על "טוסקה" ועל "כרמינה בורנה" למרגלות המצדה
בסופו של יום, הבחירה בסט הזה לטוסקה יצרה מעטפת עדינה ומשלימה לאופרה שלא גנבה את ההצגה, הפריעה או רידדה אותה. השימוש המדויק בתפאורה מינימלית מאוד במערכה השלישית לא רק שלא פגמה באופרה, אלא אף תרמה לעוצמת הרגע. לפעמים אלמנט אחד חזק שווה יותר מדיוק ריאליסטי או מהגזמה פנטסטית. למרות ההשפעה של מבנים מהרנסנס והברוק, המבנים עוצבו בעצם כניאו קלסיים – דמויי שיש בהיר ומבהיק שנצבע על-ידי ההקרנות. זה הזכיר לי שהאדריכלים הניאו קלסיים רוממו את חשיבותם של משטחי השיש החלקים כיוון שלפי השרידים הארכיאולוגיים הם חשבו שכך נראו המבנים ביוון הקלאסית. מחקרים מאוחרים גילו שרידי צבע על אותם מבנים ומכאן הגיעו החוקרים למסקנה שבעצם המבנים היוונים הקדמונים היו משיש שנצבע בשלל צבעי הקשת. הנה הגיעה ההפקה הזו של טוסקה וההקרנות הצבעוניות על הקיר דמוי השיש הבהיר והחזירה עטרה ליושנה.
הסט של כרמינה בבירור מודבק על הסט של טוסקה. להלן שיעור בהפיכת סט אלגנטי ומרשים לבליל לא ברור ועמוס של אלמנטים, או במילים אחרות: גינת פלסטיק מפגרת. ראשית הונחה פלטפורמת דמויית מסלול (להלן מסלול) לרוחב הבמה, בין שני קצות המבנה המעוקל, כשהחלק הקדמי שלה הוא מען מסך, עם הקרנות של טקסטורות משתנות: אבנים, אדמה, מפלי מים מבעבעים מהאדמה, גלי ים, פירות... מאחורי הפלטפורמה ניצבת המקהלה, לעיתים עומדת, אך לרוב יושבת על כסאות ושרה מתוך קונטרסים של תווים. מאחוריהם, כאמור שלל אלמנטים שקשה לזהות, בגלל התאורה החלקית, בגלל המרחק מהבמה, בגלל העומס ובגלל חוסר המובחנות וההבלטה של האלמנטים. התקריבים על מסכי הווידיאו גם לא עזרו, כי הם סיפקו תמונה חלקית בלבד. זיהיתי מעין עצי דקל וערב רב של צמחיה ירוקה בעומק הבמה ויער זרדים, שאחר כך נלקחו על-ידי הרקדנים והפכו למקלות קפאפ. באמצע האירוע הופיעו בינות ל"צמחיה" שמאחורי המסלול, דמויות ענק של פיל, ציפור ענק כלשהי וגירפה, שהתוו בנורות ניאון. ולבסוף הופיעה גם סירת מפרש, עם מפרש עשוי מיתרים ומוקף בנורות מחליפות צבעים, שבו נמצאה הסופרן – כאמור בדמות בת-ים או סירנה. בין לבין הופיעו בקדמת הבמה גם תפוח ואשכול ענבים מוזהבים ענקיים, ברקע הופיעו מדוזות וראש ענק בהשראת אומנות המאה ה-16 ועל המסלול דמויות בתלבושות תקופתיות גרוטסקיות.
באחד הראיונות סביב פסטיבל האופרה במצדה, אומר הבמאי מיכאל זנאנייצקי כי לאחר ההפקה המתומצתת של טוסקה, מגיע לקהל לחגוג ופשוט ליהנות. זנאנייצקי אולי מתכוון לטוב, אבל זה פשוט לא יוצא לו. כאן כמו בהפקות קודמות, נראה שזנאנייצקי שופע רעיונות, אך במקום לבחור מביניהם הוא פשוט משתמש בכולם. ואם לא די בכך, מתגלה שהוא גם עבד של הפרטים הקטנים. הוא בונה את ההפקה מן הקטן לגדול, מה שמתאים יותר לטלוויזיה ולא לאולם תיאטרון ובוודאי שלא להופעה בחיק הטבע, שהפרטים הקטנים כמעט בכלל לא נראים, אפילו לא בהקרנות הווידיאו בשעת המופע.
מבחינת החוויה האמנותית, אני לא שלמה עם התוצאה. למרות הבעיות שמניתי, שתי ההפקות היו מרתקות, וגם לא הטריד אותי במיוחד השימוש בהגברה, כמו העובדה שכדי באמת לראות מה קורה, הייתי צריכה להיות דבוקה למסכי הווידיאו, גם כאשר ישבתי בשורות הראשונות, שכן אלו היו מרוחקות מספיק מן הבמה, כדי שלא נוכל לראות כמעט שום פרט. ואז אני שואלת את עצמי – האם באתי עד המצדה כדי לראות סרט? אם כך, אולי היה עדיף לשים מסך ענק על כל הבמה – או אז – זו באמת תהיה חוויה מיוחדת... (9/6/15)
