הסאטיר באופרה

הגיע הזמן לפרוץ את תקרת הזכוכית

על 'כוחו של גורל' באופרה הישראלית

תשע שנים מפרידות בין שתי הלאונורות של ורדי. המוצלחת יותר נכתבה דווקא קודם. כלומר לא ניכרת מגמת שיפור. הראשונה היא זו מאיל טרובטורה (רומא, 1853) והשנייה מהיצירה שלפנינו, שהוצגה לראשונה ב-1862 בסנקט פטרסבורג, שנתיים אחרי שוורדי פרש מכתיבה. היצירה שלפנינו היא יצירה אפלה כלבבי והמוזיקה של ורדי רבת קווים עדינים מזה ואפלים מזה השזורים והמשולבים באופן יפיפה זה בזה, כי זהו כל הסיפור של האופרה הזו: המאבק בין הרכות והזכות של האהבה ושל החמלה הנוצרית ובין העומק והקדרות של הנקמה. הנרטיב של מאבק האיתנים הזה מוצג לנו באמצעות קורותיהם של בני זוג שנקשרו באהבה בלתי אפשרית, שמופרדים כמעט לתמיד די בתחילת היצירה על-ידי נסיבות טיפשיות ומיותרות בהחלט – פליטת כדור לא מכוונת מאקדחו של האהוב, שפוצעת פצעי מוות את אבי האהובה, המקלל את ביתו על ערש דווי. מה שאולי הפך את האופרה למקוללת, אמונה תפלה שהתעצמה עם מותו על הבמה משבץ מוחי של זמר הבריטון ליאונרד וורן (דון קרלו) בהפקה של המטרופוליטן משנת 1960, עם רנטה טבלדי כלאונורה. ורדי בחר במחזה Don Álvaro, o La fuerza del sino (דון אלוורו, או כוחו של גורל) של המחזאי הספרדי אנחל דה סאבדרה כבסיס לאופרה ואני לא בטוחה שהחומר הזה עושה חסד עם האופרה, שכן במקום לעסוק בקשר בין אוהבים, אנו עדים לעלילה סטטית למדי, כאשר אחרי התקרית האומללה, האהובה פורשת למנזר (בסצנה ארוכה ויפיפיה) ואילו האהוב מתגלגל כשכיר חרב בין צבאות וקרבות שונים כשבתווך יש לנו סצנות הווי של צוענים ואחת של קבצנים. פה הצוענייה התורנית (המקבילה לאזוצ'נה באיל טרובטורה ואולריקה בנשף המסכות) נקראת בשם הבלתי קליט בעליל פרציוסילה והיא אמורה להציג קטעי קישור קלילים ולא אפלים כמו הצועניות ההן. ולסיום סיומת, יש גם את הנזיר מליטונה, שגם הוא מספק הרפיות קומיות לרוב, או אם תרצו במקצועית: את יסוד הבופו באופרה. ואז אנו לא מבינים אם פנינו לדרמה אפלה או לסיפור הווי. מפה לשם, האוהבים לא מתחבטים באהבתם, אלא רק בייסורי המצפון שלהם, בעלילה שלמרות שהיא נפרסת, באופן לא טיפוסי לאופרה, על פני עשר שנים ארוכות, קורה בה הרבה פחות מבאופרה שמתארת משך זמן קצר הרבה יותר. בעצם כמעט ולא קורה בה שום דבר. אפילו את המקריות המוזרה שבה האהוב מסתגר במנזר שלידו מסתגרת האהובה במערה מבודדת, לא מנצלים כאן לצרכים דרמתיים. כאילו במקרה הם נפגשים בסוף האופרה, מבלי שתקנן בהם ההחמצה האמורה להתלוות לפגישת אוהבים כזו. כל עניינה של הסצנה הוא בגאולת הנשמה ובהשלמת הנקמה וזה לא מעניין מספיק. לא ייפלא שאופרה זו נמצאת במקום 78 ברשימת האופרות המוצגות ביותר ואילו זו של הלאונורה השנייה במקום ה-20. אולי הקהל מעדיף את לאונורה באיל טרובטורה שהיא דמות אקטיבית מבין השתיים, שלא עוזבת את אהובה ואף מקריבה למענו את חייה לעומת לאונורה מכוחו של גורל, שאחרי התקלה הטרגית, המעשה האקטיבי היחיד שלה הוא לברוח. תחילה מבית אביה ולאחר מכן, מהחיים, כשהיא אינה עושה דבר למען אהבתה, אלא פשוט פורשת למערה מבודדת.

