מה לא ברור כאן

על 'ריצ'רד ה-3' בתיאטרון גשר.

ידוע כי בעיתות משבר, נדרשת לו לעם תמונה סכמטית בשחור לבן, רע מול טוב, נקי מול מלוכלך, נכון מול לא נכון. המציאות אינה כזו. המציאות התיאטרונית אינה כמו המציאות ברחוב, היא אינה המציאות כפי שטבע אותה המחזאי לפני 400 שנה, אינה המציאות ההיסטורית, אם אנו יכולים להגיע לחקר האמת לפי מקורות אובייקטיבים ולפנות אל הנושא נקיים מכל מיתוס פיקטיבי שהשתלט כל כך על התרבות המערבית עד שהוא הפך כמעט לאמת. בעצם שוב נגיע לשאול מהי האמת לעומת מהו היפה.

על הגריל היום ריצ'רד ה-III מאת ויליאם שייקספיר בתיאטרון גשר, בתרגום ובעיבוד החבר היקר דורי פרנס ובבימוי האיש והאגדה איתי טיראן, שהיה ריצ'רד לפני כעשור בהפקה בקאמרי שלצערי פיספסתי וכעת הוא בורא את המציאות הזו מבחוץ.

ההפקה הזו נוצרה לפני ה-7 באוקטובר. כתגובה לגל המחאות נגד (המנהיג כתבתי ותיקנתי) השליט שנהנה לו מאוד מפילוג העם עד שזה התפוצץ לו בפרצוף ועדיין הוא מחפש סוסים תמורת חלקים ממלכתו. יש כאן משהו נבואי יאמר מי שיחפש, אבל המסקנה היא פשוט, שעולם כמנהגו נוהג. דין נתניהו כדין רבים וטובים מהשליטים שקדמו לו. הוא לא המציא שום דבר. בעצם, דרך הפעולה שלו מורכבת בעיקר ממחזור רעיונות מההיסטוריה. אז אולי באמת כדאי לנו לדעת קצת היסטוריה.

היסטוריה

שייקספיר כתב ופעל בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, נכדתו של הנרי השביעי, לפנים הרוזן מריצ'מונד, שניצח את ריצ'רד השלישי בקרב בוסוורת' ותפס את הכתר, למרות שתביעתו לכתר הייתה קלושה לחלוטין. הוא היה צריך לייצר לגיטימציה לשלטון רעוע זה, ובעצם אפשר אולי לומר שהנרי השביעי צריך להגיד לריצ'רד השלישי תודה רבה על כך שהוא השמיד את כל האנשים שהייתה להם טענה יותר חזקה לכתר, כי בהתחשב בכך שתביעתו של ריצ'מונד לכתר הייתה כה קלושה, בעצם החיזוק הכי גדול שהוא זכה בו בעניין תביעתו לכתר הוא נישואיו לאליזבת מיורק, בת המלך אדוארד ה-4, וזה בעצם מה שהביא את הלגיטימציה להנרי השמיני ויורשיו, כלומר לאליזבת I, אבל זה כנראה לא ממש מספיק. צריך גם להוכיח שבאנו חושך לגרש. שהשליט הקודם היה שחור משחור. או ככה לפחות טיראן מראה לנו.

60 שניות על מלחמת השושנים ותביעתו הקלושה של ריצ'מונד לכתר (מי שאין לו כוח למלא פרטים היסטוריים, מוזמן לדלג):
ריצ'מונד היה נצר לבית לנקסטר, צד אחד במלחמת השושנים, שלחם כנגד בית יורק. בית לנקסטר ע"ש ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, הבן הרביעי והשלישי ששרד, של אדוארד ה-3, העמיד את המלכים הנרי 4 בולינברוק (שהדיח את בן דודו המלך ריצ'רד השני, נכדו ויורשו של אדוארד ה-3), הנרי ה-5 והנרי ה-6, מלך שנחשב כלוקה בשכלו ו/או בנפשו, שהיה בעצם שליט בובה. אחד העוצרים שלו היה ריצ'רד, דוכס יורק, שלו היו תביעות חזקות יותר לכתר מעצם היותו נצר לבן השלישי (והשני ששרד) של אדוארד ה-3 מצד אימו, כמו גם היותו נצר לבנו החמישי (והרביעי ששרד) של אדוארד ה-3 מצד אביו, בקו-זכרי ישיר, ובעצם סבו (מצד אימו) היה אמור לרשת במקור את ריצ'רד השני, אילולא זה הודח. הנרי ה-6 הודח על ידי אדוארד ה-4, בנו של ריצ'רד דוכס יורק שנהרג לפני כן.

בית יורק קשרו את גורלם עם משפחת נוויל. ריצ'רד דוכס יורק, עת היה קטין, הושם במשמורת של ראלף נוויל, רוזן ווסטמורלנד (שהיה נשוי לג'ואן בופורט בתו של ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר), ששידך לו את בתו סיסלי נוויל (אמם של אדוארד ה-4, קלרנס וריצ'רד ה-3), בעיקר כי ריצ'רד, בגלל הירושות שקיבל, היה באותה העת האציל העשיר במדינה, מלבד המלך עצמו. אחיינה של סיסלי, ריצ'רד נוויל רוזן ווריק, היה זה שעמד לצד דוכס יורק בסדרת קרבות שפתחה את מלחמת השושנים, אחרי שמרגרט מאנז'ו אשת המלך סילקה אותו מכל תפקידיו בחצר, ואח"כ הוא סייע לאדוארד ה-4 (בן דודו) לעלות לשלטון ולכן נקרא "ממליך המלכים". אן נוויל, אשתו של ריצ'רד ה-3, היא בתו. איזבל אחותה היתה אשתו של ג'ורג' דוכס קלרנס, אחיהם של אדוארד ה-4 וריצ'רד ה-3. ווריק לימים שינה את נאמנותו, בין היתר כי לא הסכים לנישואיו של אדוארד לאלמנה ממעמד לא יאה לדעתו, אליזבת וודוויל (שבעלה מת עת לחם לצד בני לנקסטר), והתמרמר על עליית כוחם של בני משפחתה בחצר המלוכה על חשבון כוחו שלו. תחילה הוא רצה להכתיר במקום אדוארד ה-4 את אחי המלך ג'ורג' דוכס קלרנס ולכן השיא לו את בתו איזבל, במהלך מרד זה הוא הרג את אביה ואת אחיה של אליזבת' וודוויל, אשתו של אדוארד. אך מאוחר יותר כשמרד זה נכשל, ווריק וקלרנס ברחו לצרפת, ו-ווריק התפייס עם מרגרט מאנז'ו אשת הנרי ה-6, בעצת מלך צרפת, דבר שנחתם בנישואי ילדיהם הרכים אן ואדוארד. הוא סייע להנרי ה-6 לחזור לשלטון לזמן קצר, עד שאדוארד ה-4 הדיחו סופית בקרב ברנט בו נהרג ווריק, כאשר קלרנס ערק בחזרה לצד אחיו. כשלושה שבועות מאוחר יותר נעשה ניסיון נוסף לתפוס את הכתר מצד מרגרט מאנז'ו ובנה אדוארד הנסיך מווילס, שהסתיים במותו של האחרון בקרב טיוקסברי. בתקופת שייקספיר עלו סיפורים שגרסו שבסיום הקרב, אדוארד נשבה על-ידי שלושת האחים לבית יורק, ונרצח בסופו של דבר על-ידי ג'ורג' קלרנס וריצ'רד גלוסטר – לימים ריצ'רד ה-3, אך ככל הנראה אלו אינם נכונים והעלם נהרג בקרב.

לריצ'מונד (הנרי ה-7) היתה תביעה מאוד קלושה לכתר וזאת רק מצד אימו מרגרט בופורט, שהייתה נצר לג'ון בופורט, בנו הבלתי חוקי של ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, מפילגשו קתרין סווינפורד. ממערכת יחסים זו נולדו בסה"כ 4 ילדים שאח"כ הוכרזו כחוקיים על-ידי הכנסייה כאשר ג'ון מגונט נשא לבסוף את פילגשו לשעבר, עם מותה של אשתו השנייה; אלה זכו לשם המשפחה בופורט על שם אחת מנחלותיו של האב בצרפת. מצד אביו, אדמונד טיודור, ריצ'מונד אמנם היה אחיינו למחצה של הנרי 6, אך היה זה מנישואיה השניים של אימו של הנרי ה-6, קתרין מוולואה לאוון טיודור – שידוך שלא נשא בחובו כל תביעה לירושת הכתר.

אלא שהעולם של מלחמת השושנים לא היה שחור ולבן, אלא עידן של מאבקי כוח שהעלו פעם את קרנו של מתחרה זה ופעם את קרנו של מתחרה אחר, וכל מי שמסביבם היה צריך להחליט אם הוא מזגזג בין הצדדים או לא. כולם היו צריכים לדעת לתמרן ולשחק נכון עם הקלפים שיש בידיהם, אם הם רצו שראשם יישאר מחובר לגופם או שרכושם לא יולאם על-ידי השלטון החדש (וראו לעניין זה את מהלכיה של מרגרט בופורט, אמו של ריצ'מונד). למרות הנאמנות ארוכת השנים של משפחת נוויל לבית יורק (על אף מוצאם הלנקסטרי), היה זה ווריק "ממליך המלכים" שהחליט לעבור צד, תוך הימור שזה ישתלם לו. כמו רבים בסיפור הזה. שחשבו ולא הלך להם. על הדרך הוא הרג את קרוביה של המלכה אליזבת וודוויל ומצד שני שידך את בתו ליורש העצר לבית לנקסטר. אלא שווריק נהרג וגם יורש העצר הלנקסטרי וכך מצאה את עצמה אן ללא כל פטרון בעולם. כי לאביה היו רק שתי בנות, היא ואיזבל אשתו של קלרנס ולא היה בנמצא אח או דוד שידאג לה. זה היה אך מתבקש שתינשא לריצ'רד, אחי המלך, אחרי מות הנרי ה-6, כי אחרת לא ברור מה היה עולה בגורלה, כאשר הנצר האחרון לבית לנקסטר, ריצ'מונד, היה עדיין צעיר מאוד והוברח לגלות בצרפת, ובכלל לא היה ברור אם אי פעם יוכל לתפוס את הכתר. בואו נדבר על הגילאים. אן נישאה לאדוארד בגיל 14 ולריצ'רד בגיל 16. היא נפטרה בגיל 28. כמה חודשים אחריה נפטר ריצ'רד בן 32. חשבתי שזה גיל דומה לזה של רובספייר, אך רובספייר מת בגיל 36. אם כבר חושבים על עוד מישהו שנחשב רשע מרושע מאז ועד עולם.

בסופו של יום, קשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחר כל הבריתות והחלפת הצדדים בתקופת מלחמת השושנים, כשלפעמים צריך להמר מראש באיזה צד לתמוך, הימור שיכול להתברר כמוטעה, כמו למשל במקרה של בקינגהאם האומלל, שהתחיל במרד נגד ריצ'רד בדחיפתן של אליזבת' וודוויל ומרגרט בופורט, אך נכשל בו כשהוא וחייליו לא יכלו לחצות מוויילס לאנגליה בגלל נהרות שעלו על גדותיהם, מה שהוביל להתפזרות חייליו, וכשבנוסף לזאת התגבורת של ריצ'מונד בוששה להגיע בגלל מזג אוויר רע. דרך אגב, הוא הוצא להורג בגיל 28.

רשע מה הוא אומר

מכל הפלונטרים האנושיים האלו, רקח שייקספיר מעשייה שאמנם מבוססת על אנשים היסטוריים, אך עלילתה מספרת את ההיסטוריה תוך לקיחת חירות ספרותית, נקרא לזה. בעיקר, שייקספיר משתמש בשלד ההיסטורי כדי ליצור סיפור מוסר ומתעסק בראש ובראשונה בניסיון להגדיר מהו רשע ולספר לנו מה יהיה בסופו.

וכעת אני אביא קטעים מהספר שלי בכתובים "הצלופח" שעוסק בדמות הנרקיסיסט. ונתחיל דווקא בחנה ארדנט וספרה אייכמן בירושלים, שם טבעה את המושג "הבנליות של הרוע". הנה ציטוט מעניין מויקי, שהבאתי גם שם:

הספר הביא למחלוקות קשות. רבים ביקרו את השימוש במושג "בנאליות" לתיאור של רצח המונים. במבוא שכתבה ארנדט למהדורה הגרמנית משנת 1964, הסבירה את הביטוי: "… בדו"ח מופיעה הבנאליות האפשרית של הרוע רק במישור העובדתי של השפה, בתור תופעה שאין להתעלם ממנה. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת', והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, "להראות שהוא רשע". מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים".

כנגד דבריה אלה של ארנדט עומדים דברים שאמר אייכמן עצמו בראיון שנתן לווילם סאסן: "לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל. אני חשבתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט. כשהגעתי למסקנה שהכרחי לעשות ליהודים את שעשיתי, עבדתי בפנטיות שאדם צריך לצפות מעצמו."

