שחרזדה

על "לוצ'יה די למרמור" באופרה הישראלית

אז הסיפור קלוש ומעט הזוי והמוזיקה לא כל-כך קשורה, ובכל זאת, בהפקה שלפנינו התגלתה לוצ'יה די למרמור כאופרה קומוניקטיבית ביותר, שבה הדרמה והווירטואוזיות נשזרו למקשה נמרצת אחת של התרחשות בימתית, שלא סיפקה רגע אחד של שעמום. זאת למרות, שבשל הבחירה לבצע בהפקה זו את הגרסה המקוצרת של האופרה, נוצרו פערים בהבנת העלילה. ...

העיצוב החכם של התפאורה ושל התאורה, היוו קרקע פוריה לבימוי מוצלח, גם אם לא חדשני. לצד הכוכבים האנושיים של ההפקה, מתגלה במלוא הדרו כוכב נוסף, שנמנה דווקא על התפאורה. זהו השטיח האדום בו אנו פוגשים לראשונה בסצנת החתונה. אם בסצנת החתונה הוא פשוט חלק מתפאורת האולם החגיגי באדום-זהב, הרי שבסצנת השיגעון, לוצ'יה מרימה אותו ומתעטפת בו ובעצם מחלקת את מרחב הבמה לשניים, זה שלה החשוף ומנגד זה המכוסה בשטיח, עליו עומדים אורחי החתונה. כך נוצרת חציצה פיזית בין השפיות לשיגעון, בין החברה העטופה במוסכמות ובמחויבויות לבין עצביה החשופים ואהבתה האמיתית של לוצ'יה. כאשר השטיח נשאב לאחורי הבמה בסוף הסצנה – הוא אפילו זוכה למחיאות כפיים. ...

אם אתם מעוניינים לשמוע את פלאי הקול האנושי, זוהי סיבה טובה לראות את לוצ'יה די למלרמור, אבל ההפקה הזו באופרה הישראלית מציעה לא רק מפגן ראווה של קצה היכולת האנושית, אלא בעיקר דרמה קצבית ועשויה היטב, המעמתת את הצופה עם דילמות החיים השכיחות ביותר וגורמת לו להבין שאולי הזמרים על הבמה הם כמעט חייזרים, אבל הדרמה היא של כולנו. (13/3/12)

על "ינופה" באופרה הישראלית

ינופה אינה אחת מאופרות הלהיטים המפורסמות, היא כתובה בסגנון ייחודי שלאו דווקא מתנגן ונדבק בשמיעה ראשונה ומושרת בצ'כית, שפה לא שכיחה על בימות האופרה. למען האמת, את הפופולאריות לה זכתה בעת הצגתה בפראג ב-1916 ואח"כ בוינה היא חייבת לגרסה מעודכנת יותר שהכין קארל קובז'ביץ'. 70 שנה יעברו עד שהעולם יהיה מוכן לאופרה בגרסה המקורית של המלחין.

הבחירה לבצע כאן את ההפקה הריאליסטית-סימובליסטית במידה של גליינבורן בד בבד עם הליהוק המצטיין, יצרו ערב מזוקק ומוצלח, שאפשר לנו הצופים להתרכז בחוויה הבראשיתית של האופרה מבלי שנאלץ לקלף קליפות ושכבות של אינטרפרטציות מרחיקות לכת. כנראה שפחות זה יותר. (15/2/12)

על "קוולריה רוסטיקנה" ו"פליאצ'י" באופרה הישראלית

שתי האופרות שהוצגו בפנינו הערב עוסקות בנושא של בעל מקורנן שרוצח. בקוולריה רוסטיקנה הבעל המקורנן רוצח את המאהב ואילו בפליאצ'י הוא רוצח הן את האשה והן את המאהב. אך הסיפורים שונים מאוד באופיים, כפי שאף מדגישה הפקה זו (שנוצרה במקור לתיאטרון ריאל במדריד) בעיצוב האמנותי השונה מאוד שניתן לכל יצירה – למרות שבעיקרון שתי העלילות יכלו להשתמש באותו סט.

בסיכומו של דבר, צפוי לצופים ערב דחוס ומעורר מחשבה. למרות שלא אהבנו את הפיצול של פליאצ'י וההפקה של קוולריה היתה קצת מוזרה ומונוטונית, אלו לא הצליחו לקלקל את הנאתנו משתי היצירות העל-זמניות האלו, במיוחד בשל הביצועים המרגשים של הסופרן עדית זמיר (סנטוצה), הטנור קאמן צאנב (טורידו) והמקהלה בקוולריה רוסטיקנה, הבריטון יונוט פאסקו (טוניו) בפרולוג, והסופרן אינה דוקץ' (נדה) והטנור יותם כהן (קניו) בפליאצ'י. גם הניצוח של דיוויד שטרן היה סוחף.

ומי עדיין יכול לצחוק מליצנים? אולי לא צריך לבקש לצחוק מליצנים. אולי במקום שהליצנים הם לא גרוטסקה, משום שהגרוטסקה פושה בכל, הגיע הזמן שיתייחסו לליצנים כמו לבני אדם. (5/12/11)