הבנתי שאסור לי לכתוב על הפקות תיאטרון גשר מחשש לחרם זועם השמור למבקרים גומזים. וכיוון שמותר לי להניח שהם עדיין לא נתקלו בגומזת מהזן שלי, שמורה לי אש צולבת וקודרת אם רק אעז לפרסם עליהם משהו. אז הלכתי להציץ שלא בתפקיד בהפקה של אדיפוס, קופרודוקציה רוסית-יוונית שהוצגה כאן במסגרת פסטיבל תיאטרון גשר הבינלאומי. על הבמה היה גליל ענק מחורר שלפניו פעלו הדמויות, חלק מהן עלו עליו, התהלכו עליו. אחרות נתלו עליו והתגלגלו מאיתנו והלאה. חלק הופיעו על גבו עם גלגולו קדימה. הגורל. או הגלגל הוא עגול. או הגורל יכול לדרוס אותך. אדיפוס חוטא בחטא ההיבריס בתחילת המחזה ונמצא על גג העולם, סליחה הגליל, ואחר-כך גורלו מתהפך. מהו גורל. האם האוהבים בסיפור הם קורבנות של צירוף נסיבות שאינו בשליטתם או שצירופי המקרים הבלתי-נגמרים כאן הם הגזמה דרמתית. מילא האהוב בן-התערובת מגיע כדי לקחת את אהובתו עם אקדח גם דרוך וגם טעון ואז קורה המקרה המצער ונפלט ממנו כדור שפוצע פצעי מוות את המרקיז הזקן, אביה, אלא שלאחר מכן הוא גם נפגש במלחמה עם האח המבקש נקמה, מציל אותו ממוות והופך לחברו, כאשר שניהם משתמשים בשמות בדויים. ולא רק זאת, בהמשך הוא גם שוהה חמש שנים במנזר בקרבת מערת ההתבודדות של אהובתו, מבלי שהוא יודע על כך, ואז כשאחיה כנגד כל הסיכויים מוצא אותו במנזר (בו הוא התבודד תחת שם בדוי נוסף), יוצא שהוא נגרר (כנגד רצונו) לדו-קרב שמתרחש בדיוק בסמוך לאותה מערה; וכשהאח נפצע פצעי מוות באותו דו-קרב הנה הוא מבקש מה"נזיר המתבודד" מהמערה הסמוכה שיעניק מחילה לגוסס ומגלה את אהובתו, שבתורה "במקרה" נדקרת למוות על-ידי אחיה הפצוע האנוש. איך שלא תסובבו את זה, ה"מקריות" הזו מקשה עלינו להתחבר לציר העלילה הלא-קוהרנטי והלא אמין. תוסיפו את קטעי הקישור הבופוניים והרי לכם שלל אפיזודות שקשה להן להצטרף לכדי סיפור מעניין. לא פלא שעמיתי חגי חיטרון חיפש דרך לחתוך בבשר החי ולקצץ ולערוך מחדש את היצירה. או שאולי הביצוע לא היה מספיק טוב כדי שהחלקים יתחברו. כיוון שיותר מאשר סיפור טוב, ובאופרות כידוע, אין כמעט כאלו, יש לנו מוזיקה משובחת.