וכעת המובאה מ"הצלופח":

ריצ'רד השלישי

הדמות הזו מרתקת אותי. לכאורה, דמות הנבל האולטימטיבית, כמו שלימד אותנו שייקספיר. לצידו של יאגו מאותלו. זה מרתק לחקור את צפונות הרשע. מה הופך אדם לרשע. האם הוא נולד ככה או נהפך לכזה. האם הוא יודע שהוא רשע, האם הוא יודע רע מטוב. אבל הדמות הזו מרתקת אותי גם היסטורית. שייקספיר קשר את הרוע שלו עם עיוות גופני. כך הוא הצטייר במשך השנים, עד שבאו היסטוריונים ואמרו לנו ששייקספיר במחזות ההיסטוריים שלו שכתב היסטוריה רחוקה וקרובה כדי ליצור לגיטימציה נדרשת לשליט של זמנו, אליזבת הראשונה ואחר-כך ג'יימס השישי והראשון. אולי הוא לא המפלצת הגיבנת והצולעת והשד יודע מה שחשבנו שהוא. הנה בסדרה מלכה לבנה (2013), גלוסטר, הוא ר'יצרד, לפני שמלך כריצ'רד השלישי, מוצג לנו כאדם צעיר ונעים למדי. האם השחיר אותו שייקספיר רק כדי להאדיר את הליגיטימציה של בית טיודור, של הנרי השביעי שהביס אותו בשדה הקרב בבוסוורת', שהרי התביעה של הנרי לכס המלכות היתה קלושה מאוד מאוד.

אז כן, בסדרה ההיא העזו להציג את גלוסטר כאיש רגיל למראה למדי. לאורך רוב הסדרה, הוא היה דמות שולית ביותר, אבל בסופו של יום הפך לדמות פוליטית שצריך להביס, כך קשרו המלכה לשעבר אליזבת וודוויל ואימו של הנרי טיודור, מרגרט בופורט. אבל הוא הוצג כאדם רגיל למראה, לא מפלצת ואפילו לא מופרע. ואז, בשנת 2015, התגלה קבר במגרש חנייה בלסטר.

וראו זה פלא. האדם הקבור שם, זוהה בוודאות כריצ'רד השלישי באמצעות בדיקת דנא מיטוכונדריאלי עם הפלא ופלא צאצא של קו נשי ישיר אל אחותו של ריצ'רד שבדרך נס התקיים במשך יותר מ-500 שנה (ריצ'רד נהרג בשנת 1485) ושנקטע עם אותו אדם מחוסר אחיות, כך שאם ריצ'רד היה נמצא עוד 30-40 שנה, לא היה דרך להוכיח את זהותו. ואותו שלד שזוהה כריצ'רד היה בעל עקמת חריפה מאוד של עמוד השדרה. ריצ'רד באמת היה בעל גוף מעוות. דרך אגב, גם לדוכס גלוסטר הנוכחי קוראים הנסיך רי'צרד (הוא בן הדוד של המלכה אליזבת השנייה). הוא ירש את הדוכסות מאביו שהיה הבן של ג'ורג' החמישי ולכן זכה בדוכסות גלוסטר וזאת אחרי שאחיו הבכור ויליאם גלוסטר מת בתאונת מטוס בדמי ימיו. הנסיך ויליאם דוכס קיימברידג' ולאחר מכן הנסיך מווילס, קרוי על שמו.

האם מי שהוא בעל מום הוא בהכרח פגום. האם מי שהוא שמן, או קטן-קומה, או זקן, הוא בהכרח שווה פחות. ואולי העדה שלך קובעת, כמו הקסטות בהודו. אני שומעת את הנאום של ריצ'רד השלישי מפי לורנס אוליבייה. משהו שם לא נשמע לי מוכר. אחר-כך אני מגלה שאוליבייה לקח חירות מסוימת והוסיף לנאום הפתיחה של ריצ'רד השלישי קטעים מהמונולוג של ריצ'רד במחזה אחר של שייקספיר, הנרי השישי, חלק 3. הצירוף הזה מרתק מבחינת הניסיון להסביר את מניעיו של הרשע.

מניפולציות

הייתי אובייקט להשתמש בו לשתי דקות כדי להוריד מישהו אחר. דג הרבה יותר שמן. גם הוא נפל ברשת. ואחר כך, לא הייתי נדרשת יותר. אבל בשביל הרגע הזה, אפשר לטוות עולם ומלואו. בעצם קודם טווים עולם, אחר כך חושבים מה עושים איתו. ככה הם פועלים הצלופחים. האם אלו מניפולציות מודעות או דפוס פעולה אוטומטי. היה מתמזל המזל אם זה היה נגמר פה. אבל לא. תמיד להחזיק בהישג יד של טפטופי תשומי, breadcrumbs, זה נקרא בשפה המקצועית, תמיד לתחזק תלות מעוותת, לא לשחרר, לא להרפות. לנצל כל דקה וכל הזדמנות. הכי חשוב זה האספקה הנרקיסיסטית. כמו נרקומן. אבל מי שנראה לך נרקומן זה אתה. שלא יכול להשתחרר מהלפיתה של הצלופח, שהרי הוא כה חלקלק, אז מה בעצם לופת אותך. חלקלק כמו צלופח, למה דווקא הביטוי הזה הפך למסמל יותר מכל את הרשע, התככן, זה שקשה להבין את מניעיו ואת מהלכיו, עד שכבר מאוחר מדי.

ריצ'רד פורש לפנינו את דפוס הפעולה של הצלופח. את מניעיו. אז אולי הוא לא בדיוק כזה. או ששייקספיר הכין לנו נאום שלו כזה כדי להסביר לנו, שהרי ידוע שמניפולטור לעולם לא יחשוף קלפיו, אלא אם כן הוא מספר כל יודע של שייקספיר. אבל אני לא בטוחה שהצלופחים באמת מבינים מה הם עושים ולו רק בגלל שבעצם, תפיסת הטוב שלהם היא לא אמוציונלית כמו של הנורמלים, הנוירו-טיפיקלים, אלא קוגניטיבית בלבד. הם מחקים, לא מרגישים. לומדים ומתנהגים כמו. האם באמת ריצ'רד היה יכול להיות בעל מודעות כפי שהוא מפגין אצל שייקספיר.

