לעולם לא תצעד לבד

על ההצגה '1984' בתיאטרון הבימה.

יותר מכל, 1984 של ג'ורג' אורוול מדבר על אופני תפיסה. איך אנו תופסים את המציאות. האם אנו תופסים אותה כמושגים פנימיים הנהירים רק לנו (כמו שגורסים לדוגמה ג'ון לוק וממשיכיו או הפנומנולוגים) או שהתפיסה שלנו היא תלוית תקשורת (לאקאן ושות' ואליו עוד נחזור). מהו זיכרון. האם צבירת חפצים מבטיחה את הזיכרון. למשל במוזיאון, למשל בארכיון עם תיבות, תיבות, של חפצים, של מסמכים, למשל ברשומות מחשב. האם כשמוחקים רשומה של אדם, גם הוא נמחק. האם אפשר לשנות את הרשומה ואז המציאות תשתנה. מה ההבדל בין זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. האם המחיקה מההיסטוריה ומהזיכרון משמידה בעצם אדם. איך תופסים מה זה רע ומה זה טוב. איך מגדירים מוסר והאם הוא תקף בכל מצב. האם מילה כוללת את היפוכה. בשביל הדבר הזה ספציפית, לא צריך את הדיסטופיה של אורוול, למען האמת. הלינגוויסטים יראו לך את זה גם בלעדיו: שם קוד contronym. או שאולי הוא היה שם קודם. האם שפה משנה תפיסה. הפמיניסטיות יסבירו שכן: לוס איריגאריי, לדוגמה. האם אפשר להעביר את 1984 בעברית. התרגום של אלי ביז'אווי היה קולח, אבל אז מזכירים לנו, כלומר הוא עצמו כותב על כך בתוכנייה, שהעיבוד הזה, שנכתב לפני כארבע שנים על-ידי רוברט אייק ודנקן מקמילן, ומוצג ממש באילו הימים גם בברודווי, יצא מנקודת המוצא של הנספח לספר. זה שלא כתוב ב-NewSpeak (כאן 'דיבור חדש' ולא 'שיח חדש' כמו בתרגום של הספר), אלא באנגלית סטנדרטית (כלומר ב-OldSpeak). בעברית, קצת קשה להבחין בין שפה סטנדרטית ושפה רזה, חדשה, כמו שבמקומות אחרים קשה להבחין בין שפה גבוהה לנמוכה (גבירתי הנאווה ועוד). אז זה אובד בתרגום. אבל האובדן בתרגום לא נופל על יקירנו ביז'אווי, אלא על המעבדים. כיוון שכאשר נקודת המוצא שלהם היא הנספח, הם בעצם הופכים את הסיפור שלנו למחזה בתוך מחזה. לקוביה בתוך קוביה. מרוחקת וסטרילית. שלא תיגע יותר מדי. הדיסטופיה מודחקת לסיפור פנימי, כשבסיפור החיצוני מבהירים לנו שהעולם הרע הזה חלף. לפחות לא אומרים לנו שהכול היה חלום.

השנה היא 2050. בנספח של אורוול, זאת השנה שבה ישתלט דיבורחדש על השיח. אבל בעיבוד שלפנינו, זו שנת הרפלקסיה בסיפור המסגרת. טוויסט חביב. העתיד לא יהיה יותר טוב מהדיסטופיה שלפנינו. העתיד יהיה הרבה יותר גרוע, כיוון שכבר כעת, בשנת 2017, משטרת המחשבות כבר הובסה, כך אומרים. המחוך החיצוני הוסר. המחוך הפך לחלק מאיתנו, מגופנו, אנו עבדים לתרבות הספורט. אומרים לנו שזה בריא. ברוח הדוחשבה של 1984 נוכל לומר, 'שחרור הוא השתעבדות' או 'עירום הוא כוח'. עירום נפשי הוא כוח. אקסהביצוניזם הוא דרך להנכחת האני, הוא דרך להשגת כוח. הנכחת האני יכולה להיות פיקטיבית מלכתחילה. שינוי העובדות שנעשה בדיעבד ברומן ההוא של אורוול כבר לא נדרש. מה שגיבור הרומן והמחזה שלפנינו וינסטון סמית' עושה למחייתו, מחפש עובדות לא מתאימות ומשנה אותן במיניסטריון האמת, כבר לא נדרש. בפייסבוק, באינסטגרם, אנו כבר עושים זאת בעצמנו. אם נרצה, נוכל ליצור פרופיל פיקטיבי לחלוטין. וגם אם לא, נוכל לשתף עובדות פיקטיבית לחלוטין, או אולי אפשר לומר ברוח הזמנים האלו – עובדות אלטרנטיביות (וזכויות היוצרים, אם אני לא טועה, שייכות ליועצת של הנשיא טראמפ, קליאן קונווי ובערך הוויקיפדיה של הביטוי הזה כתוב אפילו תאריך היצירה: 22.1.2017). גם בעיבוד שלפנינו משתמשים ב'עובדות אלטרנטיביות' (צחוק בקהל). האם זו תוספת של התרגום העברי. ב-2013 הביטוי הזה עוד לא היה. ואילו כעת בברודווי, האם יעזו להשתמש בביטוי הזה.

ולענייננו, הכוח שלנו נמדד על-פי מספר העוקבים שלנו באינסטוש. ככל שנהיה עירומים יותר, ככל שנשתף יותר את מחשבותינו, כך יגבר כוחנו. בין אם מחשבותינו אמיתיות, פיקטיביות או משתנות חדשות לבקרים בהתאם לרוח הזמן, לרוח הקהל, לרוח מי שיושב למעלה, כברוב המקרים לא מדובר בנציג השלטון, אלא באיש השיווק, בטייקון, בבעל המאה, שבכספו או באישורו או במקום העבודה שהוא יכול לסדר לנו אנו חפצים. הנה, בחרנו לנו נשיא שכזה, אפילו. בעצם, אנו גם לא כל-כך מתעניינים במי ששם למעלה. אנו מתעניינים באחינו לצרה. אלו שיכולים להיות כוח הקנייה שלנו, המסמסים שלנו. לפעמים נדמה שכבר לא צריך ישות עליונה שתכוון הכול מלמעלה. 'השליט הוא הקהל' נוכל לומר. אנו נוטים לשכוח, שהחופש הזה מזויף. השלטון, בעלי המאה, השכילו להפוך את השליטה ללא עוררין שלהם לאמנות. דווקא כי אנו לא מרגישים לכאורה שהיא שם. הם הבינו ש'חופש הוא שליטה'. הם התהפכו ב-180 מעלות. הם לא צריכים לכפות עלינו את הציות בכוח. הוא גורמים לנו לציית מרצון, לעשות בשבילם את העבודה. ואנו חושבים שזהו חופש, שזוהי בחירה, שזוהי הצלחה. היום כבר ידוע ש"המחאה החברתית" של 2011 התאפשרה כי לבעלי אחד עיתון היה נוח להתנגח בבעלי השררה ושהיא גם הופסקה על-ידם כי לבעלי העיתון היה צורך להחזיר לעצמם את המפרסמים שפרשו. והם גם מנעו את חידושה בשנה שאחר-כך, כדי לא לאבד אותם מפרסמים וכי כעת כבר לא רצו להתנגח באחד בעל שררה.[1] חופש המחאה… הצחקתם אותי. וגם 'האח הגדול' כבר מזמן הפך לבידור. אנשים נכנסים לבית האח הגדול מרצון. לאחר מיונים קדחתניים, יש הרבה יותר ביקוש מהיצע. זו דרך להתפרסם, להתעשר אולי. חלק ממסלול סטנדרטי של לדחוף דוגמנית חדשה או להציל קריירה דועכת של זמר או שחקן עבר. האח הגדול הוא פיקציה, מבוימת היטב ומכוונת רייטינג, שמאפשרת להם להציג עובדות ועובדות אלטרנטיביות נוחות לקהל. הם רוצים כסף. האח הגדול רוצה כסף. הכול זה כסף ושיווק. אנו לא חושבים יותר, אנו משווקים. את עצמנו. אנחנו מוצר. האם אנו רוצים לזכור עובדות שאינן תואמות את ערכי המותג. למשל את ההתקרנפות שלנו. את הבגידה בערכינו הקודמים, בחברינו. או שפשוט נמצא דרך להכיל את הכול, בשם אלטרנטיבי מתאים.

אנחנו הזיכרון. או הזיכרון זה אנחנו. רוצה לומר, אני זוכר משמע אני קיים. הנה קוגיטו אליבא ד'אורוול. אולי נוסף על הקוגיטו ההוא של דקרט. מחשבה קודמת לזיכרון. היא תנאי מקדים לזיכרון. אבל היא ההווה בלבד. כלי העיבוד. אין לה ערך ללא העובדות, האובייקטים, ללא הזיכרון של מה שהיה בעבר, ללא ההנחה של מה שיהיה בעתיד. אבל אז צריך לשאול האם הזיכרון הוא האמת. הוא אנו זוכרים את האמת, או שזיכרוננו מתעתע בנו, הרבה לפני שמישהו חיצוני, או אפילו אנחנו ביודעין, משנים אותו. ואני חושבת שהנה כעת אני עייפה ועוברות לי בראש מחשבות, אך בזמן שאני כותבת את הקודמות, אלו נעלמו להן במעמקי בינתי ללא שוב. אנחנו מתאמצים לאסוף זיכרונות, לכתוב אותם, לשמור אובייקטים שקשורים בהם, לזכור שירים, שירים מהילדות, כמו השיר "תפוזים ולימונים" שמפזמים בהצגה הזאת. אנחנו מתאמצים בכוח ליצור לנו היסטוריה של זיכרונות, שלנו ושל אחרים. אבל האם זו האמת מלתחילה. האם בכלל יש זיכרון שהוא אמיתי, ישיר, ממשי כמו שקורא לזה לאקאן, או שהוא מלכתחילה צריך להיות מומשג כדי שנבין אותו. ואם זה לאקאן, אז הוא מומשג באמצעות שפה. מומשג על-ידי "האחר". ולאקאן ממשיך ומדבר גם על "האחר" הגדול. באנגלית זה אפילו יותר יפה, Big Br-other. אבל לאקאן לא דיבר אנגלית… אני לא ארחיב על לאקאן ואורוול. יש על זה מספיק חומר. ולא בדקתי מי קדם למי… האם בכלל אפשר לתפוס בן אדם על פשעמחשבה, לפני שהוא מומשג. אצל אורוול, ובהצגה שלפנינו, פרסונס נתפס בפשע מחשבה משום שצעק בשנתו. אפילו אם לא ברור לתופסים (משחק מילים נחמד) אם זה נאמר "באמת" או אולי בגיחוך, בגידוף, בהדגמה על דרך השלילה. בעצם, לא ברור איך אפשר באמצעים שאינם טלפתיים לתפוס אדם בפשע כאשר הוא חושב עליו, וגם אם היו בידינו אמצעים טלפתיים, הפסיכולוגים, הפילוסופים ומדעני המוח חלוקים בדעתם, כאמור, אם באמת בידינו היכולת להוכיח. לתפוס. להמשיג. בעצם הפחד שניתפס בפשעמחשבה מבלי שנממש אותו, למשל בדיבור או בכתב, הוא בלתי מתקבל על הדעת. בעצם לא נכון להשתמש במילה פחד. פליטת פה פרוידיאנית. האפשרות, המצב, שניתפס בפשעמחשבה, מבלי שנממש אותו, למשל בדיבור או בכתב, הם בלתי מתקבלים על הדעת. אבל בכל זאת, זה אחד מהפחדים הכי קמאיים ועמוקים של האדם. לא סתם אומרים מחשבות הן חופשיות. כנראה שיותר מכל, מה שמסמן בעינינו חופש זו המחשבה. אז אולי דקרט בכל זאת צדק. אני חושב משמע אני קיים, כי קיום פיזי בלבד, ללא תודעה, אינו נתפס על-ידינו כקיום. אנחנו לא חפצים. אבל אם הקיום האובייקטיבי הוא אבסולוטי, המחשבה היא רלטיבית. אנו נוטים להתכחש לזה. רוצה לומר אני חושב חופשי משמע אני קיים. גם לעבד יש יכולת מחשבה "חופשית". אנו חושבים שקיומנו המחשבתי הוא אבסולוטי. ההכרה בכך שהמחשבה רלטיבית ומכאן נשלטת ולא חופשית, אפילו אם מה ששולט בה הוא נרטיב, היא המפחידה אותנו. וכדי להגן על "החופשיות" שלנו, לא נהסס להפוך אחרים לאובייקטים, וגם לא לפעול בשם אובייקט לא מוגדר כמו האח-הגדול, או "החבר הדמיוני"… יחי המחשבה החופשית. נדמה לי שעליתי פה על איזשהו פרדוקס.

