על ההצגה 'אישה בורחת מבשורה' בתיאטרון הבימה ועל ההצגה 'מפיסטו' בתיאטרון הקאמרי.
בין המאורעות שהאירו את ימי בגרותי הצעירים בבית רוטשילד בחיפה, אין ספק שאחד השיאים היה המפגש של החבורה החיפנית עם קלאוס מריה ברנדאואר. אפילו אם רק לראות אותו מרחוק, בעידן טרם בקשות הסלפיס המשותפים. רק ידידי חיים אבוקרט, מעריץ שרוף, ניגש די קרוב ובירך: "הי קלאוס", ברכה ששנים עוד דיברו עליה בחיפה. בסדר לא שנים, כמה ימים. בעצם שנים, הנה אני מדברת עליה כעת. וכל זאת בשל הסרט מפיסטו (1981) בו כיכב בדמות השחקן המתקרנף הנדריק הפגן בגרמניה של שלהי רפובליקת וויימר וראשית ימי הרייך השלישי, שהפך אצלנו לסרט קאלט, חבורת עכברי סינמטקים שכמונו (הסינמטק החיפאי ממוקם בבית רוטשילד). הנה בחרו בתיאטרון הקאמרי להעלות עיבוד למפיסטו – כלומר לרומן המקורי מאת קלאוס מאן (הבן הדחוי של תומס מאן), שעליו התבסס גם הסרט. ועשו זאת כנראה די במהירות, אולי בכוונה להצהיר הצהרה פוליטית מאוד מסוימת, נגד איזו שרת תרבות, או נגד איזו ראש ממשלה או בעד פטפוטי שחקנים מטופשים (כלומר אלו שבעיקר היו נגועים בפניקה ובפרובוקציה ולא הביעו שם דבר חשוב, טוב מי ישמע משהו שלא נאמר בפניקה או מתוך פרובוקציה, גם מירי רגב עובדת ככה). ובכן, החיפזון מן השטן.
פעם שניה ברציפות שאני כותבת זאת על הפקה של הקאמרי (בפעם הקודמת זה נאמר על סיפור הפרברים). העיבוד הזה דלוח, בומבסטי, קריקטורי מדי, שלא מעניק שום נפח לדמויות שלו, לקונפליקט שלהם, למצב המדרדר בגרמניה, לפחד שאוחז במי שבורח. ובמקום, הוא מתעסק בשטויות, בחלקים הלא חשובים, כמו האמא הבהמית של הנדריק בסצנת החתונה (במה זה בדיוק משרת את העלילה או את המסר) ומשמיט קטעים רבים מהתקופה הנאצית של הסיפור, כמו הבריחה לפאריז, אחרי צילום סרט בספרד, בשל עברו הקומוניסטי והכללתו ברשימה השחורה (ברומן) או צילום הסרט בבודפשט, שממנו הנדריק מתקשה לחזור (בסרט) ללא עזרת פטרונית חדשה, לוטה פון לינדנטל, או הביקור בפאריז בו הוא נפגש עם המאהבת השחורה שהבריח, עם אשתו הגולה ואיך אפשר לשכוח את הסצנה של הסטירה שקיבל ממעריצו לשעבר העיתונאי הבריטי, ביושבו בבית קפה עם אשתו הגולה. בהצגה שלפנינו נותרה רק הסצנה, בה אותו עיתונאי משבח אותו בתקופה הטרום נאצית והפילגש השחורה, לא יכולה לצאת מהבית בגרמניה ורוצה להתאבד. ואז בסוף מגיעה הפינלה – סצנת האורות באיצטדיון. אבל פה אין שום איצטדיון, רק שורות קוליסות עם מראות ומנורות איפור ענקיות והקרנות של כל אלה שהנדריק זנח (זה לא ממש היה כך). שורות הסיום שלו: "מה אתם רוצים ממני, אני רק שחקן!" נותרו מיותמות, ללא הקשר לשום דבר. זה נגמר? בסיום הספר, דרך-אגב, הנדריק שמקבל התמוטטות עצבים (עמוקה מהרגיל), ונמלט לחיקה של אמו.
