על "לוצ'יה די למרמור" באופרה הישראלית.
אם יש אופרה שמסמלת יותר מכל בתרבות הישראלית, את סלידת הצבר הישראלי הטיפוסי ממוסיקה קלאסית לטובת פעילות עממית כמו צפייה בכדורגל, הרי זו האופרה לוציה די למרמור, או כפי שנקראה על-ידי תקווה מור (קריינית הרצף בטלוויזיה הישראלית באותן שנים) במערכון הידוע של חבורת לול "האופרה לה-מרמור מאת פרלש", ששידורה בטלוויזיה במקום משחק כדורגל חשוב בין מנצסטר יונייטד וליברפול, גרם לצופים המאוכזבים לשבור את הטלוויזיה. ברבות הימים, הפך זה מטבע-לשון לאכזבה ממשדר כדורגל גרוע, לפחד מביטול הקרנה של משדר כדורגל ברגע האחרון, או להפרעה בצפייה בו, או בכלל לביטול ברגע האחרון של תוכניות ואפילו למרמור על תשלום האגרה. אז פרלש הוא דמות פיקטיבית, וגם שם האופרה במערכון של לול הוא פרפרזה ולא שם אמיתי, אבל תגובה של ישראלי טיפוסי למשמע השם לוצ'יה די-למרמור, תמיד תהיה – "אה! זו לא האופרה ההיא מהמערכון של לול….."
את האופרה לוצ'יה די-למרמור חיבר גיאטנו דוניצטי (1797-1848), מלך הבל-קנטו של המחצית הראשונה של המאה ה-19 לצד רוסיני ובליני, כתבן בלתי נלאה של כ-70 אופרות, שרובן לא מבוצעות בימינו, ושל יצירות רבות אחרות. דוניצטי היה ידוע ככותב זריז במיוחד ולא אחת הביקורות טענו שהכמות באה על חשבון האיכות. מעבר לכך, דוניצטי כנהוג בתקופתו כתב לזמרות ספציפיות והתאים את התפקיד ליכולתן הווקאלית הווירטואוזית. לעתים לא נמצאו בשנים מאוחרות יותר זמרות עם יכולות תואמות, במיוחד כאשר הבל-קנטו פינה את מקומו בהיסטוריה של האופרה לאופרות כבדות ועוצמתיות יותר כמו של ואגנר בגרמניה ושל ורדי באיטליה וטכניקת השירה השתנתה בהתאם. הדבר גרם לזניחתן של אופרות רבות.

לוצ'יה די למרמור לא נזנחה והיא שבה והועלתה במשך השנים בבתי האופרה המובילים, אך נחשבה למפגן ראווה של זמרות סופרן קולורטורה ולנחלתן של זמרות שהתמחו בה (לדוגמה, לילי פונס שהופיעה במטרופוליטן אופרה בניו-יורק בתפקיד לוצ'יה כ-90 פעם – כאן בחלק מאריית השיגעון מתוך סרט משנת 1937). בשנות החמישים של המאה ה-20, עם מה שנקרא "תחיית הבל-קנטו", מנצחים שגילו עניין מחודש ביצירות הבל-קנטו וזמרות בעלות גוון קול דרמתי בולט וטכניקת בל-קנטו, דוגמת מריה קלאס (מ-1952 ואילך) וג'ואן סתרלנד (ב-1959 בקובנט גרדן), החזירו את המוקד הטרגי ליצירה.
רומן גותי
עלילת האופרה מבוססת על הרומן ההיסטורי הכלה מלמרמור של סר וולטר סקוט (פורסם 1819), המספר את סיפור אהבתם הטרגית של לוצ'יה אשטון, אחותו של אנריקו אשטון, הלורד מלמרמור (אזור בסקוטלנד) ואויב משפחתה אדגרדו ראוונזווד. אנריקו, אחיה של לוציה, השתלט על אחוזת ראוונזווד, שהיתה בבעלות משפחתו של אדגרדו וכיום אדרגדו גר בטירה מטה לנפול בוולף'ס קרג. השינויים הפוליטים מאיימים על מעמדו של אנריקו וכדי לחזק את קשריו עם השלטון החדש הוא מעוניין להשיא את אחותו בנישואי תועלת. אלא שאחותו לוצ'יה מתאהבת דווקא באויבו אדגרדו, לאחר שהציל אותה משור שהתנפל עליה. אדגרדו נוסע לצרפת, משם יילחם למען סקוטלנד, אך לפני כן הוא נפגש עם לוצ'יה והשניים עורכים טקס חתונה פרטי, נשבעים זה לזו אוהבים ומחליפים טבעות. אנריקו מצליח לשכנע את אחותו להינשא לאיש שיציל את מעמדו, ארתורו, לורד בקלאו, בהציגו בפניה מכתב מזויף, ממנו משתמע שאדגרדו נטש אותה למען אחרת. לאחר שהיא חותמת באי רצון על חוזה הנישואין ("גזרתי את דיני"), מופיע אדגרדו ומכיוון שלוצ'יה הפרה את שבועתה הוא מקלל אותה. בליל הכלולות רוצחת לוצ'יה את בעלה באקט של טירוף. אדגרדו שהוזמן לדו-קרב על ידי אנריקו, מייחל למותו מחרבו של אנריקו, אך כאשר הוא נתקל במסע ההלוויה של לוצ'יה הוא מתאבד.

