האז בין

על 'סיפור אהבה בשלושה פרקים' בתיאטרון הבימה

הדבר הכי מרגש בהצגה הזו בכלל לא היה על הבמה. הוא גם לא היה בתוכניה. רק התרגום שלו. השיר ששארל אזנבור כתב ומבצע על חייו של דראג קווין. What makes a man a man. שאני בכלל היכרתי לראשונה בסרט ויגסטוק (1995), שם הדראג קווין Flloyd ביצעה סטרפטיז כשהיא שרה (in lip syncing כלומר בתזמורת בצורת) את הקאבר המרגש של מארק אלמונד לשיר הזה (הנה כאן החל מ-3:07, ביצוע של אלמונד בקונצרט כאן, וביצוע של אזנבור בצרפתית (Comme ils disent) משנת 1972 כאן. הוא מבצע גם את הגרסה האנגלית). השיר העתיק הזה של אזנבור עדיין חי ובועט והנה הוא מבצע אותו לפני שנתיים בהופעה בגיל 91. למרות שאני היכרתי אותו ברפרזנטציה של דראג קווין לפרזנטציה של גיי מוצהר לשיר ישן של שנסונר סטרייט שבכלל כתב אותו בשפה אחרת. הנה לכם אבולוציה של שיר בדרך להיות גיי איקון (אלא מה). ואם עסקינן בחומרים להט"ביים, הדבר הראשון וכמעט העיקרי שלפיו יש לשפוט אותם הוא האם הם עומדים במבחן הזמן, זאת לאור העובדה שקצב הקבלה של הגייז (ונרמולם) בחברה בעולם המערבי בארבעת או בשלושת העשורים האחרונים מתקדם בקצב אקספוננציאלי. ואם משפחה עליזה שנכתב ב-1970, נראה היום הומופובי למדי, ההצגה הזו, המאוחרת ממנה בכעשור (1981), עוברת את מבחן ההומופוביה רק בנקודות, אבל עדיין נופלת במבחן הרלוונטיות, כאילו, יו נואו, זה כבר לא ביג דיל שזוג גייז או בודד גייז יאמץ טינאג'ר גיי הנאבק על זהותו. זה כזה 2007… סתאם. אבל השיר ההוא של אזנבור עדיין רלוונטי כמו לפני 45 שנה. וכתב אותו סטרייט.

זה מביא אותנו להעלות את השאלה האם חומר להט"בי צריך להיכתב על-ידי גייז. בעיקרון לא. אבל בעיקרון כן. כי היציאה הזו של אזנבור היא בהחלט מיוחדת במינה. יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. ובעניין זה, סיפור אהבה בשלושה פרקים שנכתבה על-ידי הרווי פיירסטיין המוצהר והשנון, נמצאת במקום הנכון. היא אותנטית, היא ישר לפנים. היא לא מתנצלת. ראשיתה בשלושה מחזות נפרדים בני מערכה אחת כל אחד, הראשון שבהם הועלה כבר ב-1978. הגרסה המלאה הופקה לראשונה על-ידי הגלינס, מוסד ללא כוונת רווח שתמך בהצגת נושאים להט"ביים. פיירסטיין מספר בתוכניה שהם נאלצו לחלק לאנשים את הכרטיסים רק כדי שיגיעו לראות. אף אחד לא התעניין בהצגה בת ארבע שעות על הומואים. אח"כ נכתבו שתי ביקורות אוהדות בניו-יורק טיימס, הצילו את ההצגה הזו מתהום הנשייה וסללו דרכה לאוף-ברודווי ואח"כ לברודווי ומשם הכול היסטוריה והיסטריה. בישראל המחזה כבר הוצג פעמיים בעבר. ב-1984, אז נתן דטנר, הבמאי דהיום, שיחק את ארנולד. ועוד פעם ב-2011. אה, כן וב-1988 גם היתה גרסה קולנועית של זה. ככה בעצם היכרתי את המחזה הזה. פעם זה היה מצחיק. חדשני. מעורר מחשבה. היום זה בעיקר מעורר מבוכה. אני חושבת שצריך להוציא חוק שהתוקף של מחזות להט"ביים צריך להיות חמש שנים בלבד. זה פרק הזמן שבו הם באמת אפקטיביים. אח"כ הם הופכים למוצר ארכיאולוגי במקרה הטוב, או הומופובי במקרה הגרוע. אין דבר רע יותר למטרה הלהט"בית מאשר להתנצל ולהסביר על משהו שכבר מזמן נהפך למובן מאליו. אין לכם מחזות להט"בים חדשים ברפרטואר העולמי, שאתם צריכים לנבור בעבר הרחוק, פעם שנייה באותה שנה. אז מה אם אלו מחזות על הומואים יהודים. בהבימה צריכים כנראה יועץ לעניינים להט"בים. זה באמת כבר מביך מה שהולך שם בתחום הזה. עאלק תיאטרון לאומי. ככה אתם רוצים לחנך את הנוער.

