קונצרט מעולה מבוים גרוע

על האופרה "נבוקו" באופרה הישראלית.

והנה אחרי הפיאסקו של החודש שעבר עם שיקוי האהבה, סוף כל סוף יש לנו תיקון והרינו שמחים לגלות: יש לנו תזמורת! יש לנו מקהלה! וראו זה פלא – אלו בדיוק אותם אנשים שהיו בשיקוי, כלומר אם רוצים, אז יכולים – או אם המנצח הוא דניאל אורן – אז אין לך ברירה אלא לרצות. עומר מ. ולבר – הנה לך דוגמה לאן לכוון בפעם הבאה.

אכן חוויה מוזיקלית יוצאת מן הכלל נכונה לנו בנבוקו מאת ורדי שעולה כעת בהפקה חדשה באופרה הישראלית בניצוחו של דניאל אורן. המקהלה והתזמורת ממוקדות ואחידות, התזמורת תחת שרביטו של אורן מפיקה גווני גוונים של צלילים – בחטיבות נפרדות של כלים וביחד כל התזמורת, ומפגינה נגינה מדויקת עם דינמיקות חכמות שמתחלפות בטוב טעם וללא הגזמות, גם בפורטה ובספורצ'נדו. המקהלה, אוי המקהלה, כמה היא היתה טובה, מגוונת, שקטה מתי שצריך ובעלת קול אדירים מתי שמתבקש וכל זאת מבלי לגלוש לצרחות ובלי להתפזר. אם בשיקוי הייתי צריכה להתחיל לבקר מרמת א' – מתחילים, כאן הביקורת מתייחסת לביצוע מרמה מ' או נ' – מתקדמים +. הרמה הביצועית כל-כך גבוהה, שאני מרגישה שכל ביקורת שלי בטלה בשישים. כן היו פה ושם פקשושים, אבל גם במטרופוליטן אופרה יש פקשושים לזמרים גדולי הדור. גבירותי ורבותיי בהנהלת האופרה הישראלית – ככה צריכה להישמע אופרה גם בישראל ולא רק כשדניאל אורן מנצח.

איך שאופרה כאן צריכה להיראות – זה כבר סיפור אחר. אין לי אלא להסכים עם עמיתי מיכאל הנדלזלץ שכתב כבר בערב הפרימיירה: "אבל אופרה היא לא רק מוסיקה, וההפקה הזאת, שנעשתה בשיתוף בית האופרה של וולוניה מליאז', בבימויו של סטפנו מצוניס די פרלפרה הייתה אחת היותר מגוחכות מבחינה תיאטרונית שהזדמן לי לראות. לא רק שהיא הייתה סטטית מאוד (הם עומדים ושרים), אלא היא הראתה גם שאתה יכול להביא את הסוס של נאבוקו (מעץ, על גלגלים ובצבעים פסיכדליים) למים (אמיתיים, כי זה על נהרות בבל, כזכור), ואפילו להושיב עליו את אביגיל בשמלת נשף עם שובל, אבל לא תצליח למנוע מכמה וכמה צופים (ערכתי משאל בזק בהפסקה) מלתהות אם הוא יצא מהבמה ברוורס. הוא לא, אבל זה לא היה פחות מגוחך. אגב, הבית הראשון באופרה נפל אחרי שארבעה בבלים הכו במוטות ארוכים על קיר שנראה כמבנה של מגני דוד העשויים מגפרורים." (מיכאל הנדלזלץ, "הסוס, המים, והבית השלישי", הארץ, 7.4.15)

עוד לפני שראיתי את האופרה, כבר חששתי שההפקה הזאת הולכת להיות מזעזעת. מהווידאו של החזרות, המצולם בקלוז-אפים – התפאורה נראתה קלושה ומגוחכת והתלבושות איומות ולא מושקעות. ברמה של צמר גפן במקום זקן. באולם, ממרחק מה ועם תאורה, זה נראה טיפה פחות גרוע, אבל עדיין, כאמור סטטי וברמה של לא-מושקע בקטעים הטובים יותר, עד רמת מגוחך ו"מה לעזעזאל עבר לבמאי ולתפאורן ולמעצב התלבושות בראש?", ברוב חלקי האופרה.

