מבחן סוזן דלל

על 2 תוכניות של גוטייה דאנס תיאטרון מחול שטוטגארט

ערב רפרטואר

במסגרת זה שאני לא מבקרת מחול, להלן מסקנותיי מערב הרפרטואר של תיאטרון מחול שטוטגראט. מזל שלחלק 'תיאטרון' אני קצת כן מחוברת…

שבעה קטעים נקבצו להם לערב זה, שבעה קטנים והקדמה, שלא מן המניין בפריטי התוכנייה, של המנהל האומנותי של הלהקה והכוראוגרף של הקטע בלט 102, לא בעליל קטע ארס-פואטי, שבו הוא מזכיר לנו שאתמול ההופעה נסתיימה ב-standing ovation… רמז… רמז… ואהממ… מה שנראה היום, הקטעים השונים נבחרו במיוחד כאילו שהם מרכיבים ארוחה עם כמה מנות… ואיך לפני 5 ימים הם הופיעו באולם ענק בניו-יורק אבל המנהל האמנותי של סוזן דלאל אמר שהם עוד לא מוכנים לאולם הקטן שלנו כולה 300 מקומות, ביום ה' נלך למשכן, אני מקווה ש-1800 מקומות זה מספיק. טוב ויש גם 2 יצירות של ישראלים. אני קוראת מה כתוב על היצירות בתוכנייה ולא מבינה כלום. אני ראיתי כל מיני דברים אחרים. כן ואני גם רוצה לומר שארוחת הטעימות הזו, שיש לה מנה ראשונה, ועיקרית וקינוח ומופע בסוף הארוחה, היא לא רק של סגנונות ריקוד שונים, אלא גם של ז'אנרים סוגים של מוזיקה, וגם בזה יש לי קצת ניסיון.

בגלל שאני באה מתיאטרון, אז אני אתייחס להקדמה של גוטייה כרגע דרמתי הכלול במופע. כעת עוד קטע להכניס אותנו לעניינים. ספוקן וורד פרפורמנס-דאנס עם מרילין מונרו מחזיקה שעון שסופר 60 שניות קפוארה בריבוע אור מאחור לאחור, מ-5 והלאה אנו, כך עושים איתנו חזרות מראש, צריכים לזעוק אותן בקול רם + Stop. בסוף יורד מאחור שלט applause וגם קונפטי. לא דיברו איתנו קודם על applause ממין זה או אחר. אבל זה לא נגמר כאן…. אלסנדרה קוראים לה וגם לה יש מה להגיד. כנראה שהם מדברים על תרבות צריכה וכד'… גם אפילו מזכירים את היוצר בנאום הזה… אותי יותר מעניין שזה בלט הפנינג. כלומר מיזוג ז'אנרים. רק חבל שהריקוד אילוסטרטיבי למדי. והטקסט, עוד טקסט יענו מחאתי: ראיתי, שמעתי, כבשתי, נחרתי. (האויב הכי טוב שלי, איציק גלילי).

טוב נגמר הפתיחית, כלומר האפריטיף, כעת נעבור למרק, יוהאן סבסטיאן באך. בכל רשימה של המלחינים הגדולים ביותר, הוא במקום הראשון. נראה לי שגם כאן הוא היה במקום הראשון עם קטע פה דה-דו וירטואוזי לנגן צ'לו בלבוש מוצרט (או באך) עם קשת המנגן על הצ'לו-בלרינה שלו, שהיא גם צ'לו וגם בת-זוג, אולי בכלל מדובר על מטפורה כפולה של יחס האמן לאמנותו ולאהובתו. לא שלא דיברו על זה קודם, אבל לפעמים גם האיך מחדש ומרענן ומרגש. הנה הוא מנגן רק על ידיה, על רגליה, כל מיני רעיונות יפים, אבל ההברקות הבודדות אמורות לשרת ומשרתות את הרצף הנפלא הזה. (ויונצ'לו, נאצ'ו דואטו).