אבל כאן, כאמור זה עובר בנקודות. וכנראה מה שמציל את ההצגה הזו היא הברקת הבימוי, כנראה בעקבות השם המקורי Torch Song Trilogy, שהביאה את הטריו המקסים והאהוב עליי משכבר 'האחיות לוז' לשיר את רפרטואר האולדיז שלהן בהרמוניות מרהיבות במעברים שבין הסצנות (בליווי פסנתר וקונטרבס שניצבו, כמו בבר, על המרפסת בסט הדו-קומתי שעל הבמה), בבחינת מה יעלה לאדם גיי בראש בסיטואציה זו או אחרת בחייו. אני תמיד שמחה להגיע לקונצרט של הבנות האלו, רק חבל שכאן היו מן קטעי מעבר מייגעים כאלו. אתם יודעים. פה ושם זה עבד ובכינו בסוף (כלומר זה עבר את מבחן הדמעות… בנקודות), אלא שלרוב היה מביך. אבל לפחות, היה הומואי לתפארת עם שירי הגייז האייקוניים האלו. למי שלא יודע, התוכניה גם מסבירה יפה, ש-Torch Song זה שיר אהבה סנטימנטלי בו הזמר מקונן על אהבה נכזבת או אהבה אבודה שבה אחד מבני הזוג מתעלם מהשני או שאחד מהם ממשיך הלאה בחייו. והנה הלכנו לאיבוד בתרגום העברי הבנלי והמעוקר. לפחות התרגום של הטקסט עצמו (רבקה משולח) היה קולח ומהוקצע. רק, בגזרת שמות המשפחה של ארנולד ואימו, לא הבנתי למה היה צריך לעבור מבקוב לוינברג (גם בהצגות הקודמות בארץ הקודש).

הקאסט: מורדי גרשון כארנולד היה כמעט מושלם, הומואית גאה, שלא מוותרת על גינוניה הנשיים ולא על עקרונותיה. אופס, עברתי לאוחצ'ית. סליחה. אני יודעת הרבה שפות זרות… טוב, נחזור לעברית… מיקי קם מדויקת ומרגשת כ-Jewish mother קלאסית עם טוויסט. כמעט שמעתי בקולה את האנגלית הניו-יורקית שהיא היתה מדברת, אם זה היה מוצג באנגלית. ובסוף ולמרות הכול ולמרות שזה כבר לא רלוונטי, היא מקבלת את הבן שלה כמו שהוא, כן, אחרי שהיא אמרה לו שהומוסקסואליות זו מחלה (הלללללו… 2017, מישהו) ושאם היא היתה יודעת שהוא ייצא הומו היא לא היתה יולדת אותו (כנ"ל) ואחרי שהוא אמר לה שמי שלא נותן לו כבוד ואהבה אין לו מקום בחיים שלו (כפיים!!!), ואחרי שהיא לא מבינה איך הוא משווה את האלמנות שלה, לאלמנות שלו (2017… מישהו). ההצגה הזו עוברת את מבחן הדמעות רק בזכותם. והצלע השלישית, גיל סרי המבריק בתפקיד הבן המאומץ דיוויד. ממש כאילו יצא מסיטקום אמריקאי. הילד גונב את ההצגה עם טיימינג מושלם. בתפקיד אלאן בן הזוג הדוגמן, ליהקו פה את הדוגמן והשחקן עומר דרור הבנוי לתלפיות שהיה גם הוא במחנה הטובים. לא אהבתי עם זאת את אקי אבני בתפקיד אד המבולבל. זה הזכיר לי את התפקיד הלא מרשים שהוא עשה בחסד מופלא של עמוס גוטמן זצ"ל, בדיוק על אותה משבצת. והנשיקה שהוא הרביץ עם ארנולד. ארנולד שיחק אותה, הוא לא. יהיה מעניין לראות את רבקה מיכאלי בדמות האמא בקאסט השני, האם גם היא תחזור על תפקידה באותו סרט. גם את ריקי בליך בתפקיד לוריין, אשתו של אד, לא אהבתי. אני לא חושבת שניגשו נכון לדמות הזו. היא היתה מלוקקת מדי עד כדי כך שהיא כבר לא נראתה אמיתית, כלומר אמינה.