מה בין פרטיות וחופש. האם הפרטיות היא נגזרת של החופש שלנו, בהיותנו סובייקטים אבסולוטיים, מובחנים (נניח), והאם כאשר אנו מוותרים על פרטיותינו אנו עושים זאת מרצון חופשי. מה בין תקשורת ופרטיות. מה בין הנכחת האני ופרטיות. שהרי עם פרטיות אבסולוטית לא רק שלא תהיה תקשורת, לא יהיה מגע עם אחרים ולכן בעצם לא יהיה אני. לא בחברה שלנו, שבה אם אתה לא מתועד, לא עולה בגוגל, אתה בעצם לא קיים. אני לא חותמת לכם שמבחינת תפיסת האני את עצמו לא תהיו קיימים במצב של פרטיות אבסולוטית (אם אכן קיומו של דבר כזה אפשרי במציאות ולא רק בתיאוריה). זה עדיין נתון לוויכוח בין זרמים שונים. מה בין הפרטיות והקולקטיב. שואלים אותנו כאן. בין היתר. מה בין הפרטיות וההגנה על שלומנו. בין הפרטיות ובין התפיסה (תרתי משמע) של הבוגדים, של המאיימים על שלומינו, לפי הגדרת הקולקטיב שקיבלנו על עצמנו, לשם ההגנה על שלומנו. ואז אנחנו חושבים, מצד אחד, על הפרת הפרטיות שלנו האנשים הקטנים על-ידי הממשל, בשם המלחמה המקודשת בטירור. ומצד שני בתוכניה מביאים לנו את סנודן, שמפר את הפרטיות של הממשל, בשם ההגנה על חירויות הפרט. 'דוחשבה'. מצד אחד לוחם חופש ומצד שני טרוריסט. וינסטון סמית' גיבורנו מסכים, בתשאול של אובריאן המתחזה לחבר המחתרת, לבצע הכול בשם המטרה, אפילו את המעשים האפלים ביותר, כמו להפיל פצצת זרחן על ילד, כמו לרצוח. אח"כ אובריאן, שמתגלה כנציג האח הגדול, יעמת אותו עם דבריו. הוא בגד לא רק בקולקטיב כשרצה לחבור למחתרת, הוא בגד בכל ערכי המוסר שלו עצמו. מה שאמור להגדיר אותו כאדם מוסרי, כשבשם אותו מוסר הוא התנגד מלכתחילה לקולקטיב. האם באמת המטרה מקדשת את האמצעים. מה בין מוסר וחופש. לא מוסר ולא חופש מגדירים את האני. אבל נרצה להאמין בכך. האם מצאנו את הגרעין הדיסוננטי שמייצר קתרזיס אימה קיומי. לא פה. כאן מאשימים (עדיין) את האח הגדול. אומרים, שבעקבות זכיית טראמפ בבחירות בארה"ב, המכירות של הקלאסיקה 1984 מאת אורוול הרקיעו שחקים, למשל לפי הנתונים שפורסמו על-ידי אמזון. כמה טוב שיש את מי להאשים… אנחנו מעלים ואנחנו מאשימים…

אולי נוח לנו לשכוח, שבשם החומריות, בשם הנוחות החומרית, אנו מוותרים על פרטיותנו ברצון. אז אולי השמועה שהממשל עוקב אחרינו דרך מכשירי סלולרי מסוג מסוים שפשטה לאחרונה, אינה נכונה, עדיין. אבל מבלי לחשוב על כך בכלל, אנו מתירים לגופי ממשל ובעיקר לגופים מסחריים גדולים וגם קטנים לדעת עלינו פרטים רבים כל-כך, שבסופו של יום, לא רק שאנו הופכים את עצמנו לנשלטים מבלי משים, על-ידי רצף הפרסומות המותאמות אישית שמוצגות לנו למשל בפייסבוק, אלא שותפים בתהליך שיכול להפוך חברות ענק לשליטות, מבלי שאפילו "בחרנו" בהן "בדרך דמוקרטית". לא פלא שגוגל עובדים על פרויקטים כמו מיפוי וצילום כל העולם ויצירת המכונית האוטונומית. בשלב הבא, הם גם יקבעו בשבילנו לאיפה ניסע. ד"ר ג'נט ורטסי, חוקרת מפרינסטון, קראה שניטור הרגלי הקניות של צעירה ממינסוטה, חשף את הריונה בפני הוריה שלא ידעו עליו, כששלחה אליהם קופונים למוצרי תינוקות, החליטה לערוך ניסוי – 9 חודשים אנונימיים שבהם היא תנסה להסתיר את הריונה. לא רק שהיה לה קשה לבצע את זה מבחינה טכנית, היא גם הסתכסכה עם בני משפחתה, שלא הבינו למה היא כועסת על ברכותיהם בפייסבוק (ומוחקת את הפוסטים שלהם), ואפילו כמעט סומנה על-ידי ה-FBI כ"פושעת" בשל השימוש בדפדפן הידוע לשמצה Tor השומר על פרטיות הגולשים ובשל עוד אי אילו מעשים חשודים, כמו תשלום במזומן וקנייה של כמויות עצומות של כרטיסי מתנה.[2] ואז אני חושבת, איזה מזל שאנו מסכימים כל-כך בקלות לכל החשיפה והמעקב האלו, אחרת באמת היינו מרגישים במדינת משטרה… אז למה בעצם אנו מתנגדים כל-כך למאגר הביומטרי ולמה אנו כל-כך פוחדים מגניבת זהויות.

