מיטות מסתובבות

על ההצגה 'מי כמוני' בתיאטרון גשר.

בסוף ההצגה מי כמוני לא מחאתי כפיים. הייתי עסוקה מדיי בלנגב את הדמעות. דואגת שהאיפור לא יימרח, שלא יראו שבכיתי, בעצם למה שלא יראו, האם יש מחמאה גדולה מזו, כמו גרפסים אחרי האוכל למארחת ביפן. אפילו אין חושך באולם, השחקנים בהאנגר הבלאק-בוקס של גשר נמצאים במרחק יריקה ממני, אולי אפילו פחות ממטר. אז שיראו. אז מה אם אני cry-baby, זה דבר ידוע ומוכרז מזה כבר. אין ספק שנעשה פה מעשה מרגש מאוד, עבר את מבחן הדמעות לכאורה. ובכל זאת, אני לא לגמרי מרוצה ויש לי גם הרבה טענות. אז מה הולך פה בין מיתרי הדמעות הנפרטים בנפש והניתוח האנליטי הקר של אותה נפש.

הרף הראשוני לשיפוט הוא אולי הכי גבוה שאפשר, כפי שמרט אמר כשסיפרתי לו שאני הולכת לראות את ההצגה… עוד הצגה על בית משוגעים, כבר סגרת הכול במאמר שלך על קן הקוקיה ומרה/סד, מה עוד יהיה לך להגיד. אז אולי זה בכלל לא נכון להתייחס למעשה התיאטרוני שלפנינו דרך הפריזמה הזו, כי באמת אין פה שום דבר, אם תבקש לעצמך אמירה גדולה על שיגעון, בתי משוגעים או יחסים בין אנשים בכלל, או על המעשה התיאטרוני שנכרך לא אחת במעשה השיגעון לאורך ההיסטוריה, במחזות ההם, במאמר ההוא וגם בהצגה שלפנינו, בהבלחות לא אנינות מדי, מבחינת אמירה אוניברסלית גדולה. למעשה, יש לפנינו אוסף של קלישאות על משוגעים, ללא שגיאות יתרות, בכל זאת, זה נעשה בשיתוף צוות מקצועי מתחום בריאות הנפש.

