ההולכים בתלם

על המחול 2019 מאת אוהד נהרין בביצוע להקת בת שבע.

אומרים לי מראש שזו יצירה על כיבוש. כלומר כתוב בויקיפדיה בערך של אוהד נהרין. הוא מצהיר על עצמו כתומך ה-BDS. זהו רפרנט לנקודת פתיחה, כוונת האמן, אבל אני מתעניינת יותר, כידוע, ואני מקווה שכזכור, בחוויית הצופה. ואני כיבוש או מלחמה לא ראיתי, כלומר חוץ מהטקסט הלוויני האייקוני והבראשיתי "את ואני והמלחמה הבאה" ואני מאוד שמחה לפגוש סוף כל סוף באירוע שבו חנוך לוין לא הוזנה. אולי כי כל האירוע הזה לא הוזנה. הוא לא מתנצל, הוא לא מנסה בכוח, הוא לא מנסה. הוא עושה. כמה טוב ונעים לי שבמקרה הזה, אני לא צריכה לחלק ציונים. אין לי באמת טענות ליצירה הזו ולכן כעת נתקדם לשלב האהוב עליי, שלא כל יצירה זוכה לה, עיון ביצירה, או כמו שאני קוראת לזה, מאמר ולא ביקורת. אז בטח יאמרו לי שאני צריכה לייצר כמה משפטים כדי שהיח"צ יוכלו לצטט, עד שיש מצב לזה, אז את אלו תמצאו בסוף הרשימה.

אני בוחנת שני אספקטים כאן, הצורני והתמטי. שניהם אומרים אותו דבר פחות או יותר. 'האיך' לפעמים יותר מעניין מה'מה'. בשבילי ציר היצירה הזו הוא בחינה של הפער בין סדר ופריעתו. יחיד וקבוצה. עדר ואינדיבידואליות. לפעמים חושבים על ההיפך גם, איך נוצר סדר מכאוס, זה לא כל-כך הנושא כאן. הכול תלוי קונוונציות. למשל מגדריות. זה דבר אחד שמפורק פה במפגיע. מה הסמלים שמסמנים לנו את הביחד, "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד" שנמצא פה, ועד כמה אנחנו נשמעים להם, ההליכה בתלם, איך הולכים בתלם: בהליכה, בזחילה, בכריעה, על שש, על ארבע, על האגרופים, עם הגב לקהל, לתלם, תוך כדי סיבוב, יחפים, על עקבים גבוהים במיוחד, גם גברים. ריקוד גם הוא סימן לביחד, לקבוצה, לעדר, לעדריות, הורה במעגל, ידיים על הכתפיים של האחים מה'שבת אחים' כלומר השבט. לפעמים הוא גם סימן לאינדיווידואליות. אבל זה רק בעשרות שנים האחרונות.

מה האינדיבידואליות שהעדר עדיין מאפשר ומה לא. 2019, בסיכומי השנה היתה שנה של נזילות מגדרית, המילה המחופשת ביותר במילון הוא כינוי הגוף הנוזלי "הם". מגוון. גם זה עלה השנה. מגוון סוגי גוף של דוגמנים באינסטגרם. חלאס עם הסגידה לאידיאל הרזון, לגוף אידיאלי אחד, יש מקום למגוון ייצוגי גוף. זה התחיל בעולם הריקוד הרבה לפני 2019. תקראו מה כתבתי בכתבה על העבודה של לוסינדה צ'יילדס בפסטיבל ישראל. עד כמה הפתיחה של האקסיומות האלו של הקבוצה מייצרת קבלה של האחר. עד כמה אפשר להקריב את היציבות שמעניקה השתייכות לקבוצה, את ההיתלות בסמלים שלה למען קבלת האינדיבידואל. כל דור והתשובה שלו. וכן, השנה ובשנים האחרונות, גם נהיינו ימניים יותר, עד כדי כך שמפלגת העבודה התאחדה עם מרצ כדי שאף אחת ממפלגות השמאל לא תתאדה. מפלגת העבודה בשיאה האחרון, ימי רבין, 44 מנדטים, (בשיאה יותר מ-50), עומדת לפי הסקרים כמעט על גבול אחוז החסימה. האם זו משקולת הנגד, הנטייה ימינה, נטייה עולמית יש לומר (אל תפחדו כ"כ מה-BSD, הם צעקניים, אבל לא לגמרי משפיעים) כנגד פתיחת האידיאלים מכיוונים אחרים. או שפתיחת האידיאלים הזו היא לחם להמונים, עבודה בעיניים, שלא יראו שבעצם ההגבלה על הפרט הולכת וגוברת, בעולם של מעקב הולך וגובר ונוגס פרטיות עד שזו עוד מעט תיעלם ואנו מסכימים ורוצים עוד בשביל האשליה. היא ממכרת. נרקיסיסטית. אנו הולכים בתלם שמתווים לנו וחושבים שאנו פורעים אותו.

