על שלושה מופעים בערב 'משמרת לילה' בפסטיבל ישראל
בפסטיבל ישראל 2017, יש לי רומן בכתובים עם יון פדר, כלומר עם הכתבות של יון פדר. אני קוראת את הסיפורים הסדורים שהוא מתווה ואני אומרת לעצמי, זה באמת מה שהיה. זה באמת מה שהייתי צריכה לראות. חלק נופל לגזרת המובן מאליו, אבל היתר נופל לגזרת הרצוי להיות מובן מאליו, רק שלי הוא לא. עד כדי כך שלעתים אני חושדת שהוא מצטט, או מסתמך על איזה בריפ שהוא קיבל מן ההפקה. ועוד אני חושבת, שיון פדר, יוצר את הסיפורים, אם בכלל צריך ליצור סיפורים, את הסיפורים הסדורים, המהודקים והניתנים ללעיסה שצורכים אנשים שהכול צריך להיות להם מובן, או מקופל יפה במגירות. ואז אולי גם מגזימים ומצמידים ליצירות אינטרפרטציות מוגזמות. אני לא חושבת שצריך להדביק ליצירה שום דבר מעבר למה שבאמת היה בה. כי הניסיון להדביק את כל הקצוות הפרומים, הלא מובנים, אולי עונה על הצורך הבראשיתי בידע, כלומר ביציבות, בסדר, בשמירת הסדר הקיים, אבל הוא לא תמיד נכון, לא תמיד האמת. אפילו לא צד אחד של האמת. ובכלל, בעצם הוא מגביל את הידע, מעכב את היצירה של ידע חדש, מארגן את היצירה כשורת תובנות ולא כחוויה. ואמנות, להבדיל מטקסט, כלומר להבדיל מאנחליקה לידל, היא חוויה חוץ-טקסטואלית. גם אם יש בה טקסט.
אני ראיתי אדם זורק גוש חימר על לוח ומעצב אותו בתור פאלוס ענק (כלומר זין), עם שתי ביצים. אחר-כך הוא מצייר לו פנים על הביצים, כמו סמיילי. ואצל יון פדר: "שיאו של המהלך הוא הרגע שבו, בעזרת גושי החימר שיצק על חזהו והפכו לשדיים, וקווצות שיער הקש שהדביק לראשו, הוא ברא מין אישה. אומללה ומפלצתית כאחד. והיא קמה כושלת על רגליה, פורסת ידיים לצדדים, והנה ישו-אישה היברידית ניצבת לפנינו. או אז היא תפלוט מרחמה תינוק חימר גדול וחסר צורה, שיוטח על הקיר ויהפוך לאל. תם המסע. האדם ברא אלוהים."[1] כלומר, כן, היתה שם טרנספיגורציה לאישה. חימר כגושי שדיים קטנים, עם צבע אדום לסימון הפטמות. חימר על אזור החלציים. וקש שבמקום שיער. היא קמה מתנודדת, אבל אז כשהיא נופלת, השדיים שלה נמחקים, מוסרים באחוות יד של המופיען ולי בכלל נראה שבמקום גוש תינוק ברחם, הוא יוצר פאלוס. כאילו הזין שלו עצמו לא מספיק והוא צריך להגדיל אותו לממדי זין של סטיר על כד יווני. ובכלל זה הקטע היותר חלש בעבודה המעניינת למדי הזאת, אבל אצל יון פדר וקוראיו סוגרי הקצוות, זוהי סגירת מעגל. זה לא השיא שאני הייתי בוחרת. שהרי אחרי הכול, העבודה הזו לא מסתיימת ב"יצירת האל", אם זו בכלל כוונת המשורר. אולי הוא סתם תלה את הזין שלו על הקיר. ולא ברור אפילו אם בתור השתקפות טוטמית.
את הקישור שלו בין שתי העבודות, טרנספיגורציה לעיל ופינדורמה להלן, בבחינת עיסוק ברגעים פרהיסטוריים או קמאיים, או שמאניים, אני אולי יותר מקבלת, אבל ככיוון כללי בלבד. אולי בגלל שגם ניסיון לקשר בכוח שתי עבודות לא קשורות בעצם לא נדרש, אלא אם כן אפשר להגיד בשל אותה השוואה משהו על אחת או שתי היצירות. הנה שוב רצון לארגן. אם לא את היצירה, אז את הערב. הבעיה, שקשה היה להכליל כאן את שריד קדוש. יון פדר מתקשה. ואני תוהה, איך הוא היה מפרשן את היצירות המוזיקליות ואת הסרט של הערב, אם היה מנסה להכניס גם אותם למשוואה. בקיצור, אחרי שלוש פסקאות טרחניות, הבנתם. אני נגד אינטרפרטציה. היה פעם מאמר כזה (וגם ספר) של סוזן סונטג. Against Interpretation. אני מסכימה. הוא מסתיים במילים: in place of a hermeneutics we need an erotics of art.
בואו נדבר על אירוטיקה. כלומר על עירום ומירי רגב.
רגע פתיחית. חצוצרות. פינת מירי רגב…..
מירי, בחאיית, אל תהיי פתאום מתחסדת. אני יודעת שאת מנסה ליצר את הכתבה השבועית. לא להעלם בתהום הנשייה. לייצר את 15 דקות התהילה התורניות, צריך אותן בערך כל שבוע, עדיף כל יומיים. אבל מה שאת עושה פוגע בי. לא בגלל עניין העירום. זה התירוץ התורני ואני יודעת שגם את לא באמת מאמינה בו. את רק יודעת שזה יביא לך כפיים במרכז הליכוד. זה פוגע בי, מכיוון שהנה מגיעה אישה, ממקום די נמוך, אישה מזרחית מעיירת פיתוח, מצליחה להגיע לדרגת גנרל בצבא. די נדיר. ונסלח לך שאת מבקשת להזכיר את זה בכל מקום. די פתטי כשאת מופיעה מעל רון חולדאי בעמודי הברכות והוא בעל אותה דרגה, לא מזכיר את זה. ואז ממרום המקום הגבוה שהצלחת לטפס אליו, במקום גבוה אחר, שאליו השתחלת (ככה זה במפלגות, לא ביטוי מיוחד בשבילך) את באה ונוקטת בשיטות "הנשיות ההיסטריות" של האישה הישנה. ואז כל ההישגים שלך באחת נמחקים. חזרת להיות האישה הקטנה שעושה פרובוקציות כדי שיתייחסו אליה. והבעיה היא, שאם את מתנהגת ככה, עוד יצפו ממני שגם אני אתנהג ככה. שרק ביצירת פרובוקציות זולות ומטופשות, אני אזכה לתשומי בתור האישה. שאני אהפוך את עצמי לקטנה והיסטרית. ככה את פוגעת בכל ציבור הנשים ובכל ההישגים שלהם. בחייאת מירי. תייצרי לך פאסון ותשמרי עליו. זה נדרש, אם את רוצה להתקדם ולא להישאר בצילו של הבוס, כל עוד הוא הבוס.
ולגבי עניין העירום. נולדנו עירומים ומותר לנו להיות עירומים תמיד. מי שלא נאה לו שלא יתסכל. עירום זו צורת ביטוי לגיטימית נקודה. גם אם היא לא נדרשת או בטעם רע. הגיע הזמן להתקדם ולהפסיק בכלל לעשות מזה אישיו. מה שלא הבנתי זה, איך זה קשור לערכים יהודים, איסור העירום הזה. לערכים דמוקרטיים זה בטח אלא קשור, אפרופו, "ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית". במאה ה-21, זה בטח צורת ביטוי לגיטימית ואפילו כבר לא פרובוקטיבית. כלומר אצל אלו שהתקדמו אל המאה ה-21. ואני מקווה שעל חופש הביטוי מירי שמעה. את יודעת, זה לא רק מה שאני חושב, זה על מה שאפשר לחשוב. כלומר על מה שאני יכול לחשוב, היום או מחר. אתם יודעים שאני סובייקטיביסטית חריפה, כלומר אני ואני ואני.
סוף פינת מירי רגב.
עכשיו בואו באמת נדבר על אירוטיקה. מים ושמיים ואנשים ערומים. חזרנו ליסודות מכל סוג ביצירה הזו. פינדורמה. בראשית היו האמצעים האמנותיים. 11 אנשים, בסוף הם גם כולם עירומים. ניילון ענק אחד, דליים ושקיות מים. זה הכול. המקום. הבמה של אולם שרובר. כולם על הבמה. גם הקהל. סאונד אין. חוץ מהקולות שמשמיעים האנשים והניילון (בלי הגברה). תאורה יש. רק כדי שאפשר יהיה לתפקד. נעה בין תאורה "מלאה" (שהיא לא באמת מלאה, אולי כן, אבל הקופסה השחורה שבה אנו נמצאים תמיד מדמה האפלה מסוימת) לבין תאורה אפלולית לבין חושך. זה הכול. בראשיתי. לא צריך יותר מזה. אמנות היא רעיון לא הררים של אביזרים ופירוטכניקה. למרות שלפעמים גם לאחרונים יש אפקט. אבל פה חזרנו לבייסיק. ללא טקסט. ללא טקסט… ללא טקסט… צאי וראי, אנחליקה לידל. צאי וראי.
מהו משקלו של ניילון. הקהל מפוזר על פני כל המרחב, ללא סדר. אני מתמקמת באחד הקצוות, כי ברור לי שיזיזו אותנו, לפי התמונות. לא כולם יודעים, או שסתם לא אכפת להם. והנה מגיעה בחורה, לבושה, עם ניילון מקופל ביד. הוא נראה כמו שמיכה. אפילו לא גדולה במיוחד. היא מניחה אותה על הרצפה ומתחילה לפתוח. ועוזרים לה המופיענים האחרים. והניילון נפתח ומתרחב והקהל נדחק מפניו הלאה והלאה, עד לבסוף כולם מתמקמים בשני הקצוות הארוכים. משמיכה אחת קטנה, קיבלנו יריעת ניילון ענקית. בתחילה הוא כלי למניפולציה של הקהל וכעת הוא כלי למניפולציה אחרת. קודם הוא אובייקט בחלל, כעת הוא אובייקט במופע. מישהי מפזרת כדורי מים מתוך דלי. ואז באה אשה אחת, עירומה, שופכת על עצמה מים מבקבוק ונשכבת על הניילון. זוחלת. הניילון מתחיל לזוע. בהתחלה, התנועה לא מורגשת. היא הולכת ומתגברת. תנועה שנוצרת על-ידי אנשים, ארבעה בכל צד צר של הניילון. זה הכול. ניילון ארוך ו-8 אנשים. זה כל מה שנדרש כדי ליצור סערה. גלים אימתניים שאיתם מנסה אישה אחת להתמודד. זה נראה לנו שהיא טובעת ולא מוצאת תאחיזה. אבל אולי זה בכלל לא ככה. אולי היא דווקא נהנית מזה. אקשן. רק שהיא לא צוחקת ולא אומרת איזה כיף. היא לא אומרת כלום. היא מרפה את הגוף והוא צף על הניילון, נופל, מוזז על-ידו. לפעמים היא זוחלת. זה הכול. בראשיתי. הרעש של הניילון הגועש משום מה דומה לרעש של גלים. או שזה רק נדמה לנו. לי זה מזכיר מנהרת האצת חלקיקים במאיץ הגדול שבנו בשוויץ. כאן יש רק ניילון ואנרגיה אנושית. שם יש טכנולוגיה קצת יותר משוכללת. אבל עדיין, בשניהם יוצרים ניסוי.
טוב הקטע עם האישה נגמר. כעת יגיעו 5 אנשים. 2 גברים ושלוש נשים. גם הם יעלו על הניילון. הפעם הטכנולוגיה מעט אחרת. לא מנענעים את הקצוות. אלא מביאים את הקצוות לאמצע. יוצרים 2 "צינורות", מונח של גולשים, גל שמתקפל לתוך עצמו. אפשר גם לקרוא לזה בועה, אולי רחם. הצינורות נוצרים ונפתחים, במהירות, באנרגיה שהופכת את הניילון לגל גדול. לפעמים הם מתחברים לצינור אחד. האנשים נזרקים אל המרכז. הם מנסים לנוע החוצה ומקובצים שוב ושוב וביתר עוצמה וביתר דרמה. בסוף הם נדבקים אחד לשני. אולי כדי להחזיק מעמד כנגד התנודות החזקות. חיבורים שלפעמים מדמים יחסי מין. כאילו מישהו לש עוגה גדולה וזו הדרך שלו להדביק את המרכיבים יחד. על-ידי ערבול. אנו מרותקים לתנועה. לניילון הנע, לתנועת האנשים. ההנאה היא קודם כל אסתטית. מהצורניות החדשה שנוצרת, מיפי הגופות. מהתנועה שלהם שלא ראינו כמוה קודם. לא בהקשר כזה. זה מעורר אסוציאציות. בעיקר של קהילה. קהילת העירומים וקהילת הקהל. מהי הקהילה הזו. זו כבר פרשנות. אני נגד.
בינתיים יש את הקהילה של העירומים המופיעים ושל הלבושים המפעילים. בעבודה הזו, הכיוון הפוך. בתחילה אנו רואים רק מפעילים. אחר-כך אישה אחת מופיעה. אחר-כך חמישה. אחר-כך כולם. האמצעים המפעילים הופכים להיות חלק מהיצירה, כבר לא כאמצעים אמנותיים כמו בהתחלה, אלא כמופיעים. האמצעים החיצוניים של ההפעלה, מאוינים בסופו של דבר. אבל רק עוד רגע. לא הגענו לשם.
הצינורות פסקו. הניילון גולגל מסביב למופיענים. על-ידי המפעילים. נוצר מעין קן. כשהם בפנים. אבל הם כבר לא ביצים. הם עזבו. הניילון כודרר לכדור. ואיש אחד, לבוש, נושא אותו על הגב לכל אורך המסלול הריק שהשאיר הניילון. כמו מסלול של תצוגת אופנה. יון פדר חשב על סיזיפוס. אני דווקא חשבתי על אטלס שנושא על גבו את כדור הארץ. כל אחד והאסוציאציות שלו. אני גם חשבתי, למה הוא עושה את עצמו כאילו זה כבד. הן רק לפני 10 דקות, אולי 20, באה אישה קטנה וסחבה איתה את הניילון בתור שמיכה לא מזיקה. זה לא באמת כבד. זו הצגה. אבל זה אלמנט ויזואלי יפה. ובכל זאת לא תמיד ברור כאן מה הצגה ומה באמת. כן, הם בכוונה עלו על הניילון, אבל הזעזועים שהם עוברים הם אמיתיים. אי אפשר באמת לשלוט לגמרי בתנועת הניילון. הכוריאוגרפיה של היוצרת היא סקיצה. אין תנועות אבסולוטיות. זה נחשב עבודת ריקוד. משום מה. ליה רודריגס היוצרת, קוראת לעצמה כוריאוגרפית. לי זה נראה כמו פרפורמנס. עניין הקהל הוא חלק מזה. הם לא יושבים בנפרד במקומות סדורים, כמו ביתר המופעים, שגם הם פרפורמנס, אולי. עניין אחר הוא היות ה"רקדנים" מופיענים ומפעילים בו זמנית. כי גם מפעיל, הוא מופיען. הוא יכול להיות מופיען מפעיל או מופיען מופיע. הפרימה של הקונוונציות התיאטרונית, הפרפורמטיביות, מעניינת כמו החוויה האסתטית. אם בכלל אפשר להפריד. אז מה מותר הכוראוגרפיה מהבימוי. לדעתי במופע הזה, זה לא זה ולא זה.
הם חוזרים עם דליים ומתחילים לפזר שוב בועות מים. תחילה בטווח הזה שקודם עבר בו הניילון, ואחר-כך בתוך הקהל. הקהל מאולץ לזוז. שוב הוא מתערבל במרחב, כמו בהתחלה. ואז הם מתפשטים, כולם, ומתחילים לזחול על הרצפה, מפוצצים בועות מים. גם אנשים מהקהל מפוצצים את הבלונים. יאללה שלולית יאללה. יש בנות שמחזיקות את החצאית שלא תתרטב. הרבה מורידים נעליים ומתהלכים יחפים. והישראלים כמו ישראלים, ילכו להם במים וישפריצו. כי ככה עושים בשלוליות. מה אכפת להם שהם ירטיבו למישהו את המכנסיים. יש התגודדות. מה קרה. המופיענים התגבשו להם לגוש והם נעים בצוותא מימין לשמאל. הקהל מקיף אותם ונע בעקבותיהם. היה לי מקום במעגל הראשון, אבל לא הייתי מספיק מהירה ואיבדתי אותו. נשארתי מחוץ להתגודדות. מעגל האנשים נע ביחד עם המופענים, אני מניחה. ואז זה נעצר. חושך. ככה מבינים שזה הסוף.
מה זה היה. המציאו כאוות נפשכם. האם אתם חושבים שזה מטפורה לערש הציוויליזציה כמו שאומר יון פדר, אולי גם היוצרת. אני לא סגורה על זה. למרות שפינדורמה, זה השם הבראשיתי של ברזיל, השם הילידי לפני היות הפורטוגזים בארץ החדשה.
אבל אם מדברים על אלימות ויופי. והאדם ואיתני הטבע. אולי אלימות מתחילה באיתני הטבע. לא רק באנשים מחורפנים שעליהם מדברת אנחליקה לידל. רוצחים. קניבלים. טירוריסטים. או היא עצמה. בהרבה מובנים, פינדורמה היא ההפך הגמור של אנחליקה. גם מהבחינה הזו שאצל אנחליקה זה ממנה והלאה ואצל רודריגס, זה מהטבע הגדול אל האדם הקטן. טרם היות השפה אפילו, התקשורת. מזל, אחרת היינו צריכים טקסט.
ללא טקסט. אולי זו כותרת הערב.
נחזור לאירוטיקה. שריד קדוש, עבודה של יוריפידס לאסקארידיס מיוון. הוא לובש חליפת שומן גרוטסקית ומעוותת, ירכיים רחבים, תחת ענק, בטן משתפחת, שוקיים מודגשים. הפנים מכוסים בבד ויש גם שתי קוקיות ענק. דווקא הידיים די רזות, השדיים לא מאוד גדולים. יותר לכיוון אישה. הוא גם נועל עקבים. בצבע ניטרלי כמו החליפה. ניטרליות זו המילה. קנווס ריק. אח"כ הוא ייהפך לאישה עם שמלה לבנה, פאה בלונדינית ופנינים. היא אפילו תראה נורמלית. לא גרוטסקית כמו הקנווס. רמז לאיך שבאמת אנשים נראים מתחת לבגדים. בהמשך הוא ייהפך גם לגבר, עם פאה אחרת, דווקא שחורה, ארוכה ומתולתלת, עם איפור פנים מתאים של מעין זקן, או זיפי שיער, על הבד שעוטף את הפנים. את פתח הפה הוא כבר פתח קודם בסכין יפנית. אבל הגבר שלו לובש בגד ים ורוד מפייאטים מתחת למעטפת הבד הדקיק שעוטף את החליפה, שבקושי מכסה על משהו שנראה כמו שיער ערווה. גבר שיוצא מבעד שרשרת הנצנצים המוזהבת שהוא תלה על הקיר האחורי, כאילו הוא יוצא לבמה מבעד מסך במופע נוצץ. זו עבודה די אנרכיסטית עם מבנה לא סיבתי ותלוש, אין לה אמירה של מאין באנו ולאן אנו הולכים ואנו לא חושבים שזה חסר. אנו נהנים מהאנרגיות, מהנונסנס, מהאמירות שכן מבצבצות פה ושם, מרעיונות אמנותיים יפים, כמו הריצה לאורך הבמה, בכריעה, עם מניפת ענק שמשמשת כשמלה. כמו סצנת השירותים, כאשר האישה הבלונדינית יושבת על פסל ראש לבן של גבר והנוזלים יוצאים מספוג שהיא מחזיקה לפניה באופן אלכסוני. אחר-כך היא גם תסחט אותו.
הדמויות שלו מדברות, יענו, בשפה שלא ברור אם היא שפה באמת, או דמויית שפה. אנו לא מבינים דבר וזה בסדר. אין לזה משמעות. לא צריך טקסט בעבודה הזו. רק אזכור לצורת התקשורת הזו. היא הנושא לפעמים אך לא המהות. מה שאנשים אומרים, האם אנו באמת מקשיבים למה שהם אומרים, או מתייחסים לזה שהם בכלל מדברים. עוד משהו שאנחליקה אולי צריכה ללמוד. מה שחשוב כאן, זה איך הם מבצעים את האקט הדיבורי. נאום של הבלונדינית במיקרופון. שירה. אני לא זוכרת. הגבר נראה יותר מתאמץ לרצות אותנו בדיבור, כנראה קשה לנו לקבל את מה שהוא עושה. הוא דמות גרוטסקית בקברט. מי את שתדברי איתנו, בלי הגדרה מינית ברורה ומהוגנת. בלונדינית בשמלה לבנה ופנינים. אליה אנו מתייחסים ברצינות, גם אם מתחת לשמלה יש לה בטן ותחת ענק, לכן היא לא צריכה לרצות. היא הרבה יותר רגועה בפרפורמנס שלה. גם האמן העירום מנסה לרצות. זה כל העניין. הוא בודק מסכות שונות. איזו מסכה אפקטיבית יותר.
מסכה היא גם מילת המפתח בעבודה המהוללת כאן, אולי טיפה יתר על המידה, טרנספיגורציה של הצרפתי אוליבייה דה סאגאזן. מה שכן, האנרגיות כאן מפעימות. הטוטליות של האמן. אי הפחד שלו להתלכלך תרתי משמע. ללכת עד הסוף עם האקט שלו. עם חומר, עם צבע. אני חושבת, לא חבל על החליפה הזו, היא הרוסה. אבל זה כמו שהורסים מכוניות בסצנות מרדף בסרטים כנראה. ואולי דווקא מכל מה שראינו לפנינו, מה שהכי פגע בי, הכי נגע לליבי, היו העיניים. הוא שם על פניו חימר, מוחק אותם. גם לו יש קנווס ריק ואז הדבר הראשון שהוא עושה הוא לסמן עיניים. עם האצבעות, חורים בחימר. בדרך-כלל גם עם צבע שחור, לפעמים אדום. יותר ממי שהעניקו לו עיניים, הוא נראה, עם הצבע הנוזל מהן, כמי שזה עתה עקרו את עיניו. האמן לא רואה מה הוא עושה. הוא גם לא רואה אתכם. חשבתם על זה בכלל. זו עבודה על עיוור. אין לו הרי ראי. לפעמים הוא לא מסמן את העיניים על העיניים שלו, לפעמים הן בכלל בצד, תלוי בדמות שהוא יוצר.
מסכה. האם האמן עם החימר הזה, יוצר את עצמו מחדש, או רק יוצר לעצמו מסכה. כי אם החומר יתייבש אפשר יהיה להסיר אותה מהפנים ולעטות אותה שוב. אבל האמן לא בטוח במה שהוא יוצר, או סתם משועמם ומחליף את המסכות, את הדמויות שהוא עוטה על עצמו. אולי הוא מחפש זהות חדשה ורוצה לברוא את עצמו מחדש בתור משהו אחר, לעבור טרנספיגורציה. אני חושבת שבעצם העבודה הזו מראה, שאתה לא יכול להתחמק מעצמך. כל מה שתבנה על עצמך, תחליף את מינך, תנסה להיות יצור אחר, ציפור, תנסה לשרוף את עצמך. תמיד תישאר אתה. גם אם תברא אלוהים – כמו שאומר יון פדר, גם אז האלוהים יהיה בעצם אתה, בדמותך. כופרת שכמותי. בתנ"ך זה הפוך. אנחנו בדמותו.
הוא מתחיל בפנים. בעיניים. זה הפתח לנשמה. ככה אומרים. עוטה חימר על הפנים ועל השיער, יוצר קנווס ריק. ואז מוסיף עוד חימר וצבעים. מעצב, מצייר. ואז באחוות יד, מסיר חצי מסכה. לי זה מזכיר זומבים בסרטי אימה. הבשר נושר מהגולגולת באחוות סכין. הוא מוחק את היצירה שלו ואץ ליצור אחרת. כשאתה היצירה, אי אפשר לשמר את היצירה. אולי בצילום. אולי את המסכה, אם היית ממתין, אבל הוא לא יוצר מסכות לשם מסכות, לשם יצירת האובייקט היפה. הוא מחפש את המסכה המתאימה לו. הוא מנענע את ראשו ומנער את החומר מעליו אל הלוחות שמאחוריו. הם זזים ומרעישים. הוא לוקח קש ובונה מעין מקור ענק. ומוריד גם אותו. אחר-כך הוא מסיר לאט לאט את הבגדים ומתחיל לעטות מסכה על כל הגוף. זה בעיקר משרת את החלפת המין. וגם את התחושה של חזרה לבראשית, לגוף העירום, לזמן שהכסות היחידה של האנשים היתה חומר, כמו שרואים עדיין בשבטים מסוימים באפריקה. אבל עדיין הוא מרגיש צורך לקשור את ז'קט החליפה על אזור החלציים. אי אפשר להיפטר לחלוטין מצבתות הבושה של הציוויליזציה. או אולי אי אפשר להימלט ממירי רגב.
הוא מתחיל כמו איזה מכשף. מישהו בחליפה, סמכותי, מרים ידיו מעל גוש החומר. אולי הוא האלוהים, מי שמעצב בחומר את האדם. יש מיתולוגיות שבהן האל יוצר את האדם מחומר. אדם מעצב את עצמו, אלוהים של עצמו. יוצר אלוהים אחרים. מייצר את עצמו בתור אלוהים של אנשים אחרים. מי שמו. אנחנו, שקנינו כרטיסים. האמן שברא את עצמו בתור שמאן ביצירה הזאת, יש שיאמרו, כלומר יון פדר, הוא כבר שמאן מעצם היותו אמן בו אנו צופים. אנו תולים בו את עיננו ומחפשים ומבקשים שהוא ייצר בשבילנו תשובות. אבל זה כמו טיפול. הוא מייצר לנו שאלות, אולי מראה, אנחנו צריכים לתת את התשובות. האם נהיה מוכנים להיות כנים עם עצמנו וללכת עד הסוף בחיפוש שלנו אחר המסכה הנכונה, או בחשיפה האינסופית, או שנסתפק בזה שאנו רואים את נציג הציבור מבצע זאת בשבילנו. בסוף זה standing ovation. שלא נפסקות, האמן חוזר להשתחוות ארבע פעמים. כן, זה מרשים, אבל על מה אנו מודים לו כל-כך, אם בסופו של יום, נצא מהאולם הקטן של תיאטרון מיקרו ולא נזיז כהוא זה את המסכה מעל פנינו.
פינדורמה, ליה רודריגס (ברזיל), שריד קדוש (Relic), יוריפידס לאסקארידיס (יוון), טרנספיגורציה, אוליבייה דה סאגאזן (צרפת), ערב 'משמרת לילה' בפסטיבל ישראל, 15.6.17.
[1] יון פדר, "להיעלם, להתפשט ולברוא את אלוהים: המיטב מפסטיבל ישראל 2017", YNET, 16.6.17.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)