כמו במקרה של סיפור הפרברים שעולה במקביל, העיבוד של הלל מיטלפונקט לרומן של מאן, נשען הרבה יותר על הסרט מאשר על המקור. טוב, עם הצלחה כזו קשה להתווכח. הסרט, שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הוא סרט בסגנון ברסוני, עם סצנות שמתחילות מהאמצע ומסתיימות לפני סיום הסיטואציה (ראו הגברות מיער בולון של ברסון). המשחק ריאליסטי לחלוטין (וזונח אי אילו קריקטורות מהספר) והצילום מבוסס בעיקר על פריימים באקסטרים קלוז-אפ או על פריימים שבהם הדמויות חתוכות, חצי בחוץ. אפילו בסצנת האיחוד של הנדריק וניקולטה, הראשים שלהם מחוץ לפריים. כל אלו הופכים את הסרט למאופק ומדוד ברגשותיו, מדויק מאוד באיזון בין ההתפרצויות של הנדריק והאיפוק שהוא נאלץ להפגין ליד פטרוניו החדשים. גם האדישות שלו לכאורה, בסצנת הבריחה של ברברה, לא נראית מוגזמת ומנותקת מהמציאות כמו בהצגה שלפנינו (ברומן, הוא מתרחק מברברה הרבה קודם). המבנה הברסוני מאפשר התמקדות בפרטים, כמו כרטיסי התודה שהוא כותב בצירוף זר פרחים, בפעם הראשונה לפטרוניתו היהודיה, דורה מרטין, שעזרה לו להגיע מהפריפריה המבורג לברלין, ובפעם השניה לפטרונית הנאצית שלו שהחזירה אותו לתיאטרון ולחיק האליטה הנאצית, אנלוגיה מצמררת המעידה על אופיו, או הסצנה הבלתי נשכחת של ההתאמנות שלו על לחיצת יד חזקה עם מתלה של מעילים, שבהצגה הפכה למין סצנה צידית וכמעט בלתי מורגשת של הנדריק עם כיסא.
העיבוד הזה הועלה ב-1990 בתיאטרון באר שבע, אך כנראה שעבר שדרוג מסוים מבחינת השפה להפקה זאת ובכל זאת, הבומבסטיות שלו והפרטנות שסוחטת כל הסצנה עד כלות יוצרים אמירה מאוד מפוזרת מבחינת האפקט הרגשי שלה. למשל סצנת הפרדה של הפגן ממנהל התיאטרון בהמבורג בסרט היא מן פרידה מחבר, מינורית, מאופקת, מבינה, עניינית, ברסונית. פה היא הפכה לסצנה שמטעינה את הפגן ברגשות אשם מפה עד להודעה חדשה בגלל שכל העונה הבאה בתיאטרון מבוססת עליו, בגלל שבגללו פיטרו את מיקלאס ובגלל ובגלל ובגלל עד שלא ברור למה בכלל מנהל התיאטרון בסוף משחרר אותו במין פרגון לא ברור.
צוות השחקנים של ההצגה הוא מהמצוינים שבמחוזותינו, אולם אף לא אחד מהם, זולת אולי אלי גורנשטיין, לא ממש מתעלה מעבר למשחק מתוך שינה. זה לא רע בהתחשב בזה שבאמת מדובר בצוות מדהים כאמור. גורנשטיין מגלם ארבע דמויות, שלושה מנהלי תיאטרון בעלי רקע ואופי שונים לחלוטין, החל מאוסקר קרוג היהודי מהמבורג, דרך פרופ' מקס ריינהרט שמקבל את הפגן לראשונה לעבוד בברלין וכלה בקייזר פון מונק הנאצי, וכן את אב הכלה, פרופסור ברוקנר (דמות מיותרת בעיבוד וגם הטפלה ביותר של גורנשטיין). רוב הדמויות, וגם אלו של גורנשטיין חולות בהפרזה ובגרוטסקה. לפעמים זו סתם