קשה להאשים את שייקספיר שהוא לא עיצב את ריצ'רד כנרקיסיסט גמור. שכן בסופו של יום, העניין שלו ברשע ובטוב היה עניין דתי, כפי שהשכיל להציג גם טיראן בהפקה זו. בעולם השייקספירי הרֶשַׁע הוא תמיד פתח למעשה גאולה, גם אם הוא מגיע לאפיון דמות כמו במילים "ריצ'רד אוהב את ריצ'רד, זאת אומרת, אני ואני. יש פה רוצח? לא." אלא שריצ'רד להבדיל מהנרקיסיסט המודרני לא מחזיק אגו שמבוסס על פנטזיה שבמעבר לה יש כלום, כמו שיגדירו זאת אנשי המקצוע היום. מעבר לפנטזיה הגרנדיוזית שלו אצל שייקספיר יש גאולה. שמתחילה בהכרה באמת, במות הפנטזיה. לא משהו שיקרה לנרקיסיסט כפי שאנו תופסים זאת כיום: "כן, יש, אני. אז בְּרח. מה, מעצמי? / הה, יש סיבה: שלא אנקום. מה זה, / עצמי נגד עצמי? אוי לי, אני / אוהב ת'עצמי. על מה? על איזה טוֹב / שבעצמי עשיתי לעצמי? / לא-לא, אוי לי, אני דווקא / שונא ת'עצמי על מעשי זוועה /  אשר בוצעו בידי עצמי. אני / נבל – לא, שֶקר, אני לא. טיפש, / דבּר יפה על עצמך. טיפש, / אל תתחנף. אח, לַמצפּון שלי / יש אלף לשונות, וכל לשון / נושאת סיפור אחר, וכל סיפור / גוזר לי דין נָבָל. שבועה לְשקר, /  שקר מהדַרְגָה הראשונה, / רצח, רצח אכזר מהדַרְגָה / הכי קשה, וכל החטאים / מכל דרגה מתקהלים אל בית-/הדין, קוראים 'אָשֵם, אשם'. אני / אומַר נואש. איש לא אוהֵב אותי. / ואם אמות, אף נפש לא תחמול /  על נשמתי. ואיך תחמול, כשאני / עצמי לא מסוגל למצוא בתוך / עצמי חמלה כלפי עצמי? נדמָה / לי שנִשְמות כל אלה שרצחתי / באו אלי לָאוהל, אִיימו / בִּנקמה על ראש ריצ'רד מחר." (תרגום: דורי פרנס. מקור)[1]

נרקיסיסט לא מכיר במעשי הזוועה שלו, הוא לא אשם, הוא לא אחראי. זה האחרים שעשו אותם (ההממ). הוא לעולם לא יהיה טיפש, אלא האיש החכם באדם שבלעדיו לא תהיה מדינה. אלא אם כן יש לו תסמונת המתחזה. בעצם בסוף כל נרקיסיסט יש רגשי נחיתות שמניעים אותו לפעולה… ע"ע ביבי שרובץ עליו מיתוס אחי יוני… וריצ'רד שלנו היקר, מאיפה להתחיל, מהנאום שלו עצמו על היותו פגום, או מהסצנה בה אימו שלו רואה בו את הבושה שלה (סצנה בה הוא לא נוכח), מה שמהדהד עם זאת בברכה שהיא מברכת אותו ובעיקר במה שהיא לא אומרת לו, כפי שהוא מסביר ב-aside. בגלל רגשות הנחיתות שתמיד יהיו שם, הפנטזיה של הנרקיסיסט הכרחית לקיומו, בלעדיה הוא כלום, יצור נחות (גם אם רק הוא תופס את עצמו ככזה למרות שכולם לא) ולכן הרבה נרקיסיסטים, כשהם נתפסים, כשהפנטזיה שלהם מתנפצת ללא יכולת תיקון, מתאבדים, ראו מקרה דודו טופז. אין להם מצפון בעל אלף לשונות, דימוי יפה של שייקספיר, לא, אין להם מצפון בכלל. אין להם רגשות ולא אמפטיה. והם בטח לא מתייסרים על "רשע" שביצעו, כי בעיניהם זה לא רשע אלא צורך קיומי לגיטימי (כי אם יש להם איזה מפתח הפעלה דמוי מצפון הוא עובד על מישור אחר לגמרי שעיקרו כוח כסף כבוד.) בהרבה מקרים, הם בכלל "לא זוכרים" שהם עשו את מעשה הנבלה, אלא אם כן מישהו משתמש בזה נגדם ומצליח לחורר את הפנטזיה שלהם. חמלה זה בכלל לא דבר שהם מבקשים לעצמם, אלא אם כן הם תופסים זאת כמשהו שמציב אותם בעמדת כוח, שמתגבר אותה, או כאספקה נרקיסיסטית, כשהם מתייחסים בעיקר לתשומי שבמניירה ולא לתוכנה.

גם אנחנו היום מחפשים גאולה. מחפשים לראות את העולם באופן חד ודיכוטומי, שחור ולבן. משהו ברור בתוך כל הכאוס ואי-הוודאות. אבל ראיית שחור לבן היא דווקא ראיית עולם שמאפיינת את אלו שלוקים בהפרעת אישיות גבולית (בורדר-ליין). יש חפיפה מסוימת בין הפרעה זו להפרעת אישיות נרקיסיסטית או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית מעצם היותן כולן מאשכול B ב-DSM. פסיכופט, כינוי עממי, נחשב כלוקה בהפרעה אנטי-סוציאלית לפי הסיווג הרווח, אבל יש סיווגים נוספים, כמו למשל השילוש השחור (dark triad) שמדבר על שילוב של נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה כמאפיין של הרשע המוחלט. ריצ'רד שלנו מכריז בעצמו שהוא מקיאווליסט. דרך אגב, היטלר נחשב נרקיסיסט ממאיר לפי ההגדרות של היום ולא פסיכופת. כן, וגם הוא התאבד כשהפנטזיה שלו נופצה ללא יכולת תיקון.

ריצ'רד אדם דתי, הוכתר עם בישופים משני צדדיו (או שזו הצגה לצורכי יחסי ציבור, אבל בכל מקרה הוא פועל בסביבה דתית), להתאבד לא בא בחשבון לפי הדת. גאולה נדרשת. האם באמת ריצ'רד נגאל, או שהארץ נגאלה ממנו ומעצמה… או שאולי, במסגרת האפשרי באותם ימים דתיים (של מה ששייקספיר יכול היה למכור לקהל הדתי שלו), הנשמות המאיימות בנקמה מחר – מעידות על משאלת מוות של ריצ'רד, כעת כשלא נותר איש שיתחזק את הפנטזיה שלו… אלא שאחרי שניעור מ"חלומות קשקוש" ש"יבהילו לנו את הנשמה" הוא חוזר לעצמו הנרקיסיסט וטוען: "מצפּון / זו רק מלה שפחדנים המציאו / כדי להקטין ת'חזקים. כוח / זרוענו יהיה לנו מצפון, / וחרבות יהיו החוק."