על האופרה:

נבוקו היא האופרה השלישית של ורדי, אולם רבים, כולל ורדי בעצמו, רואים בה את הנקודה שבה הקריירה של ורדי באמת התחילה ואת היצירה שקיבעה את המוניטין שלו כמלחין. הקטע הידוע ביותר מהאופרה הוא שיר מקהלת העבדים העבריים Va, pensiero, sull ali dorate (עלי, מחשבתי, על כנפי הזהב) מן המערכה השלישית, שהפך ללהיט הגדול ביותר של ורדי, עד כדי כך שהוא הושר על-ידי הקהל, באופן ספונטני, בלווייתו של המלחין. שנים רבות ראו בשיר זה ביטוי לנטיותיו הפוליטיות של המלחין, שדגל בשחרור מהשלטון האוסטרי ובאיחוד איטליה ובהמנון הלא רשמי של הרסורג'ימנטו, התנועה לאיחוד איטליה. הדבר נבע מהמיתוס רב השנים שגרס, שלמרות האיסור האוסטרי על ביצוע הדרנים, מחשש למהומות, הקהל האיטלקי חדור הרגשות הלאומיים, שהזדהה עם סיפורם של העבדים העבריים, דרש את כהדרן את שירת העבדים. חוקרים מאוחרים שוללים זאת ואומרים שאכן נתבקש הדרן אך לא מדובר בשירת העבדים המקווים לשחרורם אלא של קטע מאוחר יותר באופרה, Immenso Jehova (יהוה הגדול) בה העבריים מודים לאל על שהצילם.

האופרה נבוקו, נכתבה לאחר כישלון האופרה השניה של המלחין, מלך לשעה, ולאחר שכמעט פרש מהתחום. את הליברית כתב טמיסטוקלה סולרה על-פי הבלט נבוכדנצר מאת אנטוניו קורטזי ומחזה באותו שם של אוגוסט אניסה-בורז'ואה ופרנסיס קורנו והיא הוצעה למלחין כמה פעמים על-ידי ברתולומיאו מרילי, האמרגן של לה-סקלה מתוקף החוזה שלו שם. בסופו של יום, נאות המלחין והלחין את האופרה. היא הועלתה לראשונה ב-9 במרץ 1842 בתיאטרון לה-סקלה במילנו בשם המלא נבוקודונוסור (Nabucodonosor) – נבוכדנצר באיטלקית. השם המקוצר נבוקו, נכנס לשימוש רק מעט מאוחר יותר, בפרימיירה בתיאטרון סן ג'קומו בקורפו בספטמבר 1844, או בעת חידושה של האופרה בתיאטרון ג'יליו בלוקה. האופרה מספרת את סיפורם של הגולים העבריים בבבל, אך מלבד חורבן בית המקדש והגליית העבריים על-ידי מלך הבבלים נבוכדנצר, המסופר בה אינו מדויק מבחינה היסטורית.

מבחינה מוזיקלית, אפשר לומר שמדובר באופרה בוסרית, שבה עדיין לא הבשילו יכולותיו של המלחין, המוכרות לנו מהיצירות המאוחרות שלו. יש לזכור שבתקופה שנבוקו הועלתה לראשונה, עדיין פעלו שלושת המלחינים האיטלקיים החשובים ביותר בתקופה: רוסיני, דונצטי ובליני. דוניצטי אפילו ניצח על האופרה ב-1843 בוינה. ככזאת, נבוקו נשמעת למסורת האופראית בת הזמן עם אריות כפולות לסולנים המרכזיים, רצ'טטיבים עם ליווי, אנסמבלים וקטעי מקהלה, אך משולבים בה הבזקים של הברקות גאוניות שמצביעים על מה שצפוי לנו ממי שיהיה הקול המרכזי באופרה האיטלקית. דוגמה לכך היא אותה שירת העבדים Va, pensiero, שהיא מצד אחד מלודיה קליטה שמושרת כמעט כולה ביוניסונו, אך בו בזמן ורדי העניק לה מבנה המאפשר בנייה פסיכולוגית של הרגע הדרמתי לקראת השיא הקטרטי – דבר נדיר באופרה האיטלקית באותו הזמן. דוגמה אחרת לסטייה מהמוסכמות היא התזמור הלא רגיל של קטע התפילה Vieni o Levia… Tu sul labbro (בואו הלווים, הביאו לי את לוחות החוק – סצנה 2 מערכה 2) של זכריה, שזכה לליווי של סולו לשישה צ'לי – מה שמדגיש את המצב הנלעג של העבריים בשבי.

אחד הדברים המדהימים באופרה הוא היעדרו של דמות טנור מרכזית. הטנור המרכזי בנבוקו – ישמעאל, אחיינו של מלך ירושלים, אינו זוכה לאריה אחת אפילו ותפקידו מתבטא ברצ'טטיבים ובאנסמבלים בלבד. במקום זאת, התפקידים החשובים באופרה הם של הבריטון (נבוקו) ושל הבס (זכריה – הכהן העליון של היהודים, דמות המבוססת על הנביא ירמיהו). דבר זה לא קורה יותר אפילו אצל ורדי המאוחר. גם באופרות שבהן התפקיד המרכזי מופקד בידי בריטון, למשל בריגולטו, עדיין יש דמות טנור מרכזית.

