על הסרט "מופע טוטאל" של רועי אסף.
מכאן יוצא שהפער פריפריה-מרכז כבר לא מגלם קונפליקט קדמוני של נחשלות מול הצלחה. ארץ קרקע המציאות מול הכוכבים שבשמיים. למרות שמחנכים אותנו לחשוב ככה, כמו בערך בסרט המיתולוגי ההוא. זו הייתה נקודת המוצא של הגיבור בתחילת הסרט, לכן הייתה לו מאוד קשה החזרה לפריפריה, הקבלה של אלו שרק רוצים באמת לתמוך בו, שבאמת אכפת להם ממנו, גם אם הם לא מבינים אותו. בסופו של יום הוא מתפכח. הקונפליקט אינו פריפריה-מרכז, אינו הקהילתיות, על כל בעיותיה, למול עולם ציני וצבוע, שמופעל רק על ידי כסף וכל מה שמוביל אליו, פרסום, רייטינג וכל הטפלים שמסביב לעיקר שנותר חור שחור. הקונפליקט הוא החור השחור הזה. ההכרה שהממשי הזה שרדפת אחריו, לא באמת קיים. אין אמת. ואם יש, אף אחד לא מעוניין בה יותר. לכן, סוף הסרט הוא לגמרי ברמת הפנטזיה. אומרים לי שזה בעקבות 81/2. לא צריך להגיד לי, אני מכירה את כל סרטי פליני בע"פ. לי זה יותר מזכיר את לה דולצה ויטה. גם שוט פתיחה מרהיב. ובסוף מרצ'לו, העיתונאי לוחם הצדק והאמת, שוויתר על שאיפתו להיות כותב, נהיה ליח"צן שתוי וחסר מיקוד. אח"כ הוא יבין ב-81/2, שהאמת נמצאת אם כבר במקום שממנו הוא ברח. האנשים בחייו. אותו שחקן. שם אחר.
הסאטיר הלבן – מדור ביקורת
מדור ביקורת של כתב העת שחרזדה
מעבר למובן מאליו
על "בית, כמובן" מאת ובביצוע עדינה בר-און (2002, 2024, 2026).
המחשבה המטרידה הזו על המושג המזדקן, הריק מתוכן לכאורה, שכבר מזמן הפך לסכמטי, "ציונות", מתפתחת ל-2 תחושות סותרות שעולות בנו לסירוגין: הראשונה, המיוצגת בחלק הפותח של בית, כמובן, היא התחושה של מוות וחנק, כאילו הזעקה של עקדה הפכה אילמת. התחושה המשלימה, מיוצגת בפעולות הסוגרות את המופע: עדינה נאחזת במגזרת נייר מופשטת-ילדותית, סילואטה של בית, מתעטפת בה כאילו הייתה שמלה או כמו השמיכה מ באה מנוחה ליגע, מנסה ככל יכולתה להיאחז במשהו שייצור בכל זאת תחושה מסוימת של שייכות, של ביטחון ושל התכסות (אי-חשיפה), שבית לרוב מזוהה איתה.
רעש
על מגמה אחת ו-2 תערוכות:
ניירות אישיים ותמונה, נורית גור לביא (קרני), מקום לאומנות (אוצר: יאיר ברק);
הלספייס, איזבלה וולובניק – רוזנפלד (אוצרת: מיה פרנקל טנא).
לא בכדי כנראה החלטתי לכתוב על שתי תערוכות אלו, גם אם ההקשר נגלה לי רק בסוף הרשימה המאוחדת. אצל נורית גור לביא (קרני), יש צורך להתאמץ ולייצר את החלקים החסרים, להילחם כנגד דורות קודמים שהחליטו למחוק את הדור שלפניהם, למען הנרטיב השלם שלהם שכולו קליפה אחידה ומצוחצחת. האמנית כאילו נוגעת בממשי בחיפושיה, מביאה אותנו כמעט עד אליו, אך בסופו של יום זונחת אותו או את הרצון להגיע אליו, אולי כי זה מה שאפשר. כל שנותר הוא נרטיב-על, ללא פרטים. אנו יודעים מה הם הפרטים החסרים. סימנו אותם. זה מה שניתן. זהו המבט לאחור של אמנית בשלה שעברה כברת דרך. ואולי יש בו נחמה. או השלמה עם האין. אצל איזבלה וולובניק, הפנים לעתיד, והעתיד הוא גיהינום. העודף ניגר מכל זווית נוספים עוד אלמנט, עוד אופציה, עוד זווית מבט. של הסייקי ושל הסביבה. במצב כזה, כל מכונות התשוקה עובדות באטרף ומייצרות אין סוף ייצוגים של פסאודו תשוקה ריקנית, אבל בכל העומס הזה כבר אי אפשר לזהות objet petit a. הדחף התנתק ממנה מזמן והוא ממשיך לייצר עוד ועוד ועוד ייצוגים בלופ אינסופי. האם הרצון לשקט מתבטא ברעש בלתי נסבל.
"לא ככה, אנה?"
על "שבעת חטאי מוות" מאת ברכט/וייל, בתיאטרון אלפא.
אבל כאן המסע נסגר באפילוג, הבנות חוזרות ללואיזיאנה, הבית על גדות המיסיסיפי הושלם. אך עדיין הן אינן בטוחות. האם הבית עומד על תילו. האם הן שבות אליו. "לא ככה, אנה? כן אנה..." ולא ברור אם המסע נמשך, או שהן הגיעו אל הסוף האולטימטיבי. אל מעבר לאופק. לאן בדיוק שאפו להגיע וייל וברכט, בעת כתיבת היצירה, בעת שגלו מארצם, צעירים ונמרצים, וגם עם משפחה וילדים (ברכט), פליטים ללא אזרחות ושייכות, שאינם יכולים להצביע על מקום שיהיה להם לבית. מה עליהם לעשות כדי להשיג קצת יציבות. האם עליהם לנצל את הרגע ולהתהולל או להקטין ראש למען רווח בעתיד, שאינם בכלל יודעים מהו ולא כל שכן יכולים להתכוונן אליו. בעוד שברכט מצא בסופו של דבר את עצמו חוזר לבית בגרמניה המזרחית הקומוניסטית, וייל לעומתו, אימץ את אמריקה לביתו ולא הביט לאחור.