לא רק מהי הליכה בתלם, שואל נהרין בכוריאוגרפיה שעוד נדון בה, אלא בעצם מהו התלם. אני לא רואה ביצירה הזו תצוגה של אבולוציה לינארית, של תהליך, אלא תמונת מצב וככזאת האפשרויות השונות המועלות בה, יש לזכור, יכולות לדור זו לצד זו. אני אעשה מעשה צפוי ואחזור שוב בפעם המי יודע כמה למאמר "המכונן" שלי על מיכאל קולהאס שבו ייסדתי תבנית להתבוננות על יחיד וקבוצה. אבל כעת, לא כדי לאושש שוב את התיאוריה, אלא מטעמים צורניים, אני רוצה לחזור לתערוכה אזרחות שבה עסקתי במאמר זה. וכעת אני אצטט את עצמי (בשינוי קל מאוד בשורה הראשונה):

במסגרת התערוכה אזרחים הנפלאה שהציגה השנה במוזיאון פתח-תקווה, שאצרה נטע גל-עצמון, נטע ניסתה לעשות את הבלתי אפשרי ולמפות את שלל ההיבטים של אזרחות. מונח חמקמק ביותר שלא ברור אם הוא מסמן זכויות, ברוח אחווה, שיוויון וחירות, כמו שייכות (על שלל ביטוייה כמו למשל דגל או המנון), חופש ביטוי או זכויות אדם, או שהוא מסמן שליטה והגבלת צעדים, כמו למשל באמצעות צנזורה, מנגנוני פיקוח, פגיעה בפרטיות, חינוך לציות, שומרי סף וכד'. איזה תפקיד בדיוק ממלאים פה מוסדות השלטון, המדינה, הפרלמנט, המשטרה, בתי המשפט, ביטוח לאומי, בין שני הקטבים האלו. האם שמירה על הסדר הטוב נועדה לשרת או לפגוע באזרח. ובסופו של דבר, אלו מנגנוני מחאה עומדים לרשותו של האזרח, למשל הפגנה, מחאה, ביקורת. הדיאגרמה של נטע רחבה רחבה הרבה יותר והעבודות בתערוכה מוסיפות להן עוד רובד, עוד .data layer בהקשר זה מטלטלת במיוחד עבודת הווידיאו של כריסטינה לוקאס, La Liberté Raisonnée, מ-2009, שמנפישה את הציור המפורסם החירות מובילה את העם של דלקרואה, בהעניקה לו פרקוול וסקוול אלים ומייאש למדי, האספסוף מציורו של דלקרואה, זה שהובל על–ידי החירות, מפנה לה את עורפו ואף מבצע בה לינץ' אכזרי.

חינוך לציות.

'ציות' זה ערך בדיאגרמה של נטע. אצלה זה פועל יוצא של צנזורה, אני לא בטוחה שאני מסכימה. אני רוצה לדבר על עבודתו של גל ויינשטיין , המנון (2000)  בהקשר זה. אתם מכירים את המשחק הזה, כדורגל שולחן. ויינשטיין יצר פרפרזה מצמררת שלו, כל שורות השחקנים במשחק המקורי, אוחדו לשורה אחת בתיבת דשא ארוכה ארוכה, 5 מטר אורכה. כולם לבנים, מפורצלן, שורה אחידה, אנשים אחידים, מושחלים על ציר אחד. בצד יש ידית, אפשר לסובב את כולם בבת אחת. אסור לגעת במוצגים בתערוכה, אתם יודעים, אז לא יכולתי מן הסתם לבדוק, אם כל בובה שכזו יכולה להסתובב לבד, כמו בכדורגל שולחן המקורי, כנראה שלא. השורה הזו מאחדת ונותנת כוח, אבל היא גם מגבילה וכולאת ומצרה את הצעדים. הבעד והנגד של מה זה חברה, מה שנותנת אמנה חברתית, מה שנותנת ומה שמחייבת חברה, שמתבטא בסמליה, למשל בהמנון. הוא מאחד, מרגש ופועל על סנטימנט משותף, אבל בו בזמן כופה חשיבה מלמעלה, או לפעמים סתם נראה משהו מובן מאליו, שאפשר לצחוק עליו. למשל כמו שהמציאו בילדותי שירים מליציים על התקווה, אבל אני לא אצטט. כעת יצא חוק נגד זה. […]

והנה כאן בעבודה הזו של בת שבע, ביצוע מליצי של שיר. בערך. "בשנה הבאה" הידוע של אילן ואילנית, שיר אופטימי ואוטופי אפילו, שמילותיו מוקרנות על הקיר, עם ניקוד, כמו בערבי שירה בציבור, או כמו במחנה חינוך מחדש, שרה אותו רקדנית בגרון ניחר. היא בהחלט לא זמרת ולא רק שרה לא יפה, אלא שהיא בשלב מסוים נתלית על הפתח בקיר עליו מוקרנות המילים. בכל מיני תנוחות אקרובטיות, כולל שפגט, כשלא ברור אם היא עושה פוזות לתפארת מדינה ישראל (כלומר שואו-אוף אקסבציוניסטי ריק) או שהיא סובלת ועושה שמיניות באוויר, להתמודד עם הסמל, להתמיד בהיצמדות אליו. עד כדי כך, שהיא מעוותת אותו, לא רק לבלי הכר כמעט, אלא בעיקר למשהו לא פונקציונלי יותר ביצירת אותה תחושת הביחד שאותה הוא אמור לסמל ולה הוא אמור לתרום. אנו לא חשים בנוח.

