב דרך. הייאוש וחוסר המעש שגורסים המעבדים בגרסה זו היא השלכה של עולמם שלהם, של החיפוש המודרני אחר-משמעות, חיפוש פריבילגי שלא היה בכלל אופציה לאנשי השטעטל הקורסים בעוני מחפיר. יענקל בהצגה הנוכחית מעולם לא האמין באלוהים באמת, אלא רק אם זה יועיל לו אישית. החיפוש שלו אחר הנאצלות, המהוגנות הדתית אינה צורך נפשי נאצל, אלא צורך הישרדותי גרדה. אם שלום אש עוסק במחזה המקורי באופציית מירוק החטאים, כפי שמודים גם המעבדים בתוכניה, ומגיע למסקנה שהכפרה והחזרה בתשובה אינה באמת אפשרית, הרי שכל הדיון הזה אינו אישיו בגרסה שלהם. בעולם שלהם אין דטרמיניזם מכל סוג, שהרי כל דמות אחראית לגורלה, והמוצא היחיד לקונפליקט של יענקל הוא תחושת אובדן קיומי שמביאה אותו לא לפעולה קיצונית הנובעת מהשלמה עם גורלו אלא לרפיון ידיים ולאובדן דרך שמתבטא בחוסר פעולה. יענקל בהצגה הזו, לא יודע לאן לפנות מכאן ולשם כך נדרשים המעבדים להשמיד כל אופציה שתאפשר לו מוצא. כיוון שכך, אין להם אלא לגזור על הדמות היחידה שמצליחה כמעט לקדוח חור בחומה בה כלואים כולם את מותה. רבק'לע לא הופכת כאן לזונה בסוף כמו במחזה המקורי, לא כי הדמות שלה לא יכולה להכיל את האופציה הזו, אלא כי אנחנו הקהל לא יכולים להכיל את האופציה הזו. מי באמת יקבל היום את האופציה של זנות בתור פתח לחופש ולחיים טובים יותר.

אולי אני לא לגמרי סגורה שהעיבוד הנוכחי עושה צדק למחזה של אש, או באמת מציע אופציה אמיצה של התמודדות, זה עדיין תיאטרון רפרטוארי, גם אם הוא שמורת טבע של טיראנתרון בתוך תיאטרון. ובכל זאת ההצגה הזו שווה צפייה ולא רק בשל ההתרחשות הבימתית המהודקת, המשחק המשובח של כל המשתתפים ללא יוצא מן הכלל וההבניה המדויקת של הדמויות ושל הסיטואציות אלא בגלל שכאן השלם עולה על סף חלקיו ומגיש לנו סוף סוף קסם וניצוצות. משהו שחודר את הפעולה על הבמה ויוצר חוויה מרוכזת ולעתים גם הופכת קרביים. אבל אז נותר לשאול, אם כל זה היה קורה גם אם לא היו זוג לסביות על הבמה, בכלל או כבר אי אז בימים.