לטיול יצאנו

על האופרה "לה טרוויאטה" למרגלות המצדה, 2014.

ושם ראינו את חורבות פאריז. שער הניצחון הקטן היה שקוע כולו בחול ומוטה שמאלה ושער הניצחון הגדול מאחוריו מעט גבוה יותר ומוטה ימינה. מגדל אייפל שבור לשניים, חלקו העליון עומד לו ליד השערים השקועים ואילו בסיסו ניצב בגאון לפנים. להוראת הבמאי, שהתכונן לצילומים, הודלקו אורות הניאון על המגדל, על השער הגדול ומשמאל, על כנפי טחנת הרוח של המולן רוז'. השלט זעק Folies…. במרכז ניצבה לה בגאון קרוסלה של קרקס, אבל למרות שציפיתי, היא לא הסתובבה. מימין היתה רמפה לא ברורה ומאחור מסך ענק עם שוליים אמורפיים שעליו הוקרנו שעונים במגוון צבעים – וברקע – ברקע ניצבה לה המצדה.

זה לא שיר סוריאליסטי, לא חלום, זה גם לא סט של סרט אפוקליפטי המתאר את מדבור צרפת במאה ה-30. זהו תיאור של התפאורה של האופרה לה טרוויאטה שמועלית בימים אלו על-ידי האופרה הישראלית למרגלות המצדה. ועוד לא דיברתי על אורחי הנשף שלכובעיהם הוצמדו אוזני שפנים, כאילו הכפילו את הארנב הממהר מאליסה מארץ הפלאות. ועל הכפלות ושעונים בהמשך. רק שלא הבנתי מה הקשר של מעוזי הבוהמה הפריזאית מולן רוז' ופולי ברזר של שנות ה-90 של המאה ה-19 ללה טרוויאטה על סלוני הפאר שלה והאצילים שהתארחו בהם, משנות ה-40 של אותה מאה (על הרקע ההיסטורי של האופרה, ראו בביקורת קודמת שלי כאן). דרך אגב, גם האייפל עוד לא היה קיים בזמן ההתרחשות של לה טרוויאטה. טוב, לפחות הצליח להם עם שני שערי הניצחון, שאכן כבר היו אז.

***

בארבע השנים האחרונות הועלתה לה טרוויאטה שלוש פעמים באופרה הישראלית. להגנת האופרה הישראלית יאמר שלפחות זכינו לצפות בשלוש הפקות שונות ולא שוב ושוב באותה הפקה עבשה כמו במקרה של ריגולטו. לפי אופרה-בייס, אתר האינטרנט הסוקר את כל הפקות האופרה בעולם, לה טרוויאטה, היא האופרה המועלית ביותר בעולם נכון להיום. מדי כמה שנים היא מתחלפת עם בהובלה עם כרמן, חליל הקסם ו-לה בוהם. כולן אופרות שנחרשו על-ידי האופרה הישראלית. ואם באופרה הישראלית אוהבים מאוד את שני הצלעות האיטלקיות של מלחיני העשיריה הראשונה (פוצ'יני עם 3 אופרות ו-ורדי עם 2), את הסטאר השלישי של העשיריה הראשונה, גם הוא עם 3 אופרות – מוצארט – האופרה הישראלית מזניחה, או דוחפת לתחום הצגות הילדים, או לתחום ההפקות בקהילה או להפקה לעמך ישראל בעכו ועל כך בהמשך. אז מפה פנייה לאופרה הישראלית – רוצים מוצארט בבמה הראשית במהרה בימינו.

לפני שאמשיך גילוי נאות: אני חסידה גמורה של הפקות אופרה בהתאם לחוקי הז'אנר מימים ימימה – שירה ללא הגברה באולם בעל אקוסטיקה שתאפשר גם לצופה בשורה האחרונה ביציע לשמוע את האופרה כמו שצריך. לכן כל הפקה של אופרה שנעזרת באמצעי הגברה בשל תנאי המקום – פארק הירקון, אמפי קיסריה או המתחם למרגלות המצדה – נראית לי כחילול הקודש. אני מסוגלת לקבל את זה איכשהו אם זה מופע חינמי להמונים כמו המופעים בפארק. אבל למה לעזאזל לנדוד לסוף העולם, לשמוע אופרה עם הגברה ולשלם על זה יותר מכפול, שאלתי את עצמי בשנים האחרונות כאשר האופרה הישראלית החלה בהפקת 'פסטיבל מצדה' סדרת אירועים הכוללת לרוב אופרה, קונצרט קלאסי וקונצרט של מוסיקה פופולרית, במתחם מיוחד שנבנה כל פעם מחדש למרגלות המצדה.

השנה, בנוסף לכך, הטלתי ספק בבחירה המשונה לדעתי להעלות במצדה דווקא את לה טרוויאטה, אופרה שמקומות ההתרחשות שלה עירוניים ואינטימיים מעין כמותם. אם הרקע של נופי הקדומים של מדבר יהודה והמצדה היוו תפאורה הולמת לנבוקו, לאאידה ואפילו לכרמן – מה לנוף זה ולסלונים הפריזאים האלגנטיים בהם מתרחשת לה טרוויאטה?

***

זו הפעם הראשונה שביקרתי בהפקת האופרה במצדה וזאת במסגרת סיור עיתונאים. צפינו בחזרה טרום-גנרלית ללא קהל שהיתה מרתקת, משום שניתן לנו לראות את השלבים האחרונים בגיבוש ההפקה ובמיוחד לעמוד על קפדנותו חסרת-הפשרות, של האיש והסטנד-אפ, מאסטרו דניאל אורן. 'קרשנדו' הוא מורה לתזמורת להגביר את העוצמה, 'לגטו' – לנגן בהמשכיות, 'אקסנטים, אקסנטים, אקסנטים' הוא מורה למקהלה לשמור על הדגשים שנכתבו בפרטיטורה. 'הבנת, מאסטרו שמייסר, על מה אתה צריך לעבוד איתם' הוא פונה למנצח המקהלה. בסצנת הנשף אצל פלורה הוא מסביר למקהלה – 'אתם שיכורים, אתם צריכים לשיר בעייפות כמו שיכורים'. קולו הרועם של מנהל ההפקה גדי שכטר, הבמאי המחדש של ריגולטו שעולה במשכן לפני ואחרי פסטיבל המצדה, פיקד על ההתרחשות ביד רמה ועוזרת הבמאי שירית לי וייס, ניצבת כל העת על הבמה במרחק ומדריכה את הזמרים בתנועותיהם. בשחור, היא נדמתה קצת למפעילת בובות בתיאטרון בונרקו יפני.

***

המתחם למרגלות המצדה הוא כפר קטן שמוקם כל פעם מחדש. בכניסה למתחם יש אזור גדול של קבלת פנים, שהשנה בהשראת האופרה, עוצב בסגנון צרפתי, עם שערים בסגנון שער הניצחון שעליהם מוטבעים פסוקי שירה בצרפתית של אלפרד דה מיסה ובומרשה וז'ק פרווה כמו גם תמונות תקופתיות של נשים יפות. פינות ישיבה ופינות רביצה עם כריות לרוב, שולחנות עץ ארוכים עם מנורות לבנות עטויות ורדים, פינות פאב ודוכני-אוכל עם השלטים ביסטרו וברסרי, בניחוח צרפתי. הכול היה נטוש כשבאנו, אנו המעטים, ונוכל רק לנחש את החוויה שמזמן מתחם זה לאורחים. נראה סתלבט.

למרות על ההפקה הזו אחראי בית אופרה, נראה לי שההפקה הזו קרובה יותר למופעי אצטדיונים, ואיך לא נשווה למופע של הרולינג סטונס שהגיעו לכאן לפני שבועיים, באיחור של חמישים שנה. גם כאן יש מתחם VIP עם כרטיסים במחירי עתק, לא נורא אמנם יחסית למופעי הרוק אבל עדיין, וגם כאן יש מסכי וידיאו משני צידי הבמה, שיחסית להפקה במשכן יש להם אפילו ערך מוסף משום שהם מאפשרים לבמאי להציג קלוז-אפים של ההתרחשות על הבמה ואפילו הכתוביות כבר בפנים. אלא שממתחם ה-VIP ובמיוחד מהשורה הראשונה באמצע, קשה לראות מה קורה על מסכי הווידיאו. ומי שעדיין לא מכיר את לה טרוויאטה בעל-פה ורוצה לראות את הכתוביות, הן ממוקמות נמוך בקיר פיר התזמורת. קשה מאוד לראות שלא מן השורה הראשונה, כי מי שיושב מלפניך מסתיר וגם מהשורה הראשונה, קשה להסתכל למטה כל הזמן…

מבחינת ההגברה נכונה לי הפתעה נעימה. שהרי זוהי נקודת התורפה מבחינתי של הרפתקאות כעין אלו. למרות טענות על הגברה חזקה מדי בפרימיירה, בחזרה שבה נכחנו ההגברה היתה מאוזנת להפליא, בלי בעיות בלאנס של תזמורת וסולנים, ואפילו התזמורת נשמעה עשירה יותר מאשר במשכן. כך יכולנו ליהנות משלושת הסולנים המצוינים בתפקידים הראשיים: הסופרן הרומניה אלנה מושוק בתפקיד ויולטה, הבריטון הרומני, חביב האופרה הישראלית, יונוץ פאסקו בתפקיד ג'ורג'יו ז'רמון והטנור האיטלקי ג'ורג'יו ברוג'י. בתפקיד אלפרדו.

אלנה מושוק היא זמרת מרשימה ביותר. יש לה קול גדול ועם זאת גמיש ובעל מנעד מרשים. את צמד אריות הקולורטורה במערכה הראשונה היא סיימה במי במול ללא כל בעיות. את הקולורטורות הקשות היא ביצעה באופן מרשים וללא מריחות ולאור תיקוני המנצח, אף שבה וחזרה וביצעה אותן כשהיא נכנסת באמצע הפרזה. את יכולותיה של הזמרת המצוינת הזו, אפשר לראות גם בביצוע שלה לאריה הקשה עד מאוד של זרבינטה באופרה אדריאנה בנקוסוס, כאן. רביעיית האריות האהובה עליי מן המערכה השנייה – המפגש של ויולטה עם ז'רמון האב – היו קטע קסום, כמו שהן צריכות להיות. אם הסופרן בתפקיד ויולטה היא הבסיס, הבריטון בתפקיד האב הוא הטעם לכל ההתכנסות. יונוץ פאסקו הצטיין בתפקיד ג'ורג'יו ז'רמון והדואט של השניים היה רגיש מעין כמותו, כשבסופו ויולטה מניחה ראשה על ברכיו של האב כדי שינחמה (ותודה לקלוז אפ שנראה על-גבי מסכי הווידיאו).

***

אלא שבבואה למדבר יהודה, האופרה האינטימית הזאת הפכה בעל כורחה לספקטקל רב משתתפים. בסצנות הנשף, זה עוד נסבל, אבל כדי לעבות את הסצנה הקמרית של מות ויולטה במערכה השלישית, החליט הבמאי להכפיל את הסצנה ובמקום מיטה אחת שבה גוססת ויולטה, ניצבות על הבמה 8 מיטות כשבכל אחת שוכבת ויולטה ולידה ניצבת אחות (אמנם בראיון בעיתון הארץ, הבמאי נוקב במספר 7, אך אני ספרתי 7 מיטות מלבד המיטה הראשית: 2 ברמפה מימין, 2 על המבנה האמורפי, אחת על בסיס מגדל אייפל, אחת על זירת החול ואחת על שער הניצחון החתוך). ליד חלק מהמיטות יש גם הכפלות של אלפרדו ואביו, וליד חלק מהן שדים שחורים עם קלשונים בדמות מלאך המוות. בכלל, בצד ימין של הבמה יש אספת שדים, חלק מהם אקרובטים על קביים גבוהים, במין מבע אקספסיוניזם גרמני שכאילו נלקח מהסרט נוספרטו של מורנאו. לפי הראיון דנן בהארץ – לדידו של הבמאי 'ההכפלה נועדה להעצים את הממד האוניברסלי של הסיפור'. כאילו שכל מוות של בחורה צעירה מלווה באהוב שנטש וחזר ובאביו שהועיל לקבל את הקשר. וכאילו שבחורות בימינו מתות צעירות ומשחפת…

למיכאל זנאנייצקי הבמאי רעיונות לרוב, אך פה המלך הוא דניאל אורן והוא הקובע. 'אני לא רוצה את זה' הוא אומר כשהוא נוכח לדעת את המכתב שמקבלת ויולטה מז'רמון האב, החליט הבמאי שיקראו בדואו ויולטה וגם אנינה המשרתת. רק ויולטה – פוסק אורן, כמו שנכתב. ועוד רעיון יש לו לבמאי, ויולטה תשיר על הבמה המרכזית, אלפרדו ישיר על המיטה שעל בסיס מגדל אייפל, אנינה תשיר על המיטה שעל זירת החול בין מגדל אייפל לבמה המרכזית והאב ישיר על אחת משתי המיטות שהוצבה על הרמפה מימין. 'לא' פוסק דניאל אורן. 'הם צריכים לשיר יוניסונו [בקול אחד]'. אלפרדו ישיר גם הוא על הבמה המרכזית ואז הבמאי מצרף אליהם גם את ז'רמון האב.

זוהי החזרה הראשונה שבה מנצח אורן, עד כה הופקדו על ההכנות הבמאי ועוזר המנצח ישי שטקלר. אורן לומד כאן את הבימוי. 'מה אני עושה כאן' הוא שואל את שכטר באחד ממעברי הסצנות. 'אתה ממשיך כרגיל' עונה שכטר.

***

אין מסך במדבר. מתישהו זה מתחיל. התזמורת מתחילה לנגן, בבמה המרכזית, בקרוסלה, ניצבות רקדניות בבגדים תקופתיים לבנים סביב פסל הקופידון עטור השרשראות הלבנות. דמות בשמלת קרינולינה אדומה ענקית פוסעת על החול משמאל ועולה על הקרוסלה – זוהי ויולטה וכעת היא חובשת פאה לבנה ענקית, סטייל מדאם דה פומפדור, אופנה של מאה שנה מוקדם יותר מזמן ההתרחשות. על הקשר שלה ללה טרוויאטה תוכלו לקרוא בביקורת קודמת שלי כאן. עוד ועוד משתתפים נכנסים לבמה. וגם רקדניות עם חצאיות קרינולינה ששלדן מואר במנורות. על המסך האמורפי מאחור מוקרנים גלים כחולים. בסוף הברינדיזי – שיר היין המפורסם, שמושר על הקרוסלה – פינלה נוצצת בדמות 5 זיקוקי דינור שנורים לשמיים.

על המסך האמורפי גלים אדומים שנפתחים וחושפים גלגלי שיניים. מתי יאירו גם את המצדה? הגלים הופכים ללהבות גיאומטריות אדומות בזמן הדואט של ויולטה ואלפרדו על הבמה המרכזית. המקהלה וכל הרקדנים נמצאים כעת על הרמפה מימין – טוב הם בחדר השני משאירים את הזוג המאוהב לבד. ויולטה נשארת לבד על הבמה לשירת צמד האריות שלה. היא אוחזת בפרחים וזורקת אותם כך שהם נתפסים בקדמת הבמה ויוצרים שורת פרחים עומדים… רקדנים מפרקים את פסל הקופידון מורידים את השרשראות ומסירים את מוטות השלד המוארים. מאחור מוקרן דימוי של אכסדראות שבורות והרקדניות והמקהלה עזבו את הבמה, אך הקרינולינות המוארות נשארו עומדות על הרמפה. בבית השני של האריה השנייה ויולטה גם פושטת את הפאה ואת השמלה ונשארת בבגד תחתון לבן. אלפרדו על הרמפה מימין הולך ומכבה אחת אחת את הקרינולינות, תוך שהוא שר ברקע האריות של ויולטה. מה זה אומר?

אנו עוברים כעת למערכה השנייה ויש חילופי תפאורה. הקרוסלה במרכז מופשטת לה בחשכה וכשעולה האור נגלה לעינינו תפאורת גן ירוקה עם פסל קופידון. מימין נכנסת עגלה עם סוס ועליה רהיטי גן שנלקחים ומונחים על-גבי הבמה המרכזית על-ידי פועלי החווה. אך לפני שהעגלה מגיעה לשם, אלפרדו ברמפה מימין שואל את אנינה שעל העגלה לאן היא נוסעת. סוף כל סוף שימוש מעניין בבמה הרחבה – 3 דונם שטחה, ליצירת ערך מוסף לעלילת האופרה. בשמאל, בזירת החול, רועים סוסים ומימין מורידים את הפנלים הקדמיים של הרמפה לגלות קיר עם דימוי ירוק אמורפי. לפני הרמפה שני איכרים מעבדים את האדמה. אכן פסטורליה כפרית. גם על המסך מאחור מוקרן גן ובהמשך מעין מבוך עגול של שיחים. אלפרדו נוסע לפריז ואז ז'רמון האב מגיע מדבר עם ויולטה ועוזב (ראו לעיל). אלפרדו חוזר, רגע הפרידה של ויולטה מאלפרדו, באריה קורעת הלב של ויולטה Amami, Alfredo (תאהב אותי, אלפרדו), מרגש מאוד. אלפרדו נשאר לבד, מקבל את המכתב, משליח על סוס, קורא אותו וליבו נשבר, אביו חוזר כדי לנחמו בקבטינה הרגשנית בה הוא מצר על היעדרות הבן מהבית ולאחר שמסרב אלפרדו להתנחם, בקבלטה הנהדרת, בה הוא מתחנן כי אלפרדו ישוב לביתו. הגן על המסך מאחור נראה כמו פאזל שבור. אלא שלאלפרדו תוכניות אחרות. בסוף הסצנה, עולה אלפרדו על סוס ויוצא לפריז.

***

הבמה כאן מאוד רחבה ואי אפשר לתפוס אותה בצילום אחד. אלא אם כן מצלמים צילום פנורמי. אולי זה מה שגרם לבמאי לחלק את הבמה, באופן גס, ל-3 זירות התרחשות. במה מרכזית, רמפה ימנית וזירת חול שמאלית, כשהוא משתמש בעיקר באזור המרכזי והימני. החלוקה הזאת לפעמים תורמת ולרוב לא, מכיוון שזה נראה כאילו המקהלה עומדת לה ברקע בימין ואילו הזמרים שרים להם במרכז.

בסצנת הנשף בביתה של פלורה, הדבר בולט במיוחד. כעת נדלקים כל אורות העיר, מאחור על המסך האמורפי מופיע השעון. האם השעון הזה נלקח מההפקה הגאונית בפסטיבל זלצבורג ב-2005? על הרמפה מימין יש שלט ניאון Flora – שתדעו איפה אתם, בבית של פלורה. המקהלה ניצבת בבגדי נשף על הרמפה מימין. בקרוסלה במרכז רוקדים הצועניות והמטדורים, אבל את השירים שלהם שרה המקהלה בימין. פלורה, המרקיז והדוקטור ניצבים להם על שער הניצחון השקוע הקטן. קשה בהתחלה להבחין מאיפה הם שרים. הרקדנים הם להקה פולנית מהעיר קילצ'ה, הידועה לשמצה בשל הבטח ביהודים שהתרחש בדיוק אחרי מלחמת העולם השנייה וזעזע את העולם. בעוד הבנים לבושים בתלבושות מטדורים קלסיות, הרקדניות לבושות בבגד גוף אדם שלם, עם שרוולים ארוכים שעליו מורכבת חצאית חישוק עם סרטים צבעוניים זולים למראה. אבל הסרטים זו הבעיה הקטנה. לחישוקים של החצאיות חיים משלהם והם נעים להם כמו חישוקי הולה הופה לכל מיני כיוונים לא ברורים. חבל שזו בחירת התלבושות בהפקה כה מושקעת. בכל מקרה. הרקדנים הפליאו לרקוד בשלל העמדות סטייל הכוראוגרפיות של בזבי ברקלי ההוליוודי, עם ריקודי קרוסלה בווריאציות שונות והרמות סטייל להקת מעודדות. היה יפה, אם החצאיות לא היו הורסות הכול. ואל כל הקרקס הזה הצטרפו מכונות יורקות אש מאחור, בהעמדה שנראתה כאילו אנשים הם שיורקים אש. אלא שאלו היו אמורים לשיר ובמקומם שרה המקהלה ברקע, בהעמדה מוזרה למדי. בהתחלה הנשים עמדו בקדמת הרמפה ושרו את שיר הצועניות. לאחר מכן הבנים עוברים לקדמה ושרים את שיר המטדורים. ואז הם כורעים כאשר הנשים שוב שרות את תפקידן (צועניות) ונעמדים כאשר הם שרים את תפקידם (המטדורים).

אלפרדו מגיע על סוס. לזירה נכנסות ארבע נשים על קביים גבוהים בשמלות לבנות ארוכות ונעמדות בארבע הקרנות של הקרוסלה. ויולטה עולה על הקרוסלה, שכעת היא פנל עגול בהטיה קלה, בשמלת קרינולינה ענקית בלבן עם שחור. ברקע עין ירוקה ענקית. מלצר על קביים ענקיות ניגש ומגיש לפלורה על שער הניצחון. אלפרדו ניגש לויולטה על הקרוסלה וזורק עליה כסף. הנשים הלבנות פוסעות מסביב על הקביים. המקהלה על הרמפה מימין. ז'רמון האב בא ממקום המקהלה ונוזף בבנו. מאחור שוב נראים גלגלי שיניים. ויולטה שנפלה שרועה כעת על הקרוסלה. אכן היה קרקס.

***

אבל מתי מאירים את המצדה? אה כן לרגע קט בתחילת המערכה השלישית, על המסך האמורפי מוקרן דימוי של צלעות, סטייל צילומי רנטגן, כדי לרמוז על מחלתה של ויולטה – שחפת, והנה הואילו התאורנים להאיר חלק מהצלעות גם על המצדה עצמה… אכן ניצול למופת של המעמד…

***

ואז בא דניאל אורן וניסה לעשות מהקרקס אופרה. האם הצליח לו? מהחזרה המרתקת אך מלאת החזרות, היה קשה להתרשם לגמרי, אבל נראה לי שהקרקס הזה ניצח. דניאל אורן יכול להציל את המוזיקה בעזרת הסולנים הנהדרים שבחר, אבל שוב זנאנייצקי, בחור חביב למדי כפי שגילינו כשפגשנו אותו, הגזים עם עודף האלמנטים, כמו שקרה בנשף מסכות ועם חלוקה לא מוצלחת במיוחד של הבמה.

ההפקה במצדה לא מוצלחת כאופרה, אבל לפחות האופרה הישראלית לא סטתה מדרכה בזמן האחרון ושוב בחרה בהפקה בעייתית. אבל בכל זאת לא סבלנו. יצאנו לטיול, היינו במדבר יהודה, נשמנו אוויר של ים המלח, שינינו אווירה ונראה שאם כבר, אז כדאי לעשות טיול שלם לדרום, לעלות על המצדה, ליהנות מהאטרקציות הארכיאולוגיות באתר ובאתרים סמוכים, לטבול בים המלח ואז גם ללכת למופע. המוזיקה היתה טובה, אבל ההפקה הפכה לקרקס בומבסטי. טוב, לפחות היו זיקוקי דינור.

נ.ב: פסטיבל המצדה השנה – אינו בעל מוקד אחד במצדה, אלא בעל שני מוקדים, כשהשני הוא בעכו. ובעיקרון השם הוא 'פסטיבל האופרה במצדה ובעכו'. אלא שהיחס לשני המוקדים אינו שווה. בעוד שבמצדה מתארחים זמרים בינלאומיים לצד זמרים ישראלים בולטים בהפקת ענק מרשימה בהובלת צוות בינלאומי בראשות המאסטרו הבינלאומי אורן והבמאי הבינלאומי המוערך זנאנייצקי, בעכו, בה מעלים את האופרה המזהירה של מוצארט דון ג'ובני, הסתפקו בהפקה של זמרים ישראליים צעירים, חלקם זה אך סיימו ללמוד וחברים במיתר סטודיו אופרה והפקידו את הניצוח וההפקה בידי ישראלים. אז כמובן שאני בעד מהבחינה הזאת שנותנים צ'אנס לכול הכוחות הישראלים הצעירים שלרוב לא מקבלים כזאת הזדמנות. אבל עדיין, זה נראה כאילו סידרו לעכו איזה הופעת ניחומים לעומת הטררם של המצדה וגם הכרטיסים בהתאם הרבה יותר זולים. לא ראיתי את ההפקה בעכו, אבל אני יודעת שאולמות האבירים הם מתחם מרשים ואפשר ליצור שם אירוע יוצא מן הכלל. בימים האחרונים התבשרנו גם על החלטה תמוהה של עיריית עכו לסגור חלק מהמתחמים העתיקים ששירתו במשך עשרות שנים את הצגות פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ולכן הוחלט לקיים מופעים בבתי ספר ובמתנ"סים, בניגוד לכל הקונספט של הפסטיבל. משהו לא טוב קורה בעכו. חבל, עם חשיבה יצירתית ושיווק נכון – אפשר להעלות את עכו על המפה ולייצר באזז אדיר כמו זה של המצדה. לתשומת לב מקבלי ההחלטות.

לה טרוויאטה למרגלות המצדה. חזרה טרום גנרלית 10.6.14. מלחין: ג'וזפה ורדי, ליברית: פרנצ'סקו מריה פיאווה על-פי המחזה הגברת עם הקמליות מאת אלכסנדר דימא הבן, מנצח: דניאל אורן, במאי: מיכאל זנאנייצקי, תפאורה: לואיג'י סקוליו, תלבושות: ג'ואנה מדינסקה, תאורה והקרנות: בוגומיל פאלביץ', מעצב סאונד: יובל זילברשטיין, כוריאוגרפיה: אליזבתה שלופיק-פנטק וגרגור פנטק, מבצעים: אלנה מושוק – ויולטה, יונוץ פאסקו – ז'רמון, ג'ורג'ו ברוג'י – אלפרדו, טיציאנה קרארו – פלורה, סמואל בק דה שפיצר – המרקיז ד'אוביניי, נח בריגר – הברון דופול, קרלו סטריולי – דר' גרנוויל, גיא מנהיים – גסטון, שירי הרשקוביץ – אנינה, מקהלה האופרה בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.