לדידי, העבודה בה עסקינן היתה יכולה להיות חלק מאותה תערוכה, אני רואה בה כמעט את כל אינוונטר הנושאים שבהם עסקה התערוכה. הפעם, הביטוי הוא מחווה פלסטית בתנועה. לא עלילתית כמו בעבודה הווידיאו המוזכרת, אלא גופנית-תנועתית. מתוך כך, האינדיבידואל בעצם הוא אבן הבניין של העבודה הזו והעדר אינו איזה נרטיב-על לא מזוהה, למרות כמה רפרנטים תלושים (לא דבר רע) בכמה טקסטים עבריים המצוטטים פה, שאולי יכולים לרמוז על כזה, אלא פועל יוצא של הפרטים המרכיבים אותו, או הפורעים אותו. העדר נוכח כאן פיזית, כגוש אנשים צפוף או מפוזר, עם קצב, עם כיוון, עם אופן תנועה סדור זה או אחר. ובהתאם אפשר לומר שבעבודה הזו אין סולנים. גם מי שסולן לא נחווה כמשהו שמחוץ לעדר. זו עבודת אנסמבל, האחד לא שווה ללא האחר. אנסמבל שכוח הביחד שלו לא נדרש למדים, ליצירת אינדיבידואלים זהים, כמו שנעשה הרבה פעמים בריקוד, להיפך, כל אחד מהרקדנים חוגג את האינדיבידואליות החזותית שלו. אבל התנועה מתואמת. אולי זו אחת הנקודות הגאוניות של נהרין. אולי הוא פשוט מביע הכי טוב את הצייטגייסט. אולי אנחנו, מפאת הצייטגייסט, לא נדרשים למדים האלו כדי לראות עדר. גם באינסטה ובוולוגים ביו-טיוב כולם אינדיבידואליים חרופים ובסיכומו של דבר עדר.

לא ייפלא אם כן, שכאשר הנרטיב מרים קולו באופן ברור (יחסית), כאשר הקריין קורא של שירו המקברי של לוין "את ואני והמלחמה הבאה", נרטיב בהפוך על הפוך, זה לא הנרטיב ההגמוני הרי, אלא קריאת תיגר עליו, העדר, הרקדנים, הולכים לישון, על שמיכות דמויות שקים פרושים, על הקהל. תרתי משמע. הם עוברים בין השורות ונשכבים על הבדים שהונחו שם מראש במיקומים קבועים. האנשים בקהל שהפכו למיטה מאולתרת, לא בדיוק יודעים מה לעשות איתם, אישה אחת, ממולי, נצפית מלטפת את אחת הרקדניות שישנה עליה. אחרת מניחה עליה ידיים. איפה תשים את הידיים בסיטואציה כזו. המלחמה הבאה, היא נוכחת תמיד בחיינו, כשאנו מטיילים כשאנו ישנים כשאנו מחייכים, כשאנו בחדר לידה. אומר לוין. האם מדובר בריב הבא בין שני אינדיבידואלים או בריב הבא בין שתי קבוצות. הנרטיב הישראלי הוא מלחמה. כל הזמן. אני נזכרת שפעם שמעתי שהאסטרולוג של בן-גוריון יעץ לו לא הכריז על המדינה בתאריך בו היא לבסוף הוכרזה. מצב הכוכבים לא טוב. זהו מצב שמייצר מדינה במלחמה תמידית. בן-גוריון לא שעה לעצתו ואנו נותרנו עם מלחמה תמידית. זה האסנס של הנרטיב הישראלי. ממלחמה למלחמה. שלום זה רק הפוגה. "ואין אות אם חיים הם או אם יירויים" כתב אלתרמן. אני נזכרת במה שאמר המלט במונולוג הידוע:

למות: לישון –

לישון – אולי לחלום. אה, זה העוקץ!

כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה

כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו

מפקעת בת חלוף זו – זה מה שמעכב.

זה מה שמעניק גם לְשואות

חיים כה ארוכים. כי מי מוכן

לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,

את העוולות של הכובש, העלבונות

מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה

נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת

פקידים, ההשפלות שלב טהור

צריך לסבול בשקט מחסרי הערך,

כשהוא יכול – לבד – להשתחרר

מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן

לשאת צרורי-צרורות, להתנשף

ולהזיע תחת החיים המייגעים,

לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות –

הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף

נוסע לא חוזר?…

(שייקספיר, המלט, תרגום: דורי פרנס)

האם הפחד מפני המוות, מביא אותנו לסגוד למוות, לסגוד למלחמה, לסגוד לנופלים, לסגוד לחיילים, לסגוד למעשה השירות בצבא כערך עליון של הקבוצה, כמעשה חניכה של התקבלות לקבוצה. "כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה/את ואני והמלחמה הבאה" מי דופק, אולי מעקלים… לא שמישהו חושב דבר כזה למול הסמל "כשדופקים בדלת"… "וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה – המלחמה הבאה, את והתמונה." בסופו של שיר, כלומר בסופו של יום, כלומר בסופו של שיר, נוצר סמל, מיתוס, או האדרה שלו, מעצם הסגידה לו או מעצם הסאטירה עליו. "את ואני והמלחמה הבאה, שתמציא מנוחה נכונה". ואיך זה שאף אחד לא קם, לשאול, מה ששייקספיר כבר שאל לפני 400 שנה ויותר…. האם באמת ככה נמצא נחמה, תכלית… או שמלחמה פשוט מביאה סוף קיומי, ריקבון גופני, כמה מקברי לקרוא לו "מנוחה נכונה…" הנה לכם אולי נקודת ראשית, הצורך הבסיסי הזה שבשבילו חייבים להמציא איזשהו נרטיב. כל נרטיב, למשל על העולם הבא. למשל שלום. כשאני חושבת על זה… אני בכלל לא בטוחה ששלום אפשרי באופן מעשי. מה נעשה עם עצמנו כשיהיה שלום, איך נפיג את חרדת המוות הבסיסית…

איך מפיגים חרדה. הולכים בתלם. איך הולכים בתלם מהו התלם. תלם זה גם איך יושבים בתיאטרון. איך מתנהגים במטוס, איפה היציאה והכניסה. אנו יושבים מול מסך פרוביזורי. זה נראה לי מוזר, האם סידור הישיבה הזה הוקם אד-הוק. כן, בעיקרון, אולם ורדה בבניין של בת שבע במתחם סוזן דלל הוא Black Box Theater. הנה מופיע חייזר על עקבים גבוהים. האם זה מופע דראג. הוראות, דבר ידוע כמפיג חרדות, אם כי קצת מטרחן ומעיק גם כן, מוקראות בשלוש שפות, עברית, אנחנו מרגישים בבית, אנגלית, אנו מרגישים בעולם, ערבית, אנחנו נבוכים, כאילו זו לא שפה רשמית של המדינה שלנו… או שלא… מתחילים לצחקק, לנוע באי-נוחות. החייזר מחווה בידיו על הכניסות בצידי האולם. בכל שפה הוא מתנהג אחרת, הפריעה של הרוטינה לא יושבת לנו טוב עם הוראות. פעם הוא עומד, אחר כך כורע. פעם המחוות כלפי היציאה גדולות, פעם קטנות. בסוף הוא מעיף לנו את הסטירה הסופית, ומפיל את המסך. לרגע אנו מתבלבלים, האם מוצבת מולנו מראה. לא! עוד טריבונה של כיסאות מולנו עם עוד אנשים. לא סתם חילקו אותנו לשתי כניסות ואנו לתומנו חשבנו שזו חלוקה של ימין/שמאל באולם, ואני לא הבנתי למה הכיסא שלי נמצא דווקא בצד השני של האולם ולא בזה הקרוב לכניסה… זה לא חדש כל-כך השטיק הזה. כבר היה וידיאו-ארט שהציג קהל בתיאטרון במשך חצי שעה. בהצגה האורסטיאה בגשר, גם היתה מראה עולה ויורדת שהציגה את הקהל באולם, כאילו היה המקהלה היוונית, רק בלי לשיר… והיתה גם הסצנה הזו מהסרט סוד הקסם הבורגני של לואיס בוניואל, שבו חבורה שישבה לארוחה גילתה לתדהמתה שהם נמצאים על במה ושבעצם הם מוצג שצופים בו. אחר-התברר שזהו רק חלום בלהות.

ככה אנו לא רק צופים בתוואי המרכזי שביניהם וביננו – החלק השני של הקהל, הקבוצה השנייה, אולי הם האויב שלנו, מתחרים איתנו על תשומת הלב של המופיענים, על הצד שאליו הם פונים. אנו בעצם גם צופים בהם, אולי בעצמנו. הם המראה שלנו. ככה אנו רואים את הרקדנים ישנים ביננו. האם אנו אוהבים שמציבים בפנינו מראה. זה מה שתיאטרון אמור לעשות. פעם הציגו בארינה, באמפיתיאטרון, מסביב. אחר-כך הבמה הפכה לקיר רביעי בתיאטרון (מבנה שבהגדרתו הוא חצי עיגול). אחר-כך באולם. ואחר-כך גם הושיבו אותנו בחושך. אנחנו בלתי נראים, פחות חשובים ממה שעל הבמה, לומדים את הנרטיב כמו שיות (לנוצרים זה נשמע יותר טוב, להם יש רועה). אבל אנו גם לא רואים את האחרים, כלומר את עצמנו. אין לנו יכולת השפעה על הנרטיב, אנו לא שופטים בתחרות מחזאים כמו אז באתונה.

וכאן כאילו שוב חזרנו לאמפיתיאטרון. ההצגה מתרחשת במרכז. לא מסביב לאדן מרכזי, אלא על האדן המרכזי הרחב, על במה מוגבהת, רחבה מספיק כמו מסלול תצוגות אופנה, Runway. עם כניסות ויציאות בשתי הקצוות. זה גם תלם. ויש שולי התלם, שולי התלם המאוד רחבים זה אנחנו. כל העולם במה, כמו היום, ברשתות החברתיות, אנו מציגים ומציצים תדיר. אז למה לא בתיאטרון. איך מישהו לא חשב על זה קודם. לא, אי אפשר לשחוט פרה קדושה. אנו לא רגילים. המבנה החברתי הזה לא מבוסס על אותם קונוונציות. אולי כי אין פה מתווך של מסך מרצד. של הבדידות שהוא מספק, של השליטה במה שמציגים ובמה שצופים בו. נו, חזרנו לתרשים של נטע גל-עצמון מהתערוכה אזרחים. שליטה. גם הבמאי, הכוריאוגרף, המופיען – מפעיל איזשהו אמצעי שליטה, מתוכנן ומתוזמן, על הקהל. ואנו מרשים לו, כי יש תמורה, כלשהי.

אני נכנסת למצב מדיטטיבי בקטע השלישי. קטע מוזיקלי איטי של זמרת יפנית, האקו יאמאשאקי, ביוטיוב מצוין שהשיר משנת 1975. לדידי, זהו הגרעין המתומצת של היצירה הזו. התלם הוצג עם הורדת המסך, הרקדנים הוצגו בשני הקטעים הקודמים, הצייטגייסט הוצג. כעת לתכלס. בואו נחזור לימים תמימים יותר ושקטים יותר. לאט לאט נבחן את התלם הזה, את אופן ההתקדמות בו, כמו פעם כשלא היינו צריכים לרוץ. שנות ה-70 בכל מאה, כך קראתי פעם, הם הזמן הכי חדשני באותה מאה, גם בשנות ה-70 של המאה העשרים, כמה תנועות של מוזיקה התחילו אז, כמה סגנונות לבוש דרו בכפיפה אחת. מגוון הלכה למעשה גם כשזה לא הנרטיב המוצהר. הנרטיב מתווה את המיינסטרים וכנגדו מתפתחות אין ספור תרבויות נגד. כעת, המיינסטרים ספג את הכול, ספח את הכול, סיפח את הכול והוא מנסה למצב את עצמו כמגוון, לא כדי לתת מקום לכולם, ייתכן, אלא כדי לייצר עניין, רייטינג, או יותר חשוב, לייצר כסף למישהו. כסף משטח הכול למקשה אחת… אבל צריך לייצר איזשהו עניין. מלחמה. תחרות. אנו לא חיים בשלום, אנו חיים במלחמה, גם אם זו מלחמת לייקיים, עד כמה אוהבים אותי.

