הסאטיר באופרה

פחות זה יותר

על "ינופה" באופרה הישראלית.

בלי מניירות מיותרות, בלי אינטרפרטציות מרחיקות לכת, בלי התקות זמן ומקום, ההפקה הנוכחית של ינופה באופרה הישראלית החדשה היא כולה מוזיקה, עם תפאורה, תאורה ובימוי, כמעט מובנים מאליהם, שתמכו בחוכמה רבה, וחלילה לא לקחו את הפוקוס, מהקאסט הנהדר, שהגיש לנו הופעה בלתי נשכחת, עם ביצועים טובים עד מעולים.

על פניו, הצופה של ימינו עשוי למצוא את העלילה של האופרה קלושה ואת דמויותיה רופסות: אמה החורגת של ינופה הורגת את תינוקה שנולד מחוץ לנישואין לגבר שלא מוכן להינשא לה, אלא לתמוך בה כלכלית בלבד, לאחר שפניה הושחתו על-ידי מחזר שדחתה, וזאת כדי שתוכל להינשא לאותו מחזר ולהשיב את כבודה. כאשר הרצח מתגלה, ינופה סולחת לאמה החורגת ומכירה באהבתה למחזר שהשחית את פניה.

מערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)
מערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)

ההתחקות אחר ההיסטוריה של האופרה, עם זאת, תציג בפנינו קונפליקט מעניין בין עיסוק בנושא שבזמנו נחשב כלא ראוי (רצח תינוק בלתי חוקי) מצד אחד לבין סטייה מעקרונות הייצוג הריאליסטי לטובת תמות דתיות מצד שני. הפער הבלתי מוסבר בין הנושא המציאותי-מדיי והפתרונות הכפויים כביכול, בשם הרוח הנוצרית, עמד בבסיס הביקורת שהוטחה במחזה בתה החורגת של המחזאית הצ'כית גבריאלה פרייסובה, עליו מבוססת האופרה ינופה (או בתה החורגת, כפי שהיא נקראת בצ'כית), למן הצגתו הראשונה ב-1890.

לאוש יאנאצ'ק שעבד עם פרייסובה עוד לפני כן, כשהלחין את האופרה תחילתו של רומן (1894), כתב בעצמו את הליברית של ינופה. באופן יוצא דופן, הוא לא עיבד את המחזה לליברית שקולה ומחורזת, כפי שהיה נהוג עד אז באופרות הצ'כיות, אלא השאיר אותה בפרוזה. הוא צמצם כשליש מטקסט המחזה המקורי, אך למעט כמה מקומות בהן שינה את סדר המילים כדי שיתאימו למשקל, הטקסט עצמו נשאר של פרייסובה, ללא תוספות. ליברית כזו מעצימה את האפקט הריאליסטי של האופרה, אך מציבה אתגר בפני המלחין.

כדי להתמודד עם האתגר, השתמש יאנאצ'ק במגוון טכניקות. במקומות רבים באופרה, הוא חוזר על משפטים, מה שיוצר אפקט דמוי-חריזה שפוגע במידת-מה בריאליסטיות של היצירה, למרות שבמקרים מסוימים הוא דווקא משמש להדגשת הסיטואציה. מה שדווקא מגביר את הפן הריאליסטי הוא השימוש בשיטת "המנגינות הדיבוריות" שיאנאצ'ק פיתח בהתבסס על חקר הדיבור הצ'כי הרגיל: הנסיבות בהן הטון הדיבורי משתנה, הפסיכולוגיה והטמפרמנט של הדוברים וכן הקוהרנטיות של הדיבור. שיטה זו שואבת משיטת ה"רצ'יטטיב המלודי" החלוצית של דרגומיז'סקי ומפתחת עוד יותר את העקרונות הסגנוניים שטווה מוסורגסקי. נוסף לכך, בהשפעת דבוז'ק, ניכרת השפעתה של המוזיקה העממית המוראבית והסלובקית אותה חקר יאנאצ'ק, שמשתמש במרווחים, במקצבים ובמודוסים האופייניים למוזיקת העם מבלי לצטט אותה. כך הוא משלב שני שירים פסאודו-עממיים, "הדרך ארוכה לנובה זמקו" – שיר התהוללות החבורה במערכה הראשונה, ושיר הכלולות במערכה השלישית, שהפך ברבות הימים לשיר עם הכלול באוספים של שירי עם צ'כיים. גדולתו של יאנאצ'ק הוא הסינתזה המופלאה בין כל האלמנטים השונים ליצירת שפה חדשנית וייחודית משלו, שהביאה לו את תהילתו.