ההפקה שלפנינו, שנוצרה במקור לבית האופרה של אוביידו ב-2007, מעצימה את האופי הטרגי של העלילה כשהיא משלימה באמצעים ויזואליים את המאפיינים של הרומן הגותי השזורים בעלילה. כך למשל הסצנה הראשונה המוצגת לנו היא סצנה ויזואלית שנוספה על-ידי ההפקה. חדר אדום קטן עם מיטה לבנה ואנשים בשחור שמצביעים עליה כאשר היא עולה השמיימה וכל זאת דרך מסך חצי אטום. אמצעי זה מהדהד לסיפור מבשר הרעות שיוצג בהמשך, אגדה עתיקה הקשורה במזרקה בה קבעה לוצ'יה להיפגש עם אדגרדו: צעירה נרצחה שם בידי בן משפחת ראוונזווד שנתקף בטירוף קנאה. לוצ'יה מאמינה שראתה במי המזרקה את בבואתה של הצעירה שרוחה מוסיפה לרחף במקום.

עיצוב הסט המתוחכם, תורם אף הוא להאדרת האווירה הגותית. קשתות כבדות, ספק קשתות באולם בטירת אבן עתיקה, ספק קשתות פרוסניום, חוצות את הבמה וקובעות בה כמה מישורי עומק. אלו, כמו גם צידי הסט (והקיר האחורי בחלק מהסצנות) מצופים בלוחות בצבע כסף עמום דמוי מראה, שבהם משתקפים טקסטורות וצבעים שונים בהתאם לתאורה שמוקרנת עליהם, מה שמאפשר לאפיין את מקומות ההתרחשות השונים כמעט אך ורק באמצעות שינוי התאורה. מסכים אטומים ושקופים למחצה שממוקמים בסמוך לקשתות מאפשרים לחלק את הבמה לשלל חללים כמו אולם גדול אחד, חדר קדמי קטן, חדר אחורי הנצפה מחדר קדמי ואף חללי חוץ ביום ובלילה. סקלת הצבעים המצומצמת מזוהה אף היא עם אווירה גותית: לוצ'יה היא הדמות היחידה שלבושה בלבן והאלמנט התפאורה היחיד שגם הוא לבן הוא המיטה שלה. רוב הדמויות האחרות לבושות שחורים, למעט מספר נשים בשמלות בגוונים אדומים, סגולים וכתומים בסצנת החתונה. סצנת החתונה מעוצבת באדום וזהב, אך יתר הסצנות מעוצבות בסקלת צבעים קודרת, בעיקר שחורים, שחורים-חומים, אפורים וכסופים עם טאצ'ים כחלחלים. כך למשל, בסצנה הראשונה, באמצעות הקרנה של טקסטורות אבנים בשחור וחום, יוצרים אווירה של אולם חשוך ואפל בטירה עתיקה. מסך קדמי שקוף שעליו מוקנות טקסטורות כהות, תורם לאווירה ההזויה ולתחושת מציצנות, מעין קיר רביעי שמתעמעם לאיטו ומכניס אותנו בהדרגה לסיפור. אותו סט בדיוק, משמש גם לאולם חגיגת הנישואין, אך כעת הוא זורח בזהב ובאדום; כאשר המשרתת אליסה מסיטה את המסך האחורי האפל, כמו פותחת חלון ומעירה את גבירתה, מסך אחורי בהיר בוהק מייצג את היום, ולעינינו נגלה חדר מואר ואפרורי בטירה, או אפילו חצר. בסצנה בה אדגרדו מבקש את מותו, סצנת החוץ הלילית מוצגת באמצעות פסי כסף המייצגים אור ירח ורקע אחורי עם עננים באפורים ותכולים. בהמשך מוסט רקע זה לטובת המסך האחורי הבהיר שמייצג כעת לא רק את היום שעלה, אלא את המרחבים שמעבר, שמהם מגיעה תהלוכת הלוויה של לוצ'יה.
