בוקר וערב

על 'אניהו' בתיאטרון הקאמרי ועל 'ברטוד ואגנס' בתיאטרון הבימה.

היתה הצגת בוקר משותפת לתקשורת ולקניינים. ולא יכולתי להפסיק לחשוב, כמה ההצגה הזו מושלמת לקניינים. טקסט שנון, בימוי מדויק, משחק מצוין, זורם, קליל, כיפי, עם טוויסט, וגם שמרני וללא מסר חתרני יוצא מן הכלל, לא פוליטית ולא אמנותית. אגדה. לא מתוחכם מדי ופונה לכל עמך ישראל. בדיוק מה שקניינים חושבים שהקהל שלהם יוכל לבלוע בלי שום בעיה.

אני לא קניינית. אני לא מחפשת כדברי האיש במעלית "משהו כיפי וזורם שיעביר שעתיים בלי בעיה". אני מחפשת אתגר אינטקטואלי. ולמרות שעליי לציין שבהחלט לא סבלתי (למרות ריחות מריחה בקטע של הטיסה לקזחסטאן) ואף הייתי משועשעת לפרקים ומוקסמת (בכל זאת, גם אני עצמי עמך ישראל בבסיס), ההצגה הזו עברה עליי כאילו כלום.

אני אוהבת השוואות, ההשוואה הראשונה המתבקשת היא לסיפור המקורי עליו מתבססת ההצגה "השמנמן" בקובץ הסיפורים הקצרים אניהו של קרת משנת 2002, שמובא בשלמותו בתוכניה. להפתעתי הוא ממש קצר אפילו לא 2 עמודי תוכניה. מרב הדמויות שכאן לא מופיעות בו, רזה רזה. הדמות הראשית וחברתו, שהופכת לשמנמן בלילה. דרך-אגב בסיפור המקורי, הגיבור נשאר עם אשתו ועם החבר השמנמן שלו. כאן כאמור לא צריכים מסרים חתרניים ואפילו לא מציאותיים כמו שלכל אדם יש צד יפה יותר ופחות וצריך לחיות עם שניהם. יצרו לנו אגדה והשאירו את הגיבור קרח מכאן ומכאן, או אולי עם חבר בסגנון: "זוהי תחילתה של חברות נפלאה" (ע"ע קזבלנקה). ההשוואה השנייה היא לעבודה אחרת של אתגר קרת שנוצרה ממנה הפקה בקאמרי: פתאום דפיקה בדלת של היוצר צבי סהר (ע"ע הדרך לעין חרוד שלו). היא יותר אפלה ולא אגדתית, לא סכרינית כמו זו, (אתגר לא להיעלב שקראתי להצגה שלך סכרינית ולפני כן שציינתי שהיא פונה לכל עמך ישראל), אבל הפירוק של החומרים באמצעות הווידיאו בלייב לנגד עינינו והמיניאטורות או לא המצולמות בו, הנמצאות על הבמה לצד המסך הווידיאו המקרין זווית אחרת לגמרי שלהם, הפירוק של המעשה התיאטרוני ובנייתו מחדש מול עיננו, היוותה אתגר. רבדים נוספים על המובן מאליו. כי אם להעביר סיפור לתיאטרון, בואו לא רק נדקלם ונמחיש אותו, גם אם בצורה הטובה ביותר. בואו ניתן בו עוד משהו. בואו נשאל, מה ז'אנר התיאטרון יכול להוסיף לסיפור ולא רק בלהמציא עוד דמויות והתרחשויות, ולא משנה עד כמה הן חמודות ושנונות.