זאת ועוד. ורדי חורג מהמסורת גם בתפקידי הנשים. באופרה זו, הדמות הטובה, פננה – בתו האמיתית של נבוקו, אינה סופרן כמקובל, אלא מצו סופרן, מה שיוצר זיווג אוהבים יוצא מן הכלל בין טנור ומצו-סופרן. פננה אינה מעוניינת בשלטון, המגיע לה לפי דין והיא בוחרת באהבה. בשל האהבה היא ממירה את דתה לדתו של אהובה העברי ואף בוחרת ללכת עימו ועם עמו אל מותם, לאור הצו המורה על השמדת העבריים, עליו חותם נבוקו בבלי דעת לאחר שידוליה של אביגיל. הדמות המרכזית הנשית באופרה היא דמותה של אביגיל, בת עבדים ובתו המאומצת של נבוקו, שחותרת תחת שלטון אביה בעודו בחיים וממליכה את עצמה למלכת בבל, כשהיא גוזלת את הכתר לא רק מאביה המאמץ, אלא גם מיורשת העצר האמיתית אחותה החורגת פננה, אותה היא מועידה למוות עם היהודים. תפקיד זה של המרשעת החתרנית, נוטרת הטינה (על שישמעאל העדיף את אחותה על פניה) והנקמנית הוענק בניגוד לכל המסורות לסופרן, אבל גם הוא נכתב באופן לא רגיל, מה שהופך את הליהוק של הדמות הזו, גם היום, לקשה במיוחד.

מריה קלאס שרה את תפקיד אביגיל רק שלוש פעמים ואילו ג'ואן סתרלנד וליאונטין פרייס סירבו לשיר אותו. על אחרות שהעזו להתמודד עם האתגר, נאמר שהוא פגע קשות בקולן וקיצר את הקריירה שלהן (אך אין הוכחה ניצחת לכך). התפקיד מיועד בעיקרון לסופרן דרמתי קולורטורה, אך הדרישות שלו פורצות את גבולות הפאך הזה. התפקיד התובעני הזה דורש גמישות ברגיסטר העליון, מנעד רחב באופן יוצא מן הכלל וכוח דרמתי בעל נוכחות לכל אורך התפקיד. אלו דרישות כמעט בלתי אפשריות, הגורמות לנו לתהות אלו איכויות היו כנראה לאביגיל המקורית, גוז'פינה סטרפוני (שהיתה לאהובתו ואח"כ לאשתו של ורדי). כפולת האריות במערכה השנייה מדגימה זאת: ברצף של הרצ'טטיב הלירי הפותח והקווטינה Anch’io dischioso un giorno (פעם פתחתי את ליבי לאושר), יש לא רק קפיצה של 2 אוקטבות (בסוף הרצ'טטיב), אלא גם קולורטורה עדינה באריה עצמה. הקבלטה Salgo già del trono aurato (הנני מוכנה לעלות על הכס המלכות המוכתם בדם), שאחרי קטע המקהלה שקוטע את הרצף, היא בשתי מילים – לא שפויה: זוויתית, בעלת-קצב מהיר, עם קפיצות מהירות מרגיסטר אחד לשני ופרזות שרצות מקצה המנעד העליון של הסופרן לקצה התחתון. הקשיים הטכניים האלו חושבו כנראה באופן מדויק על-ידי ורדי כדי לחשוף את האופי הגולמי של הקול שנחשף באופן טבעי בקול של סופרן דרמתית בעת ביצוע מעברים אתלטיים כאלו. הדבר מעניק לאביגיל נוכחות אדג'ית וממש כופה נוכחות דרמתית על הקול ומבטיח לקהל זיקוקי דינור על הבמה. הביצוע של מריה קלאס לרצ'טטיב ולקווטינה מדגים זאת. ולמרות שהאריות של אביגיל הן החשובות ביותר באופרה, אף אחת מהן לא נחרתות בזיכרון. עדיין מדובר בורדי הצעיר, שעוד לא התביית כראוי על כתיבת האריות בז'אנר האופרה הרצינית.