ההפקה של כוחו של גורל, שעולה כעת באופרה הישראלית, התחילה טוב והלכה והתדרדרה ככל שהתקדמה. התפאורה, הבימוי, השירה, הנגינה. או שהתרגלנו לשטיקים ושוב הם לא נראו לנו מעניינים במיוחד. כיוון שעסקנינו ב"הפקת דניאל אורן", המנה המוצגת לנו משובחת יחסית למה שאנו מקבלים באופרה הישראלית ולמרות שהייתי מרותקת למדי למוזיקה הנפלאה של ורדי, עלתה בי ככל שהתקדמנו תחושת החמצה. כאילו אורן לא הצליח לשבור את תקרת הזכוכית של התזמורת הסימפונית ראשון לציון ובהעדר מוצא אחר, למרות הניקיון הטכני והשילוב המוצלח בין סקציות התזמורת, סקציית כלי הנשיפה מחד וסקציית כלי הקשת והנבל מאידך, לא נותר לו אלא לנוע בין שיא לשיא. ט-דם ט-דם בום… ואז שקט יחסי ואז שוב ושוב ט-דם ט-דם בום. זה חזר על עצמו והתחיל לעייף, גם הזמרים קרסו תחת הפרץ והסער שאחז באורן ואם בתחילת האופרה הם עמדו יפה בסיומי הפרזות הדרמתיים, יותר ויותר נעשו הסיומות האלו צווחניות ומביכות.

המערכה הראשונה, הקצרה יחסית, היתה מבטיחה. לאונורה עם המשרתת קורה, כמו לאונורה השניה עם המשרתת אינז, בחדר בטירה עם אביה. התפאורה עשירה, כמו גם התלבושות. זה מתבקש, מדובר בסצנה בארמון. אך די מהר מתברר שמדובר בהקרנה של פאר. מה באמת יש על הבמה, לא ידענו אף פעם וזה לא חשוב (ונסלח להם על הבעיה הטכנית כאשר פירמת המקרן, EPSON, הוקרנה לרגע בגדול על הבמה). הנה פעלול יפה של ההקרנה: נפתח לו חלון אחורי מפואר ורחב של טירת אבן באחורי הבמה ומבעדו אנו רואים עצים נעים ברוח, זוהי קרן אור שנכנסת לחדר האפל ומתווה גם דרך מילוט. הבמה המשופעת מאפשרת לדמויות להתקדם פנימה אל עומק הבמה ולהראות רחוקים יותר, אבל זה לא כל-כך משנה, כי ברוב הסצנות בהפקה הזו, למעט סצנת ההמון במנזר בעצם, שום סצנה לא יצאה מגבולות מרכז-קדמת הבמה, גם כשמדובר היה בסצנות ההמונים של הצוענים או של הקבצנים. אבל במערכה הראשונה עוד נדמה היו לנו שמנצלים את מלוא עומק הבמה. רק בדיעבד נשים לב שמאחורי השולחן המפואר שמשמאל, תוחם מסך חצי מהבמה. הוא כהה כאן ומתמזג עם השאר, ולכן פחות מורגש (כאן הסצנה מההפקה בחו"ל). אחר-כך, במערכה השלישית – המסגור הזה יראה מלאכותי, ובמיוחד בסצנת האריה הכפולה של דון קרלו, אז למסך האנכי משמאל נוסף גם מסך עליון מימין – כאילו הבמה הוקטנה למלבן שוכב קטן מצד ימין. היה לי דז'ה וו לווצק ולא במובן הטוב.

טוב נחזור למערכה הראשונה. אירה ברטמן. היא התחילה את דרכה באופרה הישראלית בתור סופרן לירי ענוגה ובמשך השנים קולה גדל ונעצם וכעת היא לאונורה. במערכה הראשונה היא נוגסת בתפקיד עם כל השיניים ומעניקה לנו גווני גוונים כהים ואפילו גרוניים מלוכלכים בכוונה. כל-כך התלהבתי ונמלאתי הערצה על ההתפתחות הראויה לציון, עד שכמעט כתבתי לה בפייס כמה היא נהדרת. אבל אז הגיעה המערכה השנייה. הבה נקפוץ לסצנה השנייה בה. סצנת המנזר. היא מתחילה בקטע נפלא שבו אירה לבדה על הבמה ומאחוריה חומת המנזר. ההקרנה מוסיפה טקסטורות מרהיבות למסך האמצעי שעל הבמה והופכת אותו לחומת אבן אפורה עטויה בעלווה ירוקה ורעננה. ואירה לבד במרכז הבמה נוכחת ומרגשת (Son giunta! … Madre, pietosa Vergine). והנה כנף השער הימנית סובבת על ציר במרכזה באפקט מרשים. אבל אז מגיע הבס. כלומר אב המנזר ואנו מאוכזבים. זה לא הבס לו ציפינו. הוא אינו עמוק ונוכח מספיק לתפקיד. געגועינו לבס המצוין קרלו סטריולי מיודענו שביצע במערכה הראשונה את התפקיד הקטן של המרקיז ולא ברור לנו למה הוא לא לוהק לתפקיד אב המנזר. הדואט של אירה והבס ג'ורג'יו ג'וזפיני כבר היה מרתק פחות, כשג'וזפיני לא מצליח להעניק עומק רוחני ובכלל למעמד. אירה מצידה צריכה להתמודד כאן עם השירה המלאכית הנדרשת ב-La vergine degli angeli, אך היא אינה עדינה מספיק. לא פשוט. געגועי לביצוע הישן והטוב והמצמית של בוריס כריסטוף ורנטה טבלדי. מה שכן, זה היה המעמד היחיד בכל ההפקה שנעשה בו שימוש בכל עומק הבמה. השער נפתח כולו ולאחר מכן גם עלה המסך האמצעי והבמה נצבעה בהקרנה של כנסייה מפוארת עם דמות מרכזית של הצלוב. חברי המקהלה הוצבו בתצורה רבת הדר כיאות למעמד. מכאן והלאה לא נפגוש באירה עד לאריה הגדולה של לאונורה בסוף המערכה הרביעית Pace, pace mio Dio!, ממנה לא התרשמתי במיוחד, אבל אולי כבר הייתי עייפה מכל השטיקים שבאמצע.

ונחזור למערכה הראשונה. הנה מפציע לו כאן גם דון אלוורו, מיודענו נוסף – הטנור גוסטבו פורטה, שהיה היום על הצד הטוב שלו פחות או יותר. היו גברות בקהל שקצת נרתעו ממראה האדם בעל הכרס, לא כך אמור להיראות מאהב, אבל אולי זה משרת את העניין של בן התערובת. גוסטבו ואירה כבר הופיעו ביחד וגם כאן הם התמזגו על הצד הטוב. פורטה הגיע לשיאו באריה הכפולה שלו בתחילת המערכה השלישית, אז אנו למדים על סיפור מוצאו. לזוג האוהבים במערכה הראשונה מסייעת המשרתת קורה, בגילומה של הסופרן הצעירה טל ברגמן, שתורמת אף היא לאנסמבלים המשובחים שבמערכה זו.

