שחרזדה

על "כלת הצאר" באופרה הישראלית

זוהי פגישתי הראשונה עם האופרה כלת הצאר והגעתי חוששת מעט כיוון שבעבר לא התחברתי יותר מדי לאופרות הרוסיות שהוצגו כאן. בסדר, בישראל יש אוכלוסייה גדולה ממוצא רוסי וצריך לנפק להם אופרה רוסית אחת כל שנה לפחות – אבל זו לא כוס התה שלי. אלא שחששותיי התפוגגו במהרה ומצאתי את עצמי נשאבת מרותקת לאופרה יפיפייה וסוחפת. האם זה בגלל שהיא מערבית יותר באופייה?

קשה לנתק את המוסיקה עצמה מהביצוע, שיכול לבנות או להרוס וההפקה המועלית כעת בתל-אביב בעייתית מאוד, במיוחד בשל התפאורה ההזויה והבימוי הטרחני וחסר המעוף. הבמה סטטית ובמרכזה מבנה עץ מוזר – כמו שלד של טחנת רוח מעוותת ראש, שארבע זרועותיה הן שלושה גשרים ורמפה בשמאל הבמה שחוצה את פיר התזמורת ומגיעה עד לשורה הראשונה. בין לבין הגשרים והרמפה, גרמי מדרגות לתוך המבנה וכבש ירידה חיצוני נוסף. לי יותר מכל זה הזכיר מבנה של גן הרפתקאות. מאלו ה"מגניבים" שיש להם עוד יציאה ועוד ירידה ועוד גשר.... אבל מה לזה לעזאזל ולאופרה שמתרחשת בבתי אצילים ובארמון הצאר. יותר מכל זה הזכיר עיר שדודה והרוסה בעולם אפוקליפטי. הבימוי המשעמם, אולי לא הפריע למוזיקה, אבל לא העניק שום ערך מוסף, אפילו לא בהפוך על הפוך כמו בנבוקו – סתם ביצוע יבשושי שבו הדמויות נעות אנה ואנה על הבמה ללא כל מטרה. ואם היינו מרותקים למתרחש אל הבמה הרי זה אך ורק בשל המבצעים. בעצם – כן היה אקשן על הבמה – קבוצת שחקנים אילמים לבושי חליפות קרועות בצבע ירוק סמרק שזחלו השתופפו בעקבות הנוכחים, לרוב בעקבות הרופא בומליוס – אולי הם מייצגים את שדי הנפש... לא בדיוק הבנו.

נדמה שההפקה לא מצאה את האיזון בין המינימליסטי לסימבולי ולא ידעה לייצר הפריה הדדית בין השניים. כך למעט כמה רעיונות יפים, הסימבולים סרבלו את המינימליזם ופעלו נגדו כשמצד שני אותו מינימליזם לא אפשר ליצור מערכת רפרנטים ענפה שתייצר סמלים מורכבים ורב שכבתיים. לאחר ההכרזה על בחירת מרפה לצארינה, הנה נכנס בויאר נושא מגפיים לבנים עם עיטורי כסף כמו של קאובוי אמריקאי – מה זה שייך בכלל לסגנון התפאורה והתלבושות כאן? הוא מניח אותן באמצע הרמפה וכל הדמויות עוברות, כורעות ומנשקות אותן. האם זה אמור להביע את הבעת התמיכה שלהן בצאר? האם זו השתחוות בפני הצארינה החדשה? האם זה מצביע על כך שמאחורי הגזרה הזו אין בעצם אף אדם קונקרטי? שכולם קורבנות של "הנרטיב", זה שאיש לא שולט בו ושאין מי להאשים בהתרחשותו?  (16/5/15)

על "נבוקו" באופרה הישראלית

והנה אחרי הפיאסקו של החודש שעבר עם שיקוי האהבה, סוף כל סוף יש לנו תיקון והרינו שמחים לגלות: יש לנו תזמורת! יש לנו מקהלה! וראו זה פלא – אלו בדיוק אותם אנשים שהיו בשיקוי, כלומר אם רוצים, אז יכולים – או אם המנצח הוא דניאל אורן – אז אין לך ברירה אלא לרצות.

אכן חוויה מוזיקלית יוצאת מן הכלל נכונה לנו בנבוקו מאת ורדי שעולה כעת בהפקה חדשה באופרה הישראלית בניצוחו של דניאל אורן. המקהלה והתזמורת ממוקדות ואחידות, התזמורת תחת שרביטו של אורן מפיקה גווני גוונים של צלילים – בחטיבות נפרדות של כלים וביחד כל התזמורת, ומפגינה נגינה מדויקת עם דינמיקות חכמות שמתחלפות בטוב טעם וללא הגזמות, גם בפורטה ובספורצ'נדו. המקהלה, אוי המקהלה, כמה היא היתה טובה, מגוונת, שקטה מתי שצריך ובעלת קול אדירים מתי שמתבקש וכל זאת מבלי לגלוש לצרחות ובלי להתפזר. גבירותי ורבותיי בהנהלת האופרה הישראלית – ככה צריכה להישמע אופרה בישראל ולא רק כשדניאל אורן מנצח.