טוב החלטנו להישאר. מנת מעבר לפני הדג. מוזיקת ג'אז מקפיצה (Rock My Soul In the Bosom of Abraham, סטנדרט ידוע – כאן בגרסת גוספל אנרגטית שמוכרת גם מריקוד של אלווין איילי) וזוג רקדנים בקטע שלי הזכיר יותר מכל מופע וודוויל, או פרודיה על מופעי וודוויל. עצוב שיש כאלו שלא יודעים אפילו מה זה, גם לי לא יצא להיות במשהו כזה, זה ז'אנר שפס מן העולם ושאותו אנו מכירים רק מסרטים תקופתיים או מווידיאו קליפים של מייקל ג'קסון (Say say say). ההסבר הרשמי לא קשור לכלום ממה שאני ראיתי, אבל מה זה משנה, ריקוד זו אמנות כל-כך אבסטרקטית, כמו מוזיקה, כל אחד יכול למצוא בו מה שהוא רוצה. מראה לעצמו. לא בפעם האחרונה במופע, היצירה נעה בין הדקלרטיבי לארס-פואטי, בין הרגשי לפרודי, בין האמנות למנגנון האמנותי. (אלטע זאכן, נדב צלנר).

כעת לדג העסיסי, התאורה היא הכוכבת כאן שבוראת שלושה הרקולסים שנראים ערומים ואם לא אז משורגים לתלפיות. ריקוד שהוא שיר הלל לגוף הגברי לצלילי שירי דין מרטין. אני מתה על המוזיקה במופע הזה… שלפעמים היא לא ממש מוזיקה, אבל עוד חזון למועד, זה לא בקטע הזה. עירוב של קווי אקרובטיקה מהבלט הקלאסי ותנועות מודרניות, אנו חוגגים את האמנות הזו מצומצמת לאסנס ההכרחי ביותר, משהו שאני אוכל לקרוא לו מונוכרומטי, בגלל התאורה, אבל לא רק. על הצד הטוב של המילה. חזק ומרשים. (פאקופפהפלוטו, אלחנדרו צ'רודו).

וכעת למנה העיקרית. הקטע המרשים ביותר מבחינת העומק הרגשי, עם הרבה רעיונות יפים, שהם גם תנועתיים וגם תיאטרליים. זהו קודם כל תיאטרון, אבל הוא מבוצע כמחול ואם לא היה מבוצע כמחול, האם היה צפוי כמו סיפור מסגרת ללא בשר. אולי לא, כי יש הוא ויש היא, ומי הוא ומי היא, חושך – גם הוא שחקן כאן, כמו קאט בין סצנות, לא פלא שבאמצע מוחאים כפיים, חושבים שנגמר, אבל לא… כעת היא תהיה הוא והוא יהיה היא. אחרי קטע ההתפשטות וההתעלסות המבריק, היא לובשת את בגדיו, הוא את שמלתה. לא רק מוזיקה יש כאן, גם נהמות, חייתיות, אולי שמעתי גם סופה, או שזה ביצירה אחרת. חושך, הוא לבד על הבמה, בשמלה, מחבק דמות שאינה שם… זה היה חלום… זו היתה התעללות דמוית הדייר של פולנסקי, זה מדבר על גבר ואשה, על אין ג'נדר על ג'נדר-בנדר… מכל היצירות, זו היחידה שבאמת פרטה על מיתר הרגש ולא רק על מיתרי הוואוו. (עכשיו ועכשיו, יוהן אינגר)

קינוח. דבר המנהל. שכבר דיבר בשפתנו וכעת ידבר בשפתו. אל תדאגו, זו אותה שפה, או לפחות יש תרגום לאותה שפה, יש קריין, מנחה שמסביר, הנה אינוונטר של 102 תנועות הפה-דה-דו (הם מדגימים) ואז משחק בהרכבות. הם מדגימים. בתוכניה מסבירים לי שזו פרודיה. לא מסכימה. אולי כי לא מתייחסים לתנועות האלו ברצינות הרגילה. כן מבצעים אותן ברצינות המתבקשת, זו לא פשוט לעמוד ככה על פוינט, למרות שהם מקלילים את זה, צוחקים על זה. מדהים שהצגת התנועות לפי האינדקס, אם הערות שנונות בדרגה 40 (נשחק את זה קלאסי, טוב, הם יורדים לשפגט מלא, עם קנאק, גיחי גיחי), 70 (רומיאו ויוליה) ו-100 (הרמה גדולה), יוצרת כוריאוגרפיה לא רעה, אולי אפילו טובה יותר מאלו של ההרכבות… חלק נראה לי כמו הברבורים בסוואן לייק. זה בטח בכוונה, היו על זה כל-כך הרבה פרודיות, אנחנו בפרודיה. לא מסכימה. (בלט 102, אריק גוטייה).

המתנה ארוכה. הקהל מתעצבן. המופע שאחרי הארוחה. כולם, כמעט, ביחד. טוב, הוסיפו תפאורה. וילון פרנזים מאחורה. דרכו נכנסים הרקדנים פעמים רבות, או יוצאים ופעם אפילו מרעדים את הפרנזים והם יוצרים גל מרשים. רוקדים בזוגות, שלשות, רביעיות וגם כל הקבוצה כולה במסה, עם תנועות חזרתיות. צר לי. לא הבנתי את היצירה הזו, לא מצאתי שום הגיון, שום מסר, שום ריגוש אסתטי, כלומר קצת. לא הבנתי מה מסמנים הייצוגים השונים, לא הבנתי אם זו מטפורה למצב האנושי במציאות, או אמירה על חיי הבמה, השו-ביזנס, מה שלפני הקלעים ומאחורי הקלעים. הוואוו הלך לישון באמצע. טוב, זה היה יום ארוך, מאוד התעייפתי. (זרמים, אנדוניס פוניאדקיס).

Final Verdict – מבין כל הקטעים, ברמה המשתנה, לא נמצא משהו שיגדיר לי את הלהקה הזאת, את היכולות, את הקו. אולי המבחר, המהלך, הלך על הגיוון ולא על המאפיין. נראה מה יהיה בניז'ינסקי.

ניז'ינסקי

הערב השני של בלט שטוטגרט, לא דמה בכלל לערב הפרפראות שראינו ביום ג'. כאן מדובר ביצירה מורכבת, לכאורה פיוטית, שכל ניסיון לפרש אותה לאור שמה ניז'ינסקי ולאור הביוגרפיה שעומדת מאחורי השם, נדון כמעט לכישלון ומייצר תסכול רב. אבל, אפשר להכיל את היצירה הזו, גם ללא מה שאליו היא כביכול מרפררת, ואולי גם עדיף שלא, מכיוון שכפי שראינו בעבודה פרידה בהבימה, יצירת ריקוד שתמיד אין לה אלא להתרחק מהמקור, ככל שתנסו לעשות אותה מובנת, כך בעצם תרדדו אותה לחיקוי פורמליסטי לא מוצלח של ביוגרפיה שלכשעצמה שלב אחרי שלב, גם אם היא מרתקת מבחינת קורותיה, היא ברוב המקרים לא מעניינת בהקשר של יצירה. רוב הביוגרפיות הקולנועיות נופלות בפח הזה. אז מזל שכאן אנו באמנות אבסטרקטית, שלא חייבת כלום לנושא שלה. אפילו אם הנושא שלה הוא הבלט עצמו. לא, זו לא יצירה ארס-פואטית, למרות שהיא נוגעת באחד הנושאים החשובים ביותר הנוגעים ליוצרים באשר הם, מכל תחום שהוא, הקשר בין יצירה ושיגעון. בדרך-כלל, כשתוקפים את הנושא, מראים איך השיגעון משפיע על היצירה. בעבודה זו, כביכול בבחינת המקרה הספציפי של ניז'ינסקי, מנסים לבחון איך היצירה מנבאת את השיגעון, מנסים להראות שהוא היה שם תמיד, מה שלא נכון עובדתית אולי. יצירה זה דבר מאוד מלחיץ, ואם לא תשתגע, אולי בהחלט תקרוס, כמו שהדמות קורסת באמצע היצירה ושוכבת לה על הרצפה לאורך דקות ארוכות, לאחר מטח מחיאות כפיים בלתי נגמר, שהפך מטריד מטריד, אפילו אותנו. מטרידה עוד יותר עם זאת היתה הסיטואציה שלאחריה, עת רקדנים רקדו על אותה במה בה שכבה דמות קורסת, כאילו כלום. כבר מדקות הפתיחה הכוראוגרפיה מצליחה להחדיר את המוטיב העצבני-נוירוטי לתנועות הבלט וככזאת, היא לא רק מערבת את הבלט עם הסטייט אוף מיינד של היצירה, אלא גם את הקלאסי עם המודרני מבחינה פורמליסטית.

