שחרזדה

על "לה רונדינה" באופרה הישראלית

סוף סוף הפקה שאינה מתיימרת להמציא את הגלגל מחדש, להשחיל סיפורים נוספים, פרשנויות הזויות, עודף אלמנטים ושאר מסיחי דעת. אמנם היא מעבירה את זמן ההתרחשות מסוף ימי האימפריה השנייה בצרפת אל הזמן בו האופרה הועלתה לראשונה, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, אך המעבר הזה עושה רק טוב, מכיוון שהשימוש בתלבושות ובעיקר בתפאורה בסגנון שמערב אלמנטים של אר נובו ואר דקו, עוטף את ההתרחשות ברקע נשי ועדין, המאפשר לנו להבין ולהזדהות עם הדמות הנשית הראשית, למרות שמבחינה מסוימת, היא הדמות הרעה בסיפור המשקרת ולבסוף נוטשת את הצעיר התמים והמסכן, שמשוכנע שמצא את רעייתו לעתיד.

מגדה הרבה יותר פרגמטית מויולטה הרומנטית. אמנם ויולטה מקריבה את אהבתה למען זיווגה של אחותו של אהובה, אך בסופו של יום היא מתה בשל מחלה שקיננה בה זה מכבר. בכל מקרה היא לא היתה זוכה להגשים את אהבתה ולא רק בשל המוסכמות החברתיות, אלא בשל קיצה הקרב, אך בכל זאת גוויעתה משמשת כרקע להצגת הסוף הטוב שיכול היה להיות לולא היתה מתה – אהובה חוזר אליה ואביו מקבל אותה אחרי שלמד להכירה. מגדה בלה רונדינה היא המראה המציאותית של הקשקוש הזה שמוכרים לנו בלה טרוויאטה. כאשר אף אחד לא הולך למות, אין טעם לשחק ב"כאילו". למגדה, כמו לויולטה יש מצפון. אלא שלהבדיל מויולטה שהמצפון שלה מביא אותה "להקריב" למען "החברה", המצפון של מגדה מייסר אותה על משהו הרבה יותר מציאותי. היא אינה מתעסקת במבנים חברתיים גדולים, אלא בשקר שלה לבן-זוגה. המצפון החברתי של ויולטה הופך בלה רונדינה למצפון אישי. מגדה יודעת שהיא לא תוכל לשנות סדרי עולם וההקרבה שלה היא פרגמטית ומציאותית תוך שהיא מגנה באמת על אהובה ולא מוצאת את עצמה מקריבה את הכול למען סדר חברתי שפוגע בה יותר מכל.

שם האופרה מופיע בנבואתו של פרונייה הקורא בכף ידה של מגדה במערכה הראשונה, כאשר הוא מספר לה שכמו סנונית היא תעוף לארץ רחוקה, אל החלומות, אל השמש. האם נבואה זו באמת מתייחסת למה שיכול לקרות למגדה, או בעצם למה שרוצה פוצ'יני לעצמו?  (13/1/15)

על "הספר מסוויליה" באופרה הישראלית

אם ההפקה הנוכחית מספרת את סיפורה של שחרורה של רוזינה מאקווריום הזכוכית בו היא מצויה - אזי ההפקה הזו היא כישלון. וכל כך למה? מכיוון שכאשר הבמאית מקבילה בין העולם שבחוץ – שהוא פסאודו ריאליסטי, לבין העולם הפנטסטי שעל הבמה – היינו מצפים שבסופו של יום, רוזינה תעבור לעולם הריאליסטי ולא שתושבי העולם הריאליסטי ישאבו לתוככי הפנטזיה, שהרי אז רוזינה לא תשתחרר לעולם ואם היא כבר לא כלואה בקרון, אז היא עדיין כלואה בעולם הפנטזיה. מעבר לכך, הבימוי הזה ממחיש לצערי את הגישה המיזוגנית של שחרור רק בתנאי של נישואין, גישה שהיתה שלטת בספרי המוסר של המאה ה-17, ואולי קשורה היסטורית לקומדיה דל-ארטה, אך בהחלט לא מקובלת בעולם של המאה ה-21.

בסופו של יום, האפקט הוא של תפסת מרובה לא תפסת. החלק הראשון שבו הדמויות כולם נמצאות בימינו אנו הוא לדעתי המוצלח והאפקטיבי ביותר בהפקה. ברגע שפיגרו נוטש את הג'ינס ונכנס למדי הדל-ארטה הוא הופך מדמות הערס איתה אנו יכולים להזדהות למין בובה לא מעניינת. מניקין. ובהתאם הוא גם תלוי על חוטים באחת הסצנות. לאחר שהיה בשר ודם כביכול בהתחלה, ברגע שהפך לבובה כל השנינות והחתרנות שלו נחנקה במדים המטופשים. האפקט הזה נגרר גם ליחס שלנו אל כל הדמויות האחרות ובמיוחד אל רוזינה והרוזן שנראים אף הם כבובות נחמדות. יוצאים מן הכלל הם שני הזקנים – הטיפש והרשע – שעדיין עוברים כדמויות דל'ארטה, אולי כי טיפוסים מוקצנים שכמוהן יכולים להתקיים רק בעולם האחר.

לדעתי היה הרבה יותר מעניין אם במקום הצרמוניה הקרנבלית סטייל המאה ה-18 שנבחרו לסיום כל אחת מהמערכות, היה מעבר הדרגתי של הדמויות מהתיאטרון – לדמויות של עולם אמיתי. הבחירה בסצנת מרובת משתתפים עם שלל תלבושות מקושקשות יצרו עם זאת קורלצייה ויזואלית לצרמוניה הווקאלית שנאלצנו לסבול. רוסיני כתב את סיומי המערכות בקרשנדו. המערכה הראשונה מסתיימת בסצנה ארוכה של 20 דקות שתחילתה מריבה בשישה קולות, אמצעה בקיפאון וסופה בסקסטט עם מקהלה. מספיק בלגן מבחינה מוזיקלית. אין טעם להוסיף עוד מבחינת העיצוב. למען הטעם הטוב, יש למתן את הבלגן, ולו רק בשביל לתת למוזיקה לעבור. אולי בשל כך בחר רוסיני לשמור בקפידה על אחדות הזמן וכשהיא נשברת במעט בסצנת הסערה, הוא מדגיש זאת במפורש. אבל הבימאית החליטה לנתץ את אחדות הזמן לגזרים וזו התוצאה.‏  (24/11/14)

על ההצגה "טוב" מאת ס.פ. טיילור באקדמיה לאמנויות המופע.

אנשים אוהבים לסווג סיווגים. אנשים אוהבים לשייך, להשתייך. הם אוהבים שמישהו אחר משתייך גם כן. זה יותר נוח, ככה, להבין מי נגד מי, הרעים מול הטובים. 'אנחנו אנשים טובים' אומרת אן בסוף המחזה, רומזת לאהובה ג'והני האלדר, שמה שקרה ביניהם – הנטישה של האלדר את אשתו למענה, הסטודנטית הצעירה, לא מכתים אותם. בעצם גם זה שהוא הצטרף למפלגה הנאצית לא מכתים אותם. גם זה שהיא הלשינה לגסטפו על חברו היהודי של האלדר, מוריס, לא מכתים אותם. היא עשתה מה שצריך, כדי להתקיים בעולם הזה שלתוכו הם נזרקו, כדי להמשיך לשרוד, כדי שהוא לא יסולק מן האקדמיה, כדי לשמור על צלם אנוש: 'מה שלא יקרה… סביבנו… לאיפה שלא ניפול'.