מערכה שלישית. התפאורה אמורה לייצג שדה קרב. יש שתי במות קטנות מימין ומשמאל, על זו מימין מתרפק לו תכף גוסטבו, ומסך אמצעי חוסם חצי במה משמאל. ברקע מוקרן נוף צהבהב של עצים מחטניים כשלהבדיל ממערכה ראשונה, המסך משמאל מקבל הקרנה של נוף דומה אך שונה עם גוון טיפה יותר כהה, כאילו אנו צופים בשני מקטעים של טפט סבנטיז יפה. גוסטבו, אפשר אפילו לומר, מפעים בנוכחותו באריה La vita è inferno all'infelice … O tu che in seno agli angeli. הוא מציג שירה אחידה ומרגשת ולא נזקק לשאגות הפורטה שלו שנצפו בהפקות קודמות. הייתי מרוצה. אחד הרגעים הנוגעים ללב. (כאן הסצנה מההפקה בחו"ל). כמו שתראו, הסצנות הטובות ביותר בהפקה הזו, הן דווקא אלו שבהן הסולנים נמצאים על הבמה לבד. הדמות הראשית השלישית, דון קרלו, הוא הבריטון ולדימיר סטויאנוב, עם קול בריטון חזק אך משעמם ונוקשה, הצליח גם הוא, למרות השירה הלא מרתקת בעליל, לייצר סצנה עם נוכחות באריה הכפולה (או המרובעת, תלוי איך מסכלים על זה): Morir! Tremenda cosa! … Urna fatale del mio destino. זו האריה שבאמצעה נפל לאונרד וורן אל מותו. לפני האופרה, שמעתי אותה בביצוע של דימיטרי חבורוסטובסקי, הבריטון הרוסי כסוף השיער הידוע והמרגש, אך מישהו הזכיר לי באותו ערב שהוא חזר לאחרונה למטרופוליטן אחרי שבץ. טוב, לא בדיוק. הוא הגיע במפתיע לא מזמן לגאלה של המטרופוליטן (לא רצו להבטיח מראש סתם) ושר אריה מריגולטו, אבל הוא סובל מגידול במוח ומצבו בכלל לא התייצב. אכן, אופרה מקוללת. נחזיק אצבעות. גם לוצ'יה פופ קיבלה גידול במוח בגיל הזה. גם ארלין אוגר. טוב, נחזור לחיים. כלומר לכל המתים שיפלו פה בסוף היום… כאמור, משום מה, בסצנת האריה של דון קרלו, החליט הבמאי שאנו צריכים מסגור ובנוסף לפנל הגדול משמאל הוא הוריד גם עוד אחד מלמעלה. אלא שכאן זה לא היה חלק מקונספט שלם של מסגור סצנות כמו בווצק וככזה המסגור הזה היה פשוט יציאה חד פעמית לא קשורה ולא ברורה.

או אז, התדרדרנו לסצנות לא מרתקות בעליל. בדומה לסצנת חילוץ הפצועים הדלה תחת ההפצצות הקיטשיות המוקרנות שקדמה לאריה של דון קרלו, גם סצנת ההווי במחנה הצבאי שלאחריה לא הרשימה ולמרות ריבוי המשתתפים, היא היתה מפוזרת ומשעממת. מאכזבת היתה האריה המפורסמת של פרציוסילה: Rataplan, rataplan, della Gloria בביצוע יבש ומיובש. לא רק שלא אהבתי בכלל את המצ'ו אוקסנה וולקובה, שהיתה חסרת נוכחות בימתית וקולית, גם המקהלה, להבדיל מהבימוי בחו"ל, הועמדה בשורות טיפשיות, כששורת הנשים הראשונה כורעת ברך (שטיק שבו נעשה שימוש בהפקות אחרות דווקא ברגעים הפותחים את הסצנה הזאת). לפניה היו 15 דקות תהילה לרוכל טרבוקו בגילום יוסף ארידן בעל הקול המובחן מיד בשל גוונו המיוחד ששר בקול צלול וחודר, למרות שלא הבנתי את ההעמדה המטופשת שהחביאה אותו כמעט בין יתר החיילים. מי שהרים את הסצנה הוא הבריטון הרוסי בוריס סטאטסנקו שגילם את מליטונה, שגנב לכולם את ההצגה עם הביצוע הקולי העמוק והמדויק והתזמון הקומי המצוין, שקצת היה אובר דה טופ לעומת המשתתפים החיוורים האחרים. קטע הריקוד בסצנה הזאת היה טוב, אבל ההעמדה היתה דחוסה כשהרקדנים נדחקים לחלק קטן יחסית של מרכז הבמה. בסצנת ההמון הבאה – של הקבצנים, מליטונה המשיך לפזר ריטונים קומיים ועם התרגום של ישראל אובל, נדמה היה שהוא אף משפריץ ביקורת חברתית – למה יש לך שישה ילדים אם אין לך איך להאכיל אותם. אלוהים נתן היא עונה. מליטונה מאיץ בה להיהפך לנזירה כמוהו. ללא ילדים. הרקע של סצנת הקרב, עם הבמות הקטנות משני הצדדים ורקע השקיעה הקיטשי והלא מעניין, הוחלף כאן בהקרנות של חורבות מפוארות מהעבר, בתמונה שלא היתה משכנעת במיוחד. אכן בחירה תמוהה. וגם כאן נדמה שחבורת הקבצנים מתרכזת רק בחלק הצר של קדמת הבמה. ואם בסצנה זו שלפני המנזר זה עוד איכשהו הגיוני, ההידחקות לקדמת הבמה בסצנת המחנה הצבאי ובסצנת הפונדק במערכה השניה, כשאחורי הבמה ריק וחשוף נראה תמוה. אפילו לא הורידו מסך באמצע הבמה לצמצום השטח. ממש לא ברור למה הבמאי משאיר כאלו קצוות לא פתורים. ואם עסקינן בסצנת הפונדק, כאן זכינו לראות לרגע את מיודענו נח בריגר בתפקיד ראש העיר בביצוע מדויק ואלגנטי. חבל שאין כאן תפקיד מתאים גדול יותר לבריטון המוכשר הזה.