* * *

הלחנתה של האופרה ארכה כ-10 שנים. זמן רב עבר כנראה בין כתיבת המערכה הראשונה ובין כתיבת המערכות הבאות ובמהלכו חל מהפך בסגנונו של יאנאצ'ק. לכן, המערכה הראשונה של ינופה מולחנת בסגנון מסורתי יותר משתי המערכות הבאות, ובעיקרון היא נאמנה פחות או יותר למבנה שבו העלילה נישאת על-ידי רצ'טטיבים ואילו הרגשות מבוטאים באריות ובאנסמבלים. בשתי המערכות הבאות, הצורות פחות מוגדרות והאלמנטים המוזיקליים השונים ניתכים זה לתוך זה, מה שמתבטא במבנה המשכי יותר. נדמה שבהפקה זו, העיצוב מתחקה אחר הסגנונות המוזיקליים השונים של המערכות, כאשר למערכה הראשונה נבחר עיצוב אולטרה ריאליסטי של חצר טחנה ולמערכות הבאות נבחר סט של חדר ריאליסטי לכאורה, אך סכמטי יותר בעיצובו שבו חלק מהרהיטים מוגזמים בגודלם, אולי כדי להעצים את תחושת החרדה מהסדר העומד להתמוטט. לסידור הרהיטים הריאליסטי לכאורה יש גם פן סימבולי המשרת את העלילה. למשל במערכה השנייה כאשר הקוסטלניצ'קה מפצירה בשטווה ללכת ולראות את ינופה ואת בנו בחדר השני, הוא צריך לעבור בין הרהיטים במסלול עקלתוני דמוי-מבוך, אותו הוא עובר עד חציו, רק כדי לשוב על עקבותיו מבלי שהצליח לצלוח את התהליך הנפשי שיאפשר לו להכיר בחטאו ולקחת אחריות על מעשיו.

מערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)
מערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)

ברובד מסוים, אפשר לראות בעלילת ינופה משל דתי-נוצרי על חטא ועונש, על גאווה מיותרת, על קבלה ומחילה, ובכלל על תיקון הסדר שהופר. החטא הקדמון של האופרה ינופה אינו ההיריון מחוץ לנישואין של הגיבורה, אלא חטא קדום הרבה יותר. האלמנה קלמן, בעלת הטחנה המקורית, נישאה לבכור הבנים לבית בוריה, והפקידה בידיו את ניהול הטחנה. זה הורישו לבנו הבכור מאשתו הראשונה שטווה (שטפן) בוריה, תוך שהוא מנשל את מי שאמור היה לרשת את הטחנה, לאצה קלמן, בנה של האלמנה קלמן מנישואיה הראשונים, העובד כעת בטחנה כשכיר. ינופה היא בתו של צעיר הבנים לבית בוריה, תומאש, מאשתו הראשונה והקוסטלניצ'קה ("אלמנת שמש הכנסייה", פטרונה סלומקובה) היא אשתו השנייה – אמה החורגת. כאשר לאצה זוכה בסוף האופרה בליבה של ינופה ושטווה מושפל בפומבי וננטש על-ידי ארוסתו כשמתגלה שהוא האב הנוטש של התינוק שנרצח, נראה כי באופן מסוים, הסדר שהופר הוחזר על כנו.

חטא ההיבריס המניע כל טרגדיה יוונית, מוקצה בינופה לקוסטלניצ'קה. במחזה המקורי של פרייסובה, היתה הקוסטלניצ'קה הדמות הראשית (כפי שמעיד שם המחזה), אך באופרה תפקידה קוצץ עם השינויים שהכניס המלחין בעת הפיכתו של המחזה לליברית, דבר שהסיט את הפוקוס אל התפתחותה הרוחנית של ינופה ומכאן נובע גם השינוי בשם. בשל כך, לא מוצגים מעשיה הטובים והיא הופכת לדמות שטוחה, חסרת מניעים לכאורה, למעט אדיקותה וגאוותה, הנרמזים מכינויה המזהה אותה אוטומטית עם הממסד הדתי הנוקשה. רמז נוסף לאפיונה זה אנו מקבלים בתחילת המערכה בראשונה, כאשר הסבתא אומרת, למראה יאנו המתלהב מכך שינופה לימדה אותו לקרוא, שלינופה יש שכל של גבר, כמו לאמה החורגת. על כך עונה ינופה שהשכל שלה אבד לה מזמן, מה שמעמיד את ינופה כאישה חזקה אך גמישה לעומת הקוסטלניצ'קה שמוצגת כאישה חזקה אך נוקשה.

מערכה ראשונה: הרצ'טטיב של הקונסטלניצ'קה (צילום: יוסי צבקר)
מערכה ראשונה: הרצ'טטיב של הקונסטלניצ'קה (צילום: יוסי צבקר)

נוקשותה העיוורת של הקוסטלניצ'קה היא שתצית את הטרגדיות שעוד יגיעו כאשר בהמשך המערכה הראשונה, היא מגיעה לטחנה, משתיקה את החבורה העליזה של האנשים שהביא איתו שטווה לחגוג את אי גיוסו לצבא, ובלי לשים לב למצב שבו נמצאת בתה החורגת, שנשמה לרווחה עקב אי-גיוסו של שטווה, דבר שיאפשר את נישואיהם, מסרבת לנישואין של שטווה וינופה אלא לאחר ששטווה יוכיח את עצמו ולא ישתה לשוכרה במשך שנה. היא מצדיקה את החלטתה בסיפורה האישי – היא שנכרכה אחרי תומאש וחיכתה לו גם כשנישא בתחילה לאחרת, כשלבסוף זכתה בו, הוא שתה לשוכרה, בזבז את כספה והיכה אותה. הנוקשות שלה מועצמת על-ידי חזותה חמורת הסבר – בגדיה הכהים והקודרים שמהווים ניגוד לבגדים הבהירים של חבורת החוגגים ותיק רופאים שחור, המחזק את סמכותיותה. כדי להעצים את עיוורונה לסביבה, בחר התאורן להחשיך את הבמה ואת חבורת האנשים שעליה ולהאיר רק הקוסטלניצ'קה ואת ינופה הכורעת לצידה, כאשר היא מספרת את סיפורה, אולי גם כדי לציין פלאשבק, שכן הבמה שבה ומוארת כאשר הקונסטלניצ'קה שבה להווה ופוסקת באשר לנישואי בתה החורגת. במקביל לרצ'טטיב של הקוסטלניצ'קה, עוצר גם לאצה את גלגל התחנה – כמסמן אולי את עצירת גלגל הזמן, או את המתרחש בנפשו כאשר הוא עוצר את נשמתו בציפייה לדעת מה תהיה הפסיקה.

* * *

השיא של האופרה, הן מבחינת ההתרחשות העלילתית והן מהבחינה המוזיקלית, הוא המערכה השנייה, שלמרות שמופיעות בה ארבע דמויות בלבד (ארבע הדמויות הראשיות), היא צופנת בחובה לא רק את מירב ההתפתחויות בעלילה אלא גם את רגעי המוזיקה הנשגבים ביותר. המבנה הקאמרי של המערכה מאפשר לזקק את הסיטואציות ולהדגיש את הקונפליקטים, כמו גם לתת עומק לדמויות באמצעים עלילתיים ומוזיקליים כאחת. בתחילה, אנו עדים לתמיכתה של הקוסטלניצ'קה בבתה שהרתה מחוץ לנישואין והטיפול המסור בה, כמו גם ליחס החם בין האם לבתה. די במשפט מוזיקלי אחד שמלווה את האמירה "לילה טוב אימא" כדי להעביר את הרכות והחמלה הן של ינופה והן של הקוסטלניצ'קה. במפגש של הקוסטלניצ'קה עם שטווה, נחשף האחרון בכל שפלותו ורפיסותו, כאשר הוא מסרב לראות את ינופה ואת בנו, שנקרא על שמו, למרות תחינותיה של הקוסטלניצ'קה עד כדי השפלה ממש. הבחור שנראה כפוחז לא מזיק במערכה הראשונה, מצטייר כעת אדם ריקני וחסר רגש, המעדיף יופי חיצוני על חובה, כשהוא מסרב להינשא לינופה שאהבתו אליה סרה לאחר שפניה הושחתו ומעדיף להינשא לאחרת. המשפט הפותח שלו, "דודה קוסטלניצ'קה, באתי אלייך מוקדם ככל האפשר לאחר שקראת לי", מעצים בדיעבד את צביעותו.