להתנתק מהמסכים. היום אנו צמודים למסכים, עד כדי כך שהם הפכו לחלק מאיתנו. כמו איבר בגופנו. סמרטפון, זה כבר מזמן לא רק אמצעי תקשורת. אלא הפך בעצם לכלי המתווך את כל פעילויותינו בעולם כמעט. הנה לא צריך להכריח אותנו לצרוך במסכים '2 דקות של שנאה', אנו מייצרים אותן לבד ומשתפים עם חברים. ועדיין מה שמפחיד אותנו זה שיכריחו אותנו. אחרי שכבר לקחו לנו הכול, מרצוננו. אחרי שכבר נתנו הכול, מרצוננו. אנו מפחדים שיכריחו אותנו. בעצם ממה אנו מפחדים.

אני תמיד אוהבת לבחון מקרוב את הדמות שלוקח על עצמו הבמאי. בשלוש אחיות, סטניסלבסקי לקח על עצמו את דמותו של וירשינין. הוא המפתח לכל מה שקורה שם, אפשר לומר. כאן, הבמאי שלנו, עירד רובינשטיין מופיע בעצמו, בקטעי וידיאו על גבי כדור המסכים המרשים, בדמותו של הארכיפושע עמנואל גולדשטיין, ברפרנס ידוע של אורוול לטרוצקי – יהודי, גס ומכוער, ראש "מחתרת" אחוות האחים, דרך המילוט של וינסטון וג'וליה ממשטרת המחשבות של האח הגדול. האם גולדשטיין זה הוא המפתח שלנו הערב. אני נזכרת בהדרך לעין חרוד, הדיסטופיה העברית של עמוס קינן (שם גם למדתי לשים נקודות במקום סימני שאלה). סיפור מסע של גיבור אל החופש במקום עלום, שסופו במדבר, בכלום, לא ברור אם עין חרוד קיימת בכלל, אם היא היתה קיימת בכלל ומה היה שם. כאן המסע אל החופש מסתיים בשבי חוזר ובחינוך מחדש ובאהבה טוטלית לאח הגדול, ולא ברור אם בגלל שהגיבורים נתפסים בדרך אל המחתרת, או בגלל שהחופש הזה בכלל לא היה קיים מלכתחילה. שבעצם גולדשטיין הוא תוצר של האח הגדול עצמו. אובריאן אפילו טוען שהוא בעצמו השתתף בכתיבת הספר (הפיקטיבי) של אותו גולדשטיין: "התיאוריה והפרקטיקה של הקולקטיביזם האוליגרכי" (שחלק קטן מתוכנו, המוקרא בהצגה, באמת נשמע כמו אותה הגברת בעיוות אדרת). וצ'רינגטון, מנהל חנות העתיקות (עוד זיכרון), שהשכיר לווינסטון חדר ללא מסכים, מתגלה גם הוא כאיש משטרת המחשבות. וברוח הדוחשבה: פושע שהוא לוחם חופש – איום שהוא תקווה (גולדשטיין). לוחם חופש שהוא פושע – תקווה שהיא איום (ההם). זה מזכיר לי את מה שבודריאר אמר, שהטירור אינו קונטרה של התרבות המערבית – הוא הקלקול שנובע ממנה עצמה כשהיא מתקרבת לשלמות. ואולי בכלל גולדשטיין הוא בעצם זה שעומד מאחורי כל זאת. הוא בעצם 'האח הגדול'. בעצם מי זה 'האח הגדול'. איך כל-כך הרבה אנשים נגררים לציות שכזה כאשר לא ברור מי בעצם עומד מאחורי זה. כמו קיו מהאיים האבודים, כמו טוטנקוף (מילולית: ראש מת) – שההולוגרמה שלו מפעילה את הכול הרבה אחרי שהגופו הפיזי מת בסרט סקיי קפטן ועולם המחר, ושדמותו בסרט גם היא הולוגרמה של שחקן מת, לורנס אוליבייה, שנוצרה בעזרת מחשב מתמונות של אוליבייה בצעירותו. מה מניע את הציות של האנשים. אני חושבת על אלתוסר. שוב. אחר-כך אני חושבת על האחים (סליחה האחיות) וצ'אוסקי ועל סרטי המטריקס והמחתרת שם. ואז אני חושבת שיש הרבה אנשים שצריכים להתעסק עם המעקב הזה 24/7 ובעצם יש יותר עוקבים מנעקבים. האם זה בכלל אפשרי מעקב טוטלי שכזה. אולי, אם מי שיעקוב לא יהיו אנשים אחרים, שיכולים בתורם גם למרוד. אלא בעצם מכונות. מחשבי-על עם בינה מלאכותית. כמו בסרט המטריקס וגם שם היתה מחתרת. האם תמיד אנשים ימרדו. במה בעצם הם מורדים. תזכירו לי, האם בעיבוד שלפנינו דיברו על הפרולים. אתם יודעים, אותם 85% מהאוכלוסייה אצל אורוול, הפרולטריון, שאינם שייכים למעגל הפנימי, או למעגל החיצוני (כמו וינסטון וג'וליה), שאחריהם לא עוקבים (או לא ממש עוקבים) ולהם, רחמנא לצלן, אין לרוב מסכים ואפילו מותר להם לצרוך זנות ופורנוגרפיה. אולי הם דרך המילוט. אני לא זוכרת. הזיכרון שלי מתעתע זה ידוע. אני עושה טעויות ואז מ"ה מעיר לי. אני לא בטוחה שהם לא הוזכרו, אולי בחטף, אבל בוודאי שלא דובר בהם ארוכות. למה הם הושמטו? האם כדי שנחשוב שכולם נעקבים ולא רק חברת העל של 13% שנעקבת על-ידי 2% של המעמד הגבוה. אתם מתארים לעצמכם שהיום רק ל-15% מהאוכלוסיה היו מסכים והיתר היו נעזבים לנפשם… אה… זה לא היה עובד. או שכולם היו מוותרים על המסכים, או שכולם היו משתעבדים להם.