מלך, רוצח וחיילי הבדיל. ריצ'רד ה-3 בתיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי, סרגיי דמיאנצ'וק)

שמש העמים. ריצ'רד ה-3 בתיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי, סרגיי דמיאנצ'וק)

המלך הקודם כבר בארון, יחי המלך שעוד מעט יהיה. ריצ'רד ה-3 בתיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי, סרגיי דמיאנצ'וק)

מלך, רוצח ו-2 דליים. ריצ'רד ה-3 בתיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי, סרגיי דמיאנצ'וק)

מלך, סולם וסוס צעצוע. ריצ'רד ה-3 בתיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי, סרגיי דמיאנצ'וק)

מלך, רוצח ונזירות. ריצ'רד ה-3 בתיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי, סרגיי דמיאנצ'וק)

מיתוס

וכעת אני רוצה לתקן עוול שנגרם לי בהצגה ולכן אביא לכם כאן את תחילת המונולוג הפותח בלשונו של שייקספיר עצמו (פשוט, כי אני מאוד אוהבת את הקטע הזה):

Now is the winter of our discontent
Made glorious summer by this sun of York;
And all the clouds that lour’d upon our house
In the deep bosom of the ocean buried.
Now are our brows bound with victorious wreaths;
Our bruised arms hung up for monuments;
Our stern alarums changed to merry meetings,
Our dreadful marches to delightful measures.

הידעתם שהמונולוג הזה כה מפורסם, עד שהחורף רצוף המשברים הכלכליים באנגליה בשנת 1978-79 נקרא the winter of discontent. וכמו שאתם רואים, עניין שירי השמש בפסקול ששזר פה דורי בא מהטקסט עצמו. קודם היה חורף וכעת בא השמש של יורק (כלומר אדוארד) והפך אותו לקיץ מפואר. כמה ציניות בדבריו של ריצ'רד. אבל תכלס, הדימוי הזה לא כ"כ מקורי. כי אני מוצאת אותו גם במוטט של מוצרט Exsultate, jubilate.

Fulget amica dies,
jam fugere et nubila et procellae;
exorta est justis
inexspectata quies.
Undique obscura regnabat nox,
surgite tandem laeti
qui timuistis adhuc,
et jucundi aurorae fortunatae
frondes dextera plena et lilia date.

[זרחו ימים ידידותיים, כעת כבר נמלטו גם עננים וגם סערות; הופיע לצדיקים שקט לא צפוי. (לפני כן) בכל מקום היה חושך והלילה שלט, מחר סוף סוף תוכל לשמוח, אתה שפחדת עד עכשיו, ותהנה מהשחר בר המזל וביד ימין מלאה תוכל לחלק זרים וחבצלות.]

לא ברור מי כתב את הטקסט הזה ליצירה שהולחנה בשנת 1773 (מוצרט בן 17!), אולי נכתב על-ידי הקסטרטי ויננציו ראוציני שבעבורו היצירה נכתבה. האם הוא הכיר את הטקסט של המחזה של שייקספיר שקדם לו בכ-200 שנה? כנראה שלא. אני מהמרת שזה היה מוטיב דתי ידוע. מוטיב שנשזר לו במיתוס הטיודורי, כפי שאני קוראת בהקדמה של אבי עוז לספר בתרגום מאיר ויזלטיר.[2]

הדוקטרינה האוגוסטינית, הגורסת השגחה אלוהית המכוונת את ההיסטוריה, שלטה במידה רבה במרבית ספרי ההיסטוריה הטיודוריים ששימשו מקור לשייקספיר בחיבור מחזות "ההיסטוריה האנגלית" שלו. דוקטרינה זו הייתה נוחה לשליטים הטיודוריים, שכן ביססה את הטיעון האידיאולוגי שמבקרי האסכולה ההיסטוריציסטית של מחצית המאה […] כינו בשם "המיתוס הטיודורי": זכותם האלוהית של שליטי שושלת טיודור להחזיק לנצח בכתר אנגליה, כמגשימיהם של החזון והתוכנית שיעדה ההשגחה העליונה לתיאוריה האנגלית. על פי תפיסה זו הוטלה מעין קללה אלוהית על הממלכה מאז הודח ריצ'ארד השני בידי הנרי בולינברוק מבית לנקסטר, שנהפך להנרי ה-4 ב-1399. קללה זו – בנוסח קללת הגזע בטראגדיות היווניות – סחפה את אנגליה למלחמת אחים בת מאה שנה בקירוב. פולידורו ורגיליו, כומר מאורבינו שהגיע לאנגליה בשנת 1502 ונתבקש על ידי הנרי השביעי לאסוף חומר לכתיבת ההיסטוריה האנגלית, היה הראשון שביסס טיעון היסטורי זה. כיאה לכומר, ביקש לראות במהלכים ההיסטוריים דפוס ברור של שכר ועונש המשקף הכוונה אלוהית.

לפי ראיה זו מלכי בית לאנקסטר, הנרי החמישי והנרי השישי, שירשו את השלטון מאביהם באופן טבעי ללא מהפכות ושפיכות דמים, "נאספים בחיבה את כס האלוהים" ואילו אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי, שתפסו את השלטון בכוח ובתחבולה, הם חוטאים, כאשר אדוארד נענש ברצח בניו (רצח הנסיכים בטאואר) על ידי דודם ריצ'רד גלוסטר. תומס מוֹר בימי הנרי השמיני (גיבור אדם לכל עת, מחבר הספר אוטופיה, כמה אירוני…) השחיר בספרו את גלוסטר, הרי הוא ריצ'רד ה-3, ועיוות אותו "יותר מן הראוי לו, בעיקר משום שהיה השליט האחרון מבני שושלת יורק והובס (בקרב בוסוורת' המפורסם) בידי הנרי השביעי, מייסד שושלת טיודור וסבה של אליזאבת." גם המיתוס הידוע שנישואיו של הנרי ריצ'מונד הלנקסטרי (הנרי השביעי) לאליזבת' מיורק, הם איחוד שני הבתים ומכאן סיום פרשת הקללה והשבת הסדר האלוהי, מקורו בספר של ההיסטוריון אדוארד הול איחוד שתי המשפחות האציליות והמפוארות של לאנקאסטר ויורק משנת 1548 (נכתב בימי מלכותו של אדוארד השישי, בנו של הנרי השמיני), שבעצם נועד לבסס ולהצדיק את שלטונו של בנם הנרי השמיני וכמובן של יורשיו.

