הסאטיר בתיאטרון

ברשת המוסכמות

על ההצגה 'הנודדים' בתיאטרון גשר.

כאשר הגיבור מגלה לקראת סוף המחזה כי רומה. הרגשתי גם אני מרומה. ושוב כמו בביקורת הקודמת על מי כמוני, שתי פנים להרגשה הזו. מצד אחד, נזכרתי בהרגשה האיומה, כשגיליתי לפני אי אלו שנים, שמישהו עשה לי משהו דומה. ופה, המכה בבטן הזו שחטפתי רק הפילה את המחזה הזה שהתחיל והתפתח לא רע כשהוא קושר קצוות שונים ומנסה לפתח תודעות על נושאים גדולים כמו זיכרון, שייכות, דת, אהבה, הערצה, פרסום, הגשמה ומה שביניהם. וחופש. אם יש בכלל דבר כזה, הרי הגדר נשארת בתוכנו, מספרת הגיבורה. אבל מבחינת המחזה, הגילוי הזה שלו, לא לווה בתדהמה שתגרום לו, לאייב, לאברהם, זה שנצטווה 'לך לך' בספר בראשית, הנודד הנצחי, להעיף את המתחזה, אשתו, לכל הרוחות, אלא להתחנן שתישאר, כי מי שבוגד זה בעצם אתה, רק שאתה פינטזת על בגידה והיא ממש רימתה. זה לא אמין, למרות רגשות האשמה שפועים בנו. וכל מה שהיה קודם, גם הוא פתאום לא אמין, יש דברים, שלא כדאי לעשות להם את זה. חשבתי על הסרט שלחתי מכתב לאהובתי. קונפליקט כשמה שקורה הוא בדיוק הפוך, חשבת שאתה מתקשר עם זר וגילית שיד המקרה הערמומית הובילה שתתקשר עם אחד מקרוביך. שם זה סיפור על הקרבה וגאולה. אולי יותר מטפיזי ולא מציאותי. פה גם לא מציאותי, אבל מהסוג שלא מסוגל להחזיק מים.

ואז, כמו שעושים בהרבה מקרים שהסוף מזמן לך טוויסט עלילתי שכזה, אתה הולך אחורה ומה שנראה לך אז ככה, נראה לך כעת אחרת. ברוב המקרים, הוא נראה לך מרובד יותר. במקרה שלנו הוא נראה קלישאה יותר. כזה שאפילו בתור טלנובלה כבר לא יוצא אמין ובוודאי לא בתור מה שהוא מתיימר להיות – סיפור חניכה של כותבת אישה. הנה אפשר לשאול: הרימית וגם ירשת. אם המחזאית הצעירה רצתה להראות כמה מקרים של שחרור האישה, הנה היא נפלה לקלישאה השובינסטית הכי עתיקה בספר, האישה השטנית חסרת הרגשות. או במקרה הלא ברור עד הסוף של ההורים, האם האמא שברחה מהחסידות חזרה אליה בסופו של דבר, סלחה לבעלה. ומה עלה בגורל האחיות של הגיבור שנחטפו ממנה על-ידי החסידות. בכלל כל סיפור הבריחה שלה, מין סיפור דווקא שכזה, לקחתם לי את הילדות שלי, אני אקח לכם את הבן שלנו, בכלל לא אמין. ואחרי הסוף האומלל, הוי כמה שזה בולט. ועוד מהלכים מחזאיים שנראו בתחילה כמו צירופי מקרים מפתיעים, פתאום נפלו להם למחוזות הנו-באמת. כמו החלום על הילדים המרוטשים של סופי האישה הנבגדת לכאורה/הרמאית שבא בדיוק אחרי החלום שלו על האב המת, כלומר מה שהוא כותב על כך לג'וליה, משתף עם ג'וליה ולא איתה. אם בקריאה ראשונה זה נראה מפתיע ועמוק, בקריאה השנייה זה נראה מתעלל ומקברי ולא על הצד הטוב.

אתוודה, היה לי חשש רב לפני עלות המסך מפאת ההצהרות הגדולות שבתוכניה. "כבמאי, האתגר כאן הוא לביים שלוש הצגות, שלושה סיפורים המתחברים לאחד. כל סיפור מתקיים במישור אחר, בממד אחר: דירה של זוג אינטלקטואלים בניו-יורק של היום, עולמם של זוג מחסידות סאטמר ועולם הפנטזיה – רומן הווירטואלי שאייב, הסופר, מתחזק דרך התכתבות במיילים." הוא מכנה אותם המישור הריאליסטי, מישור הזיכרון ומישור האשליה שמוביל אות לחקור "איך עובדת פנטזיה? איך אנחנו מדמיינים דברים? בהתכתבות עם אישה במייל, איך אני מדמיין אותה? איך אני מדמיין את עצמי? האם אני רואה מקום התרחשות מסוים? במישור זה ביקשתי לחקור את האופן בו הפנטזיה נולדת , מתפתחת, איך היא נראית? איך היא נשמעת? העבודה על הנוודים הכריחה אותי לנדוד מהיומיום אל מחוזות הזיכרון, הדת והאהבה ואילצה אותי לשאול את עצמי שאלות על נושאים אלה." עד כאן דברי הבמאי אמיר י. וולף. איך באמת מתמודדים עם כל הנושאים האלו ויוצרים משהו דרמתי.

דגש על דרמתי, אני מקשה, כי אכן לעתים הרצון לומר פה משהו הוא טרחני. גילוי נאות, לא אשמת הבמאי, אשמת המחזה. קצת היה לי דז'ה וו לסרטי אריק רומר הפטפטניים להחריד. אלא ששם היו לי קלוז-אפים שהשלימו את הדיבורים ויצרו אולי מבע דרמתי מסוים. ואילו כאן ישבתי בשורה 19, מקום שהס מלהזכיר בו ניואנסים של משחק, כלומר אם אין לך משקפת. (לא בדיחה, יש דבר כזה משקפת תיאטרון.) אבל כמו בציור, כשהקומפוזיציה דפוקה, כלומר הטקסט, קשה להתעלות ובסופו של יום אנו יוצאים וחצי תאוותנו בידינו. מחזה טרחני, בימוי טרחני, משחק טרחני.

רעיון תפאורה יפה – שבילים מצטלבים – דווקא הקומפוזיציה שלהם בחלל הבמה מעניינת. ויש גם קדמת הבמה שנמוכה מהשבילים ושני חדרים אחוריים של הפנזטיה. היא בד"כ באה בצבעים בוהקים וברורים, כחול, אדום, צהוב. זה הקירות האחוריים וגם בגדי הפנטזיה. סליחה כוכבת הקולנוע ג'וליה שמחליפה חלוקים סטייל כוכבנית הוליוודית משנות הארבעים ובסוף, מופיעה באמת, לקריאה של הספר החדש, עם מכנסיים מכוערים. והרי קולנוע היא אמנות האשליה אז זה מתבקש, והם גם מתכתבים ביניהם על הצילומים של הסרטים. אבל המחזה הזה מבוסס, כפי שמוסבר ומודגם בתוכניה, על התכתבות אמיתית מאוד, בת 15 שנים, בין הסופר ג'ונתן ספרן פוייר ובין כוכבת הקולנוע נטלי פורטמן. התכתבות כה מעניינת שחלקים ממנה אף פורסמו בניו-יורק טיימס, הוא הלשין. היא התגרשה ממנו, הוא לא התחתן איתה. כמעט כמו פה. בתוכניה יש קטעים ממנה. אכן, קטעים עמוקים ומעוררי מחשבה. לא החומר הרדוד והשטחי שלפנינו – והרעיון להפוך כאן הכול לבדיחה לא מצחיקה מרדד מה שכבר הוכח כמציאות עמוקה לידי כל מה שכתבתי לעיל וגם בנוסף זלזול במי שהיו מקור השראה לדבר הזה. ע"ע הטוויסט, שהוא נמשך ונמתח כמו מסטיק עם הופעה אמיתית של כוכבת הקולנוע בערב קריאה נוסף של הסופר, שנה אחרי שהיתה, כך מסופר לנו בהקראה הקודמת. אז ניפחנו בפניכם בלון ועכשיו אנו קופצים עליו עד שיהיה ברור לכל, שכל מה שראינו עד כה הוא הפלצה…. או שלא.

המהלך המקברי, מתבטא גם בשמות הפרקים של המחזה. שמונה במספר, כולם מתחילים ב: "או, …" , או, ילדים, או שעמום, או הביקור, או, אבות ובנים, או חורבן, או אשליה. כאילו לשים קביים, חתכי אורך בשכבות המרובדות, שנבין שרובדי הסיפור אנלוגיים זה לזה. אלו שהמציאות יוצרת, ואלו שהרמאית יוצרת במכוון מדי. בסופו של יום, ועם כל החבלים שהגיבורים נוטים להחזיק בעת שהם מהלכים בשבילים, בעת שהם נודדים, יש הרגשה שיותר משהם כלואים במסלול קבוע מראש, המחזאית מתאמצת לגדר אותם בנרטיב, שידביק בכוח דברים שלא אמורים להידבק, שייצר בכוח קשרים מיסטיים שלא קיימים ושגם אם היא פורעת חלק מהם בסוף, עדיין יותר מהמרמה, מהבלבול, מהתלבטות היה או לא היה, אנו פשוט מרגישים בסיפור מאולץ. ואז… שוב הוכחנו… אמינות רבה אין כאן.

כל יתר האלמנטים, משחק, מוזיקה, תפאורה, תנועה. יש רגעים יפים, הם, כלומר אייב והפנטזיה ג'וליה, רוקדים טנגו מתואם להפליא במרחק פסיעה זה מזה. בואו נאייר את זה, נגיד שזה אמיתי ולא אמיתי בעת ובעונה אחת, קצת עם כפית, אבל יפה, מעניק הנאה אסטתית… גם אייב המנגן על הפסנתר, המפרק את הפסנתר. בגילום שלומי ברטונוב, גם מוזיקאי, שאחראי פה על המוזיקה. הבמאי הוא גיסו. בן זוגו, אריאל וולף, כך ריכלו לי, זה לא בתוכניה, אחראי על התנועה. לנה עבדה איתם גם באדיפוס.טריפטיכון. משפחתיות. וכמה שהחזקתי מהם שם, נרשמה נפילה כאן. כל האלמנטים כולם, לא שאני יכולה להעיד עליהם יותר מדי, כאמור מן השורה ה-19. כל מה שראיתי זה נמלים הולכות אנה ואנה, אפילו לא הבחנתי בכך שלאייב יש זקן (כמה טוב שהיח"צ שולחים תמונות, כדי שאדע מה הייתי צריכה לראות). חלק מהם אני רואה כפול, ככה זה שמזניחים את קניית המשקפיים לרחוק ובכל זאת, זה לא המקום שממנו צריך לכתוב ביקורת, גם אם צריך לפעמים לכתוב ביקורת ממקום זה למען כל האנשים שיושבים שם, אם לא בשביל פידבק למי שעל הבמה. אני באמת לא מבינה, היום, למה צריך בכלל יציעים, מה זה משרת כשרואים מופע תיאטרוני ממרחק כזה. בעידן סרטי היוטיוב בסלולרי, אני אתקדם מימי הטלוויזיה, המרחק התקצר כבר מכמה מטרים לכמה עשרות סנטימטרים, מה הטעם. כל שנותר לתיאטרון להציע הוא הקרבה הבשרית, הנשימות שנושמים עליך המופענים. קשר העין איתך. זה מותר התיאטרון היום. צר לי. ולכן, כל יתר האלמנטים, שלא יכולתי להתרשם מהם, תיאטרון הרי לא חוויתי כהלכתו, אלא רק טקסט, וכל האלמנטים הללו, לא בדיוק שרתו את הטקסט הזה, שם למעלה בשורה 19 ביציע. וכנראה שגם בשורות קרובות יותר, אבל אולי קשר העין פיצה. האם היה קשר עין.

האם מותר לי להכתיר את הטקסט הזה כטקסט בוסרי. גשר מעט הסתכנו הייתי אומרת והעלו מחזה שרק זה עתה עלה על בימות בעולם בכלל. כשמתרגמים מחזה מוכן, יש פריבילגיה להסתמך על חומר שיעילותו, אם אפשר לומר זאת, הוכחה. המחזאית, אנה זיגלר, זכתה להצלחה עם מחזה קודם שלה תמונה 51 (2015), שעסק ברוזלינד פרנקלין, מי שהודרה מהקרדיט על גילוי מבנה ה-DNA, (למרות שהתמונה שהובילה את החוקרים לגילוי, תמונה 51, צולמה במעבדה שלה). המחזה עלה בווסט אנד הלונדוני בכיכובה של ניקול קידמן, שאף זכתה על תפקידה זה בפרס האוויניג סטנדרד. אולי זה מה שנתן לגיטימציה לרוץ ולתרגם את המחזה החדש הזה, אולי בגלל שהוא קצת יותר בנימה יהודית מהמחזה על פרנקלין (גם היא יהודיה כשרה). האם היה מקום לכך. לא בטוח. על חוסר אמינות, גם קשר עין לא יכול לפצות.

הנודדים, דרמה ניו-יורקית עכשווית, תיאטרון גשר, הצגת ביקורת, 28.1.20. מאת: אנה זיגלר, תרגום: רועי חן, בימוי: אמיר י. וולף, תפאורה: מיכאל קרמנקו, תלבושות: יהודית אהרון, תאורה: קרן גרנק, מוזיקה: שלומי ברטונוב, עוזרת במאי: אירנה אורלוב. משתתפים: הנרי דוד, נטע שפיגלמן, שלומי ברטונוב, לנה פרייפלד, טלי אוסדצ'י.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.