קוביה הונגרית. בזה מסתכמת התפאורה בהצגה זו. תשע קוביות שקופות, תאים שבהן נשמרים זיכרונות, או סתם אביזרים הדרושים להצגה כמו שמיכה, או טס עם קנקן וכוסות. קוביה הונגרית וכדור מסכים מרשים שתלוי על גבי גב מבריק ומשקף כמראה עמומה, בגב האחורי של אולם ברטונוב, אולם הבימרתף האינטימי שמושביו מסודרים בצורת ח. קצת מזכיר לי את תרגילי הקומפוזיציה כלמדתי ב"אבני", 9 ריבועים, עיגול, 19 מלבנים… כלומר מסכים. זה סכמתי, אבל מרשים ובעיקר פונקציונלי. מתאים לאולם אינטימי בסידור כזה, אפשר לראות מכל צד, אפילו נוח כשצריך לזרוק מים על וינסטון בחלק האחרון. אמבטיה מן המוכן. זה מתחיל כשהקוביות מסודרות כמעין חדר פנימי על הבמה, שבו פועל, כותב וינסטון. ומפורק אח"כ לקוביות בדידות. שמסודרות בשלל וריאציות בסצנות השונות. הן מושבים בסצנות חדר האוכל של הפועלים. הם תשע בריבוע, בסצנת המיטה, הם סדורים בשורה אלכסונית – דרך או גשר, בסצנת הפגישה במקום מרוחק וסודי של וינסטון וג'וליה – סצנת האהבה. עוד לא הבנתי איך 9 קוביות הפכו לחדר של 3 קירות של 9 בריבוע. החסר גם הוא נתפס כקיר. אנו בעולם הדוחשבה. אז זה מסתדר. קוביה הונגרית קטנה, זה גם מה שאוחזים הפועלים. הם מסמנים עליה מילים שנמחקו. בסיפור החיצוני, הם כבר חזרו לציוויליזציה. יש להם סמרטפונים. שקופים עם שוליים כחולים זורחים. הכול מאוד מרשים ויזואלית כאן. גם האוכל הוא מן עיסה ירוקה שנראית כמו ג'לי יפה ומעורר תיאבון. אפילו שבסצנה השלישית של חדר האוכל, יש כאן חזרה מתפתחת של הסצנה הזו, המאכיל ממשיך לומר 'בבקשה' ולהטיל ג'לי ירוק, רק שאין מספיק אנשים והג'לי נופל על הרצפה. לי זה דווקא הזכיר את הסיפור של ידידי ניצול השואה המנוח צבי כנר, שכתב בספרו "למחרת עשו בהם סלקציה וריווחו בשבילנו את הצריפים."[3] אמרו מעתה: היעלמות היא יפה. היעלמות היא מכנית. אנשים מכניים. מגרות, מגרות, סדורות. היתה גם הצעה לכרזת ההצגה בדמות 3 קוביות כאלו שמאבדות את צבען. הציגו אותה בתוכנייה. בסוף הלכו על סצנת סקס אל מול העין הגדולה ושליחיה האפורים. סקס תמיד מוכר.

