הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על 'על האהבה' של עדינה בר-און

יש להן דרך. מוכתבת. רק קדימה. מן השואה אל התקומה. פרוגרס. אסור להתלונן אולי רק בהתחלה. צריך לשדר חוזק אם יש נפילות תפתרו את זה מאחורי הקלעים לנו רק תגידו שאתם מתחזקים שהכאב הולך ומקהה עם השנים שכבר לא זוכרים יותר את הבן את הריח את הקול לפעמים צריך הקלטה כדי להיזכר תמונה כדי להיזכר תמונה כדי ליצור סמל כמו תמונה של גלעד שליט שהפכו לגרפיקה אפילו לא תמונה טובה במיוחד אבל עדינה נתקעת בלופ איך היא בכלל מעזה הנודניקית הזו בעצם זה די מרגיע הרפטטיביות הזו ההשתהות אבלות זה לא מסע אל ההנצחה שהיא השכחה אבלות היא מחזור יש רגעים יותר טובים יש פחות זה לא רק הזמן אז שקפא מלכת שצריך לעבד זה הזמן ההוא שצף ומנסה להתכתב עם כל מה שקורה פה כעת ולא תמיד כמו שמותר מי קבע מה מותר בטוח גברים.

אני נזכרת שאצל לאקאן התרבות היא האב הגדול. האישה לא קיימת ככה הוא אומר אצלו היא קיימת מעט ורק בתור אימא. כמה מוזר זה שמי שהבחין יפה בין הממשי ובין הסימבולי בין מה שבאמת ובין הדימוי שממשיג אותה לא אומר שהממשי הוא אישה נראה לי מתבקש. ואז אני חושבת שאם גבר הוא מלחמה כלומר מרס אז האישה היא ונוס כלומר אפרודיטה כלומר האהבה שמספרים שנוצרה מהאשכים של אורנוס או מדמו כלומר האהבה היא הנחמה שנותרת אחרי האלימות ואם עדינה מזמינה אתכם למופע על האהבה היא בעצם מזמינה אתכם לשמוע מה יש לנשים להגיד או בעצם ללא מילים מה יש להן להראות. האם הדימויים של האב הגדול יכולים להעביר את האהבה של למעלה מזה.

בעקבות 'הדיאלוגים של הכרמיליטיות' מאת פרנסיס פולנק, באופרה הישראלית

אחד הדברים שהטרידו אותי באופרה היא הניסיון להבין האם בלאנש מובלת על-ידי כוח חיצוני, בעיקר דחף לרצות את כולם ולהיות "בסדר", או שהיא מונעת על-ידי רצון פנימי שלה. יש כאן שני מישורים, מצד אחד, היא הולכת נגד רצון אביה שתינשא והופכת לנזירה, אם כי זה עדיין בגדר המקובל מבחינה חברתית. מצד שני, היא נדרשת להחליט אם היא תישא בצייתנות המצופה ממנה במנזר. בשיחת הקבלה שלה, אם המנזר מצווה עליה שלא משנה מה יקרה אל לה לוותר על פשטותה, על מתיקותה ועל כפיפותה לרצון האלוהי. הקדושים לא תמיד עמדו בפיתוי. הם לא התמרדו כנגד טבעם. המרד הוא תמיד עבודתו של השטן. ומעל הכול, לעולם אל לה לתעב את עצמה. כבודה נמצא בידי אלוהים ושם הוא בטוח יותר מאשר בידיה... כעת, האם מרד בציווי הזה היא התפתות לחטא... ובכלל מי מחליט מהו הציווי האלוהי... אם המנזר...

אפשר לראות את התנהגותה של בלאנש כמשהו לחלוטין ריאלי. היא מזהה את התסיסה ברחוב ואת הסיכון לחייה ולחיי שכמותה ובוחרת לברוח למקום שנחשב עד כה בטוח בעת מלחמה. ועדיין מצד שני, יש כאן גם ניסיון להגיע לשלווה ולביטחון רוחניים. אנו רואים שמה שמניע את בלאנש הוא קודם כל התשוקה לחיים ולכן היא מסרבת בתחילה לנדר ברית המוות. היא פרגמטית. אבל, כאשר היא מבינה שאין לה בעצם מפלט מהמוות כיוון שהוציאו להורג את כל האצילים, כולל את אביה, וימצאו גם אותה למרות שהיא מתחבאת כמשרתת, היא בוחרת למות בתנאים שלה ולהאדיר את המוות שלה במעטפת של אמונה דתית מנחמת.

מצד שני אפשר לומר שבלאנש לא יכלה לעמוד בלחץ החברתי-דתי של אחוות הנשים, בשם ערך הצייתנות המתחייב ממעמד הנזירה שקיבלה על עצמה, ונכנעה להחלטת הרוב ולכן בסופו של יום, היא בכל זאת אישה מרצה. אבל עדיין כקבוצה של נשים, בכל זאת אפשר למצוא פה את המאפיין הגותי של משיכה "לדמויות של נשים פגיעות ולניצחון האפשרי שלהן על מה שנדמה ככוח שאין להביסו."