מוזיקה וירטואוזית
אליה וקוץ בה, למוזיקה של לוצ'יה די למרמור אין בכלל נופך טרגי. נהפוך הוא, האריות של לוצ'יה עטורות בקולורטורות ובטרמולוס, שיותר מאשר לשרת את הקו העלילתי הם משרתים את הצורך להציג את היכולות הווירטואוזיות של הזמרת בתפקיד הראשי. אריות כאלו נחשבו כלא ראויות בתקופה בהן שלטו בכיפה אופרות כמו למשל אופרות הווריזמו ששללו את האמצעים המוזיקליים האלו בשל חוסר-הריאליסטיות שלהם. לא ייפלא, לכן, שלילי פונס שרה את אריית השיגעון בקטע לעיל כשהיא מאושרת ומחויכת (גם אם זה במעין קונצרט ולא בהפקה של האופרה). באותה תקופה, כמו שמעיד מנחה הערב באותו קטע, האריה זכתה להכרה בעיקר בשל היותה האריה הקשה והווירטואוזית מכולן.
מעבר לכך, בלוצ'יה די למרמור העלילה המוזיקלית לא חופפת תמיד לעלילה הסיפורית. השיא הראשון של הסיפור – שובו של אדגרדו שמוצא את אהובתו נשואה לאחר חופף לשיא מוזיקלי של הסקסטט של אדגרדו, אנריקו, לוצ'יה, ריימונדו, ארתורו ואליסה; לעומת זאת, השיא השני של הסיפור – הרצח של ארתורו בידי לוצ'יה בכלל לא מוצג על הבמה, אלא מסופר לנו על-ידי ריימונדו. הוא מוביל לשיא של האופרה, שהוא שיא מוזיקלי בלבד – סצנת השיגעון של לוצ'יה – 20 דקות של שירה וירטואוזית, שמורכבת למעשה מ-4 אריות ובהפקה שלפנינו כללה גם קדנצה מפורסמת של לוצ'יה וחליל שהולחנה ב-1888 על-ידי מתילדה מרקזי, לתלמידתה, זמרת האופרה המפורסמת נלי מלבה ומאז נהוג לבצע אותה בהפקות של האופרה (כאן, הקדנצה בביצוען של נלי מלבה, מריה קאלאס, ג'ואן סתרלנד ובברלי סילס. הקדנצה כלולה גם בקטע של לילי פונס, לעיל).
לבשל טרגדיה
אז הסיפור קלוש ומעט הזוי והמוזיקה לא כל-כך קשורה, ובכל זאת, בהפקה שלפנינו התגלתה לוצ'יה די למרמור כאופרה קומוניקטיבית ביותר, שבה הדרמה והווירטואוזיות נשזרו למקשה נמרצת אחת של התרחשות בימתית, שלא סיפקה רגע אחד של שעמום. זאת למרות, שבשל הבחירה לבצע בהפקה זו את הגרסה המקוצרת של האופרה (שכיכבה במשך דורות, אך נחשבת כיום למיושנת), נוצרו פערים בהבנת העלילה, עם השמטתם של חלקים חשובים להבנתה ובמיוחד הדואט של אנריקו המזמין את אדגרדו לדו-קרב בתחילת המערכה השלישית, או כניסתו של אנריקו באמצע סצנת השיגעון.
העיצוב החכם של התפאורה ושל התאורה, היוו קרקע פוריה לבימוי מוצלח, גם אם לא חדשני. ההעמדות היו לרוב די סטנדרטיות, אך החלוקה לחללים בגדלים משתנים, אפשרה ליצור סצנות דחוסות יותר ולהעביר את רגעי החרדה וחוסר-התקווה באמצעים פסאודו-קלסטרופוביים – למשל בסצנה בה אנריקו ויועציו (נורמנו וריימונדו) נדחקים לחדר הקדמי במערכה הראשונה, כשהם מבשרים לו כי אכן לוצ'יה נכרכה אחרי אויבו. גם הסצנה בו מוסר אנריקו לאחותו את המכתב המזויף של אדגרדו, מתרחשת בחדר קדמי דחוס שכזה. הסצנה האינטימית של לוצ'יה ואדגרדו מתרחשת דווקא בחלל גדול, אפילו אין סופי (כשבקצהו המסך הבהיר המציין שטח פתוח), ומחדדת את תחושת החופש, האושר והתקווה לעתיד טוב של האוהבים. המעבר בין חללים קטנים וגדולים, אפלים ומוארים, תורם לקצביות ההפקה.
לצד הכוכבים האנושיים של ההפקה, מתגלה במלוא הדרו כוכב נוסף, שנמנה דווקא על התפאורה. זהו השטיח האדום בו אנו פוגשים לראשונה בסצנת החתונה. אם בסצנת החתונה הוא פשוט חלק מתפאורת האולם החגיגי באדום-זהב, המשך של השולחן והספסלים המצופים בבד אדום, הרי שבסצנת השיגעון, לוצ'יה מרימה אותו ומתעטפת בו ובעצם מחלקת את מרחב הבמה לשניים, זה שלה החשוף ומנגד זה המכוסה בשטיח, עליו עומדים אורחי החתונה. כך נוצרת חציצה פיזית בין השפיות לשיגעון, בין החברה העטופה במוסכמות ובמחויבויות לבין עצביה החשופים ואהבתה האמיתית של לוצ'יה. כאשר השטיח נשאב לאחורי הבמה בסוף הסצנה – הוא אפילו זוכה למחיאות כפיים.

