על 'על האהבה' של עדינה בר-און
מכאן ומכאן. על האהבה שנותנים, על האהבה שמקבלים. על השקט שמעניקים, על השקט שמפריעים. על ההתרווחות, על השאון שמוגבר או מונמך. אני לא בטוחה אם האהבה זה לא מה שהאמנית מחפשת. עדינה תמיד מחפשת אהבה כמו ילד קונדסי שמפריע כי הוא רוצה תשומת לב. בסוף מתרגלים והביטחון הגובר הופך את זה למדיטטיבי. מאט, מעמיק.
אני חושבת שבתחילה העבודה הזו, בלופ, התקיימה באמצע החיים של אנשים אחרים, במקומות ציבוריים, לעיני עוברים ושבים אקראיים. למה צריך להפריע להם, להסב את תשומת ליבם. כעת, אנו באים במיוחד לגלריה, מתנתקים מהעולם החיצון, נותנים לעצמנו כמה דקות של שקט מהחיים, להקשיב לציפורים, לבהות בעלים נעים בבריזה קלה. השכן צועק כנראה בטלפון באופן רפטטיבי כמו בעבודה הזו תינוק בוכה ברקע דיסק מנסר בטרטור מטריד אבל אנחנו נרגעים פה בחצר. עדינה יושבת על במה מוגבהת, מאולתרת, משני שולחנות ארוכים עם מפה עליהם. לא מאוד יציב.

שוב היא עוטה את דמות המתנחלת, שנמצאת בהרבה עבודות, התמצאות (באדום), בית כמובן, מראה (בשחור). שתי האחרונות גם עבודות ישיבה, במראה גם הייתה קערה, ידיים מוכתמות בשחור גם באדום שנמצא בקערה אולי זה דם, אבל הקערה כאן ריקה, אנו למדים, כשעדינה הופכת אותה בפנינו. רק כביסה מלוכלכת בפנים, של תינוק. גופיית פלנל ארוכת שרוולים של תינוק, של פעוט. על הרצפה גופיה דומה של ילד די צעיר. הם כבר לא כאן. העבודה הזו הרבה יותר ותיקה מ-7 באוקטובר…
קשה לי שיש מי שמנתח את העבודה של עדינה באופן פורמליסטי שלא יוצא את גבולות הגוף של האמנית ואולי חפציה. אבל הצורה נמצאת גם בסביבה, שנבחרת שוב ושוב בקפידה, כמה סביבות די זרות זו לזו, אפילו לא באותה ארץ או יבשת, גם ביחסי הגומלין איתה ואז – לא תמיד היא יכולה, העבודה, להישאר פורמליסטית טהורה כמו שחשבו באמצע המאה ה-20, ואחרי שנות ה-70 זה עבר להם. יש מי שנשארו שם. מאבדים רבדים, מבטלים רבדים. מבטלים אותי ושכמותי, ההפסד כולו שלהם. יש גם רובד הזמן. וזמן זה היסטוריה, זה סיפור. ממד רביעי. פורמליסטי לא פחות. גסטות במרחב ובזמן, אם יישפטו רק בממד צורני, כמו רובוט, אנחנו נגיע לפרשנות שגובלת בעמק המוזרות. זה אדם שנמצא לפנינו – לא חפץ. לך תסביר להם שאמנות פלסטית אינה רק חפצים ובשר. אדם נע לו על ציר ההיסטוריה.

אבל כן, אני מסכימה, יש כאן אינוונטר קבוע של גסטות, של דימויים, של חפצים. הוא מוכר רק למי שמכיר הרבה עבודות של עדינה לאורך השנים, רואה לא רק את החוזר על עצמו, לא רק את המשתנה, אלא גם את העבודות שחסרות אותן. למה הן חסרות אותן, אין צורה זו גם צורה. אותו חפץ אותו דימוי עבודות שונות מקומות שונים הכול משתנה שוב לא תגיב אל אותו האחד באותה האחת ההרגשה אתה בעצמך אינו מי שהיית קודם הפרספקטיבה משתנה אז העבודה הולכת איתך או שהיא נשארת לעד אותו דבר מעולם לא הייתה אותו דבר לך וגם למי שלידך.
