הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על היצירה 'קסטור' מאת אבשלום פולק, תיאטרון מחול אבשלום פולק.

יש כאן בחינה, אולי, של כל מה שאפשר לעשות עם חפץ זה או אחר. נניח הקובייה, היא מושב, היא אבן בניין, בגדלים שונים, היא גם ראש מרובע. שתקועים בו, ושגם עמידה על הראש לא משחררת ממנו, אולי תוקעת עוד יותר. אני מנסה לעשות פה ביקורת פורמליסטית, אבל אנו עדיין תקועים במסמנים. זה מזכיר לי עטיפות של תקליטי להקת The Residents ששנים רבות הופיעו עם חליפות white tie, ועם כיסוי ראש דמוי עין ענקית ועליה כובע צילינדר. נניח כמו על עטיפת האלבום שלהם אסקימו. וזאת כדי לשמור על אנונימיות. כאשר צופים ביצירה שמתקיימת רק בשעת תנועה, קשה להיות עד כדי כך פורמליסט, למרות שזה אפשרי, כמו שראינו במופע של לוסינדה צ'יילס, בפסטיבל ישראל לפני כמה שנים, אבל זאת, כאשר הצורה התייחסה למדיום הריקודי-תנועתי ולא למדיום אחר, כמו ציור או פיסול. שאז אנו במסגרת תיאטרון חפצים ושוב עוסקים ביחסי גומלין בין החפץ לאדם. קשה להיות פורמליסט תנועתי בהקשר כזה. אבל אני רוצה לציין את העבודה עם הכוסות, כאשר המופיענים מנסים להתוות את המרחב של מופיענית נוספת, כמו אלקטרודות שמסמנות תנועה, אולי, כאשר לא ברור, בסופו של יום, אם ברצונם באמת לתפוס אותה או לייצר קומפוזיציה מעניינת בה היא תשתלב (גם היא מחזיקה בזוג כוסות), אם היא מופעלת או מפעילה, או בהמשך שרשרת הכוסות שנעה בגלים שיצרו המופיענים, שגם ידעה להתנפץ (ניפצו אותