שחרזדה

על "בוריס גודונוב" באופרה הישראלית

בוריס גודונוב היא אופרה היסטורית, ארוכה, כבדה, עם קולות כבדים – בעיקר באסים ומצו-סופרן, היא נטולת אריות מפרסמות ואריות בכלל והדגש בה הוא על דיבור מושר, באופן לירי יותר או פחות. המוזיקה שלה, במיוחד בגרסה המקורית של מוסורגסקי, מאתגרת ואינה קלה לבליעה. יש בה לא מעט רגעים מרגשים בפוטנציה, בהם רגעים טרגיים וכבדי משקל, כמו האריות והמונולוגים של בוריס וקטעים יותר קומיים, כמו סצנת הפונדק והסצנות של השוטה.

לא קל ליצור הפקה אפקטיבית של בוריס גודונוב. בהרבה הפקות אנשים עוזבים את האולם לפני סיום האופרה. בתל-אביב לא ניכרה נטישה המונית כפי שראינו בהפקות של אופרות אחרות, אך לאחר ההפסקה כמות האנשים באולם התדלדלה. האם האשמה בהפקה או באופרה עצמה?

אין ספק שההפקה לא תמיד תרמה לאופרה. בצד סצנות מסוימות שאותן היא הידקה, בסצנות האחרות, היותר חשובות לטעמי, היא היתה מפוזרת והמוזיקה והביצוע לא צלחו אותה. האופרה הלא-קלה הזאת צריכה את כל החיזוקים מן ההפקה. כאן, הרגעים הקתרטיים נכונו לנו רק בחלק מהסצנות, למרות שזה הלך והשתפר עם התקדמות האופרה. הסיום היה מצמרר, אבל הוא נשען על ריק, העלילה שלפניו נבנתה ונפלה, נבנתה ונפלה ולבסוף לא תרמה לאפקט כולל ומצטבר, אלא רק לרגעים מרגשים מקומיים.  (16/3/13)

המשך לקרוא

על "בטבעת החנק" באופרה הישראלית

הבימוי והתפאורה אינם אופטימליים ולמרות הברקות בימוי למכביר ורגישות בולטת למוזיקה, שבאה לידי ביטוי בין היתר בהתאמה יפה של התנהגות הדמויות למוזיקה, הקונספט הכללי חוטא למטרות שהוצבו על-ידי הבמאי עצמו. לא רק שהבימוי מכוון בעיקר לפרשנות החלום, האישה הנוירוטית או הפנטזיה, במקום ללכת בדרך שהתוו ג'יימס ובריטן ולהתמקד בתצוגות פשוטות ורגילות ובעצם ניטרליות, שלא רק שלא יגבילו את הפרשנות של המופע ויאפשרו לקהל להתחבט במה שקורה אלא גם יסייעו להגברת אפקט הפחד שלא קיים כמעט בכלל, הוא בעצם פוגע בחוויה המוזיקלית, משום שהוא מכתיב את הטון השולט, מתבלט יתר על המידה ולא מותיר את הבמה למוזיקה. עדיין, אנו יכולים להתפעם מהמוזיקה הנהדרת של בריטן, רק שהדרך להגיע אליה, רצופה מכשולים ומיסוכים.

האופרה בטבעת החנק הועלתה באופרה הישראלית בתחילת דרכה והקהל אהב אותה כל-כך, עד שהיא הועלתה כבר שוב בעבור שנתיים ואח"כ שוב כעבור שנתיים נוספות. מאז עברו 20 שנה ורק השנה, לציון 100 שנה להולדת בנג'מין בריטן, החליטו באופרה הישראלית להעלות אותה שוב. ועל כך עלינו רק לשמוח מפני שמדובר בפיסת מוזיקה קסומה ומרתקת שמציגה בפנינו עולם תמים שהשדים המבעבעים בו יפים עוד יותר מהתמימות. האופרה אמורה להיות מפחידה. או שלא. אני חושבת שהיא כן אמורה להפחיד, או לפחות לייצר איזושהי תחושת אי-וודאות. אבל זה לא כל-כך עבד בהפקה הנוכחית. חבל. אבל עדיין, בכל זאת, כדאי מאוד ללכת ולראות את האופרה הזאת, ללכת ולא לפחד מן הכותרת "אופרה מודרנית", כי המוזיקה למרות הכול מנצחת.  (14/2/13)

המשך לקרוא

על "לואיזה מילר" באופרה הישראלית

לואיזה מילר היא סיבה לחגיגה לחובבי האופרה בישראל. לרגל יובל המאתיים להולדת ג'וזפה ורדי ובעונה מאתגרת במיוחד, זכינו לראות על במותנו בפעם הראשונה בישראל, אופרה מסוף התקופה המוקדמת של המלחין, נדבך מעניין בהתבגרות המוזיקלית של ורדי, רגע לפני שכתב את אופרות הלהיט הגדולות שלו ריגולטו ולה טרוויאטה.