זוהי יצירת בלט שעוסקת ביצירת בלט. כלומר באיך יוצרים בלט. אני יכולה לזהות זהות מסוימת בין התהליך שעובר, שבוחן, היוצר, מרקו גקה, והתהליך שעובר מושא היצירה שלו, ניז'ינסקי, מי שנחשב אחד מאבות הבלט של המאה ה-20, רקדן אגדי וכוראוגרף חדשן ואגדי וכרגיל, כמו רבים מהאמנים האגדתיים, חלק מהאגדתיות שלו נובעת מזה שהוא יצא מהמחזור בגיל צעיר עקב מחלת נפש, כמו סיד בארט מפינק פלויד, קאמי קלודל, או להבדיל ז'קלין דו-פרה שחלתה בניוון שרירים. כך שאתה לא יודע מה הופך אותם יותר לאגדה, האמנות שלהם או המחלה שלהם.

אלא שיצירה של מרקו גקה לא רק שלא ניסתה לעקוב אחרי הביוגרפיה של ניז'ינסקי, היא בכוח הגכיחה את הניסיון. בחלק השני של היצירה, עומד אדם ומדבר למיקרופון הניצב תמיד באמצע עומק הבמה. הבמה מעוצבת מריבוע לבן על סט שחור, רוב ההתרחשות על הריבוע הזה, רק פעם אחת הרקדנים יוצאים ממנו בשמאל. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה שם, בכל אופן זה כן היה נדרש. אז נחזור למיקרופון. עומד אדם ובקול לחלוטין לא מובן, שעוות כפי הנראה בכוונה (אני כבר מתחילה לרגע לחטוף פרנויה כשאני נזכרת במקרה אנחליקה לידל הלא מובנת שלא בכוונתה), ובו מוסרים כנראה באנגלית (המזוהה) את עיקרי הביוגרפיה של אותו ניז'ינסקי. קלטתי משהו: בלט רוס, פריז, פטרושקה, סטרוויסקי, שוויץ. לא משנה בעצם. היוצר אומר לך. אתה חושב שאתה צריך, שאני צריך, להיצמד לנושא. טוב, עשיתי את הנדרש עלי, כמי שכפאו שד, ובכוונה, כעת אני רוצה להגיד מה שמתחשק לי (כמוני). אני כבר מזדהה איתו. סבבה. בו נקפוץ למים ונהנה כעת. האם זה יקרה. אחר-כך המיקרופון ישמש לעוד כל מיני הבלחות אבסטרקטיות לא הגיוניות. משהו בגרמנית (מזוהה, אך לא לגמרי מובנת, הגרמנית שלי לא מספיק טובה, או שגם אם היתה, לא הייתי מבינה, ככה זה אצל היוצר הזה) בסוף אומרים משהו ואח"כ 1950. מבינים שזה הסוף. כן, זו השנה בה אכן ניז'ינסקי הלך לעולמו.

הרוב כאן בשחור לבן. אבל פתאום יש קטע באדום, עם רקדנים עטויי מכנסיים אדומים. לפני זה יש גם קונפטי אדום שיורד על הבמה באמצע היצירה וגם נשאר שם. למה. לא ברור. איך הם רוקדים ככה. לפני זה יש גם מישהי עם חולצה ורודה, אולי זו רומולה אשתו. בתוכנייה באינטרנט אני רואה שיש דמות כזו. חלק אני מבינה בדיעבד. אבל באולם, לא היה ברור אם זו אישה, גבר, אם זו אהובה גשמית או אולי מוזה, או אולי מורה. אני לא מתמצאת בביוגרפיה ואחרי זמן מה החלטתי שאין לי מה לנסות להקביל לפרטים אלו או אחרים בסיפור האמיתי. האיש עם המעיל זה דיאגלב, אבא שלו, הוא עצמו שאולי נהיה מורה. אולי יבוא מי שיתקן אותי ויסביר לי. האם זה באמת חשוב. לא.

היצירה בראש ובראשונה מוכתבת על-ידי המוזיקה. והיא בווליום שאינו מתפשר או נותן במה למתחרים על הבכורה. שופן. ניז'ינסקי רקד את הסולפידות שלו. אבל כאן זו לא היצירה הזו. נדמה לי. כתוב שזה הקונצ'רטו לפנסתר במי במול אופוס 10 וגם זה בפה במול אופוס 2. ויש גם דביסי, פרולוד אחרי הצהרים של פאון. זו המוזיקה של יצירה של ניז'ינסקי (לפי שיר של סטפן מלרמה). אולי יש עוד קטעים. לא ממש משנה. אבל המוזיקה קובעת את האווירה. לזה הצליחו להכניס שיגעון, אולי זה כבר היה אצל שופן, אולי זה מה שגרם לניז'ינסקי להתרחפן. לא, זה רק טריגר, מחלת נפש היא כנראה גנטית, אבל צריך טריגר, לחץ, כדי שהיא תתפרץ. האם המוזיקה הרועמת מדי מנסה לדמות את הלחץ שבו יצר ניז'ינסקי, את מה שיגרום לו להתפוצץ. משהו כזה היה גם ביצירה Dance של לוסינדה צ'יילס. שם המוזיקה תפקידה היה להחזיק אותנו בביצים, שנתרכז ביצירה ולא ננוח לרגע. Intensifying – אני לא מוצאת בעברית מילה שתכיל את כל המשמעויות של הביטוי הזה. הגברה פיזית, של עוצמת הקול וגם של הרגשות, של הלחץ, של הרגע. כאן לקחו יצירות נוגות, עדינות והגבירו אותן. חטא כפול. גם ליצירה של שופן, גם ליצירה שלפנינו. וצוותו לה תנועות עצבניות. כאילו היוצר החליט שהוא מציג לפנינו את כל הארסנל העומד לרשותו. אם אצל צ'יילדס תורידו את המוזיקה (שנכתבה במיוחד), תקבלו רקדנים ענוגים. כאן, תורידו את המוזיקה הענוגה שהפכו לבלתי נסבלת ותקבלו רקדנים נוירוטיים. אז האם באמת היה צריך לעשות את זה למוזיקה. תזכרו שבמקור, וכאן היה מקור, המוזיקה היתה ענוגה והריקוד גם. או לפחות איטי, שקט ופיוטי. יש אפילו כמה קליפים קצרים ביו-טיוב של ניז'ינסקי מבצע חלקים מאחר הצהרים של פאון.