פתאום דפיקה בדלת – אודי רוטשילד ונדב אסולין (צילום: יוסי צבקר)

כעת התפקיד המשמעותי שלי – שוהם שיינר (צילום: יוסי צבקר)

היו היה פנס בודד בקצה שכונה – רובי מוסקוביץ (צילום: יוסי צבקר)

וודוויל – אלי גורנשטיין, איה גרניט-שבא, אלון דהן (צילום: יוסי צבקר)

יא ירח מה עשית, בלבלת בת ובן – אודי רוטשילד, אביגיל הררי, אלון דהן (צילום: יוסי צבקר)

לא בוכים על כבד שנפרם – אלי גורנשטיין, אודי רוטשילד, איה גרניט-שבא, אלון דהן (צילום: יוסי צבקר)

ככה נראה לי שההצגה הזו היא משהו כמו הנסיכה הקסומה פוגשת את החברים של נאור פוגשת את כל הסרטים האלו והטלנובלות שנתנו עונש לגבר שוביניסט מניאק והפכו אותו לאישה, אבל בהפוך. טוב, ובכל זאת פירוק מסוים ששבה את ליבי. שוהם שיינר ב'מגוון דמויות', כתוב בתוכניה. ובואו נמנה: עץ, טוסטוס, המזרקה של אגם ואח"כ גם טייס שיכור והתפקיד המשמעותי – ברמן בבר בארץ הקסומה. כבר בהיותו עץ, בתלבושת שכבר בתוכניה (בה הביאו את איורי התלבושות), פרטה לי על מיתר, כי פעם גם אני עיצבתי משהו כזה, שהיה אמור להיות דפנה הופכת לעץ במנוסתה מאפולו, אולי אני אמצא את הציור הזה…. כבר בהיותו עץ (שדבוק לו כלב שמשתין עליו), הוא אומר 'הסכמתי לתפקיד של עץ/טוסטוס/מזרקה, רק כי בהמשך יש לי תפקיד יותר משמעותי.' והוא משתחווה, בשבירה של הרצף הסגור של המציאות התיאטרונית. או שזה בעצם אסייד קומי…. ואז ביושבו בבר – הוא יגיד: כעת תתנו לי לשחק, זה התפקיד המשמעותי שלי. שוב מחיאות כפיים של הקהל. וגולת הכותרת, הברקה סרקסטית, בסובבו כמזרקה, עם כובע של מזרקת אגם מכיכר דיזנגוף על הראש, הוא מחזיק מצית של כיריים עם להבה ביד אחד ושפריצר מצד שני – להדגים לנו את מופע האש והמים של המזרקה, חסרת הפנלים הצבעוניים בינתיים ביושבה בכיכר המחודשת.

וכאן המקום לציין את המצטיינים (מבין המצוינים כולם): אלי גורנשטיין בגילום מושלם של דר' מטורלל עם ההברקה: "לא בוכים על כבד שנפרם." איה גרניט-שבא בתפקיד האימא הפולניה: "אני בטוב אני בטוב…" ואודי רוטשילד, בליהוק מושלם לדמות הנעבך הראשית: "ידעתי שאי אפשר לסמוך על מי שהולך בסנדלים עם גרביים" אומר עליו נגן הרחוב.

בעקבות שגעון המוזיקה כמייצג, למרות היותו יוצא מן הכלל, של מחזות הזמר הבנויים סביב להיטים ידועים, דיברתי על חזרתו של הוודוויל. חשבתי על וודוויל גם בהקשר של הצגתנו, במיוחד כיוון שכמה גסטות גופניות שבה, במיוחד בגזרת אלי גורנשטיין, היו לקוחות כמעט ישירות מההומור הגופני של הוודוויל. ואולי יש לראות את ההצגה הזו כוודוויל מורחב. Big Time.

