הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על 'ומה אעשה בחרב הזאת?' של אנחליקה לידל, בפסטיבל ישראל

היפני שבישל את חברה שלו. זה מה שאמרו לי שזה היה. מבחינתי זה היה יפני שמדבר מהר מהר מהר. צלילים מונוטוניים להשלמת אורגיית העירום עם התמנונים. זה אמור להיות יפה. אבל לא משהו מיוחד. אני ראיתי יופי זה היה אלימות. האם זה שהטקסט הזה מקברי היה משנה לי משהו. אבל אני בקבוצת הבקרה. לא אמורה לקבל את מה שכתוב בבריפ של יון פדר. אולי בעצם אנחנו אנשי קבוצת הבקרה, אנו המיוחסים. אנו באמת זכינו לחוות אירוע תיאטרוני שבו יופי ואלימות לא מגיעים אלינו בפטפוט, אלא במעשה. ואנחנו, יכולים לצעוק, אם רק נהיה כנים עם עצמנו, עיוורים גאים, עיוורים. וגם חרשים בעצם. שמלכת הלילה לא רק עירומה ולא רק מבקשת שישתינו עליה. היא בעצם לא יודעת לעשות תיאטרון. כי תיאטרון זה לא רק פטפוטים. טקסטים אפשר לקרוא מהנייר. הקשרים רחבים לציטוטים של מישהו אחר, אולי מוטב להתרווח עליהם בניחותא כשאתה לבד עם עצמך. כשאתה מציג אותם, צריך ערך מוסף. גם אי הבנה היא ערך מוסף. אבל כשלא מבינים את הטקסט, המופע הזה לא מחזיק מים. אני לא בטוחה שהוא מחזיק מים כשמבינים את הטקסט. אבל הטקסט מעוור. אלמנט א' מפצה על אלמנט ב' ולא רואים.

על 'הטייפ האחרון של קראפ' מאת סמואל בקט, בביצוע רוברט וילסון, בפסטיבל ישראל

ניכור. מה זה אמר אז ומה זה אומר היום. חלום ושברו. אבל וילסון, זאת יש לזכור, מפאת גילו, כמו רינה ירושלמי, שייך לדור של החלום ושם הוא גם נשאר. כך שאנו מקבלים ניכור בריבוע. זה יפה, אך האם זה אפקטיבי. היום. ולכן תחילה עלינו לשאול מה אפקטיבי היום. זה רחב. אולי, האם ניכור אפקטיבי היום. מה נשתנה. שאז הניכור היה אמצעי זר, מוזר, מאיים. שוק. העולם היה רע, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות. זה הביא לאופנת הניכור באמנות, בפילוסופיה. השורשים היו קודם, אך כעת הפטיש הלם בכל הכוח. המטרה: לזעזע. מוזר איך שתי מלחמות עולם, שהציגו לעולם רוע שאולי טרם נראה כמותו, עדיין השאירו את האנשים אנושיים, כך שהם יוכלו ללכת לתיאטרון ולהזדעזע מהניכור. פתאום התיאטרון עוסק באנטי-גיבורים, בייאוש, בכישלון. והאמצעים האמנותיים – ניכור. זה חידוש וזה גורם לאנשים לחשוב. אבל היום. בעולם המנוכר שלנו, כשכולנו אנטי גיבורים... זה פשוט נראה לנו אותו דבר כמו החיים שלנו, רק ביותר מסוגנן. ביותר יפה. אולי בגלל זה כדאי ללכת עד הסוף ולעטוף הכול בגוצ'י או בוורסצ'ה. הזיכרונות והכישלונות טובעים במותגים. אולי אז נזדהה. כלומר אולי אז תהיה לנו נחמה. אבל וילסון הוא מותג בעצמו, לא צריך קביים. אז לו נשאר רק כלב (והוא אפילו לא שלו, אלא בעצם של בקט).

על 'כוחו של גורל' באופרה הישראלית

זו היתה דוגמה להפקה שבגלל שהיא לא רעה בכלל, נשארנו רעבים להרבה יותר. אז כן, לא הסתכלנו אחד על השני במבוכה, כמו בהפקות האחרונות של לה גאזטה הארכיאולוגית והמיותרת או פאוסט הניסיונית יתר על המידה, אבל דווקא מכיוון שהתחלנו להתחבר לאופרה הזאת, חסר לנו השיא. הרמה הבאה בתור של הביצוע שהיתה כבר מעבירה את החוויה לספרה אחרת. בגזרת הבימוי נראה שלפנינו קונספט שמרני אך אפקטיבי. עם זאת, בעיות מוזרות בביצוע, ויתור על התפתחות לאורך האופרה ותפאורת ההקרנות שהלכה ונעשתה חובבנית (עם בחירות תמוהות ולא מושקעות בסצנת הקבצנים, בסצנת השקיעה ובסצנה המסיימת הביזיונית), השאירו אותנו עם חצי תאוותנו בידינו כשאנו מצפים לשווא להתרגש כמו בכמה סצנות שבהן ההקרנות עבדו היטב. אך הבעיה הגדולה ביותר של ההפקה הזאת היא חוסר האיזון בין הדרמתי לקומי, עד כדי כך שכאמור נדמה היה שאפשר לוותר על החלק הקומי. הדבר בלט בעיקר בהעמדה טובה לרוב, שיצרה חוויה דחוסה ומרוכזת למדי בקטעים הדרמתיים (מסגור מוצלח לשירה טובה של הסולנים באותן סצנות) והעמדות פושרות עד סתמיות ואפילו טיפשיות בסצנות ההמונים הקומיות, שלא הצליחו להעביר דבר מהאווירה הנדרשת. מליטונה המדויק, כמעט הציל טיפה את המצב, אך יותר נראה לא שייך כאמור, והביצוע החיוור והלא-כריזמטי בעליל של פרציוסילה היה חיסרון מרכזי בסצנות אלו. בשורה התחתונה, קיבלנו הצצה לכוחו של גורל, טעימות לעתים לא מבושלות מספיק שלא התרוממו לכדי הפקה מסחררת שתעביר כיאות את כל העושר והיופי של המוזיקה הנפלאה של ורדי. לפחות אנו למדים כאן למה צריך לצפות.

על ההצגה '1984' בתיאטרון הבימה.

מציצנות. לפי ראשי הפרקים שהכנתי מראש, זה אמור היה להופיע למעלה למעלה, כשציינתי שהאח הגדול הפך לכלי בידורי, למטחנת כסף, לאמצעי שיווק. אבל נסחפתי בהצגת הצד המציג. והנה צריך לדבר על הצד הצורך, הצד השני של אותו מטבע. אבל בעצם, בבואנו לתיאטרון, כולנו מציצנים. האח-הגדול הוא מן תיאטרון. לא רק שם, בתוכנית הטלוויזיה. גם באותה מדינה טוטליטרית. המציצנות שם היא כלי הישרדות. גם בתיאטרון היא אמורה להיות כלי הישרדות. מטפורית. ושאלת השאלות שאני שואלת בבואי לנתח את ההצגה הזו (סוף סוף אחרי 3000 מילה בערך) היא מה הערך ההישרדותי של ההצגה הזו. יש כאן כמה אופציות. אני אישית, מצפה לקתרזיס האימה. זה לא היה כאן. אש המרד לא הוצתה, גם לא מחשבתית, תודעתית. יותר מאשר זיכוך, ההצגה הזו מציעה לנו מירוק. מירוק רגשות האשמה שלנו. על שאנו מאפשרים את זה. כן כן. קראתם נכון, על שאנו מאפשרים את זה. על שאנו מציצים ונהנים מזה.