הפרזה נוגעת ללב כמו דמות הפילגש השחורה ג'ולייט בגילום רות אסרסאי. לפעמים הגרוטסקה מגולמת להפליא, כמו זו של הגנרל בגילומו של דודו ניב, למרות שלא ברור לי לשם מה נחוצה אותה גרוטסקה, ולפעמים היא קצת מתפזרת, כמו במקרה של לוטה לינדנטל, אחת הדמויות שמגלמת עירית קפלן. הלנה ירלובה כריזמטית כניקולטה, אך העיבוד לא מפתח אותה מספיק ובסופו של יום גם היא די טפלה. שמחה ברבירו נוגע ללב כבק, השחקן היהודי שהפגן מסתיר בביתו, אך משלח לדרכו, כאשר זה נעשה מסוכן מדי, אולם גיל וינברג יוצר מיקלאס גרוטסקי מדי, קריקטורה, דבר שמקשה על ההזדהות עימו כאשר הוא מתפקח מהאשליה הנאצית. אנו לא מזדעזעים בכלל מרציחתו. סתם עוד ליצן. איפה זה ואיפה סצנת הרצח המחרידה והרגישה שלו בסרט (אם 2 אלו בכלל יכולות לדור בכפיפה אחת). לינה אנה כסטרופ יצרה דמות מזכירה נבעכית ומקסימה, אך שוב, למה ליפול לגרוטסקה. איפה זה ואיפה הסצנה האגבית בסרט בה הנדריק חותם למזכירה (ולא למנהל) על החוזה. ואיתי טיראן…
טיראן משחק כאן כמה דמויות. זו של הפגן ועוד מגוון דמויות ממחזות שונים, המלט לשייקספיר, בת השחף לצ'כוב, גרוטסקה על הסוחר מוונציה, גם של שייקספיר, ומעל לכול מפיסטו מפאוסט של גתה (חלק א'). אולי הטובה שבהן היא זו של מפיסטו. הפגן שלו לא מבושל מספיק ולא ברור בכלל מה מניע את הדמות. הכישלון לא יתום, הוא טמון בעיבוד הבעייתי שמשאיר חלקים שלמים מהעלילה בחוץ. אבל עדיין מותיר דמות די מורכבת של הפגן, אדם על טורים גבוהים ועצבים חשופים, עמוס רגשי נחיתות שמבקש תהילה בכל מחיר ונע לאן שהרוח מובילה אותו רק בשביל זה. יש לו גם הצדקות. הוא שחקן בשפה הגרמנית, לא יכול לפעול בארצות אחרות (רמז עבה לשחקנים העבריים, הלו מרי רגב). חבל, אם היה מאמין בעצמו אולי היה יכול להיות שחקן מפורסם בלי לשלם את מחיר ההתקרנפות. בגילומו של טיראן לא ברור אם הפגן פנה לקומוניזם כי אכן האמין ברעיונות אלו או שפשוט רצה למצוא מקום בו יוכל להיות מהפכן ולזכות בתהילה. למען האמת זה לא ברור גם בספר ובסרט. גם בימינו לא מעט מציבים את עצמם במקום מסוים במפה הפוליטית (כן כן גם בשמאל), כי זה יקדם אותם, אפילו אם הם לא ממש מזדהים או לא ממש מבינים את האידיאולוגיה שעל פניו הם מזדהים איתה. הפגן אמור להיות תערובת בלתי אפשרית של נוירוטי, מבולבל, אדיש, אופורטוניסט, פגיע, דואג לאחרים עד כדי הסתכנות, אך גם מעיף אותם לכל הרוחות כשצריך. אין תפקיד קשה מזה. במיוחד בעיבוד בעייתי. במיוחד בתיאטרון, שמקדש את הסצנה ולא את האדם, להבדיל מהקולנוע והקלוז-אפים שלו. איתי טיראן לא עומד במטלה, הבמאי שלו לא עומד במטלה, המעבד לא עומד במטלה. הפגן שלהם לא פתור ולא במובן הטוב של המילה.
