על היצירה 'קסטור' מאת אבשלום פולק, תיאטרון מחול אבשלום פולק.
יש כאן בחינה, אולי, של כל מה שאפשר לעשות עם חפץ זה או אחר. נניח הקובייה, היא מושב, היא אבן בניין, בגדלים שונים, היא גם ראש מרובע. שתקועים בו, ושגם עמידה על הראש לא משחררת ממנו, אולי תוקעת עוד יותר. אני מנסה לעשות פה ביקורת פורמליסטית, אבל אנו עדיין תקועים במסמנים. זה מזכיר לי עטיפות של תקליטי להקת The Residents ששנים רבות הופיעו עם חליפות white tie, ועם כיסוי ראש דמוי עין ענקית ועליה כובע צילינדר. נניח כמו על עטיפת האלבום שלהם אסקימו. וזאת כדי לשמור על אנונימיות. כאשר צופים ביצירה שמתקיימת רק בשעת תנועה, קשה להיות עד כדי כך פורמליסט, למרות שזה אפשרי, כמו שראינו במופע של לוסינדה צ'יילס, בפסטיבל ישראל לפני כמה שנים, אבל זאת, כאשר הצורה התייחסה למדיום הריקודי-תנועתי ולא למדיום אחר, כמו ציור או פיסול. שאז אנו במסגרת תיאטרון חפצים ושוב עוסקים ביחסי גומלין בין החפץ לאדם. קשה להיות פורמליסט תנועתי בהקשר כזה. אבל אני רוצה לציין את העבודה עם הכוסות, כאשר המופיענים מנסים להתוות את המרחב של מופיענית נוספת, כמו אלקטרודות שמסמנות תנועה, אולי, כאשר לא ברור, בסופו של יום, אם ברצונם באמת לתפוס אותה או לייצר קומפוזיציה מעניינת בה היא תשתלב (גם היא מחזיקה בזוג כוסות), אם היא מופעלת או מפעילה, או בהמשך שרשרת הכוסות שנעה בגלים שיצרו המופיענים, שגם ידעה להתנפץ (ניפצו אותה) ולהתפזר במרחב. והיה גם הניסיון להציג את כל התנועות שאפשר לעשות עם מקל/מוט, למשל לחתור, כמו בסירה, להתהלך בעזרתו כמו מקל הליכה, כשמתהלכים על הברכיים כמו מוגבל, למשל (עוד מסמן, קשה להסיר אותם לחלוטין). להכות את עצמך עם מקל. להכות אולי מישהו אחר. להזיז מישהו עם מקל. להניע מישהו עם מקל. ליישר מישהו עם מקל. ליישר משהו זה לא רק פורמליסטי, זו גם מטפורה. מסמן.
הסאטיר הלבן – מדור ביקורת
מדור ביקורת של כתב העת שחרזדה
מה לא ברור כאן
על 'ריצ'רד ה-3' בתיאטרון גשר.
ידוע כי בעיתות משבר, נדרש לו לעם תמונה סכמטית בשחור לבן, רע מול טוב, נקי מול מלוכלך, נכון מול לא נכון. המציאות אינה כזו. המציאות התיאטרונית אינה כמו המציאות ברחוב, היא אינה המציאות כפי שטבע אותה המחזאי לפני 400 שנה, אינה המציאות ההיסטורית, אם אנו יכולים להגיע לחקר האמת לפי מקורות אובייקטיבים ולפנות אל הנושא נקיים מכל מיתוס פיקטיבי שהשתלט כל כך על התרבות המערבית עד שהוא הפך כמעט לאמת. בעצם שוב נגיע לשאול מהי האמת לעומת מהו היפה.
שייקספיר כתב ופעל בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, נכדתו של הנרי השביעי, לפנים הרוזן מריצ'מונד, שניצח את ריצ'רד השלישי בקרב בוסוורת' ותפס את הכתר, למרות שתביעתו לכתר הייתה קלושה לחלוטין. הוא היה צריך לייצר לגיטימציה לשלטון רעוע זה, ובעצם אפשר אולי לומר שהנרי השביעי צריך להגיד לריצ'רד השלישי תודה רבה על כך שהוא השמיד את כל האנשים שהייתה להם טענה יותר חזקה לכתר, כי בהתחשב בכך שתביעתו של ריצ'מונד לכתר הייתה כה קלושה, בעצם החיזוק הכי גדול שהוא זכה בו בעניין תביעתו לכתר הוא נישואיו לאליזבת מיורק, בת המלך אדוארד ה-4, וזה בעצם מה שהביא את הלגיטימציה להנרי השמיני ויורשיו, כלומר לאליזבת I, אבל זה כנראה לא ממש מספיק. צריך גם להוכיח שבאנו חושך לגרש. שהשליט הקודם היה שחור משחור. או ככה לפחות טיראן מראה לנו.
For Crying Out Loud
על 'עקדה' (Sacrifice) מאת ובביצוע עדינה בר-און (1998, 2023)
לכשזוהה, דפוס התנהגות זה נדמה כבלתי נמנע, כמנהג שאין ברירה אלא לנהוג לפיו. זה לא פסח גם עליי: הפרשנויות שלי בתחילת מאמר זה גם הן יכולות להיקרא כאובייקטיפיקציה כזו. האסוציאציות החופשיות שהעליתי קודם לכן על הכתב, למרות שהן מושפעות מהתיאור של עדינה, נובעות מהעולם הפנימי שלי, משרתות אותי באופן בלעדי; להיכרות שלי עם עדינה אין כמעט קשר להן. כמו הקהל באירוע למען הנשים המוכות, גם אני הלבשתי את עדינה בנקודות ייחוס סובייקטיביות מדמיוני הקודח. לכן, באופן מוזר למדי, המאמר הזה בעצם מסמן כסובייקט, לא את עדינה אלא את עצמי. כמו הנשים באירוע ההתרמה, כמו אני השתמשתי בעדינה כתירוץ להציג את עצמי, להנכיח את עצמי, כתמריץ לעיבוד העצמי התמידי של הסובייקטיביות שלי. האקט של עדינה היא רק עוד מאורע, שיכולתי לשקול את עצמי כנגדו, כדי לשוב ולכונן את עצמי כייצור קיים.
התיאטרון הוא פשוט כאשר הוא לא מסובך
על 'אנטיגונה' של ברכט, בעקבות הצגה בבימוי עירא אבנרי.
אחד הדברים ששינה ברכט בעלילת הסיפור היווני המקורי של אנטיגונה המוכר מהמחזה של סופוקלס, ומהמחזה של אייסכילוס השבעה נגד תביי, היא ההפיכה של סיפור הרקע מסיפור גמור וסגור שנותר בעבר, לסיפור שבסופו של יום מתגלה כאירוע שעדיין בהתהוות, שעדיין מדווח לנו על מהלכו ושהוא עדיין נמשך גם בעת שההצגה מסתיימת, למרות שאנו מבינים שסופו בוא יבוא. קיצו הרע כבר נחתם, אלא שהוא יקרה אחרי שנחתם סיפור המחזה שלפנינו, אחרי מות אנטיגונה והיימון, ומגראוס, אחיו, שעדיין נלחם על אדמת ארגוס, אחרי מות האח של האחיות הגרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה, מהפרולוג ומהאפילוג. כך הופך ברכט את המעשה התיאטרוני מזרקור נקודתי וחיצוני להיסטוריה ולחיים עצמם, לתהליך שמתנהל במקביל להיסטוריה שלנו ביקומו הוא ובאותו סוג של מודלציה ביקום המקביל כ-2500 שנה מאוחר יותר.