הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על מגמה אחת ו-2 תערוכות: ניירות אישיים ותמונה, נורית גור לביא (קרני), מקום לאומנות (אוצר: יאיר ברק); הלספייס, איזבלה וולובניק – רוזנפלד (אוצרת: מיה פרנקל טנא).

לא בכדי כנראה החלטתי לכתוב על שתי תערוכות אלו, גם אם ההקשר נגלה לי רק בסוף הרשימה המאוחדת. אצל נורית גור לביא (קרני), יש צורך להתאמץ ולייצר את החלקים החסרים, להילחם כנגד דורות קודמים שהחליטו למחוק את הדור שלפניהם, למען הנרטיב השלם שלהם שכולו קליפה אחידה ומצוחצחת. האמנית כאילו נוגעת בממשי בחיפושיה, מביאה אותנו כמעט עד אליו, אך בסופו של יום זונחת אותו או את הרצון להגיע אליו, אולי כי זה מה שאפשר. כל שנותר הוא נרטיב-על, ללא פרטים. אנו יודעים מה הם הפרטים החסרים. סימנו אותם. זה מה שניתן. זהו המבט לאחור של אמנית בשלה שעברה כברת דרך. ואולי יש בו נחמה. או השלמה עם האין. אצל איזבלה וולובניק, הפנים לעתיד, והעתיד הוא גיהינום. העודף ניגר מכל זווית נוספים עוד אלמנט, עוד אופציה, עוד זווית מבט. של הסייקי ושל הסביבה. במצב כזה, כל מכונות התשוקה עובדות באטרף ומייצרות אין סוף ייצוגים של פסאודו תשוקה ריקנית, אבל בכל העומס הזה כבר אי אפשר לזהות objet petit a. הדחף התנתק ממנה מזמן והוא ממשיך לייצר עוד ועוד ועוד ייצוגים בלופ אינסופי. האם הרצון לשקט מתבטא ברעש בלתי נסבל.

על "שבעת חטאי מוות" מאת ברכט/וייל, בתיאטרון אלפא.

אבל כאן המסע נסגר באפילוג, הבנות חוזרות ללואיזיאנה, הבית על גדות המיסיסיפי הושלם. אך עדיין הן אינן בטוחות. האם הבית עומד על תילו. האם הן שבות אליו. "לא ככה, אנה? כן אנה..." ולא ברור אם המסע נמשך, או שהן הגיעו אל הסוף האולטימטיבי. אל מעבר לאופק. לאן בדיוק שאפו להגיע וייל וברכט, בעת כתיבת היצירה, בעת שגלו מארצם, צעירים ונמרצים, וגם עם משפחה וילדים (ברכט), פליטים ללא אזרחות ושייכות, שאינם יכולים להצביע על מקום שיהיה להם לבית. מה עליהם לעשות כדי להשיג קצת יציבות. האם עליהם לנצל את הרגע ולהתהולל או להקטין ראש למען רווח בעתיד, שאינם בכלל יודעים מהו ולא כל שכן יכולים להתכוונן אליו. בעוד שברכט מצא בסופו של דבר את עצמו חוזר לבית בגרמניה המזרחית הקומוניסטית, וייל לעומתו, אימץ את אמריקה לביתו ולא הביט לאחור.