בהתייחס להפקה הנוכחית שמועלית כעת באופרה הישראלית, אי אפשר להיות עדינים. הדבר היחיד שיכול להיאמר בשבחה, וגם זה הרבה מאוד, היא שלפחות היא לא מפריעה למוזיקה לדבר. אבל אז אחד לא יכול אלא לתהות אם לא היה עדיף להעלות את נבוקו בהפקה קונצרטנטית מבלי לטרוח עם הפקה מורכבת ומבלי להזדקק לעלויות העצומות שהיא מחייבת. וכאן יש לשאול את השאלה: איך? איך הבמאי, התפאורן ומעצב התלבושות הרשו לעצמם להוציא תחת ידיהם את התוצאה המגוחכת והאיומה הזאת? האם אין להם יושרה מקצועית מינימלית? מי בהנהלת האופרה הישראלית או באופרה המלכותית של וולוניה בליאז', השותפה להפקה, אישר לבצע את ההפקה האיומה הזו בכל אחד מהשלבים שהיא הוצגה בפניו? האם קרו כאן כל התקלות האפשריות, הביצועיות והפיננסיות, והן שהביאונו עד הלום?  (14/4/15)

על "שיקוי האהבה" באופרה הישראלית

ערב מפוהק, ללא שיאים מיוחדים, עם מקהלה צורמנית וסולנית נטולת כריזמה, גרמו לנו לחכות בקוצר רוח לשיא של האופרה הזאת, האריה המפורסמת Una furtive lagrima (דמעה אחת חמקנית). סטפן פופ שהציג נמורינו טאמבל כנדרש, הגיש לנו ביצוע מעולה של האריה הזאת, אולי עם קצת יותר מדי נשימות, אבל הבעיה היא שהביצוע הזה לא היה קשור לשום דבר שקרה לפני ואחרי האריה הזו. אפילו הקול שלו היה שונה ולרגע חשבתי שאולי זו הקלטה. אין ספק שהוא כבר שר בעבר פעמים רבות את האריה הזאת ברסיטלים ורמת המוכנות שלו כאן עלתה לאין שיעור על רמת המוכנות שלו לתפקיד בכלל. וזו רק אינדיקציה אחת לחוויה שהיתה יכולה להתרגש עלינו אם המבצעים היו מגיעים לפרימיירה עם רמת מוכנות נאותה.

הקונספט שהגה הבמאי עמרי ניצן להפקה זו, שהועלתה לראשונה באופרה הישראלית ב-1997, כמעט מתבקש. מסביבה כפרית סגורה בחבל הבסקים, הוא העביר את העלילה לסביבה כפרית ישראלית – קיבוץ בעמק. הבמה עמוסה בחבילות חציר ובשדה חמניות (שאף מקפצות כשנמורינו שיכור) וברקע שדרת עצי תפוז. נמורינו לבוש בחולצה כחולה עם פאת תלתלים, ג'נטה בחולצה רקומה ומכנסיים קצרים וקוקו, בני הכפר בשאר וריאציות על תלבושות של קיבוץ (סנדלים תנ"כיות, כובעי קש, מטפחות צהובות, מכנסיים כחולים קצרים ובגדי חקי כמו של אתא) ובני הכפר זורקים על נמורינו תפוזים, כשהם רוצים להתעלל בו. הבעיה היא, שההסברים המפורטים של ניצן ושל מעצבת התלבושות והתפאורה שלו, רות דר הוותיקה, בתוכניה, הרבה יותר מעניינים ומרתקים ממה שיצא להם בפועל. בפועל, זה נראה מאוד עלוב, כמו תפאורה של מסכת בקיבוץ חסר אמצעים, שהמשתתפים באים עם בגדיהם מהבית. האם זו היתה כוונת המשורר? אני לא בטוחה וגם אם כן, זה לא עובד. זה לא מייצר את הריגוש הנדרש, במיוחד כשהעלילה והמוסיקה לא יכולים לחפות על הפשטנות הזו.

הקונפליקט אותו ראה לנכון להבליט הבמאי, ואולי זה היה מעניין אם זה היה מוקצן מספיק הוא הקונפליקט בין הכפר לעיר. בין הנאיביות והפסטורליות וההתבודדות של הכפריים לבין אנשי העולם הגדול – הנוכלים והחיילים – המציעים לנמורינו להתגייס כדי לראות עולם וכדי להשיג בחורות (בבימוי מפגר של חיילים אוחזים בחזיות). אדינה שרוצה להשיג את נמורינו לא לוקחת את השיקוי של הנוכל העירוני, אבל היא מאמצת את מה שהוא מייצג כאשר היא פתאום מתאפרת ועוד במראת המכונית שלו. האם צריך לאמץ משהו מהעירוניות כדי להשיג את הכפריות? סוף טוב הכל טוב – החתונה בסופו של דבר היא קיבוצית לחלוטין, כאשר הנעבך עושה טובה ומחליף את החולצה הכחולה בלבנה... לא לפני שגשם של קונפטי זהוב נופל על מכונית הנוכלים – זכינו באירוויזיון ומישהו לא סיפר לי על זה?  (17/3/15)