האופרה בנויה מארבע מערכות, כשכל אחת מבוססת על פסוק מירמיהו. למרות שמבחינה מוזיקלית נבוקו הולחנה לפי מסורת האופרה בת-הזמן, העיבוד העלילתי של הסיפור המקראי מזכיר יותר אורטוריה. עם זאת, רוקח העלילה של נבוקו בחר לא להיצמד לעובדות המקראיות: השיגעון של נבוכדנצר השני ארך בספר דניאל 7 שנים לפני שהמיר דתו ליהדות, אך בנבוקו הוא נמשך רק מזמן הפקודה להרוג את היהודים ועד ביצוע הצו. לפי מגילות ים המלח, ייתכן שסיפור השיגעון קשור בכלל במלך בבלי אחר, נבונאיד (מלך חמישי לאחר נבוכדנצר) ואילו חזרת היהודים לארצם לא התרחשה, על-פי המקורות התנ"כיים וההיסטוריים, בשל נבוכדנצר, אלא בשל כורש, מלך פרס שכבשה וירשה את בבל. כנראה שנבוקו באופרה הוא שילוב של שלושת המלכים: נבוכדנצר השני, נבונאיד וכורש. שני אי דיוקים נוספים הם ההתייחסות של העבריים לאלוהיהם כאל 'אבא' – דבר שהוא כידוע קונספט נוצרי שהוצג על-ידי ישו, וההתייחסות לאל הבבלים כ'בעל' – במקום לאלים הבבלים הספציפיים – מורדוק ונרגל. חוסר דיוק היסטורי אחר קשור לכך שאביגיל קורעת את המסמך שמעיד על מוצאה. קרוב לוודאי שמסמכים בבליים לא היו כתובים על נייר או אפילו על קלף, אלא על לוחות חימר בכתב יתדות.

על ההפקה כאן:

בהתייחס להפקה הנוכחית שמועלית כעת באופרה הישראלית, אי אפשר להיות עדינים. הדבר היחיד שיכול להיאמר בשבחה, וגם זה הרבה מאוד, היא שלפחות היא לא מפריעה למוזיקה לדבר. אבל אז אחד לא יכול אלא לתהות אם לא היה עדיף להעלות את נבוקו בהפקה קונצרטנטית מבלי לטרוח עם הפקה מורכבת ומבלי להזדקק לעלויות העצומות שהיא מחייבת. וכאן יש לשאול את השאלה: איך? איך הבמאי, התפאורן ומעצב התלבושות הרשו לעצמם להוציא תחת ידיהם את התוצאה המגוחכת והאיומה הזאת? האם אין להם יושרה מקצועית מינימלית? מי בהנהלת האופרה הישראלית או באופרה המלכותית של וולוניה בליאז', השותפה להפקה, אישר לבצע את ההפקה האיומה הזו בכל אחד מהשלבים שהיא הוצגה בפניו? האם קרו כאן כל התקלות האפשריות, הביצועיות והפיננסיות, והן שהביאונו עד הלום?

במה להתחיל? התלבושות. אין מילים בפי. הכול כאן מגוחך מרמת הקונספט ועד רמת הביצוע. לכל הדמויות באופרה, אולי מלבד העבדים העבריים בסצנה המפורסמת, נוצרו תלבושות סכמטיות בקווים גסים עם שילובי צבעים מובחנים, כאילו נלקחו מסרטים מצוירים ולא רק זאת – נראה שהן גדולות בכמה מידות על מי שלבשו אותן. כך למשל פננה זוכה לשיער כחול, כאילו היתה דרדסית, ושמלה בשילוב של בד אדום ובד עם דוגמה כלשהי שנראה כמו חלוק שקונים בשוק ולא בגד של בת מלך. אצל אביגיל הצבעים הפוכים: היא זוכה לרעמת שיער ג'ינג'ית מגוחכת ושמלה כמו של פננה, אך עם כחול במקום אדום ושרוולים רחבים במקום צרים. תלבושות העבריים – הכהן הגדול זכריה והכהנים האחרים סכמטיות בבורדו ובלבן עם כובעים מחודדים שמזכירים יהודים בגטאות של ימה"ב ותליונים בצורת מגן דוד לזכריה ובצורת 12 ריבועים (אבני החושן) לשאר הכהנים. הזקנים שעוצבו להם נראים כמו צמר גפן מודבק. וזה כנראה בכוונה. כי הזקנים של נבוקו ושל עבדאלו לדוגמה, כן נראים טבעיים למרות שמדובר בפיאות. ואז נשאלת השאלה – למה? האם רצו ליצור כאן קריקטורות? גם הבגד של נבוקו מעין מכנסיים רחבים ביותר ושריון ענק וכתר ענק לא פחות – הופכים אותו למעין דמות דמויית רובוטריק – וכן גם דמויות החיילים האחרים עם השריון הענק. גם תלבושות הבבלים, מאופקות יחסית – זכו להדגשות בדמות כובעים זוויתיים וגלימות ארוכות עם כתפיים מרובעות.

