אבל למה הלכת

על ההצגה 'השיבה', בתיאטרון הקאמרי

הנה חזרתי לי לכתוב ביקורות, אחרי שנעלמתי קמעה, אבל זו מסיבה טובה, הייתי שופטת בפרס קיפוד הזהב של תיאטרון הפרינג' ונאלצתי (כלומר זכיתי) לצפות בכ-50 הצגות בפרק זמן של כארבעה חודשים, לא כולל תיאטרנטו ועוד. וגם אסרו עליי לכתוב על ההצגות ההן, אז כתבתי קצת על אמנות, כשהיה לי קצת זמן ביום העצמאות. ואני מאריכה ומספרת בדבר, משום שאת המסקנה שלי ושל עוד שופטים בתחרות ההיא, אפשר להחיל גם על ההצגה שלפנינו. יש בארץ התקדמות רבה מאוד בתחום המשחק, כלומר השחקנים, גם בהצגה הנידחת ביותר, מקצועיים לעילא ולעילא, אבל מבחינת הכתיבה אנחנו עדיין בבעיה. מעטים המחזות המקוריים, מאלו שאינם גולשים לתחום הפרפורמנס, שמסוגלים באמת להתעלות מעבר לקלישאות ולבנליות. או לא ליפול לבור הלא-מעובד מספיק עדיין.

וזו על רגל אחת הבעיה שלי עם ההצגה השיבה שעולה בימינו בתיאטרון הקאמרי, מעין וריאציה על מקרה פרטי של אחת מנשותיו של גואל רצון, יהודית הרמן, ששבה לקיבוצה שפיים בגיל 29, אחרי שילדה לגואל 5 ילדים. כך מסופר לנו בתוכניה. בהצגה הפרטים מעט שונו, אבל כל מי שעקב אחרי הפרשה מזהה ללא כל קושי. הבעיה היא שהתוכניה, עם המונולוג המרגש של יהודית הרמן, עם הראיון עם המחזאית/בימאית איה קפלן ועם טקסטים רבים ומזעזעים על אופן הפעולה והמאפיינים של כתות באשר הן, חזקה הרבה יותר מן ההצגה. יותר מכך, כל סרט תיעודי שנעשה על הפרשה, זכור לי סרט כזה שעסק באמא ובשלוש בנותיה שנשאבו לכת של גואל רצון (חרוט בגופי, של נילי טל), אפקטיבי הרבה הרבה יותר מן ההצגה הזו, אותנטי יותר, יורד יותר לפרטים קטנים בנליים ומטרידים כאחת בסיפור הזה. עד שמישהו ישאל את עצמו למה צריך הצגה על זה, מה הערך המוסף, מלבד היותה חלק ממסע התרפיה הפרטי של יהודית הרמן (כדבריה בתוכניה), שכמובן אנו מאחלים לה רק טוב.

היו רגעים מצחיקים ואנושיים, תודה מיה לנדסמן הכה מוכשרת וגונבת ההצגות התמידית. ואי אלו רגעים קטנים ומרגשים, תודה אודיה קורן, על משחק רגיש ומדויק מאוד. נטע גרטי עברה בלי הנד עפעף מאישה שטופה לנערה פראית ומבולבלת שהיתה בגיל צעיר ובחזרה בתצוגת משחק מרשימה, אך לא לגמרי אחידה. רותי אסרסאי התחילה ליצור דמות שכדאי ליצור עליה סדרה, של שוטרת חוקרת (או שמע היא כבר משחקת בסדרה כזו, ע"ע מטומטמת) והילדים היו חמודים ומקסימים. המשחק היה טוב, כבר אמרנו. ולכן יכולנו להתרגש ולהזדעזע מרגעים קטנים. משחק טוב יכול ואמור לעשות את זה. התמונה הגדולה יותר לא היתה משויפת מספיק ולדידי סבלה מתסמונת הבה נחבר את כל הקלישאות העומדות לרשותנו יחדיו. זה לא שהמחזה לא העלה השוואות נכונות למחשבה – ההשוואה לחסידויות קיצוניות (ואני אומר לדתיים בכלל) ומצד שני להערצה העיוורת של סטלין בקיבוצי מפ"ם, שלא רצו להשתחרר ממנה גם לאחר שסטלין הוקע על מעשיו ברחבי העולם. או ההתעקשות על לינה משותפת של הילדים, תוך התעלמות מצורכי ילד בחום ובאהבה של הוריו הפרטיים.

אני חושבת לי שהמקרה הזה, של הכת של גואל רצון, הוא פרט שמייצג כלל, תופעות רחבות הרבה יותר. דת (וחוזרים בשאלה) מצד אחד ומשטרים טוטליטריים (ועריקים), מצד שני – וע"ע ברית המועצות, קובה של פידל, צפון קוריאה. כת, זה פשוט אותו דבר בקטן יותר ובמרוכז יותר. ובתוך מערכת חוקית וערכית אחרת שלא מאפשרת לה להתקיים. לכן כתות מחפשות להן ארצות אחרות להתנחל בהן (למשל גיניאה החדשה שבה אירעה ההתאבדות ההמונית המזעזעת של הכת של ג'ים ג'ונס, במושבה שהקימו "ג'ונסטאון" ב-1978 או כת הלב הטהור שנמלטה לקנדה ומשם לגוואטמלה). וכמעט תמיד הן מקיימות מאבקי כוח תמידיים עם המערכת האחרת בה הם חיים, וראו המשברים עם המפלגות החרדיות. או יחסי חילוניים דתיים.

מבחינתי משפט המפתח של ההצגה הזו, נמצא בכלל בתוכניה, בראיון עם איה קפלן: "האם את יכולה להבין את קסמו של מנהיג הכת במחזה? האם בנסיבות מסוימות את רואה גם את עצמך נשבית בקסמו? אני יודעת כמה קל להימשך אחרי גבר שכזה, אבל אני לא רואה עצמי נשבית בקסמו. יש בי עצמאות מחשבתית מאוד גדולה וקשה לי להישבות בקסמם של אנשים עד כדי ביטול עצמי. לפעמים התכונה הזאת שלי קצת מצערת אותי, כי אלה חיים עם פחות קסם ויותר בדידות." כלומר השאלה שאני בטוחה שכל אחד שאל/ה את עצמו/ה – האם זה יכול היה לקרות לו/ה.

רק על עצמי לדבר ידעתי. כמו איה קפלן, אני חושבת שאני יכולה להעיד על עצמי שאני ניחנה בעצמאות מחשבתית ולהבדיל אולי, לא מפחדת ומחבקת את הבדידות הכרוכה בה. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי לפעמים לרגע קצר או ארוך, מחויבת לאובססיה בהחלט לא הכרחית. נשאבת אליה. אני נלחמת בזאת כל חיי. שהרי ההישאבות לכת היא דבר אובססיבי. מה שעובר טוב מאוד בהצגה הזו, בשמירה הקפדנית על החוקים של המשיב, גם הרבה אחרי שעינו כבר לא צופיה עליהם. הדביקות בבגדים הארוכים והחמים מדי, שמירת נגיעה, מזון רוחני לפני מזון פיזי, תיקון וטיהור לכפרת עוונות. האם זו כת מיוחדת, לי זה נראה כמו דתיים באשר הם. זו לא רק אי התפיסה של המציאות שהשתנתה, זו אובססיה שנובעת לא רק מפחד שמושרש בך על-ידי מישהו חיצוני אלא גם מרצון להרגשה של שליטה עצמית. גם אנורקסיה זו מחלה להשגת שליטה עצמית, כך אומרים אנשי המקצוע. כלי להפגת חרדה. חרדת קיום בסיסית שגורסת כי אם לא תקיים ריטואל זה או אחר בדבקות, אין לך ערך. גם להגיע לדרגה רוחנית גבוהה זה בעצם אינפלציה של ערך העצמי, אם נשתמש במושג יוניגיאני. כשהריטואל הוא לא שלנו אלא של האחר, או אז נחשף בפנינו המנגנון שמראה לנו כמה הוא מגוחך, רק בגלל שהוא מבוסס על מערכת חוקים וערכים שהם לא שלנו. אבל אנחנו, במערכת שייסדנו לעצמנו, בקבוצה שאליה אנו משתייכים, האם אנו לא עיוורים לריטואלים הריקים מתוכן שאנו בעצמנו משועבדים להם. וראו דיוני הידוע והמתמשך על קבוצה ופסיכופטים….

מי יקח אותי כעת (צילום: רדי רובינשטיין)

אתם רוצים לפרק אותנו (צילום: רדי רובינשטיין)

ככה הוא עובד עלינו (צילום: רדי רובינשטיין)

סביבה תומכת (צילום: רדי רובינשטיין)

תכירו את סבא וסבתא (צילום: רדי רובינשטיין)

אני מנסה לפרק בעיני רוחי את המנגנון של מה שקרה פה. אני חוזרת לדברים שכבר קראתי וראיתי שוב. העיתונות מלאה באייטמים, בכתבות, בסרטים תיעודים. יש אפילו כתבה על אותה יהודית הרמן בחדשות סוף השבוע בערוץ הראשון. זו לא ההצגה הראשונה שמתבססת על סיפורה. קדמה לה ההצגה שייכת שהוצגה בתיאטרונטו 2014, על פי היומנים של יהודית (משחק: לירז חממי ובהמשך שנטל כהן, כתיבה וביום: אלירן כספי). מצפייה בקטעים באינטרנט, יש חלקים דומים להצגה שלפנינו, למשל השיחה עם שוטרים, אתם מנסים לפרק את המשפחה שלנו… היא מגנה על המערכת שבה היא חיה בחרפת נפש, מסרבת להבין שהיא התמוטטה. שייכות לקבוצה, כל קבוצה, היא כנראה הדבר החיוני ביותר לאדם אחרי הקיום עצמו. שייכות. מי אתה אם אתה לא חלק מקבוצה כלשהי, או לא שייך לקבוצה כלשהי, כנגד מי תשפוט מי ומה אתה, אם אתה יפה, אם אתה טוב. זהו הבסיס האפיסטמולוגי לחיינו. אפיסטמולוגיה, תורת ההכרה. וכבר דנתי במצבים שאדם עובר מקבוצה אחת לאחרת, כל קבוצה, גם זו של פורעי חוק, כמו המקרה במיכאל קולהאס.

דומה שבעצם יותר מאשר עיסוק בהתמודדות של דמות זו או אחרת עם המצב, המשיב, האישה, הילדים, משפחתה שנשארה מאחור, יש כאן תיאור התמודדות של קבוצות. הקבוצה של קיבוץ, הקבוצה של המשפחה הגרעינית (והחיכוכים עם קבוצת הקיבוץ על עניינים כמו לינה משותפת), הקבוצה של הנשים של המשיב. כלומר של המשיב ונשותיו.

ולתוך זה מנסים ליצוק גם התמודדות של דמויות בודדות, בראש ובראשונה הגיבורה עצמה, קלישאת נועה בת 17, הצטרפה לכת, והפכה ל'אורה' – כבר ציינתי שלא ויתרו פה על אף קלישאה. ההתמודדות של ההורים שלה, של הילדים שלה, כל אחד ומקומו המיוחד, של אחותה, של אהובה לשעבר. אבל בדמות אחת לא נוגעים. דמותו של המשיב. הוא דמות קרטונית למדי ואני חסה על וילוז'ני או על אוהד שחר בקאסט האחר, שחקנים מצוינים לכל הדעות, שצריכים לגלם פלקט משוטח ומעומעם. כשלדמות אין בשר, גם השחקן הכי טוב לא יעזור.

ודווקא אולי זו הדמות המעניינת מכולן לפתרון התעלומה הגדולה הזו – איך נשים צעירות, יפות, חכמות, משכילות, נהו אחר הגבר המזקין הזה, שבכתבה מרתקת שנכתבה עליו באתר מאקו מתברר שהיה בעצם אנלפבית, שרק בכלא לאחר התפוצצות הפרשה למד קרוא וכתוב. אני חושבת שאם שנה קודם מישהו היה אומר להן שהם יתנו לזקן המגעיל הזה בכלל לגעת בהן ועוד לעשות לו ילדים בשרשרת, לעבוד בשבילו בעבודות הבזויות ביותר בשכר מינימום ולציית לשורת חוקים מטורפים, הן היו מתפלצות או פורצות בצחוק. לקעקע את דמותו על גופן כאילו היה אלוהים, למרות האיסור על פסל ומסכה ובעצם על קעקועים בכלל ביהדות. אבל אנחנו מסוגלים אולי להבין, לחפש בעצמנו את כל הרגעים שהשפלנו את עצמנו בגלל לחץ חברתי, בגלל הרצון להשתייך. יותר קשה לתפוס את הטירוף של הרצון לשליטה מטורפת בכל-כך הרבה אנשים באופן לחלוטין אנוכי. זו לא שליטה של מנהיג שרואה לנגד עיניו את טובת הכלל, טובת החברה, בדרך מעוותת יותר או פחות. זה אדם שכל רצונו, מלכתחילה וללא מיסוך ערכי זה או אחר, הוא לשלוט כדי לקבל טובות הנאה אישיות לחלוטין. כששואלים אותו בכתבה, למה הוא עשה את זה, לא לצורך הכתבה, בכתבה מצוטטים אנשים ששוחחו עימו במהלך המעצר והמאסר, מהם אסירים מסוכנים, שערכי החברה לא בדיוק לנגד עיניהם, וגם הם נותרו המומים מהאיש הזה, הוא טוען שזה מה שהוא הכיר מהבית.