גם פה מתחרים, לפני ואחרי הקטע המדיטטיבי הזה. צריך שקט לפעמים כדי באמת לחשוב, להיפתר מכל רעשי הרקע, להשאיר מקום למחשבות חדשות, להתרווח. השתמשתי במילה הזו, כשכתבתי על היצירה הר אולימפוס של יאן פאבר. אבל היצירה ההיא התרווחה על פני 24 שעות. ואז באמת אפשר לקחת את הזמן ולחקור כל תנועה במשך 40 דקות. וגם אפשר להפסיד משהו על הבמה ולא להיתקף ב-FOMO. וגם אפשר להתנתק מן העולם ולעבור ל"גלקסיה" נפרדת, למצב זמן אחר. כאן אנחנו לא עוברים פזה. הפוגה קצרה, זה מה שמאפשרים לנו, וגם זה מספיק. כמה דקות שקט, שבהן אפשר לחשוב, אולי גם זה מסוכן. כי מי שחושב בעצמו, מסכן את הנרטיב. האם אתם חושבים שלכן אנו מופצצים כל הזמן במידע. האם זה אמצעי שליטה. אז אם כך מי שולט. טוב, זו כבר לא שאלה לרשימה הזו…

מתוך היצירה 2019 של להקת בת שבע (צילום: אסקף)

מתוך היצירה 2019 של להקת בת שבע (צילום: אסקף)

מתוך היצירה 2019 של להקת בת שבע (צילום: אסקף)

מתוך היצירה 2019 של להקת בת שבע (צילום: אסקף)

מתוך היצירה 2019 של להקת בת שבע (צילום: אסקף)

הנה לכם בסלו מושן, איך שאפשר ללכת בתלם. אולי זה איך שאתם הולכים בתלם. בגו זקוף, בשפיפות דעת, במאבק מתמיד (באגרופים קמוצים), בהדחקה, בהתרסה (עם הגב לכיוון הלא נכון), בקושי רב, באיטיות, בבלבול (בסיבובים), ויש את אלו שמתקשים להיכנס לתלם ומתפרעים בכניסה ויש כאלו שמתקשים להתמיד ומתפרעים באמצע. אבל נרגעים, התלם מחזיר את כולם לסורו. אנו מציגים לכם אינוונטר שבו בודדנו את הפריטים השונים ואנו מביאים אותם זה אחרי זה, כדי שתשימו לב לכל פרט, זו המראה שלכם בעצם, שלכם ושל אחרים. כל אחד לבוש אחרת. כל אחד אחר. אין בגדים אחידים כמו במופעי מחול אחרים. כל אחד פה אינדיבידואל. חלק מקבוצה וגם אדון לעצמו. מתחרה באי אלו פרטים אחרים בקבוצה. מתערה בקבוצה בכל מיני דרכים אפשריות. גוש, ריקודי שורות, חיבוק כתפיים בשבת אחים גם יחד, הליכה על עקבי ענק – כמו מדים, באחד הקטעים, שינה בצוותא, כמו באח הגדול, כמו בחדרי ילדים בקיבוץ, או בתחנה האחרונה. לפעמים גם נתלה על הקיר בשביל הקבוצה. לא ברור, אם הייאוש לא נהיה נוח או שבעצם זוהי ההגשמה המלאה של היות סמל. שהיד.