והתפאורה. גם התפאורה שנבחרה היתה סכמטית, סטטית ומעל הכול, כזו שלא ברור הקשר שלה בכלל לסצנה המתרחשת על הבמה. לכל סצנה נבחרה תפאורה סטטית אחת. בסצנה הפותחת – סצנת הרס בית המקדש בירושלים, מדובר במסך אחורי חצי שקוף ועליו דוגמת מגיני דוד שנראים עשויים מגפרורים ובמסך קדמי צר עם אותה דוגמה משמאל… את הסצנה משלים משהו שכנראה אמור לסמל מזבח – מין ארגז ריבועי עם ארבע קרניים (באמת קרניים של חיה נאמר צבי) בפינותיו, כאילו באמת ירדתם לרמה כזו נמוכה של פרשנות מילולית לביטוי "קרנות המזבח"? וכעת מתחיל הגיחוך: נבוקו מגיע לירושלים רכוב על סוס עץ צעצוע ענק עם גלגלים, הצבוע בדוגמה פרחונית פסיכודלית, שבמבט ראשון נדמה כאילו הוא שארית מתפאורה של הצגה אחרת. את הסוס משלים דוכן עץ עם מדרגות שחור שמסייע לירידה מהפוחלץ. וכעת אנו מגיעים לסצנת הרס המקדש – מכה אחת עם הרומח בצד ה"מזבח" שורטת את הנייר בו הוא עטוף. כמה מכות נוספות של חיילים עם רומחים ומסכי המגן דוד מתמוטטים אפיים ארצה.

הסצנה השניה – ארמון בבבל. מאחורי הבמה מתקרב אלינו מבנה כחול מעוקל בעל שתי קומות וגרמי מדרגות וכאשר הוא כבר קרוב לקדמת הבמה, יורד מאחוריו מסף עם דוגמת פיתוחים כחולה המתכתבת עם הפיתוחים שעל המבנה. לי זה יותר הזכיר גזוזטרות של בתי המערב הפרוע מאשר ארמון בבלי ולא ברור מאיפה הכחול הזה, אבל ניחא. ובכלל מהלך החלפת התפאורה לוקח יותר מדי זמן שבו לא מתרחש דבר, לא תנועה על הבמה ולא נגינה של התזמורת. סתם מחכים. "הארמון" הזה כמובן ריק מהרהיטים, מלבד תיבה קטנה אחת מאחורי אחד העמודים, בה מפשפשת אביגיל בחפשה את המסמך המרשיע. ושוב חוזר הסוס היקר – אבל כעת אביגיל שמנסה להשתלט על השלטון, בעצת נביאי הבעל שדוחקים בה לבצע הפיכה, היא שעולה עליו, בעזרת המדרגות כמובן. מימין צץ לו פודיום שחור עם פסלון מזהב, שאמור להיות האל בעל – ייצוג לחלוטין לא מרשים לאלוהות ולמקדש הבעל והכי מצחיק שכאשר נבוקו אמור לנתץ אותו, הוא בסך הכול מסובב אותו על צירו. סיום הסצנה בה מכריז נבוקו על עצמו כאל ומוכה בברק, מרשים, כמו גם הרגע שאחריו, בו אביגיל אצה לאחוז בכתר ומרימה אותו אל על. כאן זכינו להקפאת התמונה. שנבין שזה חשוב. ומסך. ושוב אנו רואים את התמונה. חשוב.

מערכה שלישית. הגנים התלויים בבבל. אחרי ההפסקה. המבנה הכחול מהסצנה הקודמת, נדמה כנפרד לשלושה חלקים. אולי מדובר במבנים אחרים, כיוון שכעת הם צבועים באותה דוגמה של הסוס. אוי, הוא ממש שייך להפקה הזאת. מדהים. מאחור, למרבה התדהמה כדי לדמות גן, הוצמדו למסך הפיתוחים כמה מגזרות דקלים ענקיות באותה דוגמה פרחונית, מה ששיווה לבמה יותר מכול מראה של איזה מועדון לילה זול לתיירים בקובה, סטייל טרופיקנה או קופה קבנה, משהו בסגנון הכרזה של הסרט הידוע עם ברי מנילו… ושוב הסוס חוזר – תמונה מושלמת של קיטש לא ברור ולא שייך בכלל – מה לדוגמה הזאת ולבבל? לאלוהי התפאורן הפתרונים. כי כך הוא חושב צריך להכיל את סצנת השיגעון של נבוקו, את תחנוניו של חיי בתו פננה ואת התעללותה של אביגיל, שבועטת במלך המיוסר הכורע בוכה מימין. כאן זה כבר חרג מגבולות הגיחוך אל גבולות הגרוטסקי. הגזמתם – לא?

טוב, עכשיו סצנה שנייה במערכה השלישית. ושוב רגעים מתים, עת שלושת המבנים ומסך הרקע עולים לאיטם למעלה. וגם בסוף יורד מסך אחר שוב כחול, בהיר יותר המורכב מחוטים. אבל זה עוד לא הסוף, כעת לאט לאט לאט, נסוג החלק המרכזי של הבמה אחורה ואל התווך הזה מוזרמים מים – יען כי מדובר בנהרות בבל. טוב, עכשיו הבמה מוכנה, הקהל כבר עסוק בדיבורים סוערים והנה נכנסים חברי המקהלה, מתקדמים לאיטם אל קדמת הבמה, חלקם צועדים יחפים במים. חלקם מתיישבים על המדרגות. וכך הם שרים את שירת העבדים. פעמיים. פעם כי צריך. ועכשיו, מפסיק את ההצגה דניאל אורן ומסביר, כי הם ישירו זאת שוב, והפעם במקום הכתוביות בעברית-אנגלית, יופיע הטקסט באיטלקית, כדי שנוכל לשיר עם המקהלה. טוב, אנו בישראל רגילים לשירה בציבור. רק חבל שאנו לא יודעים איטלקית ושבשבילנו השיר הזה לא אומר כלום. מילא לשיר את התקווה, אבל למה את התקווה של האיטלקים? אך הנה מצטרף אל המקהלה הכהן זכריה באריה סוערת. דווקא הוא מרגש. מזל.

טוב, עכשיו שוב צריך להמתין בלי לעשות כלום, כדי שבמה שוב תיסגר לאט לאט…. טוב. הנה הגענו למערכה רביעית – הצלם המנותץ. המסך הכחול הופך זהוב באמצעות התאורה ומאחוריו מוצב הפסלונון של הבעל. שני אוהלי שדה קרב מוצבים משני צידי הבמה, בימין יושבת בשקט אביגיל. ובשמאל שר נבוקו את אריית ההתפכחות שלו, Dio di Giuda (אלוהי יהודה), בה הוא מבקש את סליחת היהודים ומבטיח לבנות את בית המקדש. הוא מצליח להשתחרר משוביה של אביגיל בעזרת חייליו (מקהלת בבליים) ואץ להציל את פננה ולהעניש את המורדים.

הסצנה האחרונה. האוהלים מוצאים מהבמה. העבריים נכנסים. פננה מכינה עצמה למוות עם העבריים. הם יוצאים למסע וכעת הם נושאים תיקי צד אופנתיים… שנראים רק בתמונות ולא לקהל באולם, אך מה זה חשוב. בעצם, הם אמורים למות בתחילת הסצנה לא ברור למה התיקים – זה רק אח"כ שנבוקו משנה את הגזירה ושולח אותם בחזרה לירושלים. או אז מתחלף מסך החוטים הזהוב במסך מגיני הדוד מההתחלה. צלם הבעל נעלם. אביגיל נכנסת מימין שותה משהו מאיזה קנקן. היא כורעת במרכז הבמה ושרה את שיר הגסיסה ובקשת הסליחה שלה. נבוקו מנחם אותה. טוב כעת הרעה מתה, הטובים נצחו והעבריים מניפים מנורות זהובות באוויר. מסך. הבמה חשוכה והמנורות זורחות. מסך. שוב מנורות. זהו נגמר. השבח לאל.

עכשיו על הביצוע:

אז כמו שצוין בתחילת הדברים, מבחינת הביצוע אין לנו אלא להתמוגג מעונג. אולי אם היינו בבית אופרה באירופה או בניו-יורק המחויב לרמת ביצוע גבוהה, שלא מעיזה לכלול ביצוע מזעזע כמו של שיקוי האהבה אפילו בחזרה טרום טרום גנרלית, היינו מתעכבים יותר על כל מיני פספוסים ולא שלא היו. אבל בהתחשב ברמה הגבוהה של הביצוע באופן כללי, אלו בטלים בשישים. בכל זאת פרימיירה, מתרגשים…

כוכב הערב, שהגיע להופעה אחת בלבד בישראל, בהופעה ראשונה באופרה הישראלית, הוא הבס הפולני רפאל שיווק (Rafał Siwek) בתפקיד זכריה. לשיווק קול בס פרופונדו עמוק, אולי אפילו עמוק מדיי לתפקיד זכריה שנחשב תפקיד בס גבוה דרמתי. שיווק מגלם לעתים קרובות תפקידי בס עמוקים יותר, כמו סרסטרו בחליל הקסם (מוצרט) – תפקיד בס פרופונדו לירי, ואיל קומנדטורה בדון ג'ובני (מוצרט) והאינקוויזיטור הגדול בדון קרלו (ורדי) – תפקידי בס פרופונדו דרמתי. אבל אני התמוגגתי מעונג מהצבעים הנמוכים שהוא הפגין, שהזכירו לי את תפקיד הבס האוהב עליי ביותר (ששר את הצליל הנמוך ביותר ברפרטואר האופראי) באחת האופרות האהובות עליי ביותר: אוסמין בחטיפה מהארמון (מוצרט). אולי הוא לא היה נקי במאת האחוזים, אבל הצבעים העמוקים של קולו והשליטה שלו שאפשרה לו לבצע גם קטעי מליסמות מורכבים באופן מרהיב, הסבו לנו עונג צרוף.

מעולה היה גם מיודענו יונוץ פסקו בתפקיד נבוקו. פסקו שיחק תפקידים רבים באופרה הישראלית (אנריקו בלוציה די למרמור, האב בלואיזה מילר, רנטו בנשך מסכות, ניקולאוס בסיפורי הופמן, מרצ'לו/שונאר בלה בוהם, ז'רמון בלה טרוויאטה – באולם ולמרגלות המצדה, ואלפיו בקווליריה רוסטיקנה), וכבר זכה להערכתנו, אבל בהפקה זו נדמה שהוא התעלה על כל הביצועים שלו שראינו עד כה. בטוח בעצמו כמו שנבוקו בתחילת הדרך ובסופה, בעל נוכחות, שר באופן עוצמתי ונקי, וגם ברגעי ההשפלה והשיגעון מוצא את העדינות הקולית והמשחקית.

הסופרן האיטלקייה אנה פירוצ'י בתפקיד אביגיל לא איכזבה, בהתחשב בדרישות התפקיד המופרעות, והעניקה ביצוע קולי עוצמתי, שלווה בנוכחות חזקה שהטיבה להעביר את הרוע של הדמות. היו לה אי אילו פקשושים פה ושם, אך לרוב הביצוע היה מרגש. לצד העוצמה המופגנת, היא העניקה לנו גם קטעי פיאניסימו מרגשים, בעיקר בסוף האופרה.

לא התלהבתי מהמצו-סופרן הרומנייה רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. לקונסטנטינסקו קול יפה ואפילו עדין והיא ביצעה את התפקיד באופן נקי ורגיש, אך אולי הוא היה רגיש מדי, קטן מדי, בכל אופן לדעתי היא לא הפגינה נוכחות מספקת לצד כל האגואים המתפרצים שסביבה ונבלעה ברקע.

לא התלהבתי גם מהטנור האיטלקי דומינקו מניני בתפקיד ישמעאל. למניני קול דק ומתכתי, שלדעתי לא מתאים לדמות הזאת וגרם לה להפוך קצת לקריקטורה. ביחד עם קונסטנטינסקו האנמית, הם לא העבירו כיאות את הדרמה הגדולה של אהבה חוצת דתות, את "בגידתו" של ישמעאל בעבריים לשם הצלת אהובתו ואת הליכתה של פננה למות עם אהובה ועמו. כל החלק הזה של הסיפור נמרח ולא הביע את הדרמה המתבקשת. וייתכן שהאשמה גם בבימוי האנמי של הדמויות האלו. אבל אולי לא, כי בדואט של ישמעאל עם מקהלת הלווים במערכה השנייה (אחד הקטעים המעניינים באופרה), בו הם מאשימים אותו בבגידה, המקהלה היתה מעולה והוא – אנמי.

הבס-בריטון האיטלקי קרלו סטריולי, גם הוא לא פנים חדשות לצופי האופרה הישראלית וזמר קבוע בקאסטים של דניאל אורן בארץ ובעולם, חזר לתפקיד כוהן הבעל, לאחר שגילם אותו גם בהפקת נבוקו למרגלות המצדה ב-2010. הוא היה טוב מבחינה ווקלית אבל פחות התלהבתי מתלבושת הסמוראי סטייל, שבה הלבישו אותו, שוב, ענקית עליו בכמה מידות. לדעתי היא פגמה בתנועה שלו והקנתה סרבול מיותר לדמות.

בתפקידים קטנים, הסופרן הישראלית אלה וסילביצקי בתפקיד הקטן של אנה, היתה טובה מבחינה קולית, קצת פחות מבחינת הנוכחות ולא כ"כ באשמתה, קשה להרשים עם התלבושת הענקית שבה הלבישו אותה, וראוי לציין שהיא לקחה על עצמה לבצע תפקיד ממש קטן לאחר שבשיקוי האהבה היא ביצעה את התפקיד הראשי, כמו שנאמר, אין תפקידים קטנים. הטנור הישראלי גיא מנהיים בתפקיד הקטן של עבדאלו היה טוב גם הוא ושוב בזבוז של זמר נהדר ושחקן קומי מופלא.

חשוב עם זאת לציין שהתפקידים של שני האחרונים אולי נראים קטנים, בגלל קטעי הסולו המועטים יחסית שלהם אבל תפקידים אלו מהווים חלק חשוב מאוד באנסמבלים הרבים שיש באופרה ובמיוחד בסקסטט במערכה הראשונה ובקוורטט (אנה בלבד) ובספטט במערכה האחרונה. באופרה זו ורדי רקח לא רק תפקידי סולניים רבי-עוצמה, אלא גם קטעים רבים של שירת אנסמבלים ושירת מקהלה. ראויים לציון הדואט החשוב של אביגיל ונבוקו שהיה מרהיב וגם הטריו אביגיל-ישמעאל-פננה, במערכה הראשונה.

אבל גולת הכותרת של ההפקה היא המקהלה, שכאמור, הבריקה כאן וניכרת עבודת ההכנה המצוינת שנעשתה כאן. התודות לאיתן שמייסר, מנצח המקהלה, אך אולי יותר לאסיסטנט של דניאל אורן, פרנצ'סקו איבן צ'יאמפה, שינצח בעונה הבאה על דולי הפנינים (ביזה), שהכין את ההפקה הזאת.

גם תזמורת האופרה, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, היתה כאמור במיטבה. כמו שאמר דניאל אורן במסיבת העיתונאים שהציגה את העונה הבאה באופרה הישראלית, כאשר התזמורת אוהבת את המנצח, ההפקה מצליחה. התזמורת כנראה אהבה מאוד את צ'יאמפה, אמר אורן, וכמובן את אורן עצמו.

סיכום

מה אפשר לומר על הפקה שמבחינת הביצוע הווקלי מקבלת ציון טוב מאוד פלוס ומהבחינה הבימתית מקבלת ציון נכשל? קשה לי להאמין שהפקה אחת יכולה להיות טובה כל-כך מבחינה אחת וגרועה כל-כך מבחינה אחרת. האם יש לראות את ההפקה? בהחלט, בעיקר להקשיב, משום שהביצוע הווקלי הוא אחד הטובים, אם לא הטוב ביותר, שנראו פה בשנים האחרונות. זוהי חגיגה מוזיקלית מדהימה, אבל היא חגיגה שכלתנית. עדיין ההפקה הזאת לא ריגשה ברמות של להוציא את הממחטות. אני לא בטוחה שנבוקו בכלל יכולה לייצר אפקט כזה כמו למשל לה בוהם סוחטת הדמעות, אבל עדיין טיפול בימתי טוב יותר לא רק שלא היה מפיל את ההפקה לגבולות הגיחוך, אלא היה מאפשר לנו ליהנות לא רק מהעוצמה של נבוקו, זכריה ואביגיל, אלא גם מהרגישות של סיפור האהבה של הנסיכה הבבלית פננה שמוכנה להקריב הכול מען האהבה. מצד שני, יכול להיות שזו גם נקודת התורפה של הביצוע הווקלי, שלמרות הביצועים המדהימים, ולמרות שכל מרכיב מפגין גוונים שונים, עוצמתיים וגם רגישים, יחד השלם לא עולה על סך חלקיו ובעיקר הוא בועט בעוצמה ולא מספיק ברגישות.

נבוקו באופרה הישראלית. בכורה 7 באפריל 2015. מלחין: ג'וזפה ורדי, ליברית: טמיסטוקלה סולרה על-פי הבלט נבוכדנצר מאת אנטוניו קורטזי ומחזה באותו שם מאת אוגוסט אניסה-בורז'ואה ופרנסיס קורנו, מנצח: דניאל אורן, במאי: סטפנו מצוניס די פרלפרה, תפאורה: אלכסנדר היירו, תלבושות: פרננד רואיז, תאורה: פרנקו מארי. משתתפים: יונוץ פסקו – נבוקו, ראפאל שיווק – זכריה, אנה פירוצי – אביגיל, רוקסנה קונסטנטינסקו – פננה, דומניקו מניני – ישמאל, כהן הבעל – קרלו סטריולי, אנה – אלה וסילביצקי, עבדאללו – גיא מנהיים, מקהלה האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. תרגום: ישראל אובל.