***

בערב הצגה אחרת בתיאטרון הבימה. הצגה קאמרית באולם ברטונוב האהוב עלי: ברטוד ואגנס. למרות השם הזר לכאורה, מדובר גם כאן בהצגה מקורית ישראלית מאת נועה לזר-קינן. אחרי ההצגה, חשבתי שעשו את זה כבר יותר טוב בפרק מסדרה תיעודית שראיתי פעם. חזרתי וביררתי. וגיליתי שבאותו פרק מזעזע שזכרתי בעצם מדובר במחלת הפרקינסון ולא במחלת האלצהיימר כמו בהצגה הזו (הפרק 'תמי ויעקב' בסדרה ההורים שלי (YES, 2011)). אבל כנראה שהזעזוע הנלווה לטיפול בבן משפחה שחולה במחלה שמשבשת את דעתו, או לפחות הופכת אותו, במובן זה או אחר לילד של בן הזוג, הוא אותו זעזוע. אלא שפה לא מדובר בתיעוד. הצגה, מחזה, אמור לתת משהו נוסף, על הצגת המצב עצמו. אולי תקווה, אולי צחוק, אולי תעצומות נפש, משהו, ולא רק להראות לנו מה אנחנו נעבור, אם חלילה בן משפחה שלנו יחלה במחלה, או מה יעברו בני משפחתנו אם זה יקרה לנו. אני בכוונה לא כותבת מה אנחנו נעבור, כי על זה אף אחד לא רוצה לחשוב. כפי שאמרה גברת אחת לפני ההצגה, אפילו. זקנים במיוחד לא רוצים לראות את ההצגה הזו, לא רוצים להיכנס לדיכאון, יש להם מספיק סיבות להיות בדיכאון גם ככה. צעירים, הם חושבים שלהם יש זמן. לכן, אנחנו בעיקר מתייחסים לא למה שיכול לקרות לנו עצמנו, אלא לשינוי בזולתנו שישפיע עלינו. בבחינת – אוי מי יזיז את הגבינה שלי. עם זה עוד אנחנו יכולים להתמודד. אך מה יש לנו לעשות כנגד הבלתי נמנע… אין מה לעשות, תהפכו את זה איך שתהפכו, מנגנון ההדחקה יעבוד.

אז לפנינו תצוגה רגישה למדיי של זוג ותיק, כשהגבר האוהב מאוד מנסה להפעיל את אשתו למרות הבלבולים וההתנהגות האירטית שלה בגלל מחלת האלצהיימר המתפתחת. לחפות על ההתדרדרות במצבה בשביל כל העולם, בשבילה, בשבילו, בשביל הילדים. זה כאילו לא קיים. אפילו לבת שלהם לא סיפרו בכלל כמה חודשים. בהחלט מהלך לא אמין של כתיבה כאן.

מכאן לשם, הבלבולים של האישה מביאים אותנו להיחשף לשקרים הגדולים של הזוגיות הזו, לכך שהחיפוי ההדדי לא התחיל רק עם האלצהיימר. הוא מגלה בבוידם ארגזים עם הספרים שלו, שחשב שנמכרו כולם. היא פולטת כל מיני דברים שמהם אפשר להסיק שאולי היא בכלל ניהלה רומן עם יצחק נצר, זה שאייר את ספרו, ואולי לא היו הדברים מעולם. היא חושבת שהיא שוב ילדה קטנה והוא נזכר בחתונה שלהם. די אנד. היא תחזור להיות ילדה קטנה, הוא יישאר בגלל שהם נשואים והוא אוהב אותה. האם האלצהיימר הוא תירוץ כדי לספר סיפור על בגידה או שהבגידה באמון של כל אחד מהם היא תוספת נדרשת, או לא, כדי לתת איזשהו בשר על המחזה הטפל הזה. אני יודעת מה יקרה אחר-כך. גם לבן הזוג האוהב ביותר, המוסד בוא יגיע. אין טעם להיאחז בפנטזיה רומנטית. זה לא אמין.

דב רייזר מגלם ברגישות גבר רגיש, ברטוד, וזה דבר שמסוגל לגרד לך משהו בלב. טטיאנה קנליס אולייר, כאגנס ומיקי פלג-רוטשטיין, כבת גליה, מציגות דמויות שלא אומרות יותר ממה שהן אמורות להגיד. קנליס-אולייר במיוחד, מציגה ניואנסים של רכות, פתיינות, עקשנות, וביישנות ופלג-רוטשטיין פחות, בגלל התפקיד הקטן. אך נשאלת השאלה מה מעבר לזה.

בסופו של יום, למרות השחקנים המצוינים, ובעיקר בגלל המחזה הדי שדוף, להצגה הזו אין ערך מוסף, אין אמירה על התמודדות עם מחלה, או על יחסים בכלל. יש תיאור מצב. רגיש אמנם, אבל לא יותר. אפילו האינטימיות של ברטונוב לא הכניסה כאן ערך של קרבה והזדהות. בדיוק בהצגה כזו, שבה זה מתבקש.