לאצה שראה את שטווה יוצא מבית הקוסטלניצ'קה, מגיע ושואל אם ינופה חזרה מוינה, שכן הקוסטלניצ'קה סיפרה לכולם שינופה נסעה, כדי להסתיר את הריונה. לאחר ששמע ששטווה אף לא ראה את ינופה, הוא מבקש לשאתה לאישה. הקוסטלניצ'קה מחליטה לגלות לו את האמת ולנוכח תגובתו הראשונית הנחרדת, והקושי שלו להשלים עם הרעיון שיצטרך לגדל את בנו של אחיו החורג השנוא, היא מודיעה לו בהחלטה של רגע שהתינוק כבר מת (כנראה בשל תפיסתה המוטעית את רצינות כוונותיו). זוהי נקודת השיא העלילתית שבה היא בעצם גוזרת את דינה ומפה צפויה לה רק התדרדרות אל סופה המר.

לאחר ששלחה את לאצה לברר מתי יינשא שטווה, היא נשארת לבדה להתמודד עם מצפונה ברצ'טטיב המושר המפורסם שלה Co chvíla (רגע, רגע). זוהי נקודת השיא המוזיקלית והדרמתית של האופרה, בה מוצגים חידושיו של המלחין בצורה המזוקקת ביותר. בהפקה שלפנינו, הבימוי אף מעצים את המאבקים הפנימיים בין הפחד והתיעוב מהמעשה לבין תחושת האין-ברירה, כאשר הקוסטלניצ'קה מתחבטת ארוכות ביושבה על מדרגות הכניסה לבית ואז בסערת רגשות של רגע מחליפה את נעלי הבית למגפיים ולובשת את מעילה וצעיפה. בבואה לגשת לחדר בו נמצא התינוק היא נעצרת נחרדת ונרתעת לאחור מתחת לאיקונין של ישו העומד בדרכה, בהתחבטות אחרונה. כמו שטווה לפני כן, עליה להתעמת עם הוויה דולורוזה שמסמן המעבר העקלתוני בין הרהיטים – אותו היא חוצה בריצה.


קטעי וידיאו מהחזרות: מערכה שנייה ושלישית

לאחר צאתה של הקוסטלניצ'קה, מתעוררת ינופה, אותה סיממה אמה החורגת לפני כן ומדדה בעייפות בבית. היא פותחת את התריס המוגף של החלון הקרוב לקצה הבמה ואת החלון שלו אך בראותה כשהשמיים זרועי כוכבים, היא מבינה ששטווה כבר לא יבוא היום וסוגרת את החלון. היא מגלה שהילד נעלם ונחרדת לרגע, אך היא מחליטה שאמה החורגת לקחה את הילד כדי להראותו לאביו. היא מתמלאת תקווה ומתפללת למריה ומבקשת שתשמור על תינוקה. המונולוג הארוך של ינופה, שמוכר לפעמים גם בתור "התפילה של ינופה", למרות שהאחרונה היא רק חלק ממנו, הוא השיא החשוב השני של האופרה ועומד בניגוד למונולוג של הקוסטלניצ'קה שקדם לו. שכן בניגוד למונולוג הרצ'טטיבי הסוער של הקוסטלניצ'קה שכולו ייאוש והליכה אל המוות, זהו מונולוג לירי שכולו תקווה וציפייה לעתיד.

הקוסטלניצ'קה חוזרת ומודיעה לינופה שילדה נפטר בעודה קודחת מחום. ינופה מתאבלת על בנה, אך הקוסטלניצ'קה אומרת לה שהכול לטובה. עכשיו היא חופשייה. שטווה ביקר ולא רצה אפילו לראות את הילד ובכלל הוא לא אוהב אותה יותר ואמור להתחתן עם קרולקה, בתו של ראש העיר. מוטב לה להינשא ללאצה, שבניגוד לאחיו הפוחז והמפונק, אוהב אותה ומכן לשאתה לאישה למרות שהוא יודע את כל האמת. לאצה מגיע וינופה מודה לו על שהתעניין בשלומה אצל הקוסטלניצ'קה בתקופת המסתור שלה, היא שמעה אותו מדבר עליה טובות עם אמה.

הטרצט של ינופה, לאצה והקוסטלניצ'קה, הוא שילוב מרתק בין דואט מסורתי של פניה ותשובה ובין הדואטים שהביא לנו יאנאצ'ק עוד קודם (למשל הדואט של שטווה והקוסטלניצ'קה קודם במערכה השנייה), שבהם יש שירה סימולטנית של דמויות, כשכל דמות שרה לעצמה, במעין דו-שיח של חרשים. כאן יש דיאלוג של פנייה ותשובה בין ינופה ללאצה, כאשר הוא מנחם אותה על מות בנה ומציע לה להינשא לו, והיא מצידה טוענת שאין לה לא כסף ולא כבוד וגם אהבתה אליו אינה אהבה טהורה, כמו של כלה לבעלה. אם הוא רוצה אותה, עליו לקחת אותה כמו שהיא. מצד שני הקוסטלניצ'קה מתפרצת לשיחה ביניהם ועולה בדבריה על דבריו של לאצה, כאשר היא דוחקת בהם להינשא, עד שינופה נאלצת להתנצל על חוסר סבלנותה של אמה. כאשר ינופה מקבלת את הצעת הנישואין של לאצה מתאחדים קולותיהם בשירה לירית, למרות שכל אחד שר טקסט שלו. אליהם נוספת בשלב מסוים הקוסטלניצ'קה ששרה קו שירי נסער וקטוע. כך באמצעות השילוב המוזיקלי הייחודי, מנבא לנו יאנאצ'ק את העתיד לקרות, את הטרגדיה של הקוסטלניצ'קה (העסוקה כעת בלקלל את מי שגרם לבתה סבל ואת מי שלקחה את מקומה) ואת הסוף הטוב שבכל זאת יהיה מנת חלקם של ינופה ולאצה. בסוף המערכה נפתח לפתע החלון בשל הרוח ופורץ דרכו שלג. הקוסטלניצ'קה נחרדת וחושבת שהמוות הגיע. המערכה מסתיימת בצליל צורם.

* * *

המערכה השלישית היא מערכה של השלמה, של תקווה ושל ציפייה לעתיד טוב יותר. לפנינו אותו סט מהמערכה השנייה הסוערת, אך סידור הרהיטים השתנה: במקום אלמנטים אופקיים שיצרו מעבר עקלתוני לחדר האחורי ושיקפו את המכשולים שעל הדמויות לעבור ואת סערת הרגשות שלהם, כל הרהיטים מסודרים כעת בצורה אנכית מאפשרת זרימה כשהכניסה לחדר האחורי (מקום המחבוא) שוב אינה מוסתרת על ידי הארון שממוקם כעת בצמוד לקיר. בהתאם לעלילה, החלונות כבר לא מוגפים וקודרים, אלא פתוחים ומוארים. זוהי סצינת מסיבת החתונה ולכן השולחן ממוקם במרכז החדר וסביבו נאספים האורחים. ינופה בחרה בשמלה שחורה לשמלת כלולתיה, ולא מתהדרת בקישוטי הסרטים המסורתיים. הקוסטלניצ'קה חולה מאז שהרגה את הילד, היא הולכת ודועכת וכל דפיקה בדלת או על החלון מקפיצה אותה, כפי שמציין ראש העיר, מקרואי החתונה. במערכה זו יש אפילו מקום לדמויות על גבול הקומי: ראש העיר ואשתו וכן בתם קרולקה שמופיעה עם ארוסה שטווה. קרולקה היא ההפך הגמור מינופה, בחורה מודעת לעצמה שמסובבת את שטווה על אצבעה ועוד לפני היוודע לה הסיפור העגום, היא מטיחה בפניו, חצי בצחוק, שלא בטוח שתינשא לו. לחגיגה מצטרפות בנות הכפר ששרות לינופה שיר כלולות ומציעות לה זרים וסרטים.

מערכה שלישית (תמונה: יח"צ)
מערכה שלישית (תמונה: יח"צ)

סופו של הסיפור כבר סופר: יאנו פורץ לחדר ומודיע שפועלים שפינו קרח מצאו גוויית תינוק. ינופה מזהה את בנה לפי כובעו ובני הכפר רוצים לסקלה אך לאצה מגן עליה. הקוסטלניצ'קה מתוודה על מעשיה ומבקשת את מחילתה של ינופה וזו סולחת לה ואף מבקשת שלא יקללו אותה ולא יגנו אותה, למרות שלאצה חושב שהיא יצאה מדעתה. קרולקה המומה מהסיפור ומבטלת את ארוסיה לשטווה. לאצה מאשים את עצמו שהכל קרה בגלל שחתך את ינופה כדי ששטווה יעזוב אותה. הקוסטלניצ'קה נלקחת על ידי ראש העיר. בני הכפר שהתגודדו מחוץ לחלונות נכנסים לבית דרך החלונות וביחד עם אלו שכבר היו בפנים הורסים את הבית (טאצ' של ההפקה הנוכחית). לאצה נשאר עם ינופה, למרות שהיא חושבת שהוא צריך לעוזבה כעת משהתגלה לו דבר הרצח. אהבתו גדולה ולעגן של הבריות לא מפריע לו. לדידו, שניהם ימצאו מנוחה רק זה בזרועות זו. ינופה שסלחה לו מזמן על מעשהו הנמהר, מקבלת את אהבתו והשניים יוצאים לעבר חיים חדשים.

* * *

לצופה בן ימינו, הפתרון של עלילת האופרה יראה תמוה למדי: הגאולה של הגיבורה החוטאת תהיה דווקא באמצעות אחד מהפוגעים בה. באופן מוזר, הדבר מזכיר את סיפורם יוצא הדופן של לינדה וברט פוגאש: ברט באקט של קנאה לחברתו לשעבר שהתארסה לאחר, שילם למישהו כדי שיילך וישפוך עליה חומצה. בעקבות המקרה היא התעוורה. לאחר 15 שנה, אחרי שהשתחרר מהכלא – השניים נישאו. לינדה טענה שאף אחד אחר לא יבין את צעדיה. אמה טענה, שמעשהו של ברט היה מעשה אבירי, שכן אף אחד אחר לא היה מתחתן עם בתה. האם המניעים של ינופה ולאצה דומים?

באופן מוזר, מכל החוטאים באופרה, לאצה הוא היחיד שלא בא על עונשו, אלא דווקא מקבל את מבוקשו. ינופה, שנכנסה להריון מחוץ לנישואין נענשת באיבוד יופיה ובאיבוד בנה. הקוסטלניצ'קה שרצחה תשלם על פשעה כפי שייקבע במשפט. שטווה שלא לקח אחריות על ילדו הושפל והוקע בפומבי ואף איבד את ארוסתו. האם ינופה היא העונש של לאצה? האם ינופה מתרצה ומקבלת את גורלה לחיות לצד לאצה כרע במיעוטו?

במציאות ימינו ואפילו לפי המוסכמות של תקופת התרחשות האופרה, אלו כנראה היו המניעים לזיווג בין ינופה ולאצה, שכן לאצה לפחות הוכיח את עצמו כמי שמתחרט על מעשיו ומנסה לכפר עליהם, והתייחס בג’נטלמניות לינופה לאחר שפגע בה ואליו שטווה הפוחז רצה רק בשעשועים וחשב שכספו יסדיר כל מצב ביש אליו נקלע.

אבל הסיום העלילה פה אינו מתבסס על מוסכמות מציאותיות, אלא נושא מסר דתי של גאולה, של סליחה ושל התפתחות רוחנית. ינופה חייבת להתחבר ללאצה בסיום האופרה, משום שהוא, כמוה, עבר מהלך שלם של השתנות רוחנית מאדם מרוכז בעצמו וממורמר לאדם מוסרי, שלוקח אחריות על מעשיו ואף לומד לסלוח לאחיו הפוחז. גאולתה תבוא רק לצד מי שהגיע לאותה רמה של התפתחות רוחנית.

לא בכדי, ינופה ולאצה הם היחידים שנשארים על הבמה לאחר הריסת הבית, לאחר התמוטטות עולמם הישן. הם היחידים ששרדו את התוהו, השאירו את כל המשקעים מאחור בסליחתם ובהשלמתם והם היחידים שיוכלו לצאת לדרך חדשה ומוסרית באמת.

