על "הספר מסוויליה" באופרה הישראלית
אם ההפקה הנוכחית מספרת את סיפורה של שחרורה של רוזינה מאקווריום הזכוכית בו היא מצויה - אזי ההפקה הזו היא כישלון. וכל כך למה? מכיוון שכאשר הבמאית מקבילה בין העולם שבחוץ – שהוא פסאודו ריאליסטי, לבין העולם הפנטסטי שעל הבמה – היינו מצפים שבסופו של יום, רוזינה תעבור לעולם הריאליסטי ולא שתושבי העולם הריאליסטי ישאבו לתוככי הפנטזיה, שהרי אז רוזינה לא תשתחרר לעולם ואם היא כבר לא כלואה בקרון, אז היא עדיין כלואה בעולם הפנטזיה. מעבר לכך, הבימוי הזה ממחיש לצערי את הגישה המיזוגנית של שחרור רק בתנאי של נישואין, גישה שהיתה שלטת בספרי המוסר של המאה ה-17, ואולי קשורה היסטורית לקומדיה דל-ארטה, אך בהחלט לא מקובלת בעולם של המאה ה-21.
בסופו של יום, האפקט הוא של תפסת מרובה לא תפסת. החלק הראשון שבו הדמויות כולם נמצאות בימינו אנו הוא לדעתי המוצלח והאפקטיבי ביותר בהפקה. ברגע שפיגרו נוטש את הג'ינס ונכנס למדי הדל-ארטה הוא הופך מדמות הערס איתה אנו יכולים להזדהות למין בובה לא מעניינת. מניקין. ובהתאם הוא גם תלוי על חוטים באחת הסצנות. לאחר שהיה בשר ודם כביכול בהתחלה, ברגע שהפך לבובה כל השנינות והחתרנות שלו נחנקה במדים המטופשים. האפקט הזה נגרר גם ליחס שלנו אל כל הדמויות האחרות ובמיוחד אל רוזינה והרוזן שנראים אף הם כבובות נחמדות. יוצאים מן הכלל הם שני הזקנים – הטיפש והרשע – שעדיין עוברים כדמויות דל'ארטה, אולי כי טיפוסים מוקצנים שכמוהן יכולים להתקיים רק בעולם האחר.
לדעתי היה הרבה יותר מעניין אם במקום הצרמוניה הקרנבלית סטייל המאה ה-18 שנבחרו לסיום כל אחת מהמערכות, היה מעבר הדרגתי של הדמויות מהתיאטרון – לדמויות של עולם אמיתי. הבחירה בסצנת מרובת משתתפים עם שלל תלבושות מקושקשות יצרו עם זאת קורלצייה ויזואלית לצרמוניה הווקאלית שנאלצנו לסבול. רוסיני כתב את סיומי המערכות בקרשנדו. המערכה הראשונה מסתיימת בסצנה ארוכה של 20 דקות שתחילתה מריבה בשישה קולות, אמצעה בקיפאון וסופה בסקסטט עם מקהלה. מספיק בלגן מבחינה מוזיקלית. אין טעם להוסיף עוד מבחינת העיצוב. למען הטעם הטוב, יש למתן את הבלגן, ולו רק בשביל לתת למוזיקה לעבור. אולי בשל כך בחר רוסיני לשמור בקפידה על אחדות הזמן וכשהיא נשברת במעט בסצנת הסערה, הוא מדגיש זאת במפורש. אבל הבימאית החליטה לנתץ את אחדות הזמן לגזרים וזו התוצאה. (24/11/14)