שלוש פעמים מספר פרסונס, בחדר האוכל, על הילדה הנהדרת שלו, שבגיל שבע מזהה ומסגירה מורדים. הסיפור הסובייטי הידוע על פאוול מורוזוב שהלשין על אבא שלו הוא מקור השראה. וכאן הילדים הנפלאים הופכים לטרוריסטים של משטרת המחשבות. הילדה מאיימת על וינסטון, שבאמת מפחד ומאמין שהיא תסגיר אותו, עד שאמה, שמפחדת ממנה בעצמה, באה ולוקחת אותה משם. הטרוריסטים הכי גדולים הם הילדים. התמימות היא טירור. התמימות מייצרת את הטירור הטהור ביותר. הטירור הוא תמים. זו כבר לא דוחשבה. ועתה 2 דקות של שנאה (במקור זה 3 דקות): מאיה מעוז על המסך. ובין לבין קטעי וידיאו. הוצאה להורג בסגנון סרטוני דאעש, סרטוני מלחמה בדמות מלחמת עירק, אפגניסטן, צפון קוריאה. עינויים דמויי גווטנמו. עשו כאן עבודת תחקיר מצוינת. לא נראה לי שהשאירו בחוץ שום רפרנט עכשווי אפשרי. ובכל זאת, יש לציין, וכעת ללא ציניות, זה בהחלט היה עשוי בטוב טעם, ויזואלית ותוכנית. קודוס על הווידיאו המרשים לגיא רומם.

מציצנות. לפי ראשי הפרקים שהכנתי מראש, זה אמור היה להופיע למעלה למעלה, כשציינתי שהאח הגדול הפך לכלי בידורי, למטחנת כסף, לאמצעי שיווק. אבל נסחפתי בהצגת הצד המציג. והנה צריך לדבר על הצד הצורך, הצד השני של אותו מטבע. אבל בעצם, בבואנו לתיאטרון, כולנו מציצנים. האח-הגדול הוא מן תיאטרון. לא רק שם, בתוכנית הטלוויזיה. גם באותה מדינה טוטליטרית. המציצנות שם היא כלי הישרדות. גם בתיאטרון היא אמורה להיות כלי הישרדות. מטפורית. ושאלת השאלות שאני שואלת בבואי לנתח את ההצגה הזו (סוף סוף אחרי 3000 מילה בערך) היא מה הערך ההישרדותי של ההצגה הזו. יש כאן כמה אופציות. אני אישית, מצפה לקתרזיס האימה. זה לא היה כאן. אש המרד לא הוצתה, גם לא מחשבתית, תודעתית. יותר מאשר זיכוך, ההצגה הזו מציעה לנו מירוק. מירוק רגשות האשמה שלנו. על שאנו מאפשרים את זה. כן כן. קראתם נכון, על שאנו מאפשרים את זה. על שאנו מציצים ונהנים מזה.

כשמדברים על צד מציג וצד צורך, אפשר לדבר על שולט ונשלט. לאספקט הזה מתייחס רמי שלהבת במאמרו שמובא בתוכנייה. לדידו 1984 "יהיה רלוונטי כל עוד בני אדם הם בני אדם ושלטון הוא שלטון." אך הוא מתעלם מהכשל הלוגי שבהכרזה זו. שלטון – הוא לא דבר אבסטרקטי. שלטון עדיין, בעידן טרום המטריקס, מורכב מאנשים. אנשים יוצרים את השלטון, כפי שהם יצרו את אלוהים. בהמשגה. והמציצנות הזו, משחר לידתו של התיאטרון, היא כלי לא של הנתינים, אלא בעיקר של השלטון. של הפולחן. לעיבוד הזה יש מה לומר על מציצנות, מכיוון שהוא מציב את 1984 כסיפור פנימי בסיפור מסגרת ומעצם זאת הופך אותו לאובייקט מציצנות של אותה מסגרת, שבה קוראים משוחררי הדיקטטורה את יומנו ששרד של וינסטון, ומעצם כך, אותו עיבוד מאיין או מקטין את המציצנות שלנו לסיפור עצמו. אנו מציצים למציצים. ההזדהות שלנו היא עם המציצים ולא עם הנצפים שלהם ולכן, רמת ההזדהות שלנו עם הסיפור עצמו מופחתת. וכאן יש להסתייג ולומר שהסיפור עצמו לא מועבר לנו דרך פריזמה מתווכת. הוא מוצג לנו ברגעים שהוא מוצג, כפי שהוא, אלא שהוא נתחם במסגרת הזו. וכך במקום שנסיים עם וינסטון המותש, אנו מסיימים עם מי שמצאו את היומן שלו וקוראים בו אחרי כמעט 70 שנה. עם אלו שהשתחררו מעול האח הגדול. יש לנו הפי-אנד. אנו חוגגים את הניצחון. אנו רוקדים סביב הזיכרון ששרד (למרות איום האח הגדול להשמידו), אנו רוקדים סביב מוצג ארכיאולוגי שניטל ממנו כל עוקץ של חיות והוא מוצג לראווה כמו כל האובייקטים הנשמרים בקוביות הקוביה ההונגרית. ממורקים. האם הזיכרון באמת ממוין, מקוטלג ומשופץ. חסר כאוס. קאנט אולי יגיד שכן. יש כאלו שמראים את הבעייתיות שבכך.