יש כאלו שהם לא חלק מהקבוצה, אלו שרצים לצד, או שיושבים בנפרד עם הגב לשורת השבט אחוזת הידיים על הכתפיים. בדיוק כמו בעבודה ההיא של ויינשטיין. במאמר שלי על יחיד וקבוצה, הראיתי שאאוטסיידרים של קבוצה אחת יכולים להרכיב קבוצה אחרת, שעליה חלים כללי קבוצה מגבשים וכופים משלהם, אולי אפילו יותר נוקשים מאלו של המקור שכנגדו הם יצאו. אין קבוצה אחת כמו שאין מיינסטרים אחד. בכל תחום בחיים, המיינסטרים הוא אחר וכל אחד יכול להשתייך למיינסטרים בתחום אחד ולתרבות שוליים מתנגדת בתחום חיים אחר. וגם כאן, נדמה לי, יש התייחסות לקבוצת שוליים שפיתחה חוקים והיסטוריה ונרטיב משלה, לצלילי שירה של פיירוז, אנא לה חביבי, נכנסים הרקדנים על עקבי הענק הדראגיסטיים שראינו על הרקדן מוסר ההוראות בהתחלה. לי זה הזכיר את ז'אנר הכוריאוגרפיה לעקבים שמתקיימת בערוצי יו-טיוב מסוימים שמשדרים כוריאוגרפיות ללהיטים מסטודיות ריקוד ידועים מלוס אנג'לס. גם שם, את עקבי הענק נועלים בנות ובנים שמבצעים בזה אחר זה, או זה לצד זה את הכוריאוגרפיה שמלמד אותם הכוריאוגרף התורן. הרקדנים האלו הופכים לסטארים, או שהם כבר סטארים, למשל מאדי זיגלר, מרקדניות קטנות ומהקליפ לשיר של סיה, שנדלייר. אבל, בעצם, זה שלב באבולוציה של הווגינג. אותם ריקודים קווירים שצמחו במועדוני דראג מעופשים בברוקלין ושזכו לחשיפה ולהנצחה בסרט התיעודי המכונן פריז בוערת משנת 1990 (הסרט כולו ביו-טיוב). אחר-כך מדונה יצרה לפי זה את השיר שלה "ווג" והשאר היסטוריה. לשם השוואה, באותה השנה, באמצעות אותה להקה, שאל נהרין, "אחד מי יודע" במופע קיר שעסק אף הוא בשאלות קיומיות, אבל דרך פריזמה ישראלית-יהודית כמעט לחלוטין עם להקת רוק חיה על הבמה (נקמת הטרקטור). "האשליה הכוח וקו דק שמפריד בין שיגעון או שפיות, הפניקה שמאחורי הצחוק ודו-קיום של עייפות ואלגנטיות" מכריז הטקסט בקולו של נהרין עצמו באותה עבודה. כמעט אותן שאלות כמו היום. ההקשר מיידי יותר, התשובות אופטימיות יותר. אולי כי אז הוא היה צעיר, בעצם זו עבודתו הראשונה החשובה שמיצבה אותו כאושיה שהוא, אולי כי אז הייאוש היה יותר נוח. וכעת הוא מנכס תת-תרבות לא כל-כך שלנו שכבר הגיעה לקונצנזוס (בסדרת הדרמה העכשווית פוזה, למשל, אם כי לא כל-כך אצלנו), ומזכיר לנו שמיקום קבוצה על הספקטרום שבין מרכז ושוליים הוא לחלוטין גם תלוי נקודה בזמן. אבל גם מראה לנו שגם אם אתה לובש מדים, עדיין בתוך הקבוצה, כמו באותם "בתים" שהוצגו בסרט פריז בוערת, אותן קבוצות, עם מנהיג/ה וחוקים בתוך קבוצת השוליים הכוללת, יש יריבויות ויש ריקודי דו-קרב. הוא שאמרתי. אנו חיים על החרב. כי איך תשקול קבוצה מול קבוצה, אדם מול אדם, אם לא בתחרות.

ויש כאן עוד תחרות, בין האמירה הריקודית דראגיסטית ופס הקול הערבי. שני עולמות שונים שדרים כאן יחדיו ושניהם, כל אחד בתורו, אמורים להטריד את הקהל בזרותו. אבל הזר, יש סכנה שהוא ייהפך לחיית המחמד של המיינסטרים, או מנוכס כקוריוז לשם קבלת תשומת לב, שיש שמכנים אותו גם נזילות מגדרית (אבל לא באמת עדיין מקבלים…), כמו במקרה התלבושות של בילי פורטר בטקסי הפרסים השנה. נהרין, יש לומר, לא נפל בפח הזה. אם כי, עדיין, אני אגיד עליהם חייזר. האם אני לא מקבלת או שהקבלה הזו מצריכה שלוש שניות של מחשבה, טרם היותה. אני חושבת שאני צריכה לחשוב שלוש שניות בעצם כי מה לדראג הזה ולמחול של להקת עלית.

הקטע השני של האקו ימאסאקי במופע, שוב מזמן חשיבה מדטטיבית, אולי תרפויתית, אולי מטרידה ותרפויתית בו זמנית, כי המוזיקה והרפטטיביות של התנועה הריקודית מרגיעות מעצם הרוטינה, אבל ההבניה והפירוק הסימטרי והאסתטי של הקבוצה, גם מעידים על כך שכל קבוצה יכולה להסתיים ולהתפרק, בטוב או ברע. פשוט לדעוך. כמו החיים. אנשים עוזבים בדרכם לתחנה האחרונה. אבל לא רק זאת, שתי נשים, אולי אדם וחוה נעות בזיגזג על הבמה. תנועה מטרידה. אנו רגילים לתנועה ישרה. עוד שניים מצטרפים ועוד שניים, אולי עוד שלושה, וזה כבר גוש שנע בזיגזג. התנועה המשונה הפכה למקובלת וכשקבוצה נעה כך כאיש אחד, היא גם פחות חדה ופחות מאיימת. אבל פתאום יש רק אחת שמצטרפת. משהו כאן חסר, כמו שורת הילדים בסרט הארורים, עם הילדה הבודדה בסוף הטור, זו שבן-זוגה המיועד לא נולד. אבל כאן, היחידה הבודדה, נטמעת בגוש, עת מצטרפים עוד זוג ועוד זוג. אולי כמו הרווקים הנטמעים בכל זאת בחברה דתית ישראלית. ואז הם נגרעים, מהאחרונים לראשונים. ובאופן מוזר למדי, הזוגות האחרונים הם לא שתי נשים ושני גברים, אלא גבר ואשה, גבר ואשה. אולי זה מרמז על כך שהציוויליזציה ידעה גם להפוך קונבנציות עתיקות של חד-מיניות, למשל החצי השני של אלפטון שיכול להיות מאותו מין או מהמין השני (אצלו בינתיים היו רק 2 מינים), לקונבנציה כפייתית של זוגיות גבר ואשה. משהו נכנס לגוש ומשתנה ופתאום אי אפשר להצביע מהיכן השינוי הזה צץ.