עוז מבקש להדגיש, עם זאת, שהקריאה במחזות ההיסטוריים של שייקספיר כנובעים מהמיתוס הטיודורי, היא רק גישה פרשנית אחת מיני כמה. לפי גישה אחרת במקורות מהתקופה נעשה לעתים שימוש בדוקטרינות הדתיות דווקא כתגובת נגד להקלת ראש בדוקטרינות מעין אלו בתקופה האליזבתנית ולעליית כוחן של הספקנות והאתיאיזם. לכן מסיק עוז כי "ברור שהתפיסה האידיאולוגית המשתמעת מן המחזות ההיסטוריים, כמו מן הכרוניקות ששימשו להם השראה, מטפחת מיתוסים טיודוריים: היא מפארת את חביבי השושלת ומשחירה את פני יריביהם. אבל אפיון הדמויות השייקספיריות הוא אינדיבידואלי ונובע מהגיון עיצובה של הדמות ולא מדפוסים מוסריים או דוקטרינות דתיות מקובלות." תחליטו אתם באיזה צד אתם…

ומה העוול שנגרם לי אתם שואלים… אז אספר לכם שדורי ואני התפלפלנו בנוגע לתרגום המשפט הראשון הזה, שמשמעותו מתהפכת במשפט השני… שייקספיר הדווקאי הזה… ואני הצעתי איזה תרגום שאולי הוא תרגום הכי מדויק, אבל אפעס נשמע קצת קשה ובוא'נה, דורי אומר, זה הפאקינג משפט שפותח את המחזה… צריך להיות קומוניקטיבי, גם על חשבון הדיוק… תכלס צודק. אז אני באה להצגה מתיישבת וממתינה למשפט הפותח המפורסם, והנה תקועה לי יבגניה דודינה, היא ריצ'רד, בקצה הימני של הבמה, ועוד קטנה על כיסא, כשבמרכז הבמה כולם רוקדים הורה ושרים שמש… איזה אפקט בדיוק יש לזה… לא שכל כך פשוט להיכנס למונולוג הזה מלכתחילה. ראו אפילו את אוליבייה. רק אח"כ כשקמה ריצ'רד ועברה למרכז הבמה, זה נתן לה את הנוכחות המספקת כדי לטעון שהיא יצור פגום, חצי אפוי.

אז כאן המקום לציין שאין לי בכלל בעיה עם זה שריצ'רד הוא אישה, כלומר מגולם על ידי אישה ושאח"כ הדוכסית סיסלי מגולמת על-ידי גבר, שקודם גילם את בנה המלך שמש העמים… נאמר בתוכניה שריצ'רד היה קצת נשי למראה, כפי שאפשר ללמוד מהשלד שלו, ונשים מבוגרות נראות הרבה פעמים כמו גברים… וגם ילדים עד גיל ההתבגרות, נראים אותו דבר כבנים או כבנות, כל מה שצריך זה להחליף תסרוקת ובגדים, ומניירות (כפי שלמדתי בסרט התיעודי על טרנסג'נדרים ילדים). האם בגלל שהוא אישה, אז יותר קל לסדר לה צליעה עם נעל אחת עם עקב והשנייה לא… או שזו בכלל הערה על כך שאישה תקועה בין שני עולמות של מאהבת מתוקתקת ומשרתת במטבח… ואם היא מנסה להתנהג כגבר, כלומר להיות אסרטיבית, אז היא מפלצת.

מיתוס בורא מיתוס

אז איך מביאים את המיתוס ההוא לימינו, איך אומרים משהו על הכאן והעכשיו, כדי שנתחבר למה שקורה על הבמה ונחשוב על מה שקורה היום. שוזרים מיתוסים לוקליים מההיסטוריה הקצרה שלנו. וכיוון שאי אפשר לגעת בטקסט (למרות שכאן הוא נערך מפאת אורכו ודקויותיו (ושפע דמויותיו) המיותרות לצופה בן זמננו), אז אפשר להכניס אינסרטים של שירים ישראלים מסוגת נכסי צאן ברזל. וזה משום מה מזכיר לי את הפעם ההיא שהחליטו באופרה הישראלית להעלות את שיקוי האהבה מאת דוניצ'טי בתפאורת קיבוץ (בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רותי דר), בהפקה שלמרות שממש סבלתי בה (בעיקר בשל החיבור הזה המאולץ), עוד ראיתי פעמיים… גם בברכת הסולטן… למה, כי חשבתי שעם סולנית אחרת זה ישתפר…

אני מקווה שעליתי על כל השירים והקטעים שצוטטו פה, אבל הנה שיר שבבירור פספסו כאן, "אומרים שהיה שמח לפני שנולדתי"… לפנים היה אור. רקדנו הורה במעגלים סביב השליט שמש העמים, בלי ציניות, וגם למדנו לגדול ולהתפתח וליצור וריאציית טכנו מודרנית, ככל העמים. הלייט מוטיב של המלך הקודם אדוארד ה-4 הוא השמש. למען האמת זה הסמל שלקח לעצמו אדוארד הרביעי במציאות לאחר שלפני הקרב החשוב בצומת מורטימר, התרחשה תופעת טבע הידועה כפרהליה, או כלבי השמש, שבו מופיעות 3 שמשות. אז תחילה יש לנו את השיר "אור" – עם השורה האלמותית "שמש, הביאו שמש – אם שמיי מעוננים" (שוב עניין העננים… גם נעמי שמר מתחזקת את המיתוס על השמש והעננים, מה יהיה…) ואח"כ גם שיר הפיוס האולטימטיבי – "תנו לשמש לעלות" (רוטבליט/רוזנבלום), כשהוא מנסה לפייס בין אנשי חצרו שלפני דקה הרגו אחד את השני, או את האבא ואת האח ועוד מעט יהרגו עוד כמה קרובים. כשהוא מת, אבדנו. האלמנה תשיר "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה" (גולדברג/אילת) בענק, דומעת, על קיר הווידיאו באחורי הבמה. זה קצת מקברי, כי זה גם מרמז על סטאלין שמש העמים ומה שהתגלה אחרי מותו, למרות שאחרי מות אדוארד ה-4, הוא השמש כאן, לא התגלו דברים נוראיים, אלא אם לוקחים בחשבון את טענות ריצ'רד שנישואיו של אדוארד לאליזבת לא היו כשרים… ולכן הוא היורש הלגיטימי ולא ילדיהם.. וגם בכלל "משירי ארץ אהבתי" זה שיר הרבה יותר מוקדם שמדבר על לפני היותנו מדינה ואולי בכלל מדבר על ליטא… אבל זהו כוחו המיתי של השיר מדבר, לא ההיסטורי. כי היסטוריה מתבטלת מפני המיתוס, כפי שראינו.