הוא חסר הילד התינוק אנחנו אבלים עליהם פעם ככה ופעם אחרת פעם מערסלים אותם פעם מרימים אותם לשמיים בקערת נסך פעם משתחווים להם למה שנשאר מהם הם בעצם לא פה רק השאריות הכלי שעטף אותם כעת הוא הם כבר לא בשר ודם אלא דימוי כמו שריד קדוש שנקרא בלעז רליק או כביסה מלוכלכת שאפשר לנגב איתה את הפנים שאפשר לעמוד עליה באופן זקוף כמו הפסל אימא מולדת קוראת בסטלינגרד שהיום נקראת וולגוגרד כי מוחקים דימויים סובייטיים הם לא המציאו את תרבות הביטול אבל שש פעמים בשנה העיר חוזרת לשמה הזה לזכר הקרב במלחמת העולם השנייה כמעט חצי מיליון הרוגים יותר מחצי מיליון פצועים רק מהצד הרוסי המספרים כל כך גדולים שבסוף נשאר רק פסל קולוסלי אחד שפעם היה הכי גבוה בעולם ואנחנו נשארים עם כביסה מלוכלכת חולצה לפעוט חולצה לילד חולצה לכל הילדים לכל הפעוטות אחת.
אני חושבת שעוד מישהו חסר הגברים תמיד מקוננות הן נשים תמיד מולדת היא אישה אדמה היא אישה לא סתם אישה אלא אימא עוד מימי המיתולוגיה היוונית גאיה היא זו שממנה הכול התחיל היא נוצרה מן הכאוס וילדה את השמיים את ההרים ואת הים ועם אל השמיים אורנוס הולידה את הטיטאנים בהם קרונוס שסירס את אביו לבקשתה וקרונוס הוליד את זאוס שסירס את אביו ולקח מהאימא הגדולה את השליטה על העולם אבל נראה שמאז ועד היום אף אחד לא שוכח מאיפה הכול התחיל ועל מה בעצם נלחמים על המולדת מה זה מולדת.
אני לא חושבת שגבר יכול לעמוד במקום הזה של עדינה כן הם ירוממו את הנופלים יסגדו להם ייתלו בהם כדי לעלות לגדולה אבל הם לא נודניקים לא בוכים לא מתייפחים לא מציקים לא מאבדים את המילים לא מדברים בג'יבריש כדי לנסות לתפוס את החסר להביע את מה שאי אפשר להביע אצלם הכול ברור מה זה חלל מה זה שהיד מה מותר ומה אסור הכול מסודר הכול נקי כביסה מלוכלכת משאירים מחוץ לשיח הנופלים קודשו ומותר לדון בהם רק במרחב מוגן ומאושר אנחנו לא מזלזלים בנופלים הם לא נפלו לשווא אנחנו לא מזלזלים במשפחות השכולות להן מותר להגיד הכול אבל רק מה שמותר.
יש להן דרך. מוכתבת. רק קדימה. מן השואה אל התקומה. פרוגרס. אסור להתלונן אולי רק בהתחלה. צריך לשדר חוזק אם יש נפילות תפתרו את זה מאחורי הקלעים לנו רק תגידו שאתם מתחזקים שהכאב הולך ומקהה עם השנים שכבר לא זוכרים יותר את הבן את הריח את הקול לפעמים צריך הקלטה כדי להיזכר תמונה כדי להיזכר תמונה כדי ליצור סמל כמו תמונה של גלעד שליט שהפכו לגרפיקה אפילו לא תמונה טובה במיוחד אבל עדינה נתקעת בלופ איך היא בכלל מעזה הנודניקית הזו בעצם זה די מרגיע הרפטטיביות הזו ההשתהות אבלות זה לא מסע אל ההנצחה שהיא השכחה אבלות היא מחזור יש רגעים יותר טובים יש פחות זה לא רק הזמן אז שקפא מלכת שצריך לעבד זה הזמן ההוא שצף ומנסה להתכתב עם כל מה שקורה פה כעת ולא תמיד כמו שמותר מי קבע מה מותר בטוח גברים.
