על 'הטייפ האחרון של קראפ' מאת סמואל בקט, בביצוע רוברט וילסון, בפסטיבל ישראל
הכניסה לבניין תיאטרון ירושלים, לפסטיבל ישראל של 2017, היתה מלווה בתחושת דז'ה וו כבדה. הנה הבית שהיה הבית שלנו במשך 24 השעות של המופע של יאן פאבר, הר אולימפוס. אני בטוחה שירושלמים שפוקדים את הבית הזה הרבה יותר פעמים מאיתנו, אולי מכירים את הבניין הזה יותר טוב, אבל במופע ההוא, כמו שאתם בוודאי מבינים, אם קראתם את הטקסט שיצרתי בעקבותיו, עברנו לעולם מקביל, יצאנו אל מחוץ לציוויליזציה, התמכרנו להוויה, לחוויה, התחברנו זה לזה כמו שותפים למסע התרבותי מאותגר השינה, נענו וזענו בין מצבי תודעה שונים ומשתנים. שנה אחרי, עדיין המופע הזה בועט כשאנו חוזרים למקום ההתרחשות. אם נאמר שכל דבר שם מתרחש בצילו, אולי לא נגזים. אפילו חזרנו לאולם שרובר, שכעת היה מואר לגמרי, עם מסך, עם במה תחומה. הכול נראה פתאום יותר קטן. ובכל זאת, באנו לפגוש את הגדול מכולם, רוברט וילסון. חצי אלוהים, או אולי אלוהי התיאטרון בכבודו ובעצמו. אולי מהבחינה הזו היה מתאים להציג את מחכים לגודו. ואז לשאול אם גודו יגיע בסוף. אבל וילסון בחר בבקט אחר, הטייפ האחרון של קראפ, בכל זאת, הוא צריך לשיר לנו סולו, דואט עם תוספות, זה בשביל מי שמחכים. אלוהים פועל לבד. אלוהים, על הבמה, צריך להיות לבד. הוא אפילו לא מתחלק על בננה, כמו שכתוב, טוב הוא כבר מבוגר, נוותר לו. המחזה הזה, כלומר הטקסט שלו, בכלל לא ארוך. בדפוס זה אולי 2-3 עמודים. ככה זה נראה לי כאני קוראת אותו באינטרנט. כאן. מאוד קצר. אצל וילסון זה מופע של שעה וחצי. לא שהוא מדבר בקצב איטי במיוחד כדי למתוח את הזמן, אבל הכול נראה כאן איטי. מתרווח. מאוד. אולי שלא לצורך. עם הרבה תוספות וילסוניות. בקט בזמנו, אהב מחזה שלו בראשית דרכו. בא לברך אותו מאחורי הקלעים (זה מצוין במפורש בתוכניה. מי שקורא אותה לפני, זה ממסגר לו את ההקשר. את החותמת הרשמית האפריורית של בקט. בקט היה אוהב את זה. מי אתם שלא תאהבו אותי. בקט אהב.). הדור שידע את בקט first hand. כמו רינה ירושלמי, שביימה לא מזמן את סוףמשחק בקאמרי. ואני רוצה לשאול לגבי וילסון את אותה שאלה ששאלתי לגביה: זמן. מה עושים עם הזמן.
פעם כשלמדתי אסתטיקה, דיברו על משולש: יצירה, אמן, קהל. אחר-כך גיליתי את הריבוע, לא זכור לי כבר איפה, אבל אני בהחלט מאמצת: קהל, אמן, יצירה, מציאות. הסדר לא משנה. ולא חייבים את כל החלקים. ואולי במקום 'מציאות' צריך לכתוב 'זמן'. או מימד רביעי, הוא ממד הזמן. זמן זה רק חלק מאספקט המציאות, אבל היום נתרכז בו. ולא רק איך מותחים שלושה עמודים להצגה של שעה וחצי, עניין סגנוני פעוט שכזה, שלשמו בעצם התכנסנו… וילסון להזכירכם… אלא איך המציאות החיצונית המשתנה, ההקשר, הצייטגייסט, רוח התקופה משנה את אופן הקבלה של היצירה הזו. איך ניגש אליה המעבד (אמן ב'). ומצד שני, איך ניגש אליה הקהל.
ביצירה הזו יש לנו גם שלושה מעגלי זמן. הזמן הנוכחי, של ההצגה (שלפי ההוראות של בקט, זה זמן בעתיד בעצם), כאשר הגיבור שלנו קראפ, הוא בן 69, ואז בעבר, קראפ בן ה-39 מדבר בטייפ ששומע קראפ הזקן ואותו בן 39, מדבר על כך ששמע טייפ של עצמו מלפני עשר או שתים-עשרה שנה, כלומר כשהוא בן כ-27. קראפ נוהג להקליט את עצמו על סליל בכל יום הולדת שלו. על השולחן לפניו כעת כל הסלילים שהקליט בחייו, כנראה. אולי היום זה יהיה לנו מוזר. המוצג הארכיאולוגי הזה, טייפ סלילים. איפה יש כזה דבר. תנסו להשיג היום טייפ קסטות, גלגולו המודרני והקומפקטי של טייפ הסלילים. אין. כבר לא קיים. וילסון נשאר עם טייפ הסלילים. האם קראפ בן ה-69 נמצא בעתיד, או בשנות החמישים או השישים של המאה העשרים. וילסון נשאר עם טייפ הסלילים. אולי זו דרישה של עיזבון בקט שמתנגד לשינויים בתפריט. אבל כבר לפני עשורים עשו בתיאטרון חיפה את העיבוד הווידיאו האחרון של קראפ. וילסון נשאר עם טייפ הסלילים.
הוא נשאר גם עם הפנים הלבנות שדרש בקט ועם התאורה הבהירה על השולחן שדרש בקט. הגרביים האדומים זה תוספת שלו (הוא אפילו מנפנף בהן בהשתחוויה). הנה מרד בהוראות המדויקות ביותר שהותיר אחריו בקט. קונטרול פריק. כאילו שאם ישאיר איזשהו פתח לפרשנות, מישהו יהרוס. אדום. הנה מעט צבע בכל השחור-לבן הזה, האור-חושך הזה. זה מצחיק אותנו. טאצ' אנושי בתוך כל הניכור הזה. זה שהתכוון אליו בקט (או שלא) וזה שהתכוון אליו וילסון, עם ההצגה הסופר מסוגננת שהוא בנה. והרגע האנושי ביותר בהצגה בכלל שייך לכלב. ללמדכם מה גונב את ההצגה. כלב. וגרביים אדומות. כתמים אדומים בים מנוכר של אפור, זה אמצעי וילסוני ידוע. תציצו בסצנת הרכבת באיינשטיין על החוף המיתולוגית שלו.
ניכור. מה זה אמר אז ומה זה אומר היום. חלום ושברו. אבל וילסון, זאת יש לזכור, מפאת גילו, כמו רינה ירושלמי, שייך לדור של החלום ושם הוא גם נשאר. כך שאנו מקבלים ניכור בריבוע. זה יפה, אך האם זה אפקטיבי. היום. ולכן תחילה עלינו לשאול מה אפקטיבי היום. זה רחב. אולי, האם ניכור אפקטיבי היום. כבר דיברתי על זה בסקירות קודמות, גם בהקשר סוףמשחק למשל. אך אחזור. מה נשתנה. שאז הניכור היה אמצעי זר, מוזר, מאיים. שוק. העולם היה רע, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות. זה הביא לאופנת הניכור באמנות, בפילוסופיה. השורשים היו קודם, אך כעת הפטיש הלם בכל הכוח. המטרה: לזעזע. מוזר איך שתי מלחמות עולם, שהציגו לעולם רוע שאולי טרם נראה כמותו, עדיין השאירו את האנשים אנושיים, כך שהם יוכלו ללכת לתיאטרון ולהזדעזע מהניכור. אני מניחה. כי לא הייתי שם. פתאום התיאטרון עוסק באנטי-גיבורים, בייאוש, בכישלון. והאמצעים האמנותיים – ניכור. זה חידוש וזה גורם לאנשים לחשוב. אבל היום. בעולם המנוכר שלנו, כשכולנו אנטי גיבורים… זה פשוט נראה לנו אותו דבר כמו החיים שלנו, רק ביותר מסוגנן. ביותר יפה. אולי בגלל זה כדאי ללכת עד הסוף ולעטוף הכול בגוצ'י או בוורסצ'ה. הזיכרונות והכישלונות טובעים במותגים. אולי אז נזדהה. כלומר אולי אז תהיה לנו נחמה. אבל וילסון הוא מותג בעצמו, לא צריך קביים. אז לו נשאר רק כלב (והוא אפילו לא שלו, אלא בעצם של בקט). ובקשר למותגים, הנה מה שקראתי רק לפני כמה ימים: "היום להעתיק על עצמך את חלון הראווה של גוצ'י… זה פחות או יותר המקבילה להסתובבות עם שלט "יש לי זין גדול" – לא סקסי, לא מעניין, ובעיקר לא אמין. את הסגנון שלך אתה נדרש להרכיב לבדך, וזה טיפה יותר מאתגר מלשלוף את כרטיס האשראי ולשרבט חתימה. זו, כנראה, גם אחת הסיבות המרכזיות להיחלשות המתמשכת של מותגי היוקרה בעולם. אתה צריך להיות טיפש במיוחד לשלם כל כך הרבה כסף כדי להיראות כמו חזון של מישהו אחר." העולם שהגיע לדרגה כל-כך גבוהה של ניכור, כבר נע לכיוון השני. של האינדיווידואליות. וכאן יש לנו ניכור עטוף בעוד ניכור. שמעתי שמישהו הגדיר את המופע הזה בתור "משעמם". שזה שם אחר לניכור לא חודר…
ואז אני חושבת, שבעצם מלחמות העולם לא השאירו את האנשים מנוכרים. במצבי קטסטרופה, אנשים דווקא מתקרבים אחד לשני, הם נלחמים ביחד מול אויב משותף. אין מוצלח יותר ומוצלח פחות. עני ועשיר. כולם באותה סירה. במלחמות האלו, הנוראיות, אנשים מתעלים ומתגלים במלוא אנושיותם. אנושיות הרוע, הפחד, מול אנושיות התקווה והעזרה ההדדית. הניכור הוא פריבילגיה של עיתות שלום. של שיפוטיות חברתית, של מעמד, של הצלחה, של כסף. אנחנו שקועים עמוק מדי בעולם השלום המנוכר, עד שהניכור ההוא הבראשיתי של תחילת עידן הניכור, נראה כל-כך תמים עד שהוא מעורר רחמים, או סתם משעמם ולא מתרומם. הטכנולוגיה, שאז במיוחד סיגלו לה כוח מנכר ולא אנושי, הפכה בשנים האחרונות לאמצעי רב ערך ביצירת עוד ועוד קשרים אנושיים בין אנשים, זו הנחמה פורטה שלנו בעידן שבו כל הערכים האנושיים נמוגו מול הערך הגדול מכל – הכסף. ואנו מחפשים לשכוח ולהתלות ברגע אנושי כזה או אחר. אנו כל-כך שקועים בניכור עד שהפכנו אדישים לאימה שהוא מייצר. זהו כוח הישרדותי. אנו תרים אחרי כל שביב אנושי. אחרת לא נוכל לשרוד. אנו מחפשים את האדום בכל השחור והלבן. אולי וילסון בכל זאת באינטואיציה – ראה משהו שלא נראה לי שהוא ראה. והנה הקטע הכי מרגש, הכי אפקטיבי, זה שמעורר אותך מכל השחור לבן וקולות הגשם הרועמים והשקט שאחריהם, הוא הסיפור על רגע אחד קטן ואנושי, שבו הגיבור נותן כדור שחור לכלב. ומצטער על כך.
I sat on for a few moments with the ball in my hand and the dog yelping and pawing at me. (Pause.) Moments. Her moments, my moments. (Pause.) The dog's moments. (Pause.) In the end I held it out to him and he took it in his mouth, gently, gently. A small, old, black, hard, solid rubber ball. (Pause.) I shall feel it, in my hand, until my dying day. (Pause.) I might have kept it. (Pause.) But I gave it to the dog.
אני קוראת שאצל בקט, בכמה מקומות, מופיע כדור שחור שאולי מרמז על מוות אבל בהחלט מצביע על זיכרון ילדות עצוב. דווקא הרגע הזה של הוויתור, של החרטה, אולי של ההחמצה, סימבול עדין, עדין למותה של אימו של קראפ המדבר בטייפ, הוא רגע השיא של ההצגה הזו, ולא נראה לי שזו היתה כוונת המשורר. אני נזכרת בהזר של קאמי. גם שם אמא שלו מתה. אחר-כך הוא גם רצח. כאן אין לנו אקשן שכזה. אבל לא חסרים חומרים מרגשים, מעמדים מרגשים שמזמנת הסיטואציה של אדם המתבונן באופן רפלקסיבי על חייו באמצעות הקלטה. זה כמעט כמו פייסבוק שמציג לנו, בלי שנבקש אפילו, סיכומים מחיינו לפני שנתיים, או חמש שנים. ואצל בקט זה משוכלל כאמור, רפלקציה בתוך רפלקציה. כמה חבל שווילסון בחר שלא ללכת על הכיוון האנושי, אלא על האי-אנושי. אבל איך הוא היה יכול אחרת: "הוא הגיע לפגוש אותי מאחורי הקלעים, והחמיא לי על הפרגמנטציה של הטקסט ועל היותו אנטי-עלילתי. הוא אמר שזה היה נפלא. הייתי מפוחד מאוד מהפגישה עמו בגלל ביקורת שכתב יוג'ין יונסקו לאחר שצפה במחזה הראשון שלי Deafman Glance: 'וילסון הרחיק לכת אף יותר מבקט'." (מתוך התוכניה). עם משקולת כזאת, נגזר על וילסון המסכן (הא הא), להיות שבוי לעד בקונספציה הבקטית. להיות נעול בקפסולת זמן מבלי שתהיה לו יכולת אמיתית להביט למציאות בעיניים ולנסות לומר משהו על ימינו אלו. בקט כבר מת, כמו האמא של קראפ, ואולי הגיע הזמן לשחרר את הכדור השחור ולתת אותו לכלב. אבל וילסון שקע עוד יותר בעולם השחור-לבן של בקט. ליידיס אנד ג'נטלמן, ברוכים הבאים לעוד מופע אימים של ארכיאולוגיה תיאטרונית….
מצד שני, הנה יש לנו הזדמנות להיות מוזיאליים. לקבל קטלוג רזונה של הסגנון הווילסוני במלוא תפארתו המסוגננת והמתוקתקת.
התפאורה. בשחור, לבן, אפור. מאחור מעין ספרייה עשויה מתאורה לבנה. שלעיתים נכבית. חלק מזה הוכתב על-ידי בקט. איפור הפנים הלבן, התאורה הבהירה מעל השולחן, אבל וילסון לקח את המוטיבים האלו והקצין אותם עוד יותר. מסביב למעלה חלונות מרתף מלבניים רחבים, בלבן בוהק. הקופסאות שבהן הסלילים הן שחורות, כמעט בלתי נראות וקצותיהן בלבן, זורח בתאורה החשוכה. הלבן ממסגר את החשיכה, הקצוות הן נקודת אחיזה לאובייקטים. אנו מגדירים אובייקטים במתאר. כך מציירים. וילסון מזכיר לנו. גם הוא מחפש נקודות תאחיזה בזמן, במרחב. חלק מזה הוכתב על-ידי בקט, שלושת רובדי הזמן. אולי יותר. מוזכר גם קראפ הילד. קראפ בן ה-39 בטייפ מזכיר את זיכרון הילדות של השכנה המזמרת. נקודות התאחיזה במרחב, הן כולן של וילסון. וילסון ממסגר את המרחב, את החפצים במרחב. הוא שרוי בחושך. איך נעים בחושך. וילסון נע בריקוד.
תנועה. אולי כי קשה לנוע בחשכה, אדם נע בצורה סדורה יותר. חושב על כל צעד. אבל אצל וילסון זה מוקצן. כל תנועה מודגשת. אין כמעט אף תנועה טבעית. הוא לא מדדה בחשכה, כאדם משלומפר, כמו שאפשר היה להבין מההוראות של בקט, שגורס, בין היתר, מכנסיים בלויים, חולצה לבנה מלוכלכת, מגפיים לבנים ענקיים ומלוכלכים, לא מגולח, אלא הוא לבוש בצורה מתוקתקת, מוקפדת, נקייה. בגווני אפור. עם גרביים אדומים. והוא נע כמו רקדן שמודע לכל תנועה שהוא עושה. למרות שבקט כותב Laborious walk, הליכה ייגעה. הוא אוכל שלוש בננות, כמו בריטואל. זה ריטואל אצל בקט. קראפ בן ה-69 אוכל בננות כל יום. קראפ בן ה-39 אכל שלוש בננות ביום הולדתו. אבל התנועה המוקצנת הריטואלית היא של וילסון. הוא ניגש בתנועות מהודקות למגירה. פותח אותה. מוציא את הבננה. הולך, בתנועות ריקודיות, לעמוד במרכז האור. מקלף את הבננה. מנער בידיו את הקליפה. משליך לארץ בתנועה מוגזמת. אוכל. כלומר דוחף את הבננה לפה. עומד איתה ככה כמה שניות ואוכל בביסים מדודים. אופן האכילה הזה, עם הבננה שנשארת בפה, הוא דווקא לפי ההוראות המדויקות של בקט. אבל כבר קשה להבחין, איפה נגמר בקט ומתחיל וילסון. לי הוא נראה כמו ליצן. בופון. אבל זה לא היה מצחיק אפילו. רק מאוד מאוד לא אנושי. מנוכר. אסטתי מאוד, אבל מנוכר. לא במובן השוקינג. אלא במובן הלא ברור, האם אנו צריכים ליהנות מהיפה. מה יש פה יפה שנהנה ממנו. הכול משויף ומהוקצע. עד כי כמעט לא נותר שמץ של אנושיות בקראפ של וילסון. ניכור לא יכול להיות אבסולוטי. הוא צריך להשאיר זנב אנושי, אחרת לא נוכל להתחבר בכלל. אולי את זה וילסון לא הבין. With all this darkness around me I feel less alone. אומר קראפ, שמקביל מצב תאורה למצב אנושי.
רעש. שקט. כל החלק הראשון של המופע, זה שבפנטומימה. רועש. גשם ברקים ורעמים. זו בעצם הבשורה. אנו יושבים לנו באולם ממתינים למופע. האור כבה. ופתאום משום מקום. בום ענק של רעם מבהיל. אכן כניסה של זאוס במלוא תפארתו. כל האקספוזיציה הארוכה הזו, מלווה ברעש חודר, מתגבר ונחלש מעט לעיתים. לא משהו שבקט השאיר אחריו. הוא דווקא שם בפי קראפ (בן ה-39 בטייפ) אמירות רבות על שקט דווקא כמו למשל: Past midnight. Never knew such silence. The earth might be uninhabited. או Extraordinary silence this evening, I strain my ears and do not hear a sound. המים שבקט הכניס למחזה דווקא מרגיעים. קשורים לרוב בנשים. כמו הנערה מהסירה והדמות הספרותית אפי בריסט שקראפ הזקן חושב, בקוראו כל יום עמוד מהרומן של תיאודור פונטיין, כי יוכל להיות מאושר איתה, לחוף הים הבלטי. דמותו הגועשת, הסוערת כאש, יגידו מפרשים, סוערת אצל וילסון כגשם וכרעמים. אלא שהגעש הזה נפסק, כשמתחיל הטייפ. כנראה מסיבות פרקטיות. אבל, אולי, מי יודע, דווקא הגשם לאורך כל ההצגה, היה ניגוד מעניין לנאמר בטייפ. או שזה סתם היה יותר מדי. בכול מקרה זה היה יותר מדי. אקספוזיציה סוערת וארוכה מדי. ללא איזון עם החלק ה"שקט" שבה בעקבותיה. זה לא היה ה"שקט שאחרי הסערה". זה היה סתם שקט. שקט מדי. קראפ שוטח מאיש סוער לדמות מסוגננת, מטורזנת, ריקודית. היא אפילו לא רקדה בתנועות סוערות. אז איך נבין את הסערה המתחוללת בקרבו. הדבר היחיד הסוער בהצגה הזו, היה העצירות הכעוסות של הטייפ. מעט מדי. מאוחר מדי. אולי בכלל מיותר. כשמדובר בווילסון. איך הוא לא פתר את הבעיה הזו אי-פלקטיות. טוב. אולי נמצא הזנב האנושי.
ואני חושבת, שבעצם החידוש, בזמנו, של המחזה הזה, היה הקטיעה הזו, המעבר לפאזה לפאזה, הדילוג על קטעי נאום שלמים, הפריצה של הטקסט באמצע המילה, כל החידושים האלו שאפשרה הטכנולוגיה החדישה של טייפ הסלילים. היום בעידן הווידיאו קליפים זה נראה מובן מאליו. אבל עדיין אפקטיבי. והנה אני קוראת על הסדרה הנורווגית סקאם שעושה שימוש עכשווי במדיום הקליפי: "הסדרה עצמה לא יוצאת בפרקים, אלא בקטעים, בקליפים, העולים לאתר האינטרנט של סקאם בצורה אקראית במהלך השבוע. רק בימי שישי כל הקליפים נאספים לפרק שמשודר בטלוויזיה בנורווגיה […] הרעיון המיוחד מאחורי הסדרה הוא שהדמויות חיות במקביל אלינו, בתאריכים שלנו ובשעות שלנו. אם נגיד הדמויות בסדרה בוחרות להיפגש בשעה 19:00 ביום שישי, אז לאתר יעלה קליפ בדיוק במועד הזה. לכל דמות יש פייסבוק או אינסטגרם (או גם וגם) […] ובמהלך השבוע הן מפרסמות פוסטים. בנוסף לקליפים, עולים לאתר גם פרסומי אינסטגרם של הדמות הראשית וההתכתבויות שלה. זה יוצר תחושה שאנחנו חיים את החיים שלה." אז, כשאתם רואים את הסדרה הזו (בשלל המדיה עליהם היא מתפרסת), תזכרו מאיפה הכול התחיל. אולי בכלל בקט צריך להיכנס להיכל התהילה של הקליפים.
אני חושבת שאפשר היה לעשות מטעמים מהטייפ האחרון של קראפ. אם עיזבון בקט היה מרשה. אבל לשם כך, לא צריך עוד דמוי בקט כמו וילסון. שלקח את בקט עד אבסורדום ואם בקט כבר לא עומד יותר לכשעצמו, הוא בוודאי לא עומד בחזקת וילסון. הניכור שבקט יצר היה בעיקרו רגשי. בקט בסופו של יום מספר סיפור. מספר את עצמו, את הפחד שלו, בגיל 52, עת כתב את המחזה, מההזדקנות שלו, ולכן המחזה אמור להיות בעתיד. לנו הוא נראה רחוק בעבר. הלבשת הניכור האסטתי של וילסון על הניכור הרגשי הבקטי, יצרה מוצר אסטתי מאוד, אך עקר לחלוטין. יש לנו פנטומימה אבל אין לנו סיפור. כן, מושמעים כמה טקסטים, אבל לאור סופת הרעמים שפתחה את ההצגה והפנטומימה הסטרילית של קראפ מצד שני, אין להם כמעט משקל. אין לקראפ כמעט משקל וסופו שלא נותר ממנו דבר, אלא כלב קטן, לבן, או אם תרצו, כדור שחור.
הטייפ האחרון של קראפ, פסטיבל ישראל, תיאטרון ירושלים. 5 ביוני 2017. מאת: סמואל בקט. בימוי, עיצוב תפאורה, קונספקט תאורה ומשחק: רוברט וילסון. תלבושות ומעצב תפאורה שותף: יאשי טבאסומי. עיוצב תאורה: איי ג'יי וייסברד, סאונד: פיטר קרון וג'ס אש.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)