פס הקול של היצירה הזו הוא לא רק אילוסטרטיבי. יותר מכל, מבחינתי, הוא עמוד השדרה שבאמצעותו אני יכולה לעקוב אתר ההתרחשות, ראשי פרקים. וגם הוא בעצם סמל אחר סמל של נרטיב זה או אחר. זה מתחיל עם שיר דיכאון של משה כהן, בעבר כוכב הז'אנר שחזר בתשובה, בלהיט "משחק קלפים" משנת 1995. גם זו בעצם גניבה משיר ערבסק טורקי, שבמקרה זה לא יכולתי לעלות על המקור שלו (לרוב זה פרדי טייפור, כמו ב"לב של גבר" של עופר לוי או אורחן גינזביי, ב"טיפת מזל" של זהבה בן, או איברהים טליסטס או מוסלום גורסס, אבל אוהבים פה בארץ להגיד 'עממי טורקי' כדי להתחמק מתשלום תמלוגים). המילים, גם הם כמו יצאו מסרט ערבי, או טורקי… המצב רע, בוכה הזמר על ילדותו העשוקה, והרקדנים מענטזים את דרכם פנימה. הרי לכם אקספוזיציה. התרבות הנמוכה הגנובה או זאת ששמרנו מבית אבא בגלות, הגיעה למיינסטרים גם בעולם המחול. הגודל של התנועות משתנה בהתאם לשינוי במוסיקה, אבל לא תמיד. ואז פיצוץ עם קטע heavy metal. דווקא הרעש יוצר הבנייה אחידה יותר של התנועות הריקודיות. כאילו האיומים שמבחוץ מזרזים את היווצרות ההומוגניות של הקבוצה. שעטנז מרשים של תנועות ריקודיות ותנועות יומיומיות בכוריאוגרפיה מדויקת. האם זו השטחת המגוון של אפשרויות הכוריאוגרפיה הריקודית בחצי המאה האחרונה. עם כל הכבוד לנרטיבים שהיצירה מרפררת להם, היא קודם כל יצירה מאוד פורמליסטית שבוחנת תנועות של אדם בודד או אנשים בודדים, וממפה את פני השטח, את תוואי התקדמות במרחב שהיא גידרה לעצמה ואת התוואים שפורעים אותו. כי אם יש במה, יש גם שולי במה, גם שם אפשר ללכת. וגם לעלות על הטריבונות של הקהל. וגם לישון באמצע הקהל. באמצע היצירה. גם בהר אולימפוס לקחו הפסקות לשינה בשקי שינה על הבמה. ככה זה שיש לך את כל הזמן שבעולם ורקדנים שבכל זאת צריכים להתרוצץ 24 שעות רצוף…

"לכובע שלי שלוש פינות", שיר ילדים עברי קלאסי, למרות שגם הוא כמו "משחק קלפים" גניבה מתרבות זרה, מצטרף ל"בשנה הבאה" במצעד הבה נשחוט שירי פרות קדושות. כאן, להבדיל מ"בשנה הבאה" לא מדובר בשירת יחיד, אלא בשירת רבים, כל הקבוצה כאיש אחד, בלי אף אאוטסיידר מתפרע כמו ב"שבת אחים גם יחד". קבוצה שבויה בסמל, מישהו כתב שכשהם ישובים ככה עם ידיים על הראש הם נראים כמו חבורת שבויים מצריים. הם מדקלמים פה אחד את השיר הזה, הסמל הזה, ומלווים את עצמם בתנועות הידועות שמאיירות את השיר. כל ילד מכיר. הם גם מאמצים את המנהג הנלווה לשיר הזה, להשמיט עוד מילה ועוד מילה, תרגיל שנוצר כדי לייצר משמעת עצמית ומעקב אחר המילים ואולי גם לפתח את השמיעה. אבל המנהג הזה מתברר בסופו של יום כאילמות הולכת וגוברת של קבוצה שנשארת עם הסמלים, שבויה בהם, מבלי יכולת להוציא קול. קבוצה יכולה לשתק את קולו של היחיד. את רוח ההתנגדות. שום דבר לא חדש תחת השמש. אני נזכרת בעבודה הוותיקה באה מנוחה ליגע של עדינה בר-און. או בפני שטח מהשנה שעברה של נופר סלע, שבחנה שוב את "נלבישך שלמת בטון ומלט" במסגרת האימפרסוניפיקציה שלה של ארץ ישראל ששואלת אם אתה אוהב אותה, מגבשת קבוצה מפרטים שנקבצו באקראי לאותו ערב. עדינה אפילו לא מקבצת, היא תלויה על הקיר במיטה עדויית מצעי דגל ישראל וסונטת בעוברים ושבים. האאוט-סיידר המושלם המוכיח בשער. גם כן בין לבין שינה. האמן, שאלתי בהקשר הזה, האם תפקידו ללכת נגד המחנה כסמן אוונגרד או צורך בשינוי, או לרצות את הקהל תמורת הערכה ותהילה. כלומר, השאלה בעצם היתה, מה מניע אמן ללכת על האמת שלו בכל מחיר, גם אם יהיה מנודה או לא מובן. ובכל זאת, יש קבוצה שתריע לו על כך. אין דבר כזה נידוי מוחלט. תחשבו על זה.