אני נזכרת שאצל לאקאן התרבות היא האב הגדול. האישה לא קיימת ככה הוא אומר אצלו היא קיימת מעט ורק בתור אימא. כמה מוזר זה שמי שהבחין יפה בין הממשי ובין הסימבולי בין מה שבאמת ובין הדימוי שממשיג אותה לא אומר שהממשי הוא אישה נראה לי מתבקש. ואז אני חושבת שאם גבר הוא מלחמה כלומר מרס אז האישה היא ונוס כלומר אפרודיטה כלומר האהבה שמספרים שנוצרה מהאשכים של אורנוס או מדמו כלומר האהבה היא הנחמה שנותרת אחרי האלימות ואם עדינה מזמינה אתכם למופע על האהבה היא בעצם מזמינה אתכם לשמוע מה יש לנשים להגיד או בעצם ללא מילים מה יש להן להראות. האם הדימויים של האב הגדול יכולים להעביר את האהבה של למעלה מזה.
איך עומדים זקוף אחרי שכל מה שנשאר מפרח הוא חולצת תינוק שנשאר תמיד בן 20 מטבעות לשון שגורים כמו המטבע משוקולד שעדינה מתעסקת בו ואז מקלפת את עטיפת הזהב ואוכלת את השוקולד וזורקת את העטיפה לגינה כמה ישראלי. בוא חייל של שוקולד כתב חנוך לוין ושרו החלונות הגבוהים בוא אליי אל המשלט שב תנוח אל תירא ותשוב לעפרך. את הסטירה של לוין נגד המלחמה הקהל לא אהב פעמיים הורדו הצגות המלחמה שלו מוקדם מדי ואז הוא עבר לסמלים יותר אבסטרקטיים יותר ויותר אבסטרקטיים מרוב אבסטרקציה הללו את מחזותיו האחרונים כקדושה סליחה כפיוט כלומר הוא קרא לזה מחזה פיוטי האם שירה זה מספיק אבסטרקציה כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה לאחר השכול ולראיה משוררים בארץ נדרשים רק כדי לייצר שירים על מתים כי ביומיום אומרים להם לחפש עבודה נורמלית ושאף אחד לא חייב לממן אותם ככה זה כשמדברים על מטבעות תמיד מגיעים לכסף אבל בכל זאת עמיחי בשיר המצוטט מאד אלוהים מרחם על ילדי הגן דיבר על מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אימא וככה זה הולך אולי על האוהבים באמת ייתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הציבורית. אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אימא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים יפה הצביע עמיחי על כך שהזמן הוא נוזלי ומתמשך ומטבעות תמיד נדרשים בכדי להתנחם ולזכות בכל זאת בקצת אושר גם אם חסרים כמה ילדים אבל על האוהבים הוא ירחם האוהבים שנשארו ללא בית וצריכים לישון על ספסל כי הבית לא רק נשרף גם דריו אינם עוד. אני זוכרת שבמוזיאון כשעדינה הופיעה עם היינו כחולמים היא עצרה ליד העבודה של גרשוני אל מלא רחמים כמו השיר של עמיחי שאני תמיד רואה בתור התאום של אלוהים מרחם על ילדי הגן אבל גרשוני ציטט את התפילה היהודית המסורתית הנה לכם גלגולו של ניגון.
איך עומדים זקוף אחרי שכל מה שנשאר מפרח הוא חולצת תינוק עומדים עליה נשענים עליה מועכים אותה העיקר לעמוד איתן ראש מונף יד מונפת רגל מקופלת כדי למעוך חולצה על כיסא תומך כך נתחב לו הזיכרון בין הקביים היציבות נושאות הכובד לבין הגוף הזקוף אומר ההוד וההדר והכוח כמו פסלים פשיסטיים של מולדת כמו גברים תראו לי גבר מתייפח כמו עדינה אי אפשר צריך להראות שאנו עומדים איתן אנו צריכים לעמוד איתן צריכים להמשיך את החיים להפוך את הזיכרון את הנפילה את ההתקפלות את המקופלות לסמל ולאות ניצחון כדי שיהיה בשביל מה להמשיך לחזור לסימנים של החסר שוב להשתחוות שוב לקפל שוב לעמוד שוב ליפול שוב לנוח.