האופרה אינה מן השכיחות שבהפקות האופרה, והאריות שבה אינן מוכרות במיוחד, זולת אולי האריה של הטנור מסוף המערכת השנייה, ובכל זאת, ולמרות שאולי אין בה את ההוד וההדר או את האריות הווירטואוזיות עד מאוד שאנו מכירים מאופרות אחרות של ורדי, יש בה פנינים מוזיקליות ורדיאניות מזככות, תום ועדינות כשל אחותה קטנה והברה של לה טרוויאטה.

ואולי בשל כך אנו זוכים לחוויה אדירה של גילוי ואכן יש מה לגלות. במקום לשמוע בפעם המי יודע כמה אופרה שאנו כבר מכירים בעל-פה, אופרה שקשה לחדש לנו משהו לגביה, אופרה שאפשר כבר לקרוא לה, אופרת פיהוק... התוודענו הערב לורדי "חדש". זה אותו ורדי, אולי לא בשל לגמרי, אבל עדיין מרטיט ומעניין. אופרה על אש קטנה, לא רק בהיעדר גרנדיוזיות אלא גם בהיעדר היסטוריית הופעות ענפה. זו אופרה שהתבשלה לאיטה עד שהגיעה לליבו של הקהל ואולי טוב שכך, כי אחרת איך היינו יכולים לזכות בורדי "חדש" אחרי 200 שנה?  (6/1/13)

המשך לקרוא

על "ווצק" באופרה הישראלית

ברג, טווה רשת מוזיקלית מורכבת מאוד, שמצד אחד שוזרת באופן מופלא צורות מוזיקליות אבסטרקציות ותיקות עם עלילה תיאטרונית, ומצד שני משתמשת בחידושים מוזיקליים בני הזמן כדי להעצים תחושות נפשיות חדשות, הייחודיות לעידן המודרני.

אצל ברג התחושות שמביא העוני - הניכור והשיגעון, הועצמו על חשבון המסר החברתי של ביכנר, שראה באלימות את הפתרון. ברג, שכתב את האופרה בין שתי מלחמות העולם, חווה על בשרו את מוראות מלחמת העולם וסביר להניח שפתרון האלימות לא קסם לו, בלשון המעטה.

אפשר לומר שהניצנים של השינוי החברתי והמחשבתי שהנצו בתקופתו של ביכנר, הגיעו לבשלות לאחר שמונים שנה בזמנו של ברג, שעיבד את הליברית ברוח תקופתו. ומכיוון שכך הוא שינה את הדגשים והעצים עוד יותר את התחושות על-חשבון הפעולות, והשתמש בכלי שלו, במוזיקה, כדי ליצור רובד נוסף של ניכור. בכך הוא בעצם העצים את המישור המטפיזי של המחזה, אך בא בעת, גם הפך את המוזיקה של האופרה ממוזיקה וירטואוזית למוזיקה מטפיזית. אלא שהמטפיזיות של המוזיקה אינה כלשעצמה. היא פועלת בראש ובראשונה כחלק בלתי נפרד מההתחרשות התיאטרונית שעל הבמה.

בסוף האופרה נותרה מועקה כבדה, מן הסוג הקיומי. זו לא התחושה הרגילה לה מורגלים באי האופרה. אין זה קתרזיס מהסוג המקובל שנפעם ממוזיקה יפה או מביצוע וירטואוזי. זו הרגשה שמקובלת יותר בתחום התיאטרון האלטרנטיבי או המיצג, ולפעמים אפילו בקולנוע. ז'אן פרנסואה ליוטר אמר שכל דבר מודרני היה פעם פוסט-מודרני. נדמה שווצק של ברג, מעולם לא חדלה להיות פוסט-מודרנית.  (30/11/12)

המשך לקרוא