הסצנה האחרונה. אז כעת הסוף וכדי לציין צוק בין ההרים, אחרי הסצנה הקצרה בחצר המנזר, שוב מתחלפת הקרנה והפעם אלו מעין גושי סלע חומים-בז'יים. כאן זה לא נראה מרשים כמו בסצנות קודמות ואפילו מעט מטריד כי כשהזמרים חלפו בסך נראה שההקרנה מקרינה גם עליהם באופן מוזר, כאילו איזה צל פנטום חולף על פניהם. הסצנה הזו דלת משתתפים, אך ההעמדה בה לא מרשימה כבסצנות קודמות. לאונורה שרה את האריה שלה באיזה קיטון קטן בצד ימין, דו הקרב עם החרבות בקושי התרומם. הרגשנו שאלוורו לא רוצה להילחם, אבל גם הפרטנר שלו, שאמור להיות אחוז מוטיבציה, הנה הוא מגיע להגשים את ייעודו, לא נראה נרגש מדי מהמעמד. גם ההעמדה של דון קרלו הגוסס ואלוורו המגלה את לאונורה, הרצה לאחיה ונדקרת על-ידיו היתה עלובה ולא מרגשת. בקיצור נפילת מתח גדולה יחסית להתחלה המבטיחה. איך נפלו גיבורים.

כמה מילים על המקהלה וכמה מילים נוספות על התזמורת. המקהלה היתה אחידה ונקייה, וכמו יתר המרכיבים בהפקה זו, בהתחלה היה נראה שפנינו לטוב, אך חיש קל תקוותנו נתבדתה. זה לא שהרמה ירדה, אבל הניקיון והאחידות לא התעלו לכדי ריגוש וזיכוך ואחרי שהתרגשנו בסצנות הראשונות שלה בגלל הצליל המבריק, היציב והמלא, כאשר הוא לא התפתח מעבר לפורטה מצוין ואז פיאנו סביר ושוב פורטה במסגרת הט-דם שהוסבר קודם, זה היה מעט מאכזב. על התזמורת בניצוח אורן אפשר להגיד דברים דומים, כאמור. הצליל נקי ואחיד, קרשנדו מתפתחים יפה ומגיעים לשיא מרטיט, אבל זה היה שטיק שמוצה די מהר ואכזב כשחזר על עצמו, בבחינת זה כל מה שיש לי להציע. חסרו לי עוד גוונים בתוך הקווים המוזיקליים ופיתוח כל קו לכדי רגש מתאים אחר, בעיקר בתחום הגבוהים והעדינים. הכול בסופו של דבר נבלע באווירת הט-דם כשנראה שאורן מוותר מראש על האפשרות להוציא מהתזמורת גוונים נוספים.

לסיכום. זו היתה דוגמה להפקה שבגלל שהיא לא רעה בכלל, נשארנו רעבים להרבה יותר. אז כן, לא הסתכלנו אחד על השני במבוכה, כמו בהפקות האחרונות של לה גאזטה הארכיאולוגית והמיותרת או פאוסט הניסיונית יתר על המידה, אבל דווקא מכיוון שהתחלנו להתחבר לאופרה הזאת, חסר לנו השיא. הרמה הבאה בתור של הביצוע שהיתה כבר מעבירה את החוויה לספרה אחרת. בגזרת הבימוי נראה שלפנינו קונספט שמרני אך אפקטיבי. עם זאת, בעיות מוזרות בביצוע, ויתור על התפתחות לאורך האופרה ותפאורת ההקרנות שהלכה ונעשתה חובבנית (עם בחירות תמוהות ולא מושקעות בסצנת הקבצנים, בסצנת השקיעה ובסצנה המסיימת הביזיונית), השאירו אותנו עם חצי תאוותנו בידינו כשאנו מצפים לשווא להתרגש כמו בכמה סצנות שבהן ההקרנות עבדו היטב. אך הבעיה הגדולה ביותר של ההפקה הזאת היא חוסר האיזון בין הדרמתי לקומי, עד כדי כך שכאמור נדמה היה שאפשר לוותר על החלק הקומי. הדבר בלט בעיקר בהעמדה טובה לרוב, שיצרה חוויה דחוסה ומרוכזת למדי בקטעים הדרמתיים (מסגור מוצלח לשירה טובה של הסולנים באותן סצנות) והעמדות פושרות עד סתמיות ואפילו טיפשיות בסצנות ההמונים הקומיות, שלא הצליחו להעביר דבר מהאווירה הנדרשת. מליטונה המדויק, כמעט הציל טיפה את המצב, אך יותר נראה לא שייך כאמור, והביצוע החיוור והלא-כריזמטי בעליל של פרציוסילה היה חיסרון מרכזי בסצנות אלו. בשורה התחתונה, קיבלנו הצצה לכוחו של גורל, טעימות לעתים לא מבושלות מספיק שלא התרוממו לכדי הפקה מסחררת שתעביר כיאות את כל העושר והיופי של המוזיקה הנפלאה של ורדי. לפחות אנו למדים כאן למה צריך לצפות.

כוחו של גורל באופרה הישראלית. בכורה: 15.5.17. מאת: ג'וזפה ורדי, ליברית: פרנצ'סקו מריה פיאווה, מנצח: דניאל אורן, במאי: פייר פרנצ'סקו מאסטריני, תפאורה: חואן גויירמו נובה, תלבושות: לוקה דל'אלפי, תאורה: פסקל מרא, כוריאוגרפיה: מתילדה רוביו. משתתפים: אירה ברטמן – לאונורה, גוסטבו פורטה – דון אלוורו, ולדימיר סטויאנוב – דון קרלו, אוקסנה וולקובה – פרציוסילה, ג'ורג'יו ג'וזפיני – אב המנזר, בוריס סטאטסנקו – מליטונה, קרלו סטריולי – המרקיז, טל ברגמן – קורה, יוסף ארידן – טרבוקו, יאיר פולישוק – רופא, שקד סטרול – קבצנית. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, מקהלת האופרה בניצוח איתן שמייסר. תרגום: ישראל אובל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.