על 'ומה אעשה בחרב הזאת?' של אנחליקה לידל, בפסטיבל ישראל
קיבלתי פטור מלכתוב על היצירה הזאת של אנחליקה לידל מפאת עיוורון. ולכן כעת אני לא כותבת על היצירה הזו. זו אינה ביקורת. זו אינה כתיבה. בסוף אני אצא יותר רדיקלית מלידל עצמה, רק שהיא אפעס לא רדיקלית בכלל, רק נתפסת ככזאת. וזהו שורש הבעיה כולה. ואולי סתם לקחו עבודה שלה לא מוצלחת במיוחד, רק כי רצו לקחת את העבודה האחרונה, ממש חמה מהתנור שהיא יצרה. ולא יכלו להתאים אותה כראוי להפקה כאן, לקהל שלא דובר ספרדית. למרות שאני כן, קצת, דוברת ספרדית, אבל לא ברמה של להבין את נאום מכונת הייריה של לידל, בשמלה אדומה, כל המערכה השנייה, עם פה ושם גיחות של דמויות לא מובנות מהלהקה שלה. אנשים ערומים עם תלבושת מוזרה של קו-קלוס קלן.
בעצם, אני חושבת, זו לא לגמרי פשלה עם הכתוביות הבלתי נראות. זו בחירה אמנותית. היו שני מסכי כתוביות. אחד לציטוטים, שבו הוקרנו כתוביות בגודל פי 2 מכרגיל ואחד תרגום לנאמר על הבמה, בגודל פי 2 יותר קטן מכרגיל. וכדי לשפר את הניסוי, החליטו להציב אותן בעומק הבמה ולא בראש הפרוסניום, כרגיל. אני כנראה נבחרתי, באופן אקראי, בגלל נתוני הראייה שלי, להיות בקבוצת הבקרה. אלו שלא רואים. חבורה שלמה של אנשים שניסתה כל המופע לרדת למטה, אולי אז הם יראו יותר טוב. הסדרנים קצת הפריעו לזה (טוב הם עשו את עבודתם ואי אפשר לשבת על המדרגות), אבל גם כשהתקדמתי במערכה שלישית קדימה, הסבל לא נפסק, אולי כעת אני לא רואה פסים לא מזוהים של כתוביות, אבל עדיין אני צריכה להיאבק על פענוח כל מילה. בסופו של יום, כשאתה נאבק בפענוח, בניסיון להבין את הנאמר, תיאטרון אתה לא רואה. גם לא סטנדאפ.
ואז בקישור בין האלימות שמפעילה עליי האמנית, למיתולוגיה, אני חושבת על הקשר בין עיוורון ונבואה. לא סתם העיוורים רואים יותר טוב מכולם. לא סתם ניתנה להם מתנת הנבואה. הם אלו שיכולים לצעוק המלך הוא עירום, אולי כי עירום לגביהם הוא בכלל לא פונקציה. מעבר למשעמם. הוא בכלל לא קיים. לא במשוואה. אומרים לי שיעבירו לי את הטקסטים בדיעבד. אני נגד. לקרוא טקסטים בדיעבד, זה לא לחוות אותם תוך כדי. אבל אז אני קוראת את הפענוח של יון פדר ב-YNET. אני תמהה אם הוא באמת הצליח לקלוט את כל מה שהוא מפענח באייטם שלו תוך כדי, או שהוא קיבל בריפ לפני. קצת לא אמין. אבל נניח שזה כך ואני חושבת שאם כך היא אנחליקה סתם מגלומנית שמתעסקת בעצמה. העולם סובב סביב אנחליקה. מתקפת הטירור היא בגללה. אני חושבת שמשהו מזה עוד קלטתי תוך כדי מהספרדית. קצת אני מבינה. אבל חשבתי שאני הוזה. שאני לא באמת הבנתי מה היא אומרת. אמן לא יכול להיות כל-כך אגוצנטרי. אחר-כך קראתי שהיא אומרת על עצמה שהיא סוציופטית מתפקדת. שיהיה.
איך אני שופטת אם משחק בסרט הוא טוב. יש שתי דרכים. אחת לשמוע את הטקסט בלי לראות. השניה לראות ללא קול. ככה אלמנט א' לא מפצה על אלמנט ב'. אז הנה, בעל כורחי אולצתי לבחון את העבודה הפטפוטית הזו ככה. גם אם הייתי יכולה לקרוא, הייתי שקועה כולי בכתוביות ולא יכולה להתרכז במה שעל הבמה. אז התרכזתי במה שעל הבמה. ולא היה שם כלום. היפני שבישל את חברה שלו. זה מה שאמרו לי שזה היה. מבחינתי זה היה יפני שמדבר מהר מהר מהר. צלילים מונוטוניים להשלמת אורגיית העירום עם התמנונים. זה אמור להיות יפה. אבל לא משהו מיוחד. אני ראיתי יופי זה היה אלימות. האם זה שהטקסט הזה מקברי היה משנה לי משהו. אבל אני בקבוצת הבקרה. לא אמורה לקבל את מה שכתוב בבריפ של יון פדר. אולי בעצם אנחנו אנשי קבוצת הבקרה, אנו המיוחסים. אנו באמת זכינו לחוות אירוע תיאטרוני שבו יופי ואלימות לא מגיעים אלינו בפטפוט, אלא במעשה. ואנחנו, יכולים לצעוק, אם רק נהיה כנים עם עצמנו, עיוורים גאים, עיוורים. וגם חרשים בעצם. שמלכת הלילה לא רק עירומה ולא רק מבקשת שישתינו עליה. היא בעצם לא יודעת לעשות תיאטרון. כי תיאטרון זה לא רק פטפוטים. טקסטים אפשר לקרוא מהנייר. הקשרים רחבים לציטוטים של מישהו אחר, אולי מוטב להתרווח עליהם בניחותא כשאתה לבד עם עצמך. כשאתה מציג אותם, צריך ערך מוסף. גם אי הבנה היא ערך מוסף. אבל כשלא מבינים את הטקסט, המופע הזה לא מחזיק מים. אני לא בטוחה שהוא מחזיק מים כשמבינים את הטקסט. אבל הטקסט מעוור. אלמנט א' מפצה על אלמנט ב' ולא רואים.
לא רואים למשל שהמבנה של היצירה הזו קלוש ולא מאוזן. לא רואים שהמבנה הקלוש והלא מאוזן של היצירה הזו, עם הקצוות הפרומים והלא מהודקים. הנה זרקנו לאוויר דידו ואיניאס, בשביל מה. שיא שאין לו פיתרון, לעיוורים כמוני אולי. לא רואים שהמבנה הזה לא משרת שום דבר. לא מוביל לשום מקום. שום דבר לא נבנה, לא נבנה ומתפרק ונבנה. לא אם אתם עיוורים.
אז יון פדר טוען שבמערכה ג' – לידל חושפת את אמצעי המניפולציה שהיא הפעילה עלינו קודם: "היה צריך להצליף בכם כדי שגופכם יבקש מחילה מנפשכם… כדי שתגלו את היופי" אני הייתי אמורה לראות את זה בכתוביות במערכה ג'. זה היה כל-כך קשה לקלוט עד שזה לא רק שלא יצר אצלי כל חוויה, אלא בקושי הצטרף למשפטים קוהרנטיים של אמירה. אומרים לי שסנטו בי על היותי בינונית, חמדנית וצרת אופקים. אני זוכרת איזשהו דיבור של שתן. אני עסוקה בתסכול של חוסר ההבנה. תחושת הפסד. כאילו שאם לא הייתי בעלת מום מצבי היה טוב יותר. הייתי מקובלת, מבינה על מה אחרים מדברים. אני לא. אני מבינה הרבה יותר. מי את אנחליקה לידל שתגידי לי שאני בינונית, חמדנית וצרת אופקים. אני יכולה להגיד עליך בדיוק את אותו דבר. את חמדנית וצרת אופקים. הנה באתי לראות מופע והוא עוסק כולו באנחליקה. אני ואני ואני. צר עולמך כעולם אנחליקה. מה שחשוב זה הקתרזיס, אבל לא שלי, אלא שלה. בעצם לא קתרזיס אלא הצורך שלעולם לא יבוא על סיפוקו למלא את החסר. לקבל את החיזוקים הנדרשים לכל סוציופט. לא סתם אהבת הקהל. אלא ההרגשה שאתה שולט בו, שאתה מפעיל עליו מניפולציה. לכן היא עצמה על הבמה, מופיעה בעצמה, מקבלת בעצמה את הווייב מהקהל. מתפעלת את כל שחקני המשנה להיות הקישוט שלה. ההשלמה שלה. הכול אודות אנחליקה. Todos sobre Angelica. הטרור בבטקלאן הוא בגלל אנחליקה. באמצע צריך למלא את החסר, להמציא תימה על טירור, אלימות ומיתוס. אמרו לי שבמופע אחר, זה משהו עם פמיניזם ושחרור האמהות. או משהו כזה. זה תירוץ. המטרה היא הקתרזיס. לא שלכם. של אנחליקה. המטרה מקדשת את האמצעים. אתם עיוורים. חושבים שהיא לשירותכם. לא. אתם לשירותה.
ועד כדי כך היא נואשת למלא את החסר, שלא אכפת לה שישתינו עליה. תמהתני אם היא מוכנה שישתינו עליה גם כשאף אחד לא רואה.
מה מותר אנחליקה מכל אמן אחר. מה מותר אנחליקה ממני, מהלא כתיבה שלי עליה.
ומה אעשה בחרב הזאת?, 9 ביוני 2017, פסטיבל ישראל. טקסט, בימוי, עיצוב במה ותלבושות: אנחליקה לידל, תאורה: קארלוס מארקרי ודיוויד בניטו, סאונד וידיאו: אנטוניו נבארו. בביצוע: אנחליקה לידל ולהקתה ומקהלה ישראלית בשיר Moro Lasso.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)