למצוא שלווה

על היצירה 'קסטור' מאת אבשלום פולק, תיאטרון מחול אבשלום פולק.

לפניי נפרשת בועת-רז, כפי שכינה זאת נסים אלוני, ואני, שלא זרה לפיענוח בועות-רז מורכבות ביותר, נעה בכיסאי בחוסר נוחות בולט, מחכה ומצפה ותוהה: איפה קסטור. ואז אני רואה את ה-disclaimer בסוף התוכנייה: "זכות הבחירה לפרשנות, להקשרים ומשמעות השם של היצירה קסטור היא בידי הצופה ולשיקולו". האם זה אומר שכעת אני צריכה לנצור את עטי ולהידום, כי כל אחד לעצמו.

וזה מוזר כי היצירה הזו כן בוחנת קשרים, בין אנשים לאנשים, בין אנשים לחפצים, בין דינמיקות הרמוניות לדינמיקות מעוותות. אף אחד לא שם לעצמו. חוץ מצבי פישזון שמשום מה הטלפון מציק לו כל הזמן ומאיים להפריעו מחלומו, או מארוחתו, או מבועתו, והוא ניגש באי רצון ומנתק את השיחה – בין אם הוא לוקח את הזמן, הרבה זמן ובין אם הוא עושה זאת די מהר. זה החלק של התיאטרון במופע, שאולי נשען על תיאטרון האבסורד. תפקיד שחקן, כמו בחטיפה של הארמון של מוצרט. תמיד אותו שחקן אצל פולק, תמיד סיפור מסגרת, ככה אני קוראת בביקורות קודמות. כאן הוא מחליף תקליטים על פטיפון. לרוב נעימות שנשמעות כמו מיוזיקל משנות ה-40 או משהו כזה, שמתבררת כנעימה מהסרט הניצוץ של קובריק, בקטע שמראה תמונה ישנה תלויה בין כל התמונות על הקיר שבמלון, תמונה כביכול מהעבר שבה כביכול מופיע ג'ק ניקולסון, הגיבור הנטרף מההווה. האם רוצים גם כאן לערבל לנו את תחושת הזמן. יש גם בנדנאון שמתאים לווריאציות מעוותות על טנגו ארגנטינאי ועוד ריקודים סלוניים מהתקופה, נניח סווינג. יש גם מעין ריקוד טנגו בשלישיה, כמו בקטע של הליברטנגו בסרט שיעור טנגו (1997), עם סאלי פוטר שרוקדת ומביימת. אבל שם זו רביעייה. עם זאת, פה לא ברור, אם הוא רוקדים ביחד, או מניעים זה את זה, כשהם נוגעים עם הידיים ברגליים של הפרטנר. קשרים.

אז המספר שלנו הספון בביתו, בחלוקו, בארוחתו ובתקליטיו מוקף ומאוים תדיר על-ידי אותם בני תשחורת, דמויות בחליפות שחורות, עם חולצות לבנות. הם נעים בתנועות זוויתיות מעוותות, הם משתמשים בחפצים כבמסכות. משהו מאוד לא בסדר איתם. כנראה.

לכן הוא מביא לנו 2 שקים של ניילון על עגלות גלגלים ומהם יוצאים אישה ואיש בבגדי גוף בצבע גוף. הם נעים בתנועות הרמוניות עגולות מתארכות סימטריות. פעמיים שהוא עושה את זה. 2 זוגות תאומים של בן ובת. פולוקס והלנה, קסטור וקליטמסטרה. אולי. הלנה מטרויה, קליטמנסטרה אשת אגממנון, שרצחה אותו ואת קסנדרה. אני לא אוהבת אותה. אבל היא חווה השנייה, או הראשונה. האם הראשונה לא היתה לילית…

אז בסוף גם השחורים מתפשטים ונשארים בבגדי גוף בצבע גוף ומתחילים לרקוד בתנועות הרמוניות כאלו, כאילו חזרנו לגן העדן האבוד. הגיבור ניצח את השדים שחזרו להיות מלאכים והחזיר את הסדר וההרמוניה לעולם. די אנד.

זה החלק או האספקט המשעמם במופע.

אבל שלא תבינו, אם אתם לא מחפשים את קסטור המיותר, אולי תיהנו מכל מיני תרגילי ווריאציות די מבריקים על נושא משתנה. כלומר העולם המודרני שבו כל אחד אולי לעצמו, אבל אינו יכול לנוע ללא האחר. זה היה כה מעניין לעתים, שלא ברור למה בכלל צריך לחזור לגן העדן האבוד. נזכרתי במאמריי (הלא זהים) על אוטופיה ועל דיסטופיה, באנגלית בבלוג שלי iQassandra, על הסרט ברזיל, ובעברית באתר יקום תרבות, במסגרת פרויקט אוטופיות שלהם. שם הסברתי, בהתבסס על ערוץ היו-טיוב של הארכיטקטית הקנדית דמי לי, איך דווקא, ובניגוד להנחה הרווחת, העיר היא מבנה הרבה יותר יצרני ויעיל וחסכוני למגורי האנשים, מאשר הכפר או הפרבר, כי יותר אנשים משתמשים באותם משאבים. אבל פה עוד תקועים בקונספציה המיושנת, של כפר וטוב לו, עיר ורע לו. או עירום וטוב לו, בגדים ומסכות ורע לו. מי אתה באמת. אתם יכולים לקרוא את יונג בנושא. פרסונה, אינפלציה. זה קצת נאיבי לחשוב שאם מחזירים מישהו למצב בראשיתי עירום הוא יהיה טוב יותר. הוא פשוט יהיה מחוק. ללא אישיות. כולנו בעצם משתמשים במסכות. אולי זו יתרה עודפת לאמת, אבל זה כל מה שאנו מסוגלים לתפוס, או להתמודד איתו, אמר לאקאן (ולזה אני בוודאי לא אכנס כאן. תקראו על הסדר הסימבולי ועל הסדר הממשי), והכל, אליבא ד'לאקאן, תלוי תרבות, תלוי שפה. הוא מתכוון לשפת מילים לרוב. סטרוקטורליסט. כאן אין כזו, אבל עדיין יש התבססות על מסמנים מובנים לכל. שאחרת איך נתקשר. האם באמת כל אחד יכול לפרש איך שהוא רוצה, או שהתרבות מנכיחה אפריורית רק את מה שכבר סומן ורק את הבחירות המורליות ש"מותר" לעשות.

אבל קסטור, מספרים לי בתוכנייה, זו לא רק דמות מהמיתולוגיה, אלא גם השם הלטיני של חיה שבעברית קרויה בונה. חיה שפועלת בחברה מוסדרת וכך מסוגלת להרים מפעלים בנייה מרשימים (של סכרים). צא וראה, אנחנו חברת קסטורים שלפעמים בונה פרויקטים, אבל בעיקר בונה זה את זה… (האדם הוא ייצור חברתי ואין לו משמעות ללא החברה, התרבות. ע"ע לאקאן את יונג. כן, יש לו דחף להשיג את אובייקט התשוקה שלו – הממשי, האמת האבסולוטית, אם תרצו, אך משאלתו זו לעולם לא תתגשם, אולי בשיגעון, או רגע לפני המוות, יאמרו רילקה ובני דורו, שהעלו על נס, לכן, את ההתאבדות. ע"ע, ייסורי ורטר הצעיר.)

קסטור – תיאטרון מחול אבשלום פולק (צילום: יח"צ)

קסטור – תיאטרון מחול אבשלום פולק (צילום: יח"צ)

קסטור – תיאטרון מחול אבשלום פולק (צילום: יח"צ)

קסטור – תיאטרון מחול אבשלום פולק (צילום: יח"צ)

קסטור – תיאטרון מחול אבשלום פולק (צילום: יח"צ)

וכעת, אני רוצה לדבר על העבודה הזו קצת מבחינה פורמליסטית. פעם כשלמדתי בבית ספר לאמנות אבני המנוח היו לנו תרגילי קומפוזיציה בסגנון שני עיגולים, שלושה משולשים וכמה ריבועים – תבנו קומפוזיציה מעניינת. אז כאן יש חפצים אדומים כולם בתלת מימד לרוב: מוט, קוביה, דיסקה, כוסות. וסקציה שלמה של ריקודים עם החפצים האלו שיוצרים תצורות מאוד מעניינות כמו איש עומד על הראש המונח בקובייה. יש גם שלושה פרגודים, אדומים, שמשמשים בעיקר למטרות טכניות של הסתרת דמויות שיוצאות מהפריים או נכנסות אליו, אבל לפעמים הם גם מסתובבים למצב אופקי ויש להם חלק בסיפור… או אולי צריך לומר בנרטיב… יש גם סבך של שרוך שחור שהאיש הקירח בחלוק פורם מעליו, יען כי הנה הוא בדרכו להשתחרר, מסמן תרבותי מצוי.

יש כאן בחינה, אולי, של כל מה שאפשר לעשות עם חפץ זה או אחר. נניח הקובייה, היא מושב, היא אבן בניין, בגדלים שונים, היא גם ראש מרובע. שתקועים בו, ושגם עמידה על הראש לא משחררת ממנו, אולי תוקעת עוד יותר. אני מנסה לעשות פה ביקורת פורמליסטית, אבל אנו עדיין תקועים במסמנים. זה מזכיר לי עטיפות של תקליטי להקת The Residents ששנים רבות הופיעו עם חליפות white tie, ועם כיסוי ראש דמוי עין ענקית ועליה כובע צילינדר. נניח כמו על עטיפת האלבום שלהם אסקימו. וזאת כדי לשמור על אנונימיות. כאשר צופים ביצירה שמתקיימת רק בשעת תנועה, קשה להיות עד כדי כך פורמליסט, למרות שזה אפשרי, כמו שראינו במופע של לוסינדה צ'יילס, בפסטיבל ישראל לפני כמה שנים, אבל זאת, כאשר הצורה התייחסה למדיום הריקודי-תנועתי ולא למדיום אחר, כמו ציור או פיסול. שאז אנו במסגרת תיאטרון חפצים ושוב עוסקים ביחסי גומלין בין החפץ לאדם. קשה להיות פורמליסט תנועתי בהקשר כזה. אבל אני רוצה לציין את העבודה עם הכוסות, כאשר המופיענים מנסים להתוות את המרחב של מופיענית נוספת, כמו אלקטרודות שמסמנות תנועה, אולי, כאשר לא ברור, בסופו של יום, אם ברצונם באמת לתפוס אותה או לייצר קומפוזיציה מעניינת בה היא תשתלב (גם היא מחזיקה בזוג כוסות), אם היא מופעלת או מפעילה, או בהמשך שרשרת הכוסות שנעה בגלים שיצרו המופיענים, שגם ידעה להתנפץ (ניפצו אותה) ולהתפזר במרחב. והיה גם הניסיון להציג את כל התנועות שאפשר לעשות עם מקל/מוט, למשל לחתור, כמו בסירה, להתהלך בעזרתו כמו מקל הליכה, כשמתהלכים על הברכיים כמו מוגבל, למשל (עוד מסמן, קשה להסיר אותם לחלוטין). להכות את עצמך עם מקל. להכות אולי מישהו אחר. להזיז מישהו עם מקל. להניע מישהו עם מקל. ליישר מישהו עם מקל. ליישר משהו זה לא רק פורמליסטי, זו גם מטפורה. מסמן.

דיסקה אדומה היא כמו מסכה, אפשר להתחבא מאחוריה, אבל היא עדיין לא מכסה אותך לגמרי כמו קובייה ומאפשרת משחק. כן מוסתר לא מוסתר, שניים מסתתרים ביחד מאחוריה, שנינו יחד תחת מטריה אחת, רבים עליה. יש גם מעין תחרות בין מה שאפשר לעשות עם המקל ומה שאפשר לעשות עם הדיסקה. פורמליסטית ומטפורית. היא גם יכולה להתנהג כמו מראה. גם האנשים מראה זה לזה. דווקא מבחינה פורמליסטית, רואים שנוצר אולי שיתוף פעולה, תנועה מאוחדת, הדדית, כדי לייצר קומפוזציות מעניינות בין האנשים לחפצים ובינם לבין עצמם. מבחינה מטפורית, לא נבין זאת כהרמוניה בהכרח. אני נזכרת במאמר שלי על התערוכה "אזרחים", על הדיון בקבוצה הכופה משמעת סיעתית. בין המוצגים המדגימים זאת בצורה מופלאה, יצירתו של גל וינשטיין, המנון (2000), פרפרזה על צירי השחקנים בכדורגל שולחן:

כל שורות השחקנים במשחק המקורי, אוחדו לשורה אחת בתיבת דשא ארוכה ארוכה, 5 מטר אורכה. כולם לבנים, מפורצלן, שורה אחידה, אנשים אחידים, מושחלים על ציר אחד. בצד יש ידית, אפשר לסובב את כולם בבת אחת. אסור לגעת במוצגים בתערוכה, אתם יודעים, אז לא יכולתי מן הסתם לבדוק, אם כל בובה שכזו יכולה להסתובב לבד, כמו בכדורגל שולחן המקורי, כנראה שלא. השורה הזו מאחדת ונותנת כוח, אבל היא גם מגבילה וכולאת ומצרה את הצעדים. הבעד והנגד של מה זה חברה, מה שנותנת אמנה חברתית, מה שנותנת ומה שמחייבת חברה, שמתבטא בסמליה, למשל בהמנון. הוא מאחד, מרגש ופועל על סנטימנט משותף, אבל בו בזמן כופה חשיבה מלמעלה, או לפעמים סתם נראה משהו מובן מאליו, שאפשר לצחוק עליו.

גם כאן, יש דיון בדינמיקה של קבוצה, אבל יותר בפרטים מול פרטים מאשר בכוח של קבוצה. אולי חוץ מבקטע הקטן עם הכוסות, אבל הוא די מנותק מדיון שיכול היה להתפתח כאן. אבל בכל זאת, האדם המעוות חסר יכולת התנועה, או ההחלטה, מופעל לרוב באמצעות פרוקסי של חפץ על-ידי אדם אחר.  בעבודה הזו, זה נתפס על-ידי היוצרים כדבר לא תקין, מוזיקה מבשרת רעות מלווה קטעים כאלו. את קטעי ה"עירום" וההרמוניה מצווה ציוץ ציפורים, צרצור צרצרים, צווחת ינשוף ובייבי טוק. אח, הימים היפים…

אולי זו פרשנות אישית שלי, אבל נדמה לי שקטע אחד מרפרפר לקטע Good Morning מהסרט Singin' in the Rain (1952), שבו ג'ין קלי, דבי ריינולס ודונלד או'קונור, מייצרים קטע הרמוני של ידיים כשהם עוטים מעילי הגשם. כאן ההרמוניה הזו לא יכולה להתקיים. הכול מעוות בחברה המודרנית היצרנית והבניינית שמציגים לפנינו. בתמונה יפה שבה רואים שלושה זוגות ידיים שרועות על הפרגוד האדום האופקי עם ראשים שמוטים, האנשים חסרי פנים, טובעים, מותשים, אינם, רק ידיהם כאן להעיד עליהם, שהיו כאן, שעודם כאן, או אולי שעברו לעולם שכולו טוב. רק בטבע, הבראשיתי, המיתולוגי אולי, יגידו כאן, תיתכן הרמוניה, ייתכנו חיים. או שבעצם בסופה של היצירה הזו מצאנו את השלווה בסוף הדרך. כמו ששמעתי פעם באופרה של מוצרט: So wird Ruh' im Tode sein!‎

קסטור, תיאטרון מחול אבשלום פולק. 15.4.24. אולם רקאנטי, מוזיאון תל אביב. כוריאורגפיה, במה, תלבושות, מוסיקה ותאורה: אבשלום פולק; ניהול חזרות ושותפה ליצירה: מיכל אלמוגי שלמון; רקדנים ושותפים ליצירה: צבי פישזון, מץ ואן רוסום, רבקה לאופר, דורון לבנון, אורן רביב, פטריק דה האן, שירה ארבל, יונין קים.