ריקוד, לאורך ההיסטוריה וגם כעת, אינו רק אמצעי לחגוג את הקבוצה או את האינדיבידואליזם, הוא גם סמל של הקבוצה, סממן השתייכות, זה יכול להיות בריקודים קבוצתיים שהעבודה הזו מרפררת לחלק מהם, כמו ריקודי אטיקט בחצרות המלוכה ובסלונים, או ריקודי השורות במועדוני הקאונטרי, או אחיזת כתפיים וזו יכולה להיות דרך ביטוי אינדיבידואלית, או אמצעי בדו-קרב. אבל בכל זאת, מציינת את הקבוצה, את ההקשר, שבה לריקוד אינדיבידואלי מסוג זה או אחר יש משמעות. ובעבודה הזו מערבבים שדות שונים, שיוצרים חיבורים צורניים מעניינים למשל הצעידה בעקבי הדראג כמו הליכה על נעלי פוינט של בלט קלאסי. או זליגה של ברייקדנס, ריקוד אינדיבידואלי של קבוצה חברתית ספציפית או תרגיל בתחרות מיס פיטנס, או תיפוף על הגוף, ריקוד שהוא אמצעי מוזיקלי (ע"ע ריקודי סטפס או ריקוד שורות עממי אירי.) או רקדנים שרים ומוציאים קולות כמו קולולו… וכל זה ביצירה שמוצגת בהקשר של מחול אסתטי פרפורמטיבי של להקת מחול עלית.

ובסוף אנו חוזרים לזה שבסופו של יום אנו אולי בתיאטרון. יש לנו סיכום. פלאשים קצרים בין דקות חושך של מה שראינו פה היום. תמצית. אולי נבואת זעם על העתיד השחור הצפוי לנו, דיסטופיה. העדר רץ נתקע בקיר. 4 נותרים תלויים. זה האלו שלא הצליחו, שלא הספיקו לעצור בזמן, שרצו מהר מדי, קדימה מדי, שהקריבו את עצמם בכוונה. וריאציה על השתחוויה. להזכירכם, גם השתחוויה היא סוג של סדר שאפשר לפרוע. סוג של תחרות, מי מקבל יותר תשומת לב. אנו כבר לגמרי מבולבלים, לא יודעים בדיוק מתי זה נגמר, מרימים את הידיים למחוא כפיים, עוד לא. המשתחווים פתאום הופכים לגוש, ואז הם פוסעים משני צידי הבמה ומסתכלים בנו. לימין שור. הם יוצאים בדהירה. בסוף זה כבר ברור, הרקדנים יוצאים מהדמות שלהם ונעים כמו בני אדם רגילים. אז כעת זה הסוף. לא לפני ששני חייזרים על עקבים גבוהים מתייצבים שוב במרכז הבמה הריקה ומסמנים הוראות. אז ככה זה היה קודם בהתחלה. גם להם, האלו ממול, היה חייזר מסמן הוראות. טוב שמגלים לנו איך עבדו עלינו… ובכל זאת, עוד לא החלטתי אם נכון לי כאן קתרזיס ממרק רגיל או קתרזיס אימה, או שניהם, לסירוגין. או ביחד, בת בבד. גם הרע, הדיסטופי, יכול להיות, מסתבר, מאוד יפה.

משפטים ליח"צ:

• ממרום שנותיו, ודרך פריזמה של המגמות של השנה החולפת, 2019, כשם היצירה, חוזר נהרין לעסוק בתימה שהעסיקה אותו כבר בהתחלת הקריירה שלו ומגיש עבודה מהודקת, בשלה ובצוק העתים, או מפאת גילו, פסימית הרבה יותר.
• העיסוק הלוקלי לכאורה במצב המלחמה התמידית בישראל, כלומר העיסוק בציונות ושיברה, מתברר בעצם רק לאחר מחשבה וניתוח של בדיעבד. על פניו היצירה עוסקת בנושאים אוניברסליים כמו סדר ופריעתו. יחסים בין אינדיבידואל וקבוצה. מיינסטרים ושוליים. תרבות ותרבות נגד. והיא עושה זאת הן באמצעים צורנים-פורמליסטיים ריקודיים והן באמצעים תמטיים, כאשר הריקוד משמש כאן לא רק כאילוסטרציה, כמופע בידור, כתיאטרון, המוצג לקהל חיצוני, אלא גם בתפקידו המקורי, כמסמן השתייכות לקבוצה.
• אנסמבל הרקדנים המדויקים והמיומנים מגישים לנו חוויה מרתקת, שלמרות הפסימיות שהיא אמורה לשדר, ולמרות שפע הקטעים התזזיתיים, מתגלה כחוויה מדיטטיבית תרפויותית הודות לקטעים השקטים והאיטיים יותר שבהם היא מאפשרת לנו להתרווח בחוויה ולהרהר בה.

2019, להקת בת שבע,  אולם ורדה במתחם סוזן דלל, 13.2.20. מאת: אוהד נהרין. עיצוב תאורה: אבי (יונה) בואנו, עיצוב תלבושות: ארי נקמורה, עיצוב חלל ובמה: גדי צחור, עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית: מקסים ואראט, עיצוב סאונד: דודי בל, יועץ מוסיקלי, מאסטרינג: נדב ברנע, אסיסטנט לאוהד נהרין וארי נקמורה: אריאל כהן, הפקה: דנה כץ נעמן. רקדני הלהקה: איתי אקסלרד, בילי בארי, יעל בן-עזר, בן גרין, צ'יאקי הוריטה, אימרה ואן אופסטל, מתן כהן, שיר לוי, אוהד מזור, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, אמליה סמית', איגור פטשנצ'וק, צ'אן וונג קים, ניצן רסלר, קייל שוריך, מעיין שיינפלד.