לכבס ולקפל ולסדר יפה את הזיכרון זה התפקיד של הנשים בעבודות הבית שנעשות באהבה למישהו אחר אבל את הקרדיט לוקחים הגברים הם רכשו את הבית הנשים רק מסדרות בעולם הסמלים שבשעת הצורך אנו חוזרים אליו למרות שאנו נגדו לך תבין ביהדות אין כל כך מסורת של האם המקוננת זולת רחל מבכה על בניה שאימצו במיתוס הגבורה הישראלי המודרני אבל בעצם היא אינה מבכה במקור את מותם אלא את לכתם לגלות ובסוף אותו הפסוק בירמיהו ל"א נחמתה היא שיש תקווה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם בכל אופן זה לא ממש תפס כאן כמו מיתוס אם מבכה אחר שלקחנו בכלל מעולם צוררנו משכבר הימים מריה הבתולה מתאבלת על בנה שנצלב למען האנושות כדי לכפר על החטא הקדמון במעמד שנקרא בתולדות האמנות פייטה שמשמעו רחמים באיטלקית אנחנו לא מבקשים רחמים עדינה לא מבקשת כאן רחמים סמלים הרבה היא מציגה בפנינו אך רחמים אנו לא חווים אנו לא מרחמים עליה לא עלינו ולא על הנופלים לא מבקשים רחמים מאלוהים אולי אנחנו חושבים שזה מגיע לנו למרות תפילת הרחמן בברכת המזון שדואגת יותר לעם שלו ולירושלים עירו ולהיכל שנקרא גם משכן כבודך מעונך דבירך שאלוהים ירחם על עצמו על פולחנו אבל גם מבקשת וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם וגם שלא נבוש ולא נכלם אז אם מותו של ישו הוא מוות אישי דתי בין אדם לאלוהיו ביהדות הכול מנותב לתקומת בניין הארץ ולשמירה על הגאווה הלאומית יען כי אנחנו עם לפני שאנו אנשים כל אחד לעצמו ואם אחד אחד נהיה מתנת בשר ודם שיצריכנו האל הרי אלו למען העם ולא חלילה הקרבת בני אדם למען טובת הנאה אישית על מזבח לאל זה או אחר שהיהדות הרי אוסרת בתנ"ך קראו לזה פולחן המולך.
גם כשציוו על אברהם להקריב את בנו לשם מה בדיוק הוא היה צריך להקריב את בנו ניסוי של אלוהים בבני אדם לבדוק את גדולת אמונתם בו שוב הוא והפולחן שלו בסופו של דבר אלוהים הציל את הנער והעקדה נעצרה רגע לפני שירדה סכין המאכלת על קורבנה המקורי והוקרב השה לעולה כינוי שאחר כך הודבק לישו שלא ניצל ברגע האחרון וכן הוקרב על הצלב לכפר על החטא הקדמון שחטאנו מי נושא בחטא הזה בעצם אלוהים לא מעוניין בקורבנות ובצומות ובמנחות יטיף ישעיהו בפרק א' אלא באנשים יראי שמיים יראים את האל כלומר את הקבוצה ולכן מה שחשוב זה רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט הכוונה למשפט צדק לא למהפכה משפטית משפט שהוא בין חברי הקבוצה ולא בין האנשים לאלוהיהם גם תפילות לא יועילו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ והחרדים מקימים לנו את צבא השם שילחם מלחמותינו בתפילות.