"פתאום קם אדם" (גלבוע/קורן וארצי) פתאום צץ לנו כשריצ'רד סוף סוף נכנס לעניינים ומגיע לישיבה שעוסקת בקביעת המועד להכתרתו. "ולכל הנקרה בדרכו קורא הוא שלום"… ויש שולחן גדול לרוחב הבמה שנראה לעיתים כמו שולחן הסעודה האחרונה. במרכז יושב הייסטינגז (הקדוש המעונה?) ואילו ר'יצרד יושב בצד. ישו אמר שמישהו יבגוד בו, אבל בפעם הבאה שאנו רואים את השולחן הזה, זה כאשר ריצ'רד ובקינגהם צורחים את "שיר הרעות" (חפר/ארגוב) כשהם אוכלים אוכל סיני ולפניהם מונח ראשו של הבוגד הייסטינגז, שרק בסצנה הקודמת כל חבריו לשולחן נטשו אותו, אחד אחד, למרות תחינותיו, לגורלו. שמרוב שנתפס במילה כדי להיחשב כבוגד, הייתי צריכה לחזור לטקסט ולהבין מה קרה שם בכלל… ולהיסטוריה… אם לריצ'רד האמיתי הייתה סיבה להוריד את הייסטינגז משיקולים פוליטיים, כאן זה נראה כמו קפריזה של המפלצת… שבכלל לא חברה של אף אחד. אופורטוניזם, זה שם המשחק.

"אני נולדתי לשלום" (חיטמן) מפזם לו סר ג'יימס טירל, רוצח גם במקור, שבהפקה זו אסף אל חיקו את כל רוצחי המחזה כולם… ריצ'רד המפלצת תכלס לא מלכלך ידיו אף פעם בביצוע עצמו… וטירל מנקה אחריו, תמיד חמוש בעגלת ניקיון, כמו איזה רוצח של המאפיה (ראו להלן שיטות ההרג המאפיונריות) או ליתר דיוק "המנקה" של המאפיה, כמו מלאך המוות שהחביא את החרמש שלו ומתהדר כמשיב הסדר בעולם ולא כפורעו. את קלרנס הוא רוצח בשיסוף גרון, את ריברס וגריי (בנה ואחיה של המלכה אליזבת) הוא עוטף בניילון נצמד רחב של מעבירי דירות ואז מניח על ראשם שקית, את הייסטינגז הוא רוצח עם מסור חשמלי שמרעיש עולמות… אחרי שהוא מסדר על השולחן ניילון לתוכו יאסוף את הגווייה והדם… במלכה אן הוא פשוט יורה ולבקינגהם הוא מגיש אקדח כדי שיתאבד בירייה בפה… (במציאות, חוץ מהמלכה אן שכנראה מתה מוות טבעי, ויש החושדים שהורעלה על-ידי ריצ'רד שרצה כלה אחרת, כל האחרים הוצאו להורג בעריפה בגרזן). לסיום סיומת יש גם את הסצנה שבה הרוצח מביא לנו שני דליים לבנים עם שמות יורק ואדוארד עליהם, מרמז על קשריו גם לרצח בנסיכים בטאואר (שדרך אגב, היה אז ארמון מלכות ולא בית סוהר). ואז יש את הסצנה האלמותית בה המלכה אליזבת וודוויל מערסלת את שני הדליים… עם אפר ילדיה המתים… אבל האפר הוא בכל מקום במערכה 2 פה. כל הרצפה מלאה בו. במקום שיישפך האפר מהדליים, ממלאים את הדליים באפר מהרצפה. נראה שטירל הוא החבר היחיד של ריצ'רד ואולי אף בבואתו. הוא זה שריצ'רד יושב עליו ומתנחם בו, הוא זה שלעולם לא בוגד בריצ'רד והוא גם זה שאומר לו "כל הרחובות כבר ריקים" (מנור/הירש) ואף מהרהר "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו…" אתם בטוחים שהוא לא הרג כאן גם את ריצ'רד בסוף…

קצת קשה לפשר בין "כאן נולדתי" ההמנוני לצלב ולנזירות שיש לנו כאן אבל אני אנסה… שחור ולבן, ימין ושמאל. השמאל שכח מה זה להיות יהודי, לחש ביבי לרב כדורי ז"ל (אבל כולם שמעו) ופיצל בין ישראלי ויהודי. היינו ישראלים, נהיינו שחורים, כמו החרדים, נחזור לשפיות הליברלית החילונית ואמרו אמן. אלא שקודם הקהל המשולהב באולם מוחא כפיים ואומר אמן לריצ'רד שזה עתה הסכים לקחת על עצמו את המלוכה כשהוא לבוש כנזירה ונזירות משני צדדיו וגם אורגניסט נזירה (הרוצח + האורגן על עגלת הניקיון) שמלקה את עצמו, מנהג נוצרי באחד החגים שלהם. הכול פרופגנדה מבוימת ויש גם מישהו שמרים לנוcue card  מתי למחוא כפיים, אבל בעצם כתוב שם long live the THE KING – השגיאה במקור, ראו בווידיאו. כל הביום הזה מאוד אופייני לנרקיסיסטים… ריצ'רד והנזירות (גברים בלבוש נשים, במקור "הבישופים", כנראה הארכיבישוף של קנטרברי, מכתיר המלכים המסורתי והארכיבישוף של יורק) מאחורי מסך רשת שקוף למחצה, מעבר לו על הרצפה ועל הבמה עליה הם עומדים מפוזר האפר השחור… במערכה הבאה אחרי ההפסקה. כל הבמה מלאה באפר הזה. השחור השתלט וכעת צריך לעלות לגובה, כס המלכות של ריצ'רד נתלה העל הקיר, כמו תמונה… ואליו מוצמד סולם שחור גבוה. בודד שם למעלה…

"אין לי ארץ אחרת" (מנור/אלאל) ישירו אן ואליזבת' בתחילת המערכה השנייה (הרביעית במקור). ככה הרגישו אולי מפגיני קפלן, בעיקר אנשים המזדהים כשמאל וגם מי שלא, נצבע כשמאל על-ידי השליט וחבריו השחורים, סליחה, הדתיים והחרדים… פרשנות שלי, התיאטרון עוסק במיתוס לא במציאות… וחלילה אל לו ללכת נגד השלטון במיוחד כעת כשמחפשים מאיפה לרצוח תקציבים… ההצגה הזו מתחילה בהיר בהיר. אדוארד שמש העמים מופיע בחליפה צהבהבה. שמש חיוורת כבר, קצת חולנית, אבל עדיין בהירה, המקהלה ללא ז'קטים, חולצות לבנות. הילדים של אדוארד גם כן לובשים לבן מלא או חלקי. ולהבדיל אלפי הבדלות הרוצח לובש חליפת מז"פ לבנה בסצנת רצח המסור. מנקה אמרנו כבר וניקיון זה לבן… אז מי כאן השחור ומי הלבן, מי הטוב, התמים ומי ההפך הגמור. סוס. סוס, מבקש ריצ'רד במשפט המפורסם במחזה "הממלכה שלי בעד סוס". כי גנבו לו את סוס הצעצוע שלו שהוא גנב בעצמו מהילד דוכס יורק. ועם הצעצוע הזה הוא הסתובב כמו אופנוען צורח במגפון… אני לא יודעת אם אני אוהבת את ההגחכה הזו. זה כבר נראה לי מוגזם. אולי נרקיסיסט הוא הרבה פעמים כמו ילד שמחפש לפצות על הצעצוע שאיבד בילדות… אם אפשר להתנסח ככה… אבל הוא לעולם לא מאבד פאסון, במיוחד בינו לבין עצמו.

אבל כנראה שההתיילדות של ריצ'רד נתפסת בהפקה הזו כסימנים לחולשתו המתפשטת. לרפיונו, לחדלונו ותכלס זה לא היה כך במציאות ואפילו לא במיתוס הטיודורי. אבל כאן, ריצ'רד הוא ילד באוהל בקמפינג שמפחד מחלום רע. ואח"כ משחק בחיילי צעצוע, על מפה שתלש מהקיר. אבל אנו רואים על הקיר בצילום וידיאו. הרוצח מציב לידו שני עמודי תאורה עם תאורה מוזהבת, ששוברת את השחור-לבן. אור שיביא גאולה, שישרוף את ריצ'רד סופית… הנה הוא מת. האור על הבמה נדלק וחברי המקהלה גורפים את האפר למרכז ושרים אקפלה. חזרנו לרגע האמת הטהורה. בלי קישוטים מיותרים… האם במציאות, מותו או הסתלקותו של שליט אחד באמת תביא לתחילתו של עידן חדש טהור וטוב…. וזורח וברור…

***

אני אחטא כעת, שלא כמנהגי, בהעברת ביקורת…. ובעיקר אסגור את שאלת מהי האמת ומהי היפה שהעליתי בראשית דבריי… ההפקה של תיאטרון גשר למחזה האלמותי השייקספירי גורסת גרסה רזה וברורה, בצבעים, בצמצום הדמויות, במסר. היא מפשטת, לאו דווקא לרעה, את הפלונטר השייקספירי, היא על הדרך גם מפשטת את מציאות חיינו שנשזרה, שנארגה, מיתוס במיתוס, לתוך המחזה. אבל זהו לה כל המפגש עם המציאות שלנו, כי האסתטיקה החזותית והפרפורמטיבית אומרות רהב ופאתוס, כמו כל מיתוס. הכול מופשט ועם זאת גדול מהחיים. קצת על גבול אסתטיקה פשיסטית שגם ניסתה לפשט את העולם באמצעות מיתוסים. את המיתיזציה עד כלות מחזקות נעימות עוגב, שדווקא נעימות לי, אולי אני מחפשת פאתוס, צעדים שחורצים שביל ריבועים לבנים בתור האפר השחור, אולי אני מחפשת תקווה, ומאווררי תקרה שרוב הזמן היו לא ברורים עד שהתבררו כהליקופטרים בסצנת הקרב, כנראה ברפרנס לאפוס מיתי אחר, סצנת הקרב בסרט אפוקליפסה עכשיו לרקע המנגינה האסורה במחוזותינו, דהרת הוולקירות של וגנר. אבל אולי אלו מסוקי צה"ל… אני נוטה פחות לפרשנות זו… לא מספיק מיתי. במסגרת הרהב הכללי, השחקנים לא פספסו. ואין לי להגיד מילה רעה על אף אחד מהם, אבל אני רוצה לציין שאני שמחה שלנה פרייפלד חזרה לעצמה אחרי שנאבדה לה בתפקידים שלא למידתה ואני חיפשתי וחיפשתי את לנה ההיא מאדיפוס טריפטיכון. אז לנה חזרה… אני גם די מחבבת את הבחירה בדודינה לשחק את ריצ'רד. במיוחד כשמי שהפקיד בידיה את התפקיד היה ריצ'רד בעצמו. מישהי בשירותים אמרה שאיך זה שאחרי כ"כ הרבה שנים בארץ היא עוד לא נפטרה מהמבטא… ולי הפריע יותר הדיבור המהגרי חסר ה' הידיעה… אבל אולי זה עוד מאפיין של פגימות ריצ'רד, כאילו היה לו ליספ או משהו כזה… מבחינת התפאורה, נזכרתי בהפקת טרוויאטה מפסטיבל זלצבורג 2006, עם אנה נטרבקו, שגם אימצה במה ריקה עם ספסל בקיר האחורי. לרוב בהפקות תיאטרון סיפור בארץ זה לא עבד. בהפקה הזו דווקא כן… אהבתי גם את הבחירות בתחום עיצוב התלבושות עד כמה שיכולתי לראות ממעוף ציפור. בפרטים הגדולים זה עבד, בלי ללכת לאיבוד בפרטים הקטנים, כפי שאני רואה בתמונות. וזה לא דבר של מה בכך. אני מזהה את טביעת האצבע של יהודית אהרון, מעצבת אהובה עליי. גם התוכנייה התכתבה עם האסתטיקה החצויה בשחור לבן, אם כי הייתי שמחה לעוד מעט פרטים על המחזה הזה, על בחירות הבמאי… שמי שהוא לא אני, יוכל להבין קצת יותר…

ובסוף, אולי זה לא הוגן, אבל אני משווה לי את ההפקה הזו לסדרה המלכה הלבנה שיצקה אנושיות למיתוסים ושואלת האם אי פעם תיאטרון יוכל לעשות ככה את ריצ'רד ה-3 או את הנרי ה-6 חלק 1,2,3. או שתיאטרון רפרטוארי גדול-אולם לא יכול, ועדיף לו לעשות מה שהוא כן יכול להצטיין בו, לברוא מיתוסים.