הברקה בזעיר אנפין נכונה לנו מבחינת התפאורה, שהופכת את הבמה לבמה אמיתית, כזו שאנו רואים מהצד השני, מכיוון אחורי הקלעים, כך שהמסך שלה נמצא בקצה הבמה הרחוק מאיתנו ומעבר לו אורות קדמיים של במה וקול מחיאות הכפיים של הקהל שבהצגה שבתוך ההצגה. מראה לקהל היושב באולם הממשי. קוליסות שהן שולחנות איפור, או מראות ענק, או קולבי בגדים ענקיים, שעליהם תלויים בהתחלה כל מיני תלבושות צבעוניות ואח"כ מדים נאציים אחידים, ז'קטים בכחול כהה עם סרט אדום ועליו צלב קרס שחור בעיגול לבן, משלימים את התפאורה. כמעט התלהבתי… אלא שאז שוטטתי לי באינטרנט. יש לי הרי נטייה להפוך את כל האבנים לפני שאני מסיימת עם ביקורת ואז גיליתי שההפקה הזו דומה באופן מפתיע מאוד לזו של התיאטרון בדיסלדוף שעלתה בשנה שעברה: הנה תראו. ואז הצצתי בגיליון הקרדיטים של ההפקה ההיא (אין קרדיט לתפאורן) והפכתי את התוכניה של ההצגה העברית ואת מה שכתוב באתר הקאמרי ולא מצאתי ולו רמז אחד לקופרודוקציה. כל הקרדיטים כחול לבן… משהו נסתר מעיני?
הדבר היחיד הטוב שיש לי להגיד על ההפקה הזו היא שלפחות בגללה ראיתי שוב את הסרט ביו-טיוב, בגרמנית בלי תרגום, כשאני מבינה בערך רבע ממה שאומרים. הגרמנית שלי קצת חלודה, אני באמת צריכה לעבוד על זה. אבל שעה אחרי שראיתי את זה בעברית, הבנתי מה קורה שם. למרות שהיתה חסרה חצי שעה, כולל הסיום המפורסם, שלא נמצא בכל האינטרנט. אוף. אה כן ואפילו השמיעו וגנר על בימותינו. קטע מדהרת הוולקירות מתוך האופרה הוולקירות (חלק 2 של טבעת הניבלונגים). בדיוק חשבתי, קודם לכן, בסצנת החתונה (המיותרת), למה שוב משמיעים את מנדלסון ולא את וגנר (הקטע המפורסם מלונגרין הידוע בעיבוד האנגלי כ-Here comes the bride), שוב חרם… והנה זכיתי לשמוע וגנר באמת. לא דבר של מה בכך בישראל, כמעט לא האמנתי. אתם יודעים שאני נגד החרם המטומטם הזה, בלי לשכוח מי באמת היה האיש המגעיל הזה (אנטישמי דוחה, אך עדיין לא נאצי). אני קראתי מה הוא כתב.
***
ונעבור להצגה אחרת שראיתי יומיים קודם לכן ומפיסטו גרמה לי להרהורים שניים בקשר למה שאני חושבת עליה. טוב, רק קצת. מדובר בקופרודוקציה (השביעית) של הבימה ושל הקאמרי, עיבוד לבמה של ספרו המצליח של דוד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה. גם כאן יש קאסט מצוין, אך להבדיל מהקאסט של מפיסטו, אם משהו מצליח לרומם במעט את העיבוד הבעייתי, הרי זו תצוגת המשחק המדהימה של השחקנים הראשיים. ואם בעקבות ההצגה מפיסטו אצתי רצתי לצפות (שוב) בסרט, כאן המסקנה בסוף הערב היתה, צריך לקרוא את הספר. וכל כך למה, כיוון שלאורך כל הערב ובעיקר בסוף לא הבנו כל-כך מי נגד מי ומה באמת אירע בסופו של יום… האם הבשורה הגיעה או לא? (טוב, בתוכניה כתוב שזה לא ברור גם בספר). ההרגשה הכללית היתה שהעיבוד הזה רידד את הספר לכדי טלנובלה מלודרמתית, שכל מה שהיא מכילה זה סיפור מנג'-א-טרואה מוזר המשולב והמשתלב בהיסטוריה הישראלית, שמתווה את ציר הזמן, את ציוני דרך הידועים – מלחמה א', מלחמה ב', מלחמה ג', אך גם, מן הסתם, היא הסיבה לרוב רובן של ההתרחשויות, כמו גם למצוקותיהן הבסיסיות של הדמויות. אלא שאת המצוקות האלו, אנו בעצם לא יודעים, אנו מדמיינים, משליכים את עצמנו, את כל הידע שלנו ומשלימים את החסר לבד. המבנה הפסיכולוגי המורכב ותיאורי הנוף שמשליכים על האירועים ועל פסיכולוגיית הדמויות שרקח גרוסמן בספר שלו כאילו נמחקו ונותרנו עם רומן למשרתות, כשהרובד הפסיכולוגי הקולקטיבי והוא בלבד מרחף מעל… איך זה בדיוק נגמר שם, מה באמת קרה באותה מלחמה, בריצה ההיא בין המוצבים ליד התעלה… לא ברור… השחקנים רצים אחוזי אמוק בין דלתות לבנות שעומדות על הקרקע ואז הן נופלות. סוף מוזר.