לא רק 1984 דן בדרכי התפיסה. גם העיבוד הזה. ההצגה הזו. התשובות שלהם לא זהות ונוצר דיסוננס. ההצגה הזו עשויה בטוב טעם: התרגום קולח, התפאורה, האביזרים והתלבושות מדויקים והבימוי מלא השראה. היא גם משוחקת נפלא. בעיקר נזכור את דמותו המצמיתה של אובריאן בגילומו המבריק של גיל פרנק ואת אלכס קרול בדמות וינסטון שהעביר אלף גוונים של נעבך. קודוס גם לאורי הוכמן כפרסונס ובן יוספוביץ כסיים וקודוס מיוחד לקלואי מרואלי בתפקיד הילדה וגם למיה מעוז שמחזיקה את כולם בביצים מעל גבי המסך. אבל, בסופו של יום, נראה שהעיבוד הזה נועד כדי לתת למציצים לשחרר קיטור. יותר מדי עומד על הפרק ואי אפשר באמת להרעיד את אמות הסיפים. אנחנו כנראה גם לא רוצים להתעסק יותר באידיאולוגיות. עייפנו. אנו כבר מצייתים מרצון. זה הרבה יותר נוח. נוח לנו לשכוח שזה מאיים. אנו מקבלים את הדין. תנו לנו רק אשליה שאנו משוחררים, שאנו חופשיים לציית, חופשיים להיות נעקבים, אפילו שזה לא באמת ככה, אפילו שאנו מקרבים את הקץ. תשקרו לנו, תציגו לנו עובדות אלטרנטיביות, תגידו לנו שרע זה טוב. תציגו לנו את הרע בתוך קוביה עטופה בטוב. תהפכו אותו למרשים ויזואלית, כמו מלחמת המפרץ הסטרילית שאבחן בודריאר. איך אמר בודריאר. משהו כמו. אנחנו לא רוצים עובדות. אנחנו רוצים להתבדר. ההצגה 1984 בהבימה היא בידור עשוי היטב. חבל, היא היתה יכולה להיות הרבה יותר מזה.

נספח: אני חושבת שהנספח של אורוול לא נועד לעטוף את הסיפור שלו בטוב, במקור, אלא דווקא להפוך אותו לעוד יותר מאיים. אבל אחרי 1984, זה כבר לא ספר עתידני. זהו קו פרשת המים שבו הוא הפך לארכיאולוגי. לא פלא שאחרי שנה זו מצא המתרגם עותק שהנספח ניטל ממנו (כפי שהוא מעיד בתוכניה). ואילו כעת הנספח חוזר. ובמשמעות אחרת לגמרי. והמכירות הרקיעו שחקים אחרי בחירת טראמפ. הבה נקרא ונתמרק. זה תמיד יכול להיות יותר גרוע. נשחרר קיטור, כמו בטוקבקים. מתי נעשה משהו באמת. לא ברור.

1984, תיאטרון הבימה, 10 במאי 2017. על-פי רומן מאת ג'ורג' אורוול, עיבוד: רוברט אייק, דנקן מקמילן, תרגום: אלי ביז'אווי, בימוי: עירד רובינשטיין, תפאורה: פולינה אדמוב, תלבושות: מאור צבר, מוזיקה: רועי ירקוני, עיצוב וידאו: גיא רומם, תנועה: עמית זמיר, תאורה: זיו וולושין. משתתפים: אלכס קרול, גיל פרנק, אושרת אינגדשט, שחר רז, נדיר אלדד, אורי הוכמן, דוית גביש, בן יוסיפוביץ'.

[1] נתי טוקר, "שיטת מוזס | הסוד נחשף: הרשימות השחורות של 'ידיעות אחרונות'", דה מרקר, 7.9.2016.

[2] Janet Vertesi, “My Experiment Opting Out of Big Data Made Me Look Like a Criminal”, TIME, May 1, 2014.
מסופר בעברית כאן: עומר כביר, "הריון מחוץ לרשת: תשעה חודשים בלי גוגל וכרטיסי אשראי", כלכליסט, 20.5.14.

[3]  צבי כנר, סליחה שהרגתי אותך, מיידיש: שלמה צוקר, זמורה-ביתן, 2008. עמ' 125.