"בחייאת", אמר לו ר', "אתה יודע שעשית דברים חמורים, עבירות מין בילדות שלך, בנשים שהיו איתך".

"לא חשבתי שזה אסור", השיב לו, לדבריו, רצון. "ככה גדלתי, זה מה שהכרתי. הייתי הגבר שלהן, לא רציתי שיתקלקלו בחוץ וייצאו לתרבות רעה. רציתי אותן לעצמי, כי כל הגברים בחוץ היו חארות וזבל ואכזריים ואסור להאמין להם. נכון, חגגנו, תמיד היה לי סקס. לא יודע מאיפה היו לי את הכוחות. אבל הן רצו – שום דבר לא היה בכפייה. לא הרבצתי להן, לא איומים, כלום".

בכתבות עליו, הבטתי בתדהמה באיש הזה ואמרתי לעצמי – הזה איש כריזמטי וסוחף. בכתבה, נראה ששותפים לדעתי:

"הוא רואה את עצמו מעין 'הילר'", מספר אחד האסירים שהיו איתו בקשר, ומוסיף שלהתרשמותו, "הוא לא חכם במיוחד. עשו ממנו אדם כריזמטי אבל בעיניי הוא עילג. מוזר מאוד שנשים רבות וכל כך חכמות הלכו עם טיפוס מוזר כמוהו. לא מבין מה מצאו בו".

והדבר הכי מטריד, זה שהוא פשוט מסרב לקחת אחריות. אולי זו דרכם של פסיכופתים:

ר', הזהיר אותו שהוא עלול להישלח ל-40 שנות מאסר בכלא. רצון, לדבריו, היה המום כששמע על כך: "על מה 40 שנה? מה עשיתי?! לא יכול להיות דבר כזה… טוב, אם זה באמת יקרה… מה אני יכול לעשות? זו גזירה, נחיה איתה. אני זוכר שאחת הנשים אמרה לי לפני שהכול התפוצץ: 'פרה חולבים עד שנגמר החלב ואז שוחטים אותה'. זה הגורל שלי".

ואולי המשפט הכי כנה שאפשר לתפוס את רצון בו הוא

"הייתי מנותק, לא עִניין אותי מה אמרו. היו שוטרים שעלו להעיד, נשים, כל מיני – אבל לא שמתי לב מה קורה סביבי, הייתי בתוך עצמי, לא הקשבתי. אמרתי לעצמי, 'מה שמכתוב – מכתוב'. הכול משמים"

כנראה שאנחנו, הרגילים, הנוירו-טיפיקלים, הנוחים לרַצות, לעולם לא נדע את ההרגשה הזו שמגיע לך הכול. רק תבקש ותקבל ואל תתבייש לבקש ולבקש ולבקש ולהשליט חוקים כדי לקבל עוד. ללא כל אמפתיה בסיסית לסבל שאתה משרה על הזולת. מה שברור, כפי שציינתי במאמרי הקודם, הוא שפסיכופט בדרך לא דרך מודע למניע עקרוני שבבסיס כל נורמלי – הנוירו-טיפיקלים יעשו כל דבר, את המעשים המטורפים ביותר, כדי לרצות, כדי ליישר קו עם החברה. איך אמרתי במאמר קודם, אחרי שזרק פסיכופת אבן למי קבוצה, הקבוצה ממשטרת את עצמה לבד. האנשים ממשטרים את עצמם לבד כנגד הקבוצה, אפילו אם הקבוצה שותקת. רק הפסיכופט לא, הוא זה שממשיך לעד לפעול כנגד הקבוצה, עד שהקבוצה תפצה את פיה. ולקבוצה לפעמים נוח לשתוק. איפה היו מוסדות הרווחה, טענו בעקבות הפרשה. היו להם את כל הנתונים על המתרחש והם העלימו עין, היו יכולים לשים לזה סוף שנים רבות לפני. לחסוך לבנות האלו את כל הטראומה הזו. ולא רק זאת, כל הפרשה נחשפה בשל סרט תיעודי של נסלי ברדה ושלי טפיירו, שכלל לא התיימר להביא את הפושע הנקלה הזה לדין, אלא רק לייצר פורנו מציצני לתופעה חברתית בדרום תל-אביב, אם לחטוא בפרפרזה על דבריה של אריאנה מלמד במאמרה על הסרט הזה.