אישה בורחת מבשורה, הרומן, סביר להניח, הוא אקט סובלימציה שנקט המחבר דוד גרוסמן, שחרד מבשורה. זה ידוע, שבמקרים רבים, חלומות בהקיץ או סיפורים שמישהו רוקח בדמיונו הם כלי לבדוק מה היה קורה אילו, מבלי להתנסות בדבר באמת. סופר, גם יודע לעשות מזה אמנות. אלא שהמציאות עולה על כל דמיון, מתעתעת, לקח לכתוב את הספר כמה שנים, לגרוסמן היו שני בנים בצבא. במהלך כתיבת הספר, נפל אחד מהם, אורי, במלחמת לבנון השנייה. עדיין אני זוכרת את ההלם באותם ימים על כך שהנה, גם דוד גרוסמן, דובר חריף בתרבות הישראלית ולא רק מעל דפי הספרים, לא חסין מהצטרפות למשפחת השכול. המועקה הזו שורה עוד מאז, כי אנחנו יודעים… בעצם היא שורה מאז ומעולם. זה חלק מלהיות ישראלי… חלק מההוויה הישראלית… ולאחרונה משלימים איתה יותר מתמיד.
ואז כשאנו הולכים לתיאטרון, אנו רוצים לברוח. "לחם ושעשועים". לא כאן. זה טוב דווקא, לפעמים צריך לגעת, אבל כאן לא בדיוק הלכו על הרגש, התרחקו. זה נבע בגלל הבחירה בגישת "תיאטרון סיפור", שזו בעצם וריאציה על גישת "התיאטרון האפי" של ברכט. הבחירה היתה אולי בגלל צורך אחר, פרקטי. איך להעביר 630 דפי ספר להצגה של שעתיים. איך להעביר תיאורי נוף מפורטים לבמה? בתמונות? בווידיאו? ומה עם הרבדים הסימבוליים שלהם, איך נעביר… איך נקשר… אז אפשר ברמז, ציור בעט שחור על קיר לבן, זה אפילו יותר אפקטיבי. ומתוך שלא לשמה בא לשמה… והנה הכול מתומצת. הרגש מצומצם, מזוקק, טעון, מקוטע. באמצע יש מקהלה. ששרה את שירי התקופה. אבל גם הם טעונים. בארץ הזו הכול טעון. לאן שלא תלך, גם אם תחתוך סלט רק עם סכין וקרש בלי ירקות, הכול טעון. זו סכין. אתה יודע. כמו בפיגועים…

אבל אנו בורחים מהבשורה, יוצאים לטיול בגליל. בעצם זה טיול לעבר, והעבר לא טוב יותר מהבשורה שאולי תגיע. כן, זה התחיל תמים, התאהבות נעורים של ילדים חולים בבית חולים, המשיך בבחירה באחד, בריחה אל השני, פלאשבק, הוא נפצע קשה, היה מומיה חודשים. יש ילד אחד, ההם נפרדו. כל אחד המום בדרכו שלו. יש ילד מהשני. השני בורח. הראשון דווקא חוזר. באמצע מטיילים בגליל, עם נהג ערבי, שלוקח את ההגה מהחייל ההוא בצד, זה מהמקהלה, במכונית שהיא שולחן ושני כיסאות ועליהם צעיף חברבורות… טעם ערבי כזה. גם מקיאים עליו. הערבי חייב לקחת אותם במונית שלו לנקודת האיסוף, את הילד החייל. שמשרת במחסום. יעצרו אותו במחסום? ומטיילים בגליל, כלומר על כסאות שחברי המקהלה מניחים לפניהם. זה לא נראה מפגר כמו שזה נשמע. רק לפעמים…
