יותר מדי בלגן

על האופרה "הספר מסוויליה" באופרה הישראלית.

יצאנו למסע במרחב ובזמן, כל הדרך מסוויליה של המאה ה-18, לעיירת חוף בימינו אנו וחזרה למאה ה-18. ומה שנראה בתחילה מבטיח, הלך והסתבך, הסתבך והלך, עד לצרמוניה מיותרת מוזיקלית ובעיקר ויזואלית. הנה, חשבנו לתומינו בהתחלה, סוף סוף הפקה בלי עודף פרשנות ושפע אלמנטים מיותרים. סט אחד, תנועה סבירה על הבמה, פרשנות לא מבריקה במיוחד, אך סבירה ומבדרת.

אבל כנראה שהבמאית קתרינה טלבאך, חשבה שהיא צריכה לחקות את אפקט הקרשנדו האהוב כ"כ על רוסיני והלכה והגבירה את עוצמת ההברקות עד לסוף הקשקשני שהטביע את כל מה שנשאר מהאופרה בבליל עמוס וטרחני, ששאב את כל תשומת הלב והקשב לכל המקומות הלא נכונים. וריבון העולמים, למה להכניס בחורה בביקיני שתתרחץ במקלחת על חוף הים בדיוק בקטע הכי חשוב האופרה? אולי הבמאית החליטה מראש שמה שקורה על הבמה לא כל-כך משנה ובמקום לעקוב אחרי העלילה, מוטב להתבדר עם בחורה עירומה. ואם לא תבינו אח"כ מה הולך שם – לא נורא, זה במילא לא חשוב. כמה חבל… כמה חבל…

***

הספר מסוויליה (ויש כאלה שכותבים הספר מסביליה אבל כאן אכתוב כמו שכתבו בתוכניה) היא אופרה בופה, עלילתה קלושה למדיי ונשענת על קונוונציות הקומדיה דל'ארטה. חומר מאתגר היא לא ולכן מי שניגש לעצב הפקה של האופרה הזאת, לא יכול להתבסס על קונפליקטים פנים-אופראיים. אין כאן כאלה. באופרה זו לכשעצמה, אם לא נתייחס לשני החלקים הבאים של הטרילוגיה, הדמויות שטוחות וסטריאוטיפיות ואם נורינה מדון פסקואלה (דונצטי), שיודעת כמה טריקים על רמאויות באהבה, היא דמות מורכבת שיכולה להיות תמימה אך גם מכשפה (טוב… היא כבר אלמנה), הרי שהצעירה התמימה והבתולה רוזינה מהספר מסוויליה, רק מאיימת שהיא יכולה להתנהג כנחש עם מי שמשחק בה. בפועל, התמרון שלה לא חורג מגבולות המותר בקומדיה דל'ארטה, ומוגבל למעשי קונדס קטנים כלפי האפוטרופוס שלה. מצד שני, למרות שהיא מוחזקת בבידוד כמו גילדה בריגולטו של ורדי, ומפותה גם היא על-ידי אציל המתחפש לסטודנט עני, שבחלק השני של הטרילוגיה, נישואי פיגרו, יהיה פלרטטן בדיוק כמו הדוכס של גילדה, אין בה שום מחשבה יתרה על מהות האהבה והאפשרות של בגידה לא מעוררת בה משבר נפשי קשה. אמנם היא כועסת על לינדור, בהאמינה שהוא מנסה לפתותה בשירות הרוזן (הוא עצמו), אך במקום להישבר, היא מסכמה מייד להינשא לברתולו, מי שהציג בפניה את ההאשמה הזו. וכשהיא פוגשת לבסוף את לינדור, הקונפליקט נפתר ברגע, כאשר היא לומדת שמדובר באותו אדם, במין מהלך דאוס אקס מכינה של העלילה.

מה עושים אם כך? בהפקה זו, בחרה הבימאית להקביל את הסיפור לימינו אנו. להקביל ולא להעביר. ואת שני המישורים הנדרשים להקבלה שכזאת, היא יצרה באמצעות בימוי של מחזה בתוך מחזה, למרות שבאופרה זו לא קיים כזה דבר, להבדיל למשל מהאופרה הליצנים של ליאונקוואלו, אליה עוד נשוב בהמשך. את העלילה היא העבירה מסוויליה, שאינה עיר-חוף, לעיירת חוף תיירותית כלשהי בת ימינו או בכל מקרה, במאה העשרים. אנו, הצופים נמצאים בים. מולנו חוף צר ומזח מאחוריו. מאחורי המזח רחוב ולאחריו שורת בתי-קומות. בקדמת הבמה, מימין מצויה סירה גדולה ובמרכז הבמה – צדף. עוד מעט תראו מי ייצא ממנו. הירח זורח מעל.

לצלילי הפתיחה לאופרה, המסך נפתח אך עדיין מכסה את קצות הבמה. מישהו זז בסירה, לאורך הבמה מטיילת דמות עם דובי, מהסירה יוצאים 2 תרמילאים שנמו שם, הם מתלבשים, עוטים את תרמיליהם והולכים לדרכם. משמאל מופיע נזיר בגלימה חומה עם ברדס וחגורת חבל, מוליך אתון. מימין צצה שורת נזירות שמתהלכות בקצב ריקודי, נעצרות, נתקעות אחת בשנייה, חוזרות לצד השני ומסתודדות בצד הבמה. שני רוכבים אופניים חוצים את הבמה מכיוונים מנוגדים. רוכב קורקינט עטוי קסדה חוצה את הבמה מימין לשמאל. משמאל מופיעים תיירים עם מזוודות כבדות, האחד יושב וממתין עם המזוודות והשני עם מפה בידו שואל דמות אחרת איך להגיע למחוז חפצו. משמאל נכנסת לאיטה מכונית אדומה עם גג פתוח. מימין נכנס טרקטור ירוק. הנהגים רבים מי ייתן למי לעבור, המכונית האדומה נסוגה לאחור. הטרקטור ממשיך להתקדם לאורך הבמה ואנו רואים שהוא נושא מכולת ענק – או קרון. רוכב האופניים מביט בהם. הנזירות נכנסות שוב. מסתודדות ויוצאות. הקרון עוצר במרכז הבמה. נהג הטרקטור מפרק את החיבור לקרון ויוצא מהבמה עם הטרקטור. הנזיר עם האתון שוב מופיע. קרשנו לסיום הפתיחה. המסך נפתח לגמרי.

הפתיחה נשמעה לכם מוכרת? טוב, אתם לא דוגמה, אתם בטח מכירים את הספר מסוויליה בעל-פה, אבל לצופים בפרימיירה העולמית, היא גם נשמעה מוכרת. וזאת משום שרוסיני בכלל לא טרח לכתוב פתיחה מיוחדת לאופרה, אלא מחזר חלקים מהפתיחות של 2 אופרות אחרות שלו: אאורליאנו בפלמירה (שהועלתה לראשונה ב- 1813) ואליזבתה, מלכת אנגליה (שהועלתה לראשונה ב-1815, רק חצי שנה לפני הפרימיירה של הספר מסוויליה), שתיהן נמנות על ז'אנר האופרה סריה (רצינית) דווקא, להבדיל מהספר מסוויליה הקומית, ולכן הפתיחה אינה כוללת אף לא מוטיב אחד מהמוסיקה של הספר מסוויליה עצמה. בעולם האופרה של תחילת המאה ה-19, מלחיני האופרה נדרשו להפיק אופרות בקצב מסחרר ולכן רבים מיחזרו את עצמם. רוסיני, ב-20 השנה שהקדיש להלחנת אופרות, לפני שפרש בגיל 40, כתב בממוצע 2 אופרות בשנה ולעיתים גם ארבע בשנה. לוח הזמנים הצפוף שלו התחייבו המלחינים בחוזים שלהם, היווה כנראה גורם לחץ לאמרגנים, יותר מאשר למלחינים. בתוכניה מובא קטע משעשע מאת רוסיני עצמו, המספר שבכמה הזדמנויות, האמרגנים נעלו אותו בחדר ולא אפשרו לו לצאת עד שיסיים את כתיבת התווים ויעבירם למעתיקי התווים האמורים לייצר העתקים לחברי התזמורת ולזמרים, כי היה חשש שלא יסיים את מעשה ההלחנה עד הפרימיירה.