יש שלוש מחלות נפש עיקריות: סכיזופרניה, מניה דיפרסיה ודיכאון. בת שבע, מהמגזר הדתי, עוד נושא שצריך לכסות, דת ושיגעון, היא הסכיזופרנית. אלמה  – מניה-דפרסיבית. ברק – מייצג את הפרעות cluster B – הוא נרקסיסט עם התקפי זעם מסוכנים. לכך הוסיפו נערים עם מחלות לא כל-כך קשורות לבתי חולים למשוגעים, ואכן צוין בהצגה שהם לא אמורים להיות שם, אך בכל זאת: עמנואל, עם תסמונת אספרגר, כלומר אוטיסט ותמרה/תום, בעלת דיספוריה מגדרית, כלומר נער טרנסי, ולא הפרעה נפשית, כמו שמצוין בהצגה, אבל כן היה בימים קדומים וחשוכים, כלומר לא כ"כ מזמן. קצת קשה לא לנסות להשוות לאיזה סרט בית משוגעים ידוע, אם כי קצת פחות כבד מ-2 הנזכרים לעיל – נערה בהפרעה (1999), אמנם שם על טהרת הבנות בלבד – אבל איך בת שבע בתור אליזבת מוס השרופה (טורץ'), או אלמה בדמות אנג'לינה ג'ולי (היא היתה ASPD, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כלומר פסיכופתית בלשון העם, אבל אותו הארס והפתיינות קיימים). ברק בדמות וינונה (היא היתה BPD, הפרעת אישיות גבולית, אמנם, אבל אותו אשכול) או עמנואל הקשור בדמות אנג'לינה הקשורה. הבנתם, יש שטנצ'ים קבועים. כאן זה אפילו ביותר שטנצ'ים. רוצים עוד קצת: אונס בגיל 13 (אלמה), דוד מתעלל (בת-שבע), בת שבע חייבת לצאת לחתונה של אחותה, שלא ידעו שהיא מאושפזת, סליחה משיגענע, אחרת השידוך יתבטל. האב אפילו מדבר איתה באידיש על הבמה. אבל היא אריה. אז בוא ננסה שיטת טיפול היישר מסיפורי רבי נחמן (הסיפור המקורי מובא בתוכנייה), כי אין כמו להתאים טיפול לאוכלוסייה לה הוא ניתן. אבל שלא תבינו לא נכון, זה דווקא היה יפה ומרגש הקטע הזה. לעמנואל הורים קצת דפוקים, שאולי הם צריכים ללכת לאשפוז ולא הוא, לאלמה ולתמרה – יש אמהות שלא כ"כ שמות עליהן ורק באות ברשימת דרישות בלתי אפשרית ולברק – זוג הורים שמתים מפחד מהתקפות הזעם שלו. הוא הרג את אמא שלו במכות על זוטא, היא שכחה ללחוץ על כפתור ההקלטה ולא צילמה אותו. מפה לשם, מי שצופה בהצגה יכול לחשוב שפגועי נפש הם אנשים שפשוט החיים התעללו בהם ולכן הם כאן. מינית או לא מינית. ואם ידוע שהתעללות מינית והזנחה או הורים חולים במחלת נפש יכולים להיות סיבה לשיגעון אצל ילדים, הרי גם ידוע שברוב המקרים הם בכלל לא מביאים לשיגעון ויש פגועי נפש שמחלתם בכלל לא נובעת מגורמים כאלו. יש התפרצות ספונטניות, יש חסך בשינה בצבא שידוע כגורם להפרעות לרוב, מחלות נפש, אפילפסיה וכד'. טוב, לא רלוונטי, אנו עוסקים במחלקת נוער. הם לא יגיעו לצבא… המחזה שלפנינו עדיין עסוק בכיסוי כל הכיוונים והשטנצ'ים, שקשה לפרוץ מזה עם משהו מרגש. ובכל זאת זה קורה. אה כן ועוד שטיק, עמנואל האוטיסט שמדקלם מהזיכרון את המכתב לדודה מניה שאלמה קרעה לגזרים. מי אמר ריין מן (1988) ולא קיבל, גם שם אשפזו אוטיסט בבית משוגעים. מחיאות כפיים סוערות לסולו גבע בסוף הקטע הזה. מגיע לו. הוא צעיר המשתתפים, בן 13 בלבד ובהחלט המצטיין של הערב. ותסלחו לי אם שכחתי להזכיר כמה שטנצ'ים, היו ממש הרבה.

אמא שלי אוהבת אותי ומפחדת ממני (מי כמוני, גשר, צילום: ישעיה פיינברג)

שואו טיים (מי כמוני, גשר, צילום: ישעיה פיינברג)

כן המורה (מי כמוני, גשר, צילום: ישעיה פיינברג)

אלף עגורים לא יצליחו לרפא אותי (מי כמוני, גשר, צילום: ישעיה פיינברג)

אני רוצה לדבר על העיצוב. באולם בלאק-בוקס, בד"כ מייצרים את הבמה-מושבים בהתאם לצרכים. זה מה שיפה בסוג אולמות שכזה וכאן העיצוב המיוחד היה אפקטיבי מעין כמוהו. באמצע במה עגולה, מסביבה כמו קרניים של שמש, 5 מיטות. הכי קרובים לדלת, מי שרק נכנס, בפיג'מה עדיין, שלב א', אם מישהו חדש מגיע, כולם זזים ימינה בכיוון השעון. המושבים של הקהל בשני חצאי גורן מסביב. אבל סיבוב המיטות לא לינארי. לא מי שקרוב לדלת מהצד השני קרוב הביתה. יש שלבים, כפי שמסביר הרופא למורה לתיאטרון, א' – מי שהגיע – עוד בפיג'מה, ועד ו' – שזה קיצור של 'והביתה'…. יש סולמות וחבלים, אפשר לעלות בשלבים ולרדת בשלבים. כמה זה קשירה, האם שלב אחד למטה. ויש שמיטות עולות על הבמה העגולה ויש שהן הופכות לדלת של הבית של עמנואל, עת נעמה המורה מבקרת בניסיון לעזור ורק מבינה את גודל הבעיה, בבית עם הורים לא מתפקדים.

אני מנסה להיזכר איפה התחלתי לבכות. זה לא בגלל הסוף העלילתי, ברק, ברוטינת הדלת המסתובבת, חזר שוב למחלקה. שוב מהתחלה, משלב א', עם פיג'מה ואז היה שוב דיון באם יש הצגה, של המשוגעים, כמו במרה/סד, או אין. נראה לי, אם אני זוכרת טוב, שהמעיין התחיל לנבוע דווקא כשברק עלה על המיטה ואמר, אני נועם, בן 16 אני לא ברק אולי קצת ברק… ואז אלמה היא נטע בת 18, רות בת 16 היא בת שבע וסולו בן 13 הוא עמנואל – לא על הספקטרום, אם כי כולם על הספקטרום ולבסוף סופיה בת 15 היא תום – דיספוריה מגדרית היא לא הפרעה נפשית. ואז כולם עולים להצגה, שמתחילה עם שגיאת האריה…. כמו בסרטים של MGM… איפה המציאות ואיפה ההצגה. למה בכיתי לא יודעת. משהו שם היה כנראה מאוד נוגע ללב. בכלל השחקנים הצעירים, בני גילם של הדמויות ולא שחקנים בוגרים מתיילדים, זה עושה משהו, למרות שכולם כבר בעלי ניסיון רב לפי התוכניה. כולם לומדים בתלמה ילין, גם שני הנגנים על הבמה, אדם חן על הפסנתר ועלמה בר סיני בצ'לו, הם מתלמה. וגם הם לובשים פיג'מות ירוקות. גם הסדרן בכניסה לבש חלוק לבן, כמו רופא, או סניטר. מחוץ לאולם זה נראה לא ברור, אבל בפנים ממש חלק מהצגה. פנים וחוץ, מציאות ומשחק. המחזה הזכיר קשר בכמה קלישאות שחוקות, בהה. אבל אז היה קלאש אמיתי, רגע קסם.

אני רוצה לציין את המוזיקה המופלאה של רוני רשף, עם גוונים תרפויטיים, נגינת פסנתר רגועה הכניסה אותנו לאווירה כשהתיישבנו. אנשים ממש התכווננו אחרת בגללה. ככה אני הרגשתי על עצמי, אפילו הבקשה לכבוד ניידים עם כמה תווי פסנתר ואקורד דיסוננטי בסוף. ומול כל זה המוזיקה המרגיעה או מפרשת הרגשות, נשמע הצלצול המטרטר שכל פעם בוחר מטופל אחר. מן רעש שפורע את כל הסדר שהרופאים מנסים, שהמוזיקה מנסה ליצור. חבל שבתוכניה לא כתבו מה אלו היו. זיהיתי את bad guy של בילי אייליש כצלצול של אלמה. אני מתה על השיר הזה….

אני די יורדת על המחזה וזה די לא נעים, כי את המחזה כתב אדם שאני מאוד מעריכה את עבודתו, רועי חן, מחזאי ומתרגם הבית של גשר. למרות שאהבתי עבודות אחרות שלו לאחרונה, למשל המשתמט, כאן לדעתי הוא חולק את אותה בעייתיות עם המחזה השיבה שהוצג בקאמרי, אם כי בקנה מידה הרבה פחות בעייתי. של רצון להכניס יותר מדי אספקטים ולייצג את כל השדה, עד שהקשר האנושי קצת אובד לנו בתוך סכמטיות מסכמת, שלעיתים נופלת למחוזות הדידקטיות – למשל בקשר לדמות של תמרה/תום שמנסה להעמיד את אמה, אותנו, במקום בקשר לזהותה המגדרית. השיבוץ הזה בהקשר מחלקת הנוער בבית משוגעים, לוקח אותנו כאמור לימים חשוכים שכבר חלפו בחלק המערבי של העולם, והמחזה הזה, להבדיל נאמר מקן הקוקיה, אינו מוצג בהקשר היסטורי. אני לא רואה לכך הצדקה תמתית ואפילו לא עלילתית. ראבק, ניקי טטוריאליאס יצאה מן הארון השבוע כאישה טרנסית ולאף אחד זה לא הזיז בכלל. ובכלל הרושם היה שזה בכלל לא היה משנה אם היא היתה יוצאת מן הארון או לא, כי לאף אחד זה בכלל לא משנה מה היא. וגם לה לא ממש בער לפרסם את זה, היא ראתה בזה דבר פרטי, אבל היא אמרה שסחטו אותה. אז אתם יודעים מה סחטנים. לא בדיוק היה לכם מה להשיג בכל מקרה. אז למה אני צריכה לראות דמות טרנסית בבית משוגעים במחזה לא היסטורי בשנת 2020. וגם במחזה היסטורי.

אני חייבת להתייחס לכמה פילים לבנים שנמצאים בחדר. ההצגה הזו יכולה להיראות כמו משהו שהוא בין הצגת סוף שנה בתלמה ילין עם כמה שחקני חיזוק, לבין הפקה משפחתית של המחזאי, אשתו המעצבת ובנם הפסנתרן. תוסיפו לזה בימאית שזו עבודתה השניה אחרי שיצאה מבית הספר לבימוי ושהיא במקרה גם הבת של מנכ"ל הקאמרי המיתולוגי וכיום מנכ"ל הבימה ויש לא מעט שהרימו כאן גבה ושאלו הכיצד כבר אומצה על-ידי גשר. זהו, גילוי נאות. אני לא חושבת שזה רלוונטי יותר מדי, תכלס. מה שחשוב זה מבחן התוצאה. אני כן יכולה להגיד שאני שמחה שגשר יצאו מהמעונבות של אולם נגה אל האנגר בלאק-בוקס והלכו על משהו אקספרימנטלי. המוקפדות ההפקתית של גשר ניכרת, אם כי יש מקום לשיפור. עיקר הבעיה, לדעתי פה היא כאמור הטקסט, אבל זה לא משהו שחורג מבעיית הכתיבה הכללית בארץ לתיאטרון ועדיין יש לציין את ההתמודדות הבלתי אמצעית וללא ההנחות של הכותב עם הנושא שלפניו, שעדיין מעביר לנו חומרים, שאנו הקהל לא נחווה כמתבונן מהצד, אלא כאחד שנמצא בתוך העניינים ורק על זה, מגיע לו כל הכבוד.

ובקשר להשוואה לקן הקוקיה ולמרה/סד. כאן לא מנסים לייצר מסר מתקן עולם, מביא שלום, פוליטיקה במטפורה של בתי משוגעים, גם לא מנסים לייצר עולם תיאטרוני חדש כמו פיטר ברוק בהשראת ארטו. כאן מנסים להזכיר לנו שבסופו של דבר כולנו אנשים, הדמויות, השחקנים ואנו הקהל. ומה שאנו צריכים, לפני כל הסיסמאות שאנו נוהגים להשמיע, על המקצוע שלנו, על המהות של התיאטרון ועל מה זה ספקטרום, זה פשוט להיות פתוחים, יותר, סבלניים, יותר, ומכילים, יותר. כי השונה זה אנחנו. ואל תגידו לי שבנקודה זו או אחרת, לא אמרתם לעצמכם, וואלה – זה אני…

מי כמוני, תיאטרון גשר, הצגת ביקורת 16.1.20, האנגר גשר. מחזה: רועי חן, בימוי: אילאיל סמל, תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב, מוסיקה: רוני רשף, תאורה: אליהו סראבייסקי, סאונד: פליקס שפושניק. משתתפים: גלעד קלטר, אורי יניב, קארין סרויה, תום אנטופולסקי, נטע רוט, רות סנדרוביץ׳, סולו גבע, סופיה גולן, נעם פרנק. פסנתר: אדם חן. צ'לו: עלמה בר סיני.