אני משלימה פרטים מכמה קטעים שמצאתי ביו-טיוב. אני הולכת ומשתכנעת, שהיצירה הזו לא אמורה לעלות על במה כל כך גדולה, למול אולם כה גדול. התנועות קטנות, הפרטים עדינים. מרחוק (כולה הייתי שורה 11, אמצע האולם) לא מבחינים בהם. למשל, לפי התוכנייה שמצאתי באינטרנט (למה לא טרחו לציין כמה פרטים בדף שחילקו לנו בכניסה), יש כאן דמויות אבסטרקטיות, למשל האנשה של טרפסיכורה, מוזת הריקוד. בווידיאו אני רואה שיש דמות עם ציור של נבל על החולצה. זו כנראה היא, הנבל הוא האטריבוט שלה. לא שראיתי את זה מן האולם. האם זה משנה. תאמרו שכל אחד יכול לקלוט את היצירה הזו איך שהוא רוצה, איך שהיא משקפת את הנפש שלו, את ניסיון החיים שלו. אין טעם לנסות לפתור חידה שאולי השאיר היוצר. או היוצר שעליו מדבר היוצר. המוזה יכולה להיות גם מאהבת, גם אויבת, גם שדה הדוחפת לאבדון, לשיגעון, לאפיסת כוחות. לאמן יש יחסים אמביוולנטיים מאוד עם המוזה שלו. לא שראיתי או הבנתי את זה. אוי קללת אנחליקה לידל בכל זאת מבצבצת לה… היה לו משהו על הידיים. בווידיאו רואים שאלו ידוניות פרחים. לדיאגלב (יש דמות כזו), יש מעיל, אבל מצויר לו גם חצי שפם… מי רואה. ויש עוד כל מיני ניואנסים קטנים, כנראה חשובים. הדמות הראשית מרימה ומורידה על היד והנה עם כל הרמה והורידה כל ההבעה משתנה. צוחקת, בוכה, המומה. כל הפרטים הקטנים לא קיימים באולם הגדול. לכאן מתאימות יצירות שעובדות על גודל, על תצורות ענק. לא על ניואנסים של קלוז אפ. בסוף יש כורסא על הבמה, יושבת בה דמות. הכורסא לא פרופורציונלית לבמה. מתגמדת, מגמדת. מה קורה שם.

מניפות, צווארון לבן מתרפרף (זה אמור להיות פטרושקה), אנשים עם כנפיים, תנועות משק כנפיים. אביזרים נראים, אך לא מובנים, לא מבחינים דמות מדמות, סצנה מסצנה, לא תורמים. קולות מועטים. הוא צועק. הוא זה רוסריו גרה בתפקיד הראשי. גם לא מצוין בתוכנייה. האם זה אמור להיות שיגעון. למה דווקא כאן. זה לא שהובלנו אל איזה קליימקס והשפה התנועתית כבר מוצתה. פה ושם יש רעיונות יפים. הנה שני אנשים בתפקיד באר לשני רקדנים שמבצעים תרגילי חימום, משהו כמו פלייה רלווה. אבל מה הקשר בין לפני ואחרי. גם סגנונית וגם תוכנית. זה לא נראה כמו אימונים בתחילת הקריירה. ויתרתי מוקדם על הנרטיב. אני מחפשת את הגאולה בפורמליזם או בפיוטיות. הפורמליזם לא מתגבש לאמירה. הפיוטיות קורסת בפער הבלתי פתור בין המוזיקה שהוצאה מכליה והתנועה שסירבה להתגבר על גבולות הגימיק, שגם הוא נעלם לו באולם הגדול עליו במידות רבות. ודיווחו לי שמהשורות הראשונות זה היה יותר גרוע.

ישבתי לי באולם וצפיתי ביראה. משהו בכל זאת עבר, איזו תחושה של חשיבות, אולי בגלל האפקט של ריבוע לבן על שחור, אולי המוזיקה בכל החזיקה משהו. מצד שני, לא היה לי במה להיאחז. חשבתי שזה בגלל שאני לא מבינה במחול. האם אני אמורה להבין בכדי ליהנות. אני מתוסכלת. את הנרטיב, כמו רבים באולם, אני לא מבינה. התנועה חוזרת על עצמה. אולי בפעם הבאה, כעת, אני אבין. לא מבינה. זה פיוטי. לעתים. לרגעים מעטים מדי. כנראה שיש עבודות טובות יותר. קודם תעברו את המבחן של אולם סוזן דלל.

גוטייה דאנס תיאטרון מחול שטוטגרט (מנהל אמנותי: אריק גוטייה): ערב רפרטואר, 17.10.17. אולם סוזן דלל. ניז'ינסקי (כוריאוגרף מרקו גקה), האופרה הישראלית, 19.10.17.