השמירה על המוקד הטרגי של האופרה מופקדת בידיה של הזמרת המופיעה בתפקיד לוצ'יה, וביכולתה להעביר לנו את הדרמה בקולה ובהתנהלותה על הבמה. הסופרן האוסטרלית ילידת אנגליה ג'סיקה פראט בתפקיד לוצ'יה היא אישה גדולה עם קול גדול, יכולות טובות בתחום הקולורטורה ופיאנו מרגש. היא הצליחה להביע את עדינותה של לוצ'יה ואת שפע המצבים הרגשיים השונים בהם היא מוצגת: התלהבות, חרדה, אין-אונים, ייאוש ולבסוף כמובן טירוף. התפקיד של לוצ'יה הוא תפקיד בו פראט מתמחה ולפי האתר הרשמי שלה, היא כבר הופיעה בו ביותר מ-12 הפקות מאז 2007. בחזרה הגנרלית בה היינו היא הציגה מתח נאות בין הדרמה לבין הווירטואוזיות הקולית מבלי להתנתק מהדמות ומהקורות אותה. המפגן הווקאלי שלה היה מרשים לרוב, אבל נרשמו גם צרימות, במיוחד בסיום דואט האהבה עם אדגרדו כאשר מיזוג הקולות היפה הפך לצרחה בצליל הגבוה האחרון. בעצם, ההדגשה של כל הצלילים הגבוהים ברגעי השיא, גם אם בוצעה באופן מרשים, היתה קצת אאוט אוף קונטקסט.
הבריטון הרומני יונוט פסקו שממנו התלהבנו בתחילת העונה, כשהופיע בתפקיד אלפיו בקוולריה רוסטיקנה בלט בתפקיד אנריקו, כמו גם הטנור הישראלי גיא מנהיים בתפקיד קטן של נורמנו בתחילת האופרה. הטנור סלסו אלבלו בתפקיד אדגרדו היה מאופק מדיי בסצנות הראשונות שלו, אבל הגיש ביצוע ראוי ומרגש בסצנה האחרונה. מקהלת האופרה הישראלית השלימה יפה את הסקסטט המרשים שהוצג בפנינו בסוף המערכה השנייה ובלטה בעיקר ב"סולו" שלה – שיר החתונה בתחילת המערכה השלישית, כשהעמדה הסדורה בשורות, ממש כמו במסדר, מקצינה את הסדר שיישבר אחר-כך בשל מעשה הטירוף של לוצ'יה. על כל אלו, ניצח המנצח מלא-האנרגיה דניאל אורן.

חובבי הכדורגל שבינינו, בוודאי חושבים שאופרות הן לחייזרים בלבד. יש מי שמסכים איתם. בסרטו של לוק בסון האלמנט החמישי, הזמרת החייזרית Fלאוואלגונה (בקולה של הזמרת האלבנית אינווה מולה) שרה את האריה הראשונה בסצנת השיגעון Il dolce souno כפתיח לקטע "ריקוד הדיווה" – קטע שירה שסונתז על-ידי מחשב מכיוון שהוא אינו ניתן לביצוע על-ידי קול אנושי. אם אתם מעוניינים לשמוע את פלאי הקול האנושי, זוהי סיבה טובה לראות את לוצ'יה די למלרמור, אבל ההפקה הזו באופרה הישראלית מציעה לא רק מפגן ראווה של קצה היכולת האנושית, אלא בעיקר דרמה קצבית ועשויה היטב, המעמתת את הצופה עם דילמות החיים השכיחות ביותר וגורמת לו להבין שאולי הזמרים על הבמה הם כמעט חייזרים, אבל הדרמה היא של כולנו.
לוצ'יה די למרמור באופרה הישראלית. מרץ 2012. מלחין: גאטנו דוניצטי; ליברית: סלוודורה קמרנו על פי הרומן הכלה מלמרמור מאת סר וולטר סקוט; הצגת בכורה: תאטרו סן קרלו, נפולי, 26.9.1835; מנצח: דניאל אורן. במאי: אמיליו סאחי; משתתפים: ג'סיקה פראט (לוצ'יה), סלסו אלבלו (אדגרדו), יונוט פאסקו (אנריקו), קרלו סטריולי (ריימונדו), גיא מנהיים (נורמנו), איילה צימבלר (אליסה), יוסף ארידן (ארתורו), מקהלת האופרה הישראלית בניצוח ישי שטקלר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)