ויש שלושה שחקנים ראשיים מעולים. ועוד אחד משני, נפלא. הקהל לא מתאפק ומוחא כפיים אחרי קטע משחק וירטואוזי. גם הנגנים על הבמה, אקורדיון, גיטרה אקוסטית, שתי חשמליות ובאס וקחון ודרבוקה בסצנת הברסלבים וכמה כלי נשיפה… גיא מסיקה הוא הנהג הערבי בחלק מהזמן, בביצוע נפלא (ביתר הזמן הוא חבר מקהלה). גם דניאל סבג נמצא במקהלה, אבל לפעמים הוא עופר, זה הבן הנשלח לעולה. והוא מטיב להעביר את הדמות. אמנון וולף, שחקן נפלא תמיד, יוצר דמות מורכבת עם כל-כך הרבה ניואנסים, קשיחות, בלבול, אדישות, חוזק, פחד. אבל מעל כולם עומדים דרור קרן באחד ממפגני המשחק הווירטואוזיים ביותר שלו ואפרת בן-צור שהופכת את הרגישות לאמנות חדשה.
ועדיין זה לא עובד. לא קיבלנו "לחם ושעשועים". אני באמת לא צריכה. אבל לא קיבלנו בוקס בבטן. כן, היתה המועקה הרגילה. אתם יודעים, מדברים על נופלים, על אלו שאולי ייפלו. ויודעים את סיפור הרקע העצוב. אבל בתכלס, כאן זה מצטמצם להיסטריה, זיונים על שולחן, ההוא או ההוא. אתה רוצה לראות את הילד שלך או לא (אצל שניהם)… רומן משרתות. דל. אמרנו. לא מצחיק. גם לא משעשע או סוחף במיוחד. יצא סתם…
מזל שראיתי את מפיסטו יומיים אחר-כך. עכשיו, אני צריכה לקרוא את הספר.
אישה בורחת מבשורה, תיאטרון הבימה (בשיתוף תיאטרון הקאמרי), בכורה 14.3.16. עיבוד: חנן שניר לפי הספר באותו שם מאת דויד גרוסמן, בימוי: חנן שניר, תפאורה: רוני תורן, תלבושות: פולינה אדמוב, מוסיקה: אורי וידסלבסקי, תאורה: רוני כהן, תנועה: מירי לזר, וידאו: יואב כהן, דרמטורגיה: נוגה אשכנזי. משתתפים: דרור קרן (אברם), אפרת בן צור (אורה), אמנון וולף (אילן), דניאל סבג, עמוס בוארון, הראל מורד, רינת מטטוב, ניר ברק, גיא מסיקה, דויד בילנקה, ויטלי פודולסקי, אלדי ברייטמן.
מפיסטו, תיאטרון הקאמרי, בכורה 16.3.16. עיבוד למחזה: הלל מיטלפונקט על-פי הרומן בשם זה מאת קלאוס מאן, במאי: עמרי ניצן, כוראוגרפיה: טל קון, תפאורה: רוני תורן, תלבושות: פולינה אדמוב, תאורה: קרן גרנק, קרבות במה: גנאדי בביצקי, עריכה מוזיקאלית: דורי פרנס. משתתפים: איתי טיראן (הנדריק הפגן), עירית קפלן (לוטה לינדנטל / בלה / מוץ / שחקנית בתיאטרון הפועלים), דודו ניב (הגנרל), אלי גורנשטיין (אוסקר קרוג / ברוקנר / ריינהרדט / קייזר פון מונק), רותי אסרסאי (ג'ולייט), הלנה ירלובה (ניקולטה), שמחה ברבירו (בק), גיל וינברג (מיקלאס), אנסטסיה פיין (ברברה), אבישי מרידור (אוטו אולריך), אסף מרון (בונטי), אדם שפר (יואכים), לנה אנה כסטרופ (מזכירה), שלי בן יוסף (דורה מרטין), רוני שיינדורף (מריה).
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)