נושא העקדה לא זר לעדינה עם עבודת הקול הבלתי נשכחת בשם זה המסתיימת בזעקה ולכן אולי יש כאלו שככה מכנים אותה על שום הפרטי ולא על שום המיתוס הקבוצתי דיסוננס קוגניטיבי מהו החטא הקדמון שעלינו לשלם עליו להקריב את בנינו בגללו האצבעות של עדינה צבועות שחור החטא נטבע בה אבל הקערה שהיא נוברת בה מתגלה כריקה כשהיא מפנה אותה אלינו מקור הלכלוך לא נראה בעצם מה מקור החטא חטא הקבוצה שאנו נוטלים על עצמנו כמובן מאליו בלי לשאול שאלות.
אבל האבל הוא פרטי ליפול מותר רק כאדם פרטי לא כעם אדם פרטי יכול לתרום לגאווה הלאומית אם הוא קם ומתחיל ללכת לא חלילה נח מערסל את הזיכרונות מנסה לכבס את המיתוסים החונקים ומקבעי השייכות ובעצם הזהות שלנו וגם אם רחל מבכה את בניה הפרטיים נחמתה היא בשוב העם לארצו ואז אולי צריך לשאול אם יש לנו בכלל זהות פרטית ללא הלאומית אין לנו פרטיות לא מרשים לנו אנו נבחנים כל הזמן וחייבים להראות שאנו חזקים מקריבים לשם שמיים מעלים קורבן לשמיים פורשים כפינו לשמיים עם מנחות של חולצה מלוכלכת בקערה נקייה בלי לשאול למה כי מי שעושה לביתו הוא בוגד מי ששואל שאלות הוא בוגד מי שמתנגד הוא אבי אבות הטומאה אולי יש מי שרוצה אהבה באופן פרטי לא רק באופן לאומי לא רק כסמל או כנושאת תווית של אם שכולה של אלמנת מלחמה תווית של פגימות או של רוממות ששמים על פדסטל כדי להעריץ ולא ממש מביטים בגובה העיניים והאדם הפרטי מחפש תשובות שואל למה האתוס הישראלי לא רואה אותך כפרט פרטי אלא כחלק מהפאזל הקולקטיבי ואז אם יש מי שכן שואלים הם נזקקים למיתוסים זרים.
עדינה מוציאה תמונת של מדונה זאת אומרת איקונה ומסובבת אותה על ציר כמו בגלגל המזל מי ייפול בפור ויזכה לביקור של הקוצר הזועם שיניף את חרמשו ויפסוק מוות על קידוש השם מי יזכה למידת הרחמים אולי עדינה מקפלת את החולצה עם תמונת המדונה בתוכה כדי שלכל אחד תהיה אם שתבכה עליו אחרי שכל מה שיישאר ממנו הוא חולצה מלוכלכת זה האקט הפרטי של האקט הציבורי עוטה ההוד של הפייטה כמו המטבע מהשוקולד שהוא האח החתרני של מדליית הגבורה אותו מטבע שעדינה תרים בידיה ותציג לראווה או כמו 2 המטבעות שהיא מניחה על החולצה כדי לשלם אולי לאיש המעבורת שיעניק לאלו שאינם מעבר חלק לעולם שמעבר אנחנו הנשארים מאחור דואגים להם אנחנו החיים דואגים למתים ולא לנו לעצמנו מי אנחנו בעצם גם ברומי העתיקה אנשים חיו לצד אפרם של האבות הקדמונים של הבית בכדי קבורה ואף הקריבו להם מנחות ואם אלו שאינם הם הזהות שלנו אז מי בעצם אנחנו חוץ משאריות של מי שלידינו כאן ובעולם הבא ושל מי שעוד יגיעו בין אם אנו מתאווים להם אם לאו.
פעם עדינה הייתה מעלה את המופע הזה במקומות ציבוריים מציקה מנדנדת מושכת בדש הבגד לא עבד אולי כעת היא מזמינה אותנו לנוח לזרוק את החולצה ואת המדונה על הרצפה להתנתק מן העולם כי צריך גם את זה וגם את זה זו האישה שתציק ותנדנד ותשמיע את הקול האחר זו האם שתדאג לכם שגם תנוחו כי לפעמים צריך אהבה.
על האהבה, מאת ובביצוע עדינה בר-און, סדנאות האמנים בתל אביב, 9.5.24.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)