האם אנו עוסקים בתופעת גואל רצון בגלל שבאמת אנחנו רוצים להבין מה היה שם, להבין את עצמנו למול דבר כזה, האם נתפתה, האם נלחם בו כשיחטוף את קרובינו ואהובינו. האם נעביר חוק כתות בכנסת, כמו ההורים בהצגה. או נעסיק בלשים פרטיים שיחטפו את קרובינו בחזרה. או שפועל כאן המירוק התיאטרוני הידוע של לי זה לא יקרה. זה קורה רק שם על הבמה. או שסתם אנו פרי תקופתנו, המציצנות היא חזות הכול, פשע או לא פשע.

הפשע האמיתי בכל הפרשה הזו אולי, הוא שהנשים האומללות האלו (לפחות אלו שמשתפות פעולה עם התקשורת) עדיין לא השתחררו מהשעבוד ליצור העילג והנלעג הזה והן ממשיכות לגלגל את חייהן, בדיאלוג עם החלק הזה בחייהן, מתפרנסות מהרצאות על כך, משתפות פעולה שוב ושוב עם הצגות על חייהן האלו עם הגואל/גועל. בעצם לא יכולות לשחרר את הגואל מחייהן והן עדיין נתלות בו בהפוך על הפוך. מה באמת מניע אנשים לחפור ולחפור ולחפור ולחיות שוב ושוב את הטראומה שלהן בהרצאות ובכתבות אין סוף. ונשות גואל רצון בהחלט אינן היחידות שעושות את זה.

יותר מכל השאלות וההשוואות המועלות בהצגה, לצערי רק כניים דרופינג ותו-לו מחמת קוצר הזמן, נותרת השאלה החשובה ביותר מחוץ להצגה. השאלה איך מונעים את המקרה הבא. אני טוענת שהתשובה טמונה בהבנת הלך הרוח לא של המתפתות, אלא של המפתים. ולכן דמותו של המשיב, אולי חשובה יותר מכל והיא זו שנותרת שטוחה ולא מפותחת. למה הוא מפתה את הנשים האלו, מה מניע אותו. את המניעים שלהן אנו יכולים להבין עוד איכשהו, אנחנו נוירו-טיפיקלים כמוהן. בראיון עם אורן וייגנפלד במהדורה ראשונה בערוץ 2, דיברה עו"ד שרונה בן משה דוברת המרכז הישראלי לנפגעי לכתות על האופן בו ניתן למנוע את הכת הבאה. היא מדברת על הסברה, על להסביר את השיטה שבה פועלות המניפולציות האלו. מי שמכיר ויחווה זאת שוב, יבין שמשהו לא תקין ולא יישאב למקום המסוכנים האלו. כשנשאלה על-ידי המראיין, מה מניע ראשי כת כאלו, היא פתרה זאת ב'סדיסט עם אידיאולוגיה… כל מיני מניפולציות מיסטיות' . אני חושבת, שתיאור כזה, אם כי לא רחוק מהמציאות, חוטא לאמת הרחבה יותר. כן פסיכופט הוא הרבה פעמים גם סדיסט, אבל לפני כן, הוא צ'רמר חסר גבולות, כזה שיודע בדיוק את מי הוא יכול לפתות ואיך. וקשה מאוד להימנע מליפול ברשתו, עד שמאוחר מדיי. במיוחד אם אין לך רשת חברתית תומכת או יותר נכון רשת חברתית שאת סומכת עליה ומחוברת אליה, ולרוב אין לך, ולכן הפסיכופט מתביית עליך מלכתחילה.

לכן, לגבי דידי ההצגה חוטאת בכך שמציגה אותו בתור שטן. שטוח. דמות הפסיכופט היא דמות הכי מורכבת ורבת-פנים שיש. כזה שיכול להשתנות כהרף עין מצ'רמר שרמנטי ומפתה, לאיש קר מנוכר ומצמית ובחזרה כאילו כלום. כזה שמשכנע אותך שהאשמה אינה בו אלא בך (בטכניקה הידועה כ-Gas Lighting והדגמה של אופן הפעולה הזה מוצאים בראיון עם אשה אחרת של רצון, מעיין). כת היא ביטוי קיצוני מאוד לאופן הפעולה הזה, מה שמסביר את הנדירות היחסית של הכתות, וגם את העוצמה הרבה שלהן, בהיותן מערכת יחסים שהבשילה לכדי קבוצות ממושטרות, שלשם ובשם המשטור לא בוחלות באמצעים פרוורטיים, כמו התעללות קשה בקטינים ויחסי מין בתוך המשפחה, או כמו שאומרת מעיין באותו ראיון, איבדתי אפילו את המצפון שלי. את האמפתיה שלי לסבל של אשה אחרת שנענשה, אם גואל אמר שזה מגיע לה, כך זה צריך להיות. ההתגלמות הקשה ביותר של התופעה הזו – גרמניה הנאצית (היטלר נחשב נרקיסיסט ממאיר בד"כ בספרות המקצועית). אבל חשבו על כל מערכות היחסים של אחד-לאחד עם פסיכופטים, על נשים שרומו ונוצלו על-ידי מאהב שרמנטי שהתגלה כנוכל.

ההצגה שלפנינו אינה שואלת את השאלה הזו. היא מחבקת את ההתבוססות בטראומה. היא שואלת, עם זאת, הרבה שאלות אחרות, רבות מהן ראויות, היא מעלה נקודות רבות להשוואה ולמחשבה, שאכן במקומן, אולם בסופו של יום נדמה כי בגלל שההצגה הזו מנסה להכיל את הכול בכל מכול, סופה שאפשר לומר עליה תפסת מרובה לא תפסת. רגעים קטנים ומעניינים יש בה, אך ככלל היא שטחית ולא מפתחת שום אספקט ראוי לדיון אותו היא מזכירה. בסופו של יום, אם ארצה ללמוד על פרשת גואל רצון, או אפילו להציץ הצצה מציצנית לסיפור הכואב הזה, יש מקורות רבים אחרים, מעניינים וטובים הרבה יותר. לרבות, לצערי, ההרצאות האותנטיות הרבה יותר, של נשותיו לשעבר, גם ניקח בחשבון שהן בוודאי מבוססות על מנטרות שחוקות שהן מספרות לעצמן בדיעבד, ולו רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות עם עצמן. ואיך אפשר שלא להשוות כמובן לסדרת הטלוויזיה הרמון, שמתמקדת בדרכו המכשפת של הפסיכופט (שנקרא שבתאי צדיק ברפרור ברור לשבתאי צבי) כך שכל ההתרחשויות שמסביב הן רק רעשי רקע, עם גלישות לא ריאליות לסיפורי מתח פסיכופטים קלסיים, עם העובדת הסוציאלית השתולה, שהיא בעצם חברת "המשפחה". אבל לאלון אבוטבול הכריזמטי עוד אפשר להאמין, איך גואל רצון העילג הצליח.

ואולי אנו עדים לאבולוציה של הצגות בדרכן לרפרטוארי, שבדרך לקונצנזוס ולצורך לבדר ולמלא אולמות, נעקר מהן כל עוקץ. זה שכבר אמרתי שאחפש במקום אחר.

השיבה, תיאטרון הקאמרי, 13.8.19. מחזה ובימוי: איה קפלן. תפאורה: סבטלנה ברגר. תלבושות: יהודית אהרון, תאורה: קרן גרנק, מוזיקה: אבי בללי, תנועה: עמית זמיר, וידיאו: גיא רומם. משתתפים: רות אסרסאי – מורן תורג'מן (חוקרת), כרמל בין – גאולת המשיב (שובי), נטע גרטי – נועה שמר ("אורה"), שמואל וילוז'ני – אביהו תשבי ("המשיב"), אבי טרמין – ראובן שמר, מיה לנדסמן – גילי שמר, עידו מרקוביץ' – רני חפץ (חוקר), אסף סלומון – מיכאל, אודיה קורן – נאווה שמר. הילדים: עברי שי – אליהו התשבי, נועה מטרסו – נביאת המשיב (ניבי), אורי גדניר-זיו – משיב התשובה.