אם כך, הפתיחה בעלת הגוון הקליל והנון-שלנטי של הספר מסוויליה, בכלל לא נועדה לאופרה הקומית. אך הדבר התחבר בכל זאת, מכיוון שרוסיני, ברוח המאה ה-18, התייחס למוזיקה כחלק נפרד מהטקסט, שלא אמור להתייחס לאירועים בודדים, או למילים מסוימות בטקסט, אלא להביע רק את המאפיינים הכלליים של התמונה. באופרה היתולית זו וגם באופרה הרציניות שרוסיני מיחזר בפתיחה שלה, הדגש היה על סגנון מקושט, עטיר מליסמות וקולורטורות (פיוריטורה) וירטואוזיות, שיותר מאשר הוא מביע את המתרחש על הבמה, הוא מציג את הקול היפה של זמרים, כמיטב מסורת הבל-קנטו (=שירה יפה).

***ר ק ע***

כאשר אומרים "פיגרו", כל אחד ייזכר בשני דברים: באריה "פי-גארו, פי-גארו, פי-גא-רו", מתוך הספר מסוויליה של רוסיני ובאופרה נישואי פיגארו של מוצרט. וחלק גם יחשבו שהאריה המפורסמת לקוחה מתוך האופרה של מוצרט…. אז כדי לשים סוף לבלבול – קצת רקע.

כאמור האופרה הספר מסוויליה היא חלק מטרילוגיה, או ליתר דיוק, היא מבוססת על החלק הראשון בטרילוגיית המחזות הקומיים שכתב המחזאי הצרפתי פייר-אוגוסטין קרון דה-בומרשה, או בקיצור פייר בומרשה (1732-1799). המחזה הראשון, הספר מסוויליה, נכתב ב-1773 והועלה לראשונה ב-1775. השני, נישואי פיגארו, נכתב ב-1778 והועלה לראשונה ב-1784. כתיבתו של החלק השלישי, האם האשמה, הושלמה ב-1791 והוא הועלה לראשונה ב-1792. הדחיות המשתמעות לא היו בשל אילוצים טכניים בלבד. המחזות המרדניים לתקופתם, הסטירה על האצולה בנישואי פיגארו, שם המשרתים נאורים מאדוניהם, והעיסוק באשה אצילה נשואה שיולדת, שומו שמיים, בן מחוץ לנישואין, בהאם האשמה, נתקלו באין סוף התנגדויות של הצנזור ואף של המלך לואי ה-16 עצמו, שאסר להעלות את נישואי פיגרו במשך כשלוש שנים, למרות תחינותיה של אשתו, מארי-אנטואנט ואחרים. יש כאלו הרואים במחזות אינדקציה לשינוי שחל במוסכמות החברתיות לפני, במהלך ואחרי המהפכה הצרפתית (1789).

הדמויות של הרוזן אלמויוה, של פיגרו ושל רוזין/הרוזנת אלמויוה חוזרות בכל 3 המחזות. הרוזן המאוהב בהספר מסוויליה הופך לפלרטטן לא קטן בנישואי פיגארו, שם הוא מחזר במרץ אחרי המשרתת סוזן, כלתו של פיגרו. הרוזנת המקורננת הופכת כאן לדמות מדוכאת וזנוחה, המתאווה לתשומת לב של בעלה, שלמרות שאינו מתעניין בה, עדיין מקנא בכל פעם שנדמה לו שמישהו מחזר אחריה. במחזה האחרון, האם האשמה היא מוצאת ניחומים בזרועות המשרת כרובין, מי שהיה נער חסר ביטחון בנישואי פיגרו ושאל את הרוזנת וסוזנה על מהות האהבה והפך לעלם חמודות במחזה האחרון. רצה הגורל ונולד להם בן, אשר בסופו של דבר יתחתן עם הבת הבלתי-חוקית של הרוזן, מבלי שהשניים ידעו מי הוריהם האמתיים. אם המחזה הראשון היה בעיקרו קומדיית מצבים, הרי ממחזה למחזה הדמויות השתכללו וכן גם מורכבות העלילה והמסרים החברתיים.

מוצרט הלחין את החלק השני בטרילוגיה, נישואי פיגרו, כבר ב-1786, שנתיים בלבד אחרי שהמחזה הועלה לראשונה, ללברית של לורנצו דה-פונטה, שזכה להאריך חיים ולראות גם את הספר מסוויליה, האופרה שהלחין ג'ואקינו רוסיני, על-פי החלק הראשון של הטרילוגיה, לליברית של צ'זרה סטרביני, 30 שנה לאחר מכן. בתוכנייה כללו גם את הערותיו של דה-פונטה לאופרה של רוסיני, שאמנם משבח את רוסיני על המנגינות המתוקות והמענגות ועל הקלות הבלתי רגילה שחווים הזמרים בעת הביצוע, מה שעובר לקהל, אך מתלונן על החזרות הרבות ביצירותיו של רוסיני, והוא בטוח, שהכול נובע בשל קמצנותם של האמרגנים, שלא השקיעו בליברטיסטים מוכשרים. ההוכחה לכך, לדידו, היא הספר מסוויליה, שבה התרגום המעולה של הליברטיסט אפשר לרוסיני חשיבה מוסיקלית עם רגישות לדקויות. דרך-אגב, הידעתם שבצעירותו רוסיני היה זמר כה טוב שאף רצו לסרסו ולהופכו לזמר קסטרטי? כנראה שלא בכדי הוא ידע כיצד לכתוב לזמרים.

אלא שרוסיני לא היה הראשון להלחין את הספר מסוויליה. קדמו לו ג'ובני פאזיילו, שיצירתו בוצעה לראשונה בסנקט פטרסבורג ב-1782, ניקולס איזוארד ב-1796, אלכסנדר ריינאגל וסמואל ארנולד ב-1794 ופרנצ'סקו מורלאקי ב-1815. הפרימיירה של הספר מסוויליה מאת רוסיני, בתיאטרו ארגנטינה ברומא ב-20 בפברואר 1816, לוותה בהפרעות רבות מצד מעריציו של פאזיילו, שכעסו על רוסיני על שהעז להלחין שוב את הספר מסוויליה. האופרה של פאזיילו, שעד אז היתה פופולרית מאוד, נשכחה מאז, כמו יתר העבודות שנמנו להלן. האופרה כרובינו מאת מסנה (1905), מבוססת באופן רופף על החלק השלישי בטרילוגיה, האם האשמה. נעשו מספר ניסיונות להלחין אופרה לפי מחזה זה במאה העשרים ולאחרונה אפילו ב-2010, אך אף אחת מהאופרות לא זכתה להכרה לה זכו אופרות שנכתבו לפי שני החלקים הראשונים בטרילוגיה.

***

כאמור הספר מסוויליה הוא הנדבך הראשון בטרילוגיה, שרצה הגורל, שמלבד זה שהוא מתעד פרטים רבים מהאוטוביוגרפיה הפרטית של מחברו בומרשה, הוא גם מתעד את השינויים ההיסטוריים הכבירים שהתרחשו במקביל לכתיבתו, את השינויים בקונוונציות החברתיות ואת ביטולם של המעמדות. אבל, בתור הנדבך הראשון, הוא בראש ובראשונה פונה לעבר ולמה שהיה קודם וזאת לא רק מבחינת הלך הרוח החברתי, אלא גם מבחינת הקונוונציות התיאטרוניות. ככזה, ניתן לראות בו מחזה קומדיה דל'ארטה פר-אקסלנס. הדבר ניכר במיוחד באפיון הדמויות ממש לפי הדמויות הקנוניות של הקומדיה דל-ארטה. כך פיגרו מבוסס על בריגלה הנבל (ואולי יש מי שרואה בו את סקפינו, אחת מהווריאציות שלו); דר' ברטולו, האפוטרופוס של רוזינה, מבוסס על דמות איל דוטורה, מאהב מזדקן ופטפטן; דון בזיליו, מבוסס על דמותו של פנטלונה הרשע ואוהב הממון, שבעד בצע כסף משנה צד, וכאן הרשעות שלו באה לידי ביטוי בארית הדיבה המפורסמת שלו; רוזינה והרוזן אלמויוה מבוססים על דמויות המאוהבים, האנמורטה והאנמורטו, שלינדורו, השם שבו מציג עצמו הרוזן בפני רוזינה, הוא אחד מהשמות הקבועים שלו; ולסיום, ברטה, המשרתת בבית ברטולו – מבוססת על דמותה של קלומבינה, המשרתת התככנית והחכמה מכולם. בנוסף, בהתאם לקונוונציות הקומדיה דל-ארטה, דמויות האנמורטי הם הילדים, או בני החסות, של איל דוטורה ושל פנטלונה, ולראייה – הרוזן מתחזה לבן חסותו של דון בזיליו, כשהוא מופיע בתור מורה למוזיקה מחליף. בנוסף, כאשר הרוזן מתחזה לחייל שיכור, גם כן במטרה להיכנס לבית הדוקטור, הוא שוב מבוסס על דמות אחרת ממאגר הדמויות של הקומדיה דל'ארטה – דמות החייל – איל קפיטנו. זאת ועוד, בהספר מסוויליה, דר' ברתולו ודון בזיליו הם חברים, כמובן עד שמדובר במתן שוחד…, ולא בכדי – שהרי איל דוטורה ופנטלונה הם האלטר-אגו אחד של השני.

***ספוילר: מערכה I – תמונה 1***

בסיומה של הפתיחה לאופרה יוצאת דמות ממתחת לקרון, זורקת סיגריה על הקרקע ומועכת אותה. זהו פיורלו, משרתו של הרוזן אלמויוה שמארגן קבוצת נגנים שילוו את אדונו כאשר ישיר סרנדה מתחת לחלונה של אהובת ליבו רוזינה, אחריה הוא עוקב ממדריד לסוויליה (בטקסט, אנו עדיין בסוויליה). מופיע הרוזן מימין בחליפה, הנגנים מנגנים ברעש והוא פונה למנצח.

המערכה הראשונה של האופרה מורכבת ברובה מאריות יציאה – אריות המציגות את הדמויות השונות. ראשונה היא אריית היציאה של הרוזן, הסרנדה שהוא שר לרוזינה – Ecco, ridente in cielo (שם, צוחק בשמיים), אריה עמוסת קישוטים לפי חוקי הז'אנר. בסיומה של האריה, הנגנים יושבים על מדרגות המזח, ופיורלו מחלק להם כסף. הם שמחים מאוד על התשלום הנדיב ומודים לו בקולי קולות. בשל המוהמה נדלקים אורות בבתים מאחור. מישהי בהריון יוצאת בכתונת לילה מאחד הבתים להתלונן, אך הם מתעלמים ממנה. בסוף כולם יוצאים מהבמה.

מישהו מתחיל לשיר מהצדף שבמרכז הבמה וזורק בגדים החוצה. יוצא פיגרו בג'ינס כחולים קרועים ובטריקו אפורה ומחזיק בידו תחתונים וחזיה אדומים של אישה. כעת הוא עוזר לאישה לצאת אחריו מהצדף, מנשק אותה, נותן לה את הבגדים ומשלח אותה. מצד שמאל, על המזח יוצאת רמפה עם 4 כיסאות מספרה, 4 לקוחות ושלושה עוזרים עם מכשירי פן וגם מכונת יבוש שיער עתיקה. כעת הוא שר את אריית היציאה המפורסמת שלו (ראו לעיל) – Largo al factotum della città (פנו דרך לכלובויניק של העיר) – ששיאה בקריאה פי-גא-רו… פיגרו מתנהג כערס מצוי, הוא גס, הוא מעכס בריקוד דמוי קומביה, הוא עולה לטפל בלקוחה הרביעית וקצת מתמזמז איתה. בסופה של האריה הוא לובש מעיל דמוי מעיל עור ומתיישב מימין לצד המזח במעין בית קפה, כאשר מלצרים שיוצאים מפתח הבית מימין, מביאים שולחנות, כסאות ושמשיות צהובות. הבוקר עלה, יום העסקים מתחיל. גם מפתח הבית משמאל, בעלי העסקים מוציאים מרכולתם.

הרוזן חוזר ולהפתעתו הוא פוגש בפיגרו משרתו משכבר. הוא מהסה את פיגרו כאשר זה מתחיל להתייחס אליו כאציל ואומר לו שכאן לא יודעים מיהו ויש לו סיבות לכך. הוא הגיע לכאן ממדריד לאחר שראה באל פרדו מישהי יפה, בת של רופא זקן שעבר לאחרונה לכאן. הוא עזב את ביתו ונסע אחריהם וכעת יום ולילה הוא ממתין מתחת למרפסת. פיגרו הכולבויניק מודיע לו שהוא מבצע עבודות רבות בבית הדוקטור ובעצם… הוא מנהל את הבית. הוא מגלה לרוזן שברתולו אינו אביה, אלא רק אפוטרופסה של הנערה. אלא שכעת סיבוך. ברתולו יוצא מפתח הקרון משמאל וממלמל לעצמו שעליו להינשא לרוזינה כבר היום. באותה הזדמנות פיגרו מספר לרוזן מיהו דון בזיליו, אותו מזכיר הרופא. מידע זה ישמש אותו בהמשך.

הרוזן נלחץ, עליו לפעול מהר. פיגרו מציע לו לשיר לרוזינה שיר ולספר לה מה הוא מרגיש, כעת כשהזקן יצא. הרוזן שר לרוזינה את האריה Se il mio nome saper voi bramate (אם תרצי לדעת את שמי), בה הוא מציג עצמו כלינדורו, שרוצה לשאתה לאישה ושחושב עליה כל הזמן, כשהוא עומד על שולחן של בית הקפה, אותו מקרב פיגרו לקרון. הוא אף עולה על קורת הקרון. פתאום החלון של רוזינה נפתח (כחלק מהעלילה המקורית), אך רואים רק וילון תחרה ומבעדו מבצבצות ידיים. היא אומרת לו להמשיך לשיר. פיגרו מזיז את השולחן ומקרבו לחלון. הרוזן נעמד שוב על השולחן וממשיך לשיר והם מושיטים ידיים זה לזה ואף נוגעים קלות יד ביד, לקול צחוקים בקהל. היא פותחת את הווילון, הוא שוב עולה על הקרון, רוזינה עונה לו, אך מפסיקה באמצע המילה ובורחת והמשרתת מגיעה וסוגרת את החלון. פיגרו מסביר, שכנראה מישהו נכנס לחדר.

אנשי העיר מסתובבים ברחוב, יושבים על החוף ועל הרמפה משמאל. הרוזן מיואש מבקש את עזרתו של פיגרו. הוא חייב להיכנס לבית ברתולו עוד היום. פיגרו מהסס, אך כאשר הרוזן מבטיח לו שכר מכובד על עזרתו, הוא מסביר לו את תוכניתו בדואט All'idea di quel metallo (למחשבה על פיסת מתכת זו). הם מתיישבים בבית הקפה. פיגרו מציע לרוזן להגיע לבית בדמות חייל, שהרי בני העיר חייבים להלין את החיילים. היום בדיוק מגיע לעיר גדוד חיילים, הרוזן מתוודה שהוא מכיר את המפקד ופיגרו ממשיך, עליו להיות חייל שיכור, כי האפטרופוס יחשוד פחות באדם תחת השפעת אלכוהול. כאשר הוא שואל אותו היכן חנותו – יוצאת שוב הרמפה של המספרה ופיגרו מתיישב בכיסא הקדמי עם הגה בידו, כאילו נוסע במכונית ומחליף הילוכים, בעוד העוזרים יושבים מאחוריו עם מכשירי הפן. הוא מסביר, "במספר חמש עשרה, משמאל, ארבע מדרגות, חזית לבנה וחמש פאות בחלון" העוזר במספרה רוקד, הרוזן מתיישב על אחד הכיסאות והעוזרים מעניקים לו טיפולי מניקור ופדיקור. בסוף הסצנה, הרמפה יוצאת עם פיגרו והרוזן.

סיכום ביניים: עד כה אנו נמצאים בימינו אנו. למעט הבלחה קצרה של דר' ברתולו שיוצא מהקרון בבגדי דמות קומדיה דל ארטה. אך מכאן ואילך היכונו למהפך – אנו הולכים ונכנסים לעולם הפנטזיה. לצערינו כבר לא נצא ממנו בהפקה זו. אה כן – ומי שנהג במכונית האדומה בפתיחה – זהו הרוזן.

***ספוילר: מערכה I – תמונה 2***

אנו עוברים כעת לסצנה השנייה במערכה הראשונה. לצלילי הפתיחה של האריה של רוזינה, נפתח כעת קיר הקרון ויורד למטה, והופך לבמה עם פנסים בקצהה. באחורי הבמה מסך שעליו מצויר וילון מפואר באדום ובצהוב. הקהל מתיישב לפני הבמה וממתין להתרחשות. רוזינה בכתונת לילה מחזיקה כרית מציצה מהווילון ומתחילה לשיר את הקווטינה המפורסמת שלה Una voce poco fa (קול לפני זמן קצר הדהד בליבי). זוהי אריית היציאה של רוזינה ובה, למרות השם, אנו לומדים יותר על הדמות מאשר על רגשותיה ללינדורו – היא מתוקה, צייתנית, אך מי שישחק איתה – היא תתנהג איתו כנחש. עם התקדמות האריה, רוזינה עוזבת את הכרית, פותחת לרווחה את מסך הווילון ומבעדו מתגלה עוד סדרת מסכים שעליהם מצויר פנים של בית בצהוב ובחום. במסך הקדמי שלושה פתחים, מכוסים בווילונות. היא מוציא אל מרכז הבמה פודיום כתיבה ומשחקת עם דובי שעל הכסא מאחור. במעבר המוזיקלי לחלק השני, היא מנסה להתקרב לקהל, אך נתקלת במעין קיר זכוכית, המומחש באמצעות פנטומימה. היא כועסת על שאין היא יכולה לעבור ופונה לכתוב מכתב על פודיום הכתיבה. היא בטוחה שתצליח להשיג את מבוקשה. בסופה של האריה היא מפרקת כרית לבנה וזורקת נוצות באוויר ומבעד הפתח האמצעי מופיעה ברטה הזועמת. (תוכלו לראות את הארייה של רוזינה בבימוי זה, כפי שבוצע על-ידי המצו-סופרן המפורסמת ג'ויס די-דונטו באופרה הגרמנית בברלין באוקטובר 2010).

כעת נכנס פיגרו בבגדי קומדיה דל-ארטה. רוזינה מתלוננת על כך שאין טעם ביופיה וברוחה הנלבבת אם היא סגורה בבית – היא מנסה לעבור את קיר הזכוכית, גם פיגרו מנסה, אך הוא מצליח לעבור אותו, כלומר מנסה לעשות את הפנטומימה ונופל אפיים ארצה… פיגרו אומר שיש לו משהו לומר לה אך עוזב כאשר מגיע דר' ברתולו. היא אומרת שפיגרו איש נחמד, ברתולו קורא לו מפגע ונבל. הוא שואל אותה אם ראתה אותו והיא ברצותה להקניטו, אומרת שהיא נהנית לדבר עם פיגרו.

היא עוזבת וכעת מגיע דון בזיליו, לבוש בתלבושת מסורתית של פנטלונה, עם בגדים אדומים וגלימה שחורה, זקן תיש וגם כובע שחור אופייני עם שוליים מגוגלים פנימה, שיוצרים כובע מאורך ומוזר. בזיליו יושב על כסא וברתולו לידו על שרפרף. לפני הבמה על חוף הים יושבים ילדים והורים ועוד אנשים מצטרפים אליהם. פיגרו מתחת לקרון – מאזין לדבריהם. ברתולו אומר לו שהוא חייב לשאת את רוזינה עוד היום. בזיליו מגלה לו שיש שמועה שהרוזן אלמויוה בעיר. ברתולו נחרד –המאהב הסודי של רוזינה? בזיליו מציע לברתולו להוציא את דיבתו של הרוזן לרעה בקרב אנשי העיר ובכך להיפתר מהצרה. ברתולו מהסס. כעת בזיליו שר את אריית הדיבה שלו La calunnia è un venticello (דיבה היא משב רוח קטן), בה הוא מסביר את מנגנון הפעולה של הדיבה. בדיוק כמו האפקט האהוב על רוסיני, הוא מתחילה במשב רוח קליל, כ-sottovoce – כלחישה ומתגברת ומתגברת כ-crescendo (כל המונחים מטקסט האריה עצמה), עד שהיא רועמת כתותחים, כרעידת אדמה, כמערבולת אוויר. והאדם שדיבתו מוצאת, מופל ושוקע ובמזל טוב, גם רוצה למות. ואם לא הבנתם את הטקסט, הבימאית טרחה לאייר לכם אותו, כאשר מהסירה מימין, יוצאת דמות דמויית הרוזן, שנופלת כל פעם לקול שאגת התופים בשיאי האריה ולבסוף, רצה מן הסירה כשחבל תלייה לצווארה. העמוד במזח השמאלי, נראה לרגע כעמוד תליה.

הם יוצאים ונכנס פיגרו. הוא ששמע הכול, לועג לברתולו על רצונו להתחתן עם צעירה. כעת הוא מנסה להניע על העניינים. נכנסת רוזינה שכעת לבושה בבגדי דמות קומדיה דל-ארטה. הוא מודיע לה שבקרוב יאכלו עוגת חתונה, או כפי שתרגם ישראל אובל "מחר נאכל בגן אירועים", בהתכוונו לחתונה אותה זומם הדוקטור. היא שואלת אותו אם לפני זמן קצר דיבר עם אדם צעיר ליד חלונה. פיגרו טוען שדיבר עם בן-דודו, סטודנט עני שבא לכאן לסיים את לימודיו ולחפש את אושרו. אך יש לו בעיה, הוא מת מאהבה. בשיחה מבדרת, בה היא חוקרת אותו והוא מהתל בה, נחשף הידוע משכבר – הצעיר מאוהב בה, ברוזינה. כעת שרים פיגרו ורוזינה את הדואט Dunque io son…tu non m'inganni? (אז אני האחת… אינך מהתל בי?) הוא מפציר בה לכתוב כמה מילים ללינדור. בהתחלה היא משימה פנים כמתביישת וכחסרת ביטחון, אך לבסוף מוציאה את המכתב שכבר כתבה מהמחשוף ומוסרת לפיגרו. כבר כתוב, אומר פיגרו. היא פרופסור לתחבולות…

הוא יוצא ונכנס ברתולו החשדן שנוכחותו של פיגרו לא מוצאת חן בעיניו. הוא מתחקר אותה על הדיו שעל אצבעה ועל כך שכעת יש רק 5 דפים על השולחן וקודם היו 6 וגם על כך שפתאום הנוצה מחודדת. לכל שאלה יש לה תשובה מפגרת והוא מתרגז. כעת הוא שר את האריה A un dottor della mia sorte (לדוקטור במעמדי) – בה הוא אומר לה שהוא לא מאמין לה ושעליה למצוא תירוצים יותר טובים. הבימוי של האריה הזו נלקח מתוך הקומדיה דל ארטה – ברתולו משכיב את רוזינה על ברכיו ומרביץ לה מכות בטוסיק על כל תירוץ שהוא מונה. בתחילה מעל החצאית ואח"כ הוא גם מפשיל את החצאית ומפליק על התחתונים הארוכים. והיא מזיזה ידיים ורגליים. ובסוף הוא מפיל אותה על הרצפה. הרעיון מובן. אך הביצוע חלש – מנותק מההקשר וההומור הפיזי הזה – לא מספיק חזק כדי שהוא יעבוד כאן.

על החוף מתווספים אנשים, חלקם מתיישבים על כיסאות נוח. ברתולו אומר שהיא תשלם והם יוצאים. נכנסת ברתה. רוזינה חוזרת ושוב נתקלת בקיר הזכוכית. ברתולו ממשיך את האריה שלו בפטפוט מהיר מחוץ לקרון. ברתה סוגרת את הווילון. קהל נוסף נאסף בחוץ.

כעת מופיע הרוזן בתור חייל שיכור. הוא מחפש כביכול את הדוקטור אך מעוות את שמו: דר' בלורדו, ברטלודו ואף שברטולו מתקן אותו, הוא קורא לו דר' ברברו, כולם שמות שמרמזים לכינויי גנאי. בתגובה מגנה אותו הדוקטור: "פרצוף מיקרוב", "קרציה" ו"לך לעזאזלדו", כדברי התרגום ההיתולי של ישראל אובל. הרוזן מחבק אותו בתור קולגה וטוען שהוא הווטרינר של הגדוד ומציג בפניו את צו הלינה, אותו זייף למענו פיגרו. רוזינה נכנסת והחייל מודיע לה שהוא לינדור מתחת לאפו של הדוקטור שטוען שיש לו פטור מהלנת חיילים. הרוזן מצליח להגניב לה פתק. כעת כל אחד מהם מושך את הרוזן לצד אחר – רוזינה רוצה שיישאר והדוקטור רוצה שילך. הוא מציג לו פטור מהלנת חיילים, אך הרוזן קורע את הפטור. פיגרו גם הוא מופיע וכל הסצנה הופכת לאדרלמוסיה אחת גדולה, עם שמיטת כסאות וזחילות על הרצפה בחיפוש אחרי פתק אהבה שמתגלה כרשימת כביסה אותה מקריאים בעברית (טוב היא לא חלק מהליברית): "כביסה…. 7 זוגות תחתונים, ממחטות, 2 חוטיני… מצנפת שינה." עם הצטרפותם של בזיליו וברטה פוצח האנסמבל ברצצטיב מהיר ב-6 קולות, האנדרלמוסיה הולכת וגוברת. פיגרו מזהיר שמרוב צעקות חצי עיר התאספה בחוץ, אבל הרוזן-החייל והדוקטור ממשיכים להתקוטט זה חמוש בחרב והשני במטאטא. האור נמצא על בימת הקרון בלבד. באה משטרה. חלק מהאנשים על החוף עוזבים. השוטרים הרבים מאגפים את הקרון וכל הנמצאים מרימים ידיים. מפקד המשטרה נופל כשהוא מבין את מי בא לעצור והולך לשבת חפוי ראש על הצדף במרכז הבמה.

כולם קופאים. כעת שרים את הפינלה של המערכה – הסקסטט Fredda ed immobile, comme una statua (קר ודומם, כמו פסל), כאשר בתחילה רק רוזינה נעה ולאט לאט כל האחרים נכנסים גם הם. המערכה מסתיימת בשירה של כולם כאשר החיילים עומדים מאחור מרימים ומורידים את רוביהם ו-6 הסולנים עולים ויורדים עימם, כאשר רק הבמה הפנימית מוארת. מעל צף לו פטיש ענק מימדים, כנראה כמחווה לטקסט, שבו מודים כולם שבראשם כמו הולמים פטישים. חלק מהחיילים נמצאים משני צידי הבמה, מתערבבים בקהל שמפגין עם שלטים בעברית: "לנו זה עולה יותר", "חופש לזמרים", "קונים בזול משלמים ביוקר" וכיו"צ, בליל שלא מובן מה הוא קשור לעלילה. בסוף המערכה נסגר המסך של האולם, כשהרוזן ופיגרו עוזרים לו להיסגר לפני הבמה בתוך הבמה.

***ספוילר: מערכה II***

אחרי ההפסקה, בחוזרנו לאולם, קידם את פנינו דייג שישב בסירה. ברתולו יוצא ומהרהר במה שקרה עם החייל, הוא חושד שהרוזן שלח אותו ונעשה חשדן: “אף בביתו איש אינו בטוח". נפתח המסך ופתאום מגיע הרוזן בתחפושת מורה למוזיקה, בבגדים זהים לאלו של דון בזיליו. הוא מברך פעמים רבות את הדוקטור ומתיש אותו. פיגרו והקהל על החוף מחקים את הגסטות שלו. הוא שר והרוזן שר במהירות כמו בפטפוט. בסוף הוא מציג את עצמו – דון אלונסו, תלמיד של דון בזיליו, שבא במקומו כי הוא חולה. הדוקטור רוצה לצאת ולראות מה שלום בזיליו ידידו, אך הרוזן טוען שמחלתו לא רצינית. כדי לזכות באמונו הוא מוסר לו את המכתב שרוזינה כתבה לו ומספר שיוכל לספר לה שקיבל אותו מאחת מפילגשיו של הרוזן, הוכחה לכך שמאהבה הסודי רק משחק ברגשותיה. ברתולו נופל במלכודת ומביא את רוזינה. הרוזן פותח את המזוודה שהביא ומתקין מעין כלי נגינה על שולחן (אמור להיות צ'מבלו, אך כאן זה נראה כמו מכונת כתיבה). אך הוא אינו יודע לנגן. ולכן כל פעם שעליו לנגן פיגרו בקפה ליד מפעיל מכשיר הקלטה עתיק. רוזינה נכנסת מזהה אותו ומתחבקת איתו מתחת לצעיף. היא שרה אריה מלאת קולורטורות ואז ברתולו היושב לידם מתעורר והם מתפרקים מאחיזתם. אנשי העיירה מופיעים פתאום לבושים או לבושים חלקית בבגדים תקופתיים של המאה ה-18, כאשר אצל 2 בחורות, למשל, השמלות מופשלות ובחלק העליון הן עדיין לובשות בגדי ים מודרניים. רוזינה מכסה את הזקן בצעיף וחוזרת לרוזן ונשכבת עליו. בהמשך הם גם מתגפפים אל מול הקיר, הוא נכנס לה מתחת לשמלה היא זורקת אותו אל הרצפה ומתיישבת עליו. גרפי מדיי לטעמי.

פתאום נכנס פיגרו שהגיע לגלח את הדוקטור והוא ורוזינה רוקדים עם הדוקטור שכורע בעודו שר אריה לרוזינה. הדוקטור מודיע לפיגרו שאינו מעוניין להתגלח היום. פיגרו אומר: היום אינך רוצה ומחר איני יכול – ומתחיל למנות את כל עיסוקיו למחרת. ברתולו מתרצה ומבקש ממנו להביא את המגבת. בעצם הוא ילך בעצמו ויוצא כשצרור מפתחות בידו. פיגרו מבין שכעת זו הזמנות להשיג את מפתח החלון ושואל את רוזינה איזהו מבין כל המפתחות. ברתולו חוזר, הוא לא רוצה להשאיר את פיגרו לבד והוא שולח אותו להביא את המגבת, באיימו עליו שלא ייגע בדבר. פיגרו יוצא. ברתולו ממתיק סוד עם אלונזו – זה מי שהביא את המכתב של רוזינה לרוזן. הרוזן מסכים: "הוא נראה תככן מהמעלה הראשונה". רעש נשמע מבפנים. כולם נבהלים. ברתולו יוצא. הרוזן שואל את רוזינה אתם תסכים להפקיד את גורלה בידיו. רוזינה עונה שזהו כל רצונה. ברתולו חוזר עם פיגרו ושברי כלים: פיגרו שבר הכול, 6 צלחות, 8 כוסות, סיר לילה (מצביע על זה שבידיו). פיגרו שמח שמצא המפתח ומספר שהרופא הקמצן שומר את כל החדרים חשוכים. הוא כמעט שבר את הראש. משמאל יוצאת פלטפורמת המספרה. העוזרים לבושים בבגדי המאה ה-18. פיגרו מתחיל לגלח את ברתולו על כסא המספרה.

מופיע דון בזיליו, כולם נבהלים מהופעתו הבלתי צפויה. בקווינטט ההיתולי Don Basilio! – Cosa veggo! (דון בזיליו! מה אני רואה!) כולם מנסים להיפתר ממנו. בתחילה ברתולו שואל לשלומו. פיגרו רוצה להמשיך לגלח את ברתולו, אך זה חייב לברר מה קורה. הרוזן אומר לברתולו שבזיליו לא יודע על המכתב עדיין וברתולו מסכים לשלח אותו. בינתיים פיגרו אומר לבזיליו שהוא נראה רע. צהוב כגופה. רועד. בטח יש לו סקרלטינה. הרוזן מגניב לעברו שק מטבעות וכולם עוטים מסכות מנתחים תוך הם נפרדים מבזיליו ומאיצים בו לשכב במיטה ולקחת תרופות. תוך כדי הרוזן מפרק ואורז את כלי הנגינה ונותן לבזיליו, שמסכים לשתף פעולה בשל הכסף שקיבל, ועוזב לבסוף. הזקן חוזר לכסא המספרה להתגלח. פתאום נכנסת מתרחצת בבגד ים ומפעילה את המקלחת משמאל (שנראתה קודם כעמוד תלייה). פיגרו מתחיל איתה. הקוורטט המשיך… כנראה… טוב קראתי מה קרה: ברתולו הקשיב לשיחה והבין שאלונזו מתחזה. הוא קרא לו נבל וגירש אותו. פיגרו, רוזינה הרוזן אומרים לו שהוא הוזה, אך הוא מתרגז ומשלח את כולם. הם יוצאים וברטה ו-2 בחורות מהקהל הלבושות חלקית בבגדי ים וחלקית בשמלות של המאה ה-18, סוגרות את צד הקרון.

כעת ברטה שרה את האריה שלה, ל-2 הבחורות שעזרו לה קודם. היא מתלוננת על הזקן החשדן, הקמצן והנרגן, שממרר את חייה. לא מבינה על מה המהומה שבאהבה. כולם נעשים משוגעים, גם הצעירים, גם הזקן שרוצה גם הוא פתאום להתחתן. גם היא מרגישה אהבה, אך בעיניה זה דבר רע, שיגעון ועינוי. היא לא יודעת איך להימלט מזה. משרתת ארורה שכולם בזים לה. היא אישה זקנה שכבר לא תהיה לה אהבה. לה אין עוד תקווה. היא תמות מדוכאת. בסירה יושב אדם וגם על החוף נמצא זוג אוהבים.

נכנסים בזיליו וברטולו. ברתולו מצווה עליו לחזור בערב עם הנוטריון, כדי שישיא אותו לרוזינה. הדוקטור דופק בחלון ואומר לרוזינה שלינדורו בסך-הכול מנסה לסדר אותה לרוזן – אדונו – הנה יש בידיו המכתב שהיא כתבה ללינדורו כהוכחה. בכעסה, היא מסכימה להינשא לו מספרת לו שלינדורו ופיגרו יכנסו מהחלון כדי להבריח אותה להתחתן עם לינדורו.

כעת מתרחשת סופה שרוסיני הלחין כדי להראות את מעבר הזמן. על הבמה אורות של ברקים וגם גשם, שמיוצר באמצעות אפקטי תאורה. התיירים עוזבים את החוף. המלצרים מקפלים את השולחנות ומכניסים אותם פנימה. הם רצים עם השמשיות כמטריות, גם הכומר עם האתון חוזר עם מטריה. צעירים רצים בגשם. אנשים אחרים עוברים עם מטריות. המסך נסגר בחלקו. התופים מדמים את הרעמים.

מימין כמה אנשים מביאים סולם ומשעינים על הקרון. הרוזן ופיגרו עולים בסולם. פיגרו מחובר בכבלים לתקרת הבמה. רוזינה מגיעה מתוך הקרון בבגדים לבנים (מרחוק זה נראה לבן, אך בוידיאו, לבן עם דוגמה בהירה כמו שמלתה הקודמת). גם הרוזן לבוש בבגדי המאה ה-18. היא מטיחה בלינדורו את האשמותיה על כך שהוא מנסה לשדלה למען אדונו, הרוזן אלמויוה. הוא מתוודה מי הוא באמת והיא מתעלפת. למטה העוזרים של פיגרו שומרים על הסולם. פיגרו עומד בקצהו ומפציר בהם לעזוב, בעוד הם שקועים בגיפופים על הגג ובהצהרות אהבה ושמחה. מישהו מרים את הסולם ופיגרו תלוי עליו באוויר. טוב מחזירים אותו לדופן הקרון – שוב גיפופים, שוב הוא נתלה באוויר ומפציר לעזוב בסוף מפילים אותו על הקרון והוא דופק את הראש במזוודה. על הגג רוזינה מחליפה בגדים בעזרת הרוזן, היא מסירה את שמלתה ונשארת רק עם שלד הקרינולינה ונעטפת בגלימה סגולה

דון בזיליו חוזר, פיגרו שוב מוצא עצמו תלוי על הסולם שהורם מהגג. כמה אנשים לוקחים את הסולם בעוד פיגרו תלוי עליו. הוא יורד וצורח. בזיליו, שמגיע בחברת נוטריון, הוא מחפש את דון ברתולו. הרוזן ורוזינה יורדים ונעמדים בחלון. הרוזן מסיר טבעתו ונותן אותה לבזיליו. תחילה בזיליון מסרב לשתף פעולה, אך הרוזן מאיים עליו בשני כדורים בראש. הרוזן מכריז – פיגרו ובזיליו שני העדים, רוזינה כלתי. הרוזן ורוזינה חותמים על חוזה הנישואים דרך החלון. בזיליו ופיגרו חותמים מבחוץ.

נשמעת סירנה. נפתח הצד של הקרון. ברתולו הזמין משטרה. השוטרים נעמדים בצד שמאל ובתוך הקרון. ברתולו מצווה על המשטרה לאסור את הגנב, אך ה"גנב" מתוודה שהוא הרוזן אלמויוה. ברתולו מאשים את בזיליו בבגידה וקורא לו נבל, אך בזיליו טוען שלרוזן היו סיבות בכיסו, שבפניהן הוא לא יכל לעמוד. ברתולו עוד מצטער על כך שכדי להחיש את הנישואין הוא לקח את הסולם מהמרפסת – אכן טוען פיגרו וכולם מסכימים – זוהי זהירות לשווא.

כעת כולם שרים את קטע הסיום כאשר השחקנים והשוטרים מתערבבים באנשים בקהל שכולל אנשים ונשים בבגדים ובתסרוקות תקופתיות: חלק בדמות מארי אנטואנט סטייל המאה 18, חלק בתלבושות ספרדיות עם פיינטה ומנטייה (מסרקת ראש גדולה וצעיף תחרה) וחלק בתלבושות מעורבות תקופתיות ובנות ימינו.

***ועכשיו: ה כ י ס ו ח***

הצפייה בהפקה זו מעוררת תחושת דזה-וו. רבים מהאלמנטים כבר נראו בהפקות אחרות. למשל הקרון הנפתח לבמה, הופיע כבר בהפקת אבירות כפרית/הליצנים, שהועלתה באופרה הישראלית לפני כשנתיים, אך שם זה מתחייב מהעלילה. הכליאה של רוזינה מאחורי קיר זכוכית, אמנם לא נראה, מזכירה את הפקת האקווריומים של ריגולטו של ורדי, שהועלתה כאן מספר כה רב של פעמים. ושוב, כמו בהפקה ההיא של ריגולטו, החליטו לתת לזמרים לשיר על הגג של איזשהו מבנה. אז אמנם כאן, זה נראה קצת יותר הגיוני מבחינת השילוב בעלילה, למרות שממש לא מחויב המציאות, אבל עדיין, כמו בריגולטו, זה ממש פוגם בזימרה ובחווית הצופים ואני לא מתכוונת להרחיב, כי הוצאתי את קצפי על התופעה ארוכות בביקורות קודמות. הנה כי כן, למרות שהבימאים יוצאים מגדרם כדי ליצור פרשנות חדשנית שכמוה לא נראתה, לרוב לא בהצלחה, מתברר שמאגר הדימויים של בימאי האופרה, בסופו של יום, די מוגבל…

ואם ההפקה הנוכחית מספרת את סיפורה של שחרורה של רוזינה מאקווריום הזכוכית בו היא מצויה – אזי ההפקה הזו היא כישלון. וכל כך למה? מכיוון שכאשר הבמאית מקבילה בין העולם שבחוץ – שהוא פסאודו ריאליסטי, לבין העולם הפנטסטי שעל הבמה – היינו מצפים שבסופו של יום, רוזינה תעבור לעולם הריאליסטי ולא שתושבי העולם הריאליסטי ישאבו לתוככי הפנטזיה, שהרי אז רוזינה לא תשתחרר לעולם ואם היא כבר לא כלואה בקרון, אז היא עדיין כלואה בעולם הפנטזיה. מעבר לכך, הבימוי הזה ממחיש לצערי את הגישה המיזוגנית של שחרור רק בתנאי של נישואין, גישה שהיתה שלטת בספרי המוסר של המאה ה-17, ואולי קשורה היסטורית לקומדיה דל-ארטה, אך בהחלט לא מקובלת בעולם של המאה ה-21, למעט אולי בקרב קבוצות דתיות קיצוניות.

בתוכניה, מספרת לנו הבמאית המחדשת קלאודיה גוטה, רק 5 שנים אחרי ההפקה המקורית, שהועלתה באופרה הגרמנית בברלין ב-2009, כי הרעיון הוא שה"התחפשויות והקומדיה דל-ארטה הופכים להיות חלק מהאינטראקציה של הצופים בדיוק כפי שקורה לתיירים בוונציה בזמן הקרנבל בעיר, כאשר מדי יום אנשים רבים מתלבשים בתלבושת רוקוקו, ממלאים את העיר ומעודדים את כולם להתנהג באותה דרך בדיוק." רק חבל שהבמאית המחדשת והבימאית המקורית, קתרינה טלבאך, לא ראו לנכון להפריד בין חוויה של קהל מעורב, כמו בוונציה, לחוויה של קהל צופה, כמונו במשכן לאומניות הבמה. שהרי ברור שאם היינו רואים בפועל את ההתרחשות על חוף הים והיו מאפשרים לנו לשכור תלבושות ולהסתובב בהם לצד הבמה, ולצד השחקנים, החוויה תהיה שונה לגמרי מאשר אם אנו רואים זאת מהצד. שכן אם אנו בתוך ההתרחשות – אנו נעים במישור מאוחד אחד בלבד – הפנטזיה היא המציאות והמציאות היא הפנטזיה. אבל אם אנו צופים בלבד – התמונה אינה נעה במישור אחד אלא מזגזגת בין שני מישורים והמסר כמו גם האימפקט שונים לחלוטין.

בסופו של יום, האפקט הוא של תפסת מרובה לא תפסת. החלק הראשון שבו הדמויות כולם נמצאות בימינו אנו הוא לדעתי המוצלח והאפקטיבי ביותר בהפקה. ברגע שפיגרו נוטש את הג'ינס ונכנס למדי הדל-ארטה הוא הופך מדמות הערס איתה אנו יכולים להזדהות למין בובה לא מעניינת. מניקין. ובהתאם הוא גם תלוי על חוטים באחת הסצנות. לאחר שהיה בשר ודם כביכול בהתחלה, ברגע שהפך לבובה כל השנינות והחתרנות שלו נחנקה במדים המטופשים. האפקט הזה נגרר גם ליחס שלנו אל כל הדמויות האחרות ובמיוחד אל רוזינה והרוזן שנראים אף הם כבובות נחמדות. יוצאים מן הכלל הם שני הזקנים – הטיפש והרשע – שעדיין עוברים כדמויות דל'ארטה, אולי כי טיפוסים מוקצנים שכמוהן יכולים להתקיים רק בעולם האחר.

לדעתי היה הרבה יותר מעניין אם במקום הצרמוניה הקרנבלית סטייל המאה ה-18 שנבחרו לסיום כל אחת מהמערכות, היה מעבר הדרגתי של הדמויות מהתיאטרון – לדמויות של עולם אמיתי. הבחירה בסצנת מרובת משתתפים עם שלל תלבושות מקושקשות יצרו עם זאת קורלצייה ויזואלית לצרמוניה הווקאלית שנאלצנו לסבול. רוסיני כתב את סיומי המערכות בקרשנדו. המערכה הראשונה מסתיימת בסצנה ארוכה של 20 דקות שתחילתה מריבה בשישה קולות, אמצעה בקיפאון וסופה בסקסטט עם מקהלה. מספיק בלגן מבחינה מוזיקלית. אין טעם להוסיף עוד מבחינת העיצוב. למען הטעם הטוב, יש למתן את הבלגן, ולו רק בשביל לתת למוזיקה לעבור. אולי בשל כך בחר רוסיני לשמור בקפידה על אחדות הזמן וכשהיא נשברת במעט בסצנת הסערה, הוא מדגיש זאת במפורש. אבל הבימאית החליטה לנתץ את אחדות הזמן לגזרים וזו התוצאה.

כאמור, בנוסף לצרמוניה החזותית, היתה בעיה גם של צרמוניה מוסיקלית שלא במתכוון אני מניחה. ההפקה הופקדה בידיו של המנצח הצעיר, המוכשר והפדנט, עומר מ. ולבר, שלא רק ניצח אלא גם ניגן על הפסנתר את הליווי בזמן הרצצטיבים ולא תמיד נצמד לתיווי המקורי. פעמים רבות תמהתי למה הוא לא עצר את החזרה הגנרלית לתקן. תחת ידיו אמנם ניגנה התזמורת פרזות עגולות ונקיות, אך בעיות בלאנס צצו ונוצרו כל הזמן, והתזמורת עלתה על הזמרים בכמה מקרים, מה שגרם לזמרים לצרוח בכמה מקרים, כדי לנסות ולהתגבר על התזמורת. שירת האנסמבלים בסיומי המערכות לא היתה בקונטרול והתפזרה לכל עבר במעין צווחנות צרמונית. לעומת זאת הדואטים היו ברובם טובים.

גם שירת הסולנים לא היתה אחידה, ולכל אחד כמעט היו רגעים יפים ורגעים קצת פחות טובים. עם זאת כולם הפגינו כישורי משחק טובים למדיי.

במיוחד אהבתי את שני הזקנים, למרות שקצת התאכזבתי שלא ליהקו זמר בס לדמותו של דוקטור ברתולו, כמו שכתב רוסיני במקור, אלא הסתפקו בבריטון. זמר הבס הרוסי דניס סדוב בתפקיד דון בזיליו הפגין בס עמוק וחודר. אריית הדיבה שלו בוצעה לעילא ולעילא ורק נותר היה לתהות עד כמה הדיאלוגים שלו עם ברתולו היו נשמעים קודרים יותר אם היה ניצב למולו בס. הבריטון האיטלקי מרקו קמסטרה בתפקיד ברתולו, גילם את דמות הרופא הזקן באופן אותנטי, ושכנע מאוד בתור איש נרגן וחשדן, שאוהבים לשנוא או לפחות לסדר. הוא הטיב להכניס לשירת המהירה שלו את הנרגנות ובעצם את האופי הפטפטני – כלומר פטפוט שלא צריך להתייחס אליו….

המצו-סופרן נעמה גולדמן בתפקיד רוזינה היתה נחמדה. רק נחמדה כי הבימוי המפגר לא אפשר לה להיות משהו מעבר לזה. מבחינת הביצוע הווקלי, נחשף קולה המלא והקטיפתי במלוא הדרו, שנשאר כך גם בקטעי הקולורטורות המורכבים שבנתה לעצמה, בסטייה מהתיווי המקורי, בקווטינה שלה.

הסופרן הצעירה טל ברגמן, בתפקיד ברטה העניקה ביצוע ווקלי משכנע, אך מבחינת המשחק היא נראתה בוסרית, ולא הצליחה להעביר את העומק של הדמות, שבדרך מגולמת בידי אישה מבוגרת ולא מאוד נאה.

לטנור האמריקאי חואן חוזה דה לאון בתפקיד הרוזן/לינדורו יש קול מבריק וקל, שמזכיר את קולו של הטנור הידוע חואן דייגו פלורס שמשחק תפקיד זה בהפקות רבות. למרות זאת, ואולי בשל ההשוואה, ציפיתי ליותר. במיוחד צרם לי חוסר הניקיון בקולורטורות שלו שלא היו מובחנות מספיק וקצת מרוחות. לפעמים היה נדמה שההפקה הקולית גם מעט לחוצה וגם המשחק היה שבלוני מדיי לטעמי.

הופעתו של הבריטון הצ'ליאני כריסטיאן זן כפיגרו התחלקה כאמור לשניים – בהתחלה בתור פיגרו הערס הוא נתן הופעה משכנעת, אם כי הקול שלו היה מעט מחוספס – אולי בכוונה. בכל אופן הייתי מעדיפה ביצוע נקי לאריית היציאה המפורסמת שלו. כאשר הוא לבש את מדי הקומדיה של דל-ארטה, הופעתו נעה בין פושרת למגוחכת, במיוחד כשהוא נתלה על הסולם שהונף באוויר.

בהפקה זו היתה רק מקהלת גברים מצומצמת והיא לא הפגינה ביצועים מרשימים במיוחד.

***

לסיכום: כשהגעתי לצפות בהפקת הספר מסוויליה לא ציפיתי להפקה מאתגרת ומרתקת, אבל בהחלט ציפיתי למופע בידור מלוטש. בתחילת האופרה, זה נראה כאילו סוף סוף יש הפקה סבירה באופרה הישראלית, אך ככל שהתקדמנו באופרה, עודף הקשקושים, מהתוספות הקטנות והמיותרות – כמו הפטיש המעופף, הבחורה המתרחצת, האיש המתאבד באריית הדיבה ואפילו הסולם המתנודד – ועד הקונספט המקושקש בהשראת הקרנבל, הפכו מה שיכל להיות הפקה סבירה למדי לאירוע טרחני ומייגע, שהרס לצערי הרב את כל מה שנשאר מהמוזיקה הנפלאה של רוסיני. בקורלציה לצווחנות הוויזואלית, ניכרה גם צווחנות מוסיקלית. אמנם רוסיני היה מר קרשנדו ויצר לא מעט אנדרלמוסיה במיוחד בסיומי המערכות, אבל עדיין לדידי, יש להכניס את כל המרכיבים ואת כל המהומה שהוא יצר לסד, כדי שלא ללכת לאיבוד לגמרי.

הספר מסוויליה באופרה הישראלית. חזרה גנרלית עם קאסט ב', 19 בנובמבר 2014. מלחין: ג'ואקינו רוסיני, ליברית: צ'זרה סטרביני על-פי המחזה הספר מסוויליה מאת פייר בומרשה. מנצח: עומר מ. ולבר, בימאית: קתרינה טלבאך, בימאית מחדשת: קלאודיה גוטה, תפאורה: מומה רורביין, תלבושות: גווידו מריה קרטשמר, מחדש תאורה: אולריך ניפל, משתתפים: פיגרו – כריסטיאן זן, רוזינה – נעמה גולדמן, הרוזן אלמויוה – חואן חוזה דה לאון, ברתולו – מרקו קמסטרה, בזיליו – דניס סדוב, ברטה – טל ברגמן, פיורלו – נח בריגר, קצין – יאיר פולישוק, מקהלת גברים ממקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית – ראשון לציון. תרגום לעברית ולאנגלית – ישראל אובל.

– ליברית באיטלקית ובאנגלית