* * *

האופרה ינופה הועלתה בפעם הראשונה ב-1904 בברנו, אך רק כשהועלתה ב-1916 בפראג, זכתה להצלחה גדולה והביאה למלחין תהילת עולם. מאז היא הועלתה פעמים רבות בהפקות שהעניקו לה אינטרפציות שונות – מאינטרפרטציות ריאליסטיות סתמיות (למשל בהפקה של אופרה ברנו שבה במערכה השנייה מסתפקים בסידור רהיטים סתמי), דרך אינטרפרטציות אבסטרקטיות (למשל, בהפקה של האופרה העירונית של המבורג, במערכה השנייה כל התפאורה היא סלע גדול) וכלה באינטרפרטציות התקה (למשל ההפקה של שטוטגרט מ-2007, שהעבירה את מקום ההתחרשות למתפרה בת ימינו). ההפקה שמועלית כעת באופרה הישראלית, שנוצרה במקור לפסטיבל גליינבורן ב-1989, היא אחת המוצלחות שבהן: היא אינה גונבת את ההצגה מהמוזיקה על-ידי התקת זמן ומקום מרחיקת לכת, או צמצום מוגזם והיא עושה שימוש חכם בתפאורה הריאליסטית לכאורה, כדי לתמוך בהתרחשות ובאפקט שיוצרת המוזיקה, והכול בניואנסים קטנים ובאופן כמעט לא מורגש. באופן זה, היא מאפשרת לצופה להתמקד כולו במוזיקה ללא הסחות דעת וצורך במחשבה יתרה.

הכל נשאר איפה בידי הקאסט הנהדר שעשה עבודה נפלאה. בראש ובראשונה בלטה המצו-סופרן דליה שכטר בתפקיד הקוסטלניצ'קה. לשכטר הישראלית שנאלצת לעבוד בחו"ל, זוהי הופעתה הראשונה באופרה הישראלית וחבל שהיא לא מוזמנת להופיע כאן לעתים קרובות יותר. שכטר העניקה לנו ביצוע עוצמתי ומלא ניאונסים, בתפקיד שדרש מגוון רגשות למרות אפיונו השטוח. במיוחד היא בלטה במערכה השנייה, אותה היא נשאה למעשה על כתפיה. הרצ'טטיב המפורסם Co chvíla בביצועה, היה פסגת האופרה. לצידה בלטה הסופרן ברברה האבמן בתפקיד ינופה, בביצוע לירי יפה. הטנור אנדרו ריס בתפקיד שטווה הטיב להעביר את האופי הנכלולי של הדמות וגם הטנור יורמה סילבסטי בתפקיד לאצה, עשה תפקיד מצוין וגרם לנו לשנוא אותו בתחילה ואז לסלוח לו ולהתאהב בו. בתפקידים הקטנים בלטו הישראלים הבס-בריטון ולדימיר בראון, בעיקר בתפקיד מנהל הטחנה, שאפשר לו להציג את קולו העמוק והמצו-סופרן איילה צימבלר בביצוע קומי מצוין של קרולקה.

התזמורת הסימפונית ראשון לציון נשמעה טוב תחת ניצוחו של ג'ורג' פהליבניאן וחברי מקהלת האופרה הישראלית הטיבו לבצע השירים והאנסמבלים של האופרה, אף תוך כדי ריקוד, ותרמו לחגיגה על הבמה, תרתי משמע.

ינופה אינה אחת מאופרות הלהיטים המפורסמות, היא כתובה בסגנון ייחודי שלאו דווקא מתנגן ונדבק בשמיעה ראשונה ומושרת בצ'כית, שפה לא שכיחה על בימות האופרה. למען האמת, את הפופולאריות לה זכתה בעת הצגתה בפראג ב-1916 ואח"כ בוינה היא חייבת לגרסה מעודכנת יותר שהכין קארל קובז'ביץ'. 70 שנה יעברו עד שהעולם יהיה מוכן לאופרה בגרסה המקורית של המלחין. הבחירה לבצע כאן את ההפקה הריאליסטית-סימובליסטית במידה של גליינבורן בד בבד עם הליהוק המצטיין, יצרו ערב מזוקק ומוצלח, שאפשר לנו הצופים להתרכז בחוויה הבראשיתית של האופרה מבלי שנאלץ לקלף קליפות ושכבות של אינטרפרטציות מרחיקות לכת. כנראה שפחות זה יותר.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.