כמעט 3 כדורי גלידה

על האופרה "ריגולטו" באופרה הישראלית, 2014.

ספרנו. 8 פעמים שהפקה זו של ריגולטו עולה באופרה הישראלית. זו הפעם החמישית שהיא עולה באולם המשכן לאמנויות הבמה, לאחר שהוצגה אך לפני שנתיים. בנוסף היא גם הועלתה בפארק הירקון במסגרת 'אופרה בפארק' לפני שנתיים וגם ב-2006 ולפני שבועיים היא עלתה גם בפארק ראשון לציון במסגרת פסטיבל האביב ה-15. אז נכון שריגולטו היא ממתק אופראי נפלא, שכיף לראות שוב ושוב, אבל למה לתת לקהל את אותה מנה שוב ושוב – כבר 8 פעמים? למה לחזור שוב ושוב לאותה הפקה ולא לפנק את הקהל בהפקה חדשה ובפרשנות עדכנית. ההפקה שלפנינו, עליה כתבתי בפירוט רב לפני שנתיים, כבר מריחה לא טוב מרוב שהיא עבשה ולא רלוונטית. צופים רבים התלוננו על כך בהפסקה. מזל שהמוסיקה הנפלאה של ורדי קוסמת לקהל על אף ההפקה הבעייתית. לפחות מבחינת הצוות המבצע ידענו רגעי נחת.

יש לציין שהאופרה הזאת לא נכללה ברפרטואר של עונה זאת בתחילה והיא הוספה כנראה מעין filler לכמה הצגות לפני הטררם של פסטיבל המצדה החודש ולכמה הצגות בחודש הבא עם סיום הטררם, כדי למלא את הקופה. ואכן מבחינת המוזיקה והביצוע, יש לאופרה הישראלית קלף מנצח עם קבלות, שהרי רוב הזמרים כבר הופיעו בהפקה הקודמת לפני שנתיים, אז למה לא להשתמש בו שוב ושוב, עדיין יש מי שלא ראו את ריגולטו… ובמילא הקהל בא בשביל המוזיקה, שכן לאור ההפקות הבעייתיות שהועלו כאן לאחרונה, זה בטח לא מה שמושך את הקהל… וכבר העידו בפניי צופים כי עזבו בהפסקה בהפקה הקודמת והבעייתית של לה בוהם, עליה כתבתי כאן.

בכלל, ראוי שבאופרה הישראלית ייקחו את עצמם בידיים מבחינת ההפקות. וסליחה, זה לא עניין של תקציב. הפקה נמדדת בקונספט שלה ולא בכמות הכסף שנשפכת עליה. אפשר לבחור בהפקות עם קונספט מעניין וחדשני שיתאימו לתקציב של האופרה. לפעמים בגלל חוסר תקציב נוצרות העבודות הטובות ביותר.

ראוי לציון הבמאי המחדש של ההפקה, גדי שכטר, שהוא גם מנהל הצגה בכיר באופרה, שהוציא מהחומרים שאיתם היה עליו לעבוד (התפאורה והתלבושות וכל מה שהן מייצגות), עבודה מגובשת ועדינה, שעזבה את הפאן הפרובוקטיבי של ההפקה מלפני שנתיים (במאית מחדשת: יוליה פבזנר) והתמקדה בעבודת העמדה ובימוי שחקנים אפקטיבית יותר. מהתוספות שלו אהבתי במיוחד את בימוי סוף המערכה השנייה, כאשר בעת הוצאתו להורג של מונטרונה בגזרת הספק שולחן ספק מסלול דוגמנות שמשמאל, ג'ילדה מתעטפת בווילון האדום שנפרס מימין, שמסמן הן את דם מונטרונה שריגולטו מבטיח לנקום באותה הזדמנות, ומכאן את פחדה של ג'ילדה ממעמד הרצח, והן את העתיד לבוא, מותה שלה.

לצערי הרב, עם זאת, נצפו כמה נפילות. למשל, לא ברור לי למה בחר שכטר להעמיד מחדש את המקהלה בסצנת Zitti Zitti: בהפקה הקודמת, כפי שרואים בצילום שפרסם את האופרה בעבר, כל אנשי המקהלה יצאו מהווילון מצד שמאל, כשהם יוצרים מסה של אנשים במסכות, אפקט ויזואלי מרשים שתרם לדרמתיות של הסצנה. בהפקה זו, אנשי המקהלה פוזרו במרווחים שווים לאורך כל הווילון המתעקל על הבמה כמו גם לאורך הווילון השמאלי. ההעמדה הלכה לאיבוד וגם השירה הלכה לאיבוד. שירה מפוזרת ללא כיוון ואין בכלל מה לדבר על הספורצנדו (פורטה פתאומי וירידה מהירה לפיאנו) הכל-כך מפורסמים של הקטע. ביצוע טוב של הקטע, אפשר לשמוע כאן. בכלל, חייבים להבין שבאופרה יש סימביוזה בין ההעמדה והשירה. אני מתארת לעצמי שהדבר קיים גם אצל המבצעים, אבל הוא בוודאי קיים באופן פסיכולוגי אצל הצופים, שמשליכים את בעיות ההעמדה, או נפלאות ההעמדה, על התרשמותם מהשירה. ועל כך גם דיברתי רבות בביקורות, ובמיוחד בביקורת על נשף מסכות, כאן.

מבחינת המבצעים, הנכס העיקרי של ההפקה הוא לדעתי הבריטון המקסיקני קרלוס אלמגוור בתפקיד ריגולטו. אלמגוור מביא איתו ביצוע קולי נהדר ומשחק מרגש, אם כי לא רווי ניואנסים והיה כדאי להדגיש יותר את הניגודיות או את ההתפתחות בין הליצן העוקצני והאב הדאגן. במיוחד ראוי לציון הביצוע של צמד האריות La rà, la rà, la rà, la rà ו-Cortigiani, vil razza dannata (חצרנים, גזע ארור) מהמערכה השנייה, כשהוא מתחיל בתור ליצן דואג שמעמיד פנים שלא אכפת לו (ולא כפי שמציגים זאת לרוב, כאדם מיואש), ולאט לאט נפתח ומעמיד את החצרנים על טעותם כי מדובר בבתו ולא בפילגש שלו שאותה הם חטפו. בסופה של הסצנה הוא כבר בבירור מיואש מדאגה ומציג בבירור את שאט הנפש שלו מהחצרנים שרימו אותו וגרמו לו לשתף איתם פעולה ולאחוז בסולם שבאמצעותו חטפו את יקירתו, תוך שהם מספרים לו כי הם הולכים לחטוף את הרוזנת צ'יפרנו. אלמגוור זכה לקריאות בראוו בסוף הקטע, שבהחלט היו מגיעות לו.

בסרט ריגולטו ממנטואה משנת 2010, שצולם, הוקלט ושודר בלייב, במשך יומיים במיקום האותנטי של ארמון הדוכס ממנטואה, תוך הקפדה על הסרטת הסצנות בשעת היום המתאימה, לוהק לתפקיד ריגולטו הטנור המפורסם פלסידו דומינגו. דומינגו אינו בריטון כנדרש מהליברית וגם ימי השיא שלו מאחוריו. הביצוע הקולי לכן אינו הדבר בו הוא מצטיין כאן (לא שהייתם מתנגדים לראות אותו בתל-אביב בתפקיד זה…), אלא שהבמאי מרקו בלוקיו, התעקש על דומינגו בשל מה שהוא מסוגל להביא לתפקיד מבחינת ההבעה. ללמדכם, שמאוד קשה למצוא מבצע לריגולטו, שגם יפגין יכולות קוליות טובות וגם יפליא לשחק את הדמות הכל-כך מורכבת הזאת. עוד על הסרט אפשר לקרוא כאן (באנגלית) והוא ניתן לצפייה ביוטיוב.

את הסופרן הישראלית הילה בג'יו אני לא אוהבת, ובהפקה הקודמת לא אהבתי את הביצוע שלה לג'ילדה, למרות התלהבות הקהל. כעת היא היתה הרבה יותר טובה, אם כי עדיין לא ג'ילדה אידיאלית בעיניי. בג'יו היא זמרת טכנוקרטית ולכן אם מדובר בקטעי קולורטורה מסובכים, היו סמוכים ובטוחים שהיא תבצע אותם לעילא ולעילא ואף תוסיף קולורטורות אד ליביטום (תוספות של הסולן) לרוב. הבעיה שלה היא בגוון הקולי הדק והמתכתי שלה ובכישורי המשחק הבינוניים. בהפקה של דון פסקואלה השנה, הבמאי הוסיף קטעי ספלסטיק לרוב כדי לפצות על המשחק הבעייתי, אבל כאן, הבמאי כנראה החליט לקחת את העניינים בידיים והוציא מבג'יו משחק הרבה יותר טוב. כמו בהפקה הקודמת לפני שנתיים, בחלק הראשון היא היתה פחות טובה מאשר בחלק השני. שינויי העמדה תרמו למשחק מגובש יותר וגם בג'יו הטיבה לשחק בגווני קולה והוציאה מעצמה גווני קול חמים הרבה יותר ורגישים מאוד – עדינים מתי שצריך וחזקים מתי שצריך. סצנת הסיום היתה מרגשת עד דמעות עם עבודה מושלמת של בג'יו ואלמגוור, עדינה, רגישה ואפקטיבית. גם ההגשה של האריה Tutte le feste al tempio מהמערכה השניה היתה מרשימה למדי ותרם לה הבימוי האפקטיבי של שכטר. הביצוע של האריה המובילה של התפקיד Caro nome היה עדיין בעייתי מבחינתי – טכני מדי ולא מרגש, ההעמדה המטופשת על גג הוויטרינה, למרות השיפורים הקלים בבימוי, לא תרמה. כבר דיברנו על הקטנת הבמה בהקשר של ההפקה הקודמת, לה בוהם. אין טעם להעמיד סולנית בביצוע אריה כל-כך מרכזית באופרה במקום דחוס ואח"כ גם להושיב אותה, כאשר רואים בקושי את הראש שלה. ואם זה לא מספיק אז בסוף האריה, לצלילי הטרמולו האחרון, התחילו גם לסגור את הווילון ולהסתיר אותה…. לא טוב. שוב, העמדה גרועה משפיעה על השירה….

ביצוע הדואט È il sol dell'anima (האהבה היא קרן השמש של הנשמה) עם הטנור הדרום אפריקאי, גיבן נקוסי, בתפקיד הדוכס, לא היה מי יודע מה, יותר מדי טכנוקרטי ופחות מדי רגש. הבימוי של הדואט כאשר שני האוהבים יושבים על מפתן ביתה של ג'ילדה לא תרם, שוב שטיק שמקטין את הבמה סתם ללא צורך. לצערי, בהפקה זו בחרו בגרסת הדואט נטולת הקדנצ'ה הארוכה והמדהימה שכתב ורדי (ראו הפרטיטורה כאן – עמ' 87). בהפקות רבות בוחרים לא לבצע אותה, אולי כדי להימנע מבעיות בקטע קשה במיוחד זה, למשל בהפקת המטרופוליטן של ריגולטו משנת 2013 עם דיאנה דאמרו (לצערי הסרט הוסר מיוטיוב היום) או בהפקה עם אינווה מולה ומרסלו אלוורז מ-2002, כאן. דוגמה לביצוע מקסים מקסים של הדואט נמצאת בסרט ריגולטו ממנטואה (הנזכר לעיל) עם ויטוריו גריגולו כדוכס וג'וליה נוביקובה כג'ילדה, כאן (הקדנצה בגרסתה הארוכה מתחילה ב-4:18). דרך אגב, המנצח בהפקת ריגולטו ממנטואה, הוא מיודענו זובין מהטה.

לטנור גיבן נקוסי גוון קול מבריק ו"איטלקי", אך הוא עדיין לא משופשף מספיק. נקוסי, שהיה אומן אורח באופרה סטודיו כאן בתל-אביב לפני מספר שנים ומופיע לאחרונה רבות באופרה הישראלית, למשל בהפקה לפני חודשיים של סיפורי הופמן, עדיין צריך להבשיל מבחינה ההגשה הקולית וההבעה הרגשית. גוון הקול היפה שלו אולי מאפשר לו לשיר את La donna è mobile באופן מרשים, אך זה לא מספיק לעיצוב הדמות במלואה. בעיות אינטונציה ניכרו בחלקים מסוימים, בעוד שהמשחק שלו היה לעתים כשל נער מתבגר ומתלהב ולא של דון ז'ואן ותיק ובעל ניסיון בכיבושים.

מכאן לתפקידים המשניים. אהבתי את הבס-בריטון הישראלי ולדימיר בראון בתפקיד ספרפוצ'ליה, הרוצח השכיר. בראון הטיב להביע את האופי הקודר של הדמות בגווני בס עמוקים וחודרים. המשחק שלו היה קצת נוקשה, אבל עדיין בגדר הסביר. לעומתו, ולמרות ציפיותיי, המצו-סופרן הישראלית נעמה גולדמן איכזבה. גולדמן הטיבה לשחק את הדמות הפתיינית בסצנות עם הדוכס, אך מבחינה קולית היא נעלמה. הדבר צרם במיוחד בקוורטט של המערכה השלישית, Bella figlia dell'amore שבה אלמגוור ובאג'יו נשמעו ואילו נקוסי ובעיקר גולדמן נטמעו לחלוטין. גם ביתר הסצנות היא לא הפגינה נוכחות קולית בולטת. חבל.

הבריטון הישראלי נח בריגר הגיש מונטרונה נוגע ללב ותודה לשכטר שאפשר לו לתת מה שהוא יכול. בתפקיד הקטן של הרוזנת צ'פרנו, ניצן יוגב, שיחקה יפה את האישה הבוגדנית, המשתפת פעולה עם הרוזן (מה שלא קרה עם שירי הרשקוביץ לפני שנתיים, שסתם חלפה לה על הבמה כאילו כלום). הטנור גיא מנהיים, והבריטונים עודד רייך וסורין סימילאן היו טובים כבורסה, מרולו והרוזן צ'פרנו, בהתאמה.

המקהלה בריגולטו היא מקהלה של גברים בלבד. בשתי המערכות הראשונות הם על הבמה ואילו בשלישית, בהפקה זו, הם ביצעו את תפקידם מפיר התזמורת. למקהלה חלק חשוב בהעמדות ומבחינה זו הם היו מרשימים למדי. מבחינה קולית, התאכזבתי. חסרים היו לי הדגשים המיוחדים שכתב להם ורדי. בחלק מהמקומות הם אפילו נעלמו להם מפאת התזמורת. חבל. דווקא לאופרה זו נכתבו קטעי מקהלה מרשימים. מן הראוי שיקפידו לבצעם כראוי.

על התזמורת הסימפונית, ראשון לציון ניצח המנצח הצעיר דניאל כהן. הניצוח לא היה אחיד ולמרות שהתזמורת הגישה לנו רגעים דרמתיים עזים מחד ורגעים ליריים מאידך כמתבקש, ניכרו גם בעיות בלאנס. ועדיין התזמורת היא אחת מנקודות החוזק של ההפקה.

לסיכום: יש לכם מצית? יופי! קדימה צעד למחסן התפאורות…. אני יוצאת מכאן בבקשה להנהלת האופרה, אנא הציתו את התפאורה של ההפקה הזו. די, כמה פעמים אפשר לחזור על אותו שטיק ישן ובלה? הייתי אומרת שתתרמו אותה לאיזה תיאטרון בפריפריה כדי שיוכלו להעלות את האופרה שם, אבל אז יש סיכוי שהיא תחזור לעוד פעם לאופרה, ואז כבר באמת נקבל 3 כדורי גלידה. וזה כבר ממש ממש מוגזם.

ואם מעלים הפקה כל-כך שחוקה, הייתי מצפה שהיא כבר תבוצע על גבול המושלם. ולמרבה הפלא לא כך הוא. אז הבימוי המחדש אמנם היה הרבה יותר טוב מזה של לפני שנתיים, אבל כל הקפדנות והרגישות של גדי שכטר לא יכולים להעלים את החטא הקדמון של הקונספט המיושן והלא-רלוונטי יותר של ההפקה הזו. גם המבצעים כבר היו פה ובכל זאת, זה לא תמיד היה יותר טוב, או טוב כמו אז. גם אם באופרה הישראלית בוחרים לחזור על אותה הפקה בפעם המי יודע כמה, ראוי שיקדישו מספיק זמן לחזרות, כדי שהמבצעים יהיו במיטבם.

ריגולטו באופרה הישראלית, חזרה גנרלית 20.5.2014. מלחין: ג'וזפה ורדי; ליברית: פרנצ'סקו מריה פיאווה על-פי המלך משתעשע מאת ויקטור הוגו. מנצח: דניאל כהן; במאי: דייויד פאונטני; במאי מחדש: גדי שכטר; תפאורה: סטפנוס לזרידיס; משתתפים: קרלוס אלמגוור (ריגולטו), הילה בג'יו (ג'ילדה), גיבן נקוסי (הדוכס ממנטואה), נעמה גולדמן (מדלנה), ולדימיר בראון (ספרפוצ'ילה), נח בריגר (מונטרונה), ניצן יוגב (הרוזנת צ'פרנו), גיא מנהיים (בורסה), עודד רייך (מרולו), סורין סמיליאן (צ'פרנו), מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.

– פרטיטורה מלאה של האופרה (קול ופסנתר)