בימוי. אהבתי את הרעיון של המיטה הענקית הסגולה – שתי מיטות כפולות כביכול, שבה הוצג מפגש הפסגה המרובע בבית הקיט של אד  (תודה לתאורן מאיר אלון), כשכל הדמויות גם לובשות לבן. בחירת בימוי מינימליסטית אפקטיבית, כמו המינימליסטיות של החלק הראשון. בחלק השלישי עם זאת, יצרו כבר תפאורה כמעט מלאה, עם ספה, מטבח, דלת בראש גרם המדרגות, פתחים לחדרים נוספים בשני קצוות הבמה. כאילו לומר לנו שזה החלק היותר חשוב. גם מבחינת האורך. לא בדיוק מאוזן. לא יודעת מי עיבד את הארבע שעות המקוריות לשעה וחמישים. ייתכן שזה הגיע ככה כבר מחו"ל (גם הגרסה הקולנועית היתה בערך באורך הזה). גם זה לא תרם לאיזון בין החלקים, כשכל חלק נראה יותר ארוך ומעובה מקודמו.

לסיכום. חבל לבזבז את הכישרונות שלנו על מחזה ארכיאולוגי שעבר זמנו. בטלוויזיה אנו רואים את משפחה מודרנית וכאן אנו צריכים לחזור לשנים חשוכות. למה. מה עשינו רע. ולא, כמה שתנסו לשכנע אותנו בתוכניה שזה רלוונטי. זה לא. לא מזווית הראיה המתנצלת והחשוכה הזו. כשאתם לא מתביישים לשים כפולת עמודים על הומופוביה. ואז לרחוץ בניקיון כפיים עם כפולה נוספת על פונדקאות להומוסקסואלים. אם אתה רוצים להתעסק בחומרים להט"ביים, תיאטרון הבימה, ולעשות באמת שירות טוב לציבור, כלומר לקהילה, אנא מכם, אני בטוחה שנוצרים מחזות חדשים, חדים ורלוונטיים. אין מקום להנציח "קלסיקות" חשוכות. מה שהיה, טוב שהיה, אבל היו היה.

סיפור אהבה בשלושה פרקים, תיאטרון הבימה, הצגת מבקרים 25.4.17. מאת: הארווי פיירסטיין, תרגום: רבקה משולח, בימוי: נתן דטנר, תפאורה: אלכסנדרה נרדי, תלבושות: יובל כספין, תאורה: מאיר אלון, ניהול מוזיקלי: ליאור רונן. בהשתתפות: מורדי גרשון – ארנולד וינברג, אקי אבני – אד, ריקי בליך – לוריין, עומר דרור – אלאן, מיקי קם – אידה וינברג, גיל סרי – דיוויד, האחיות לוז – שירה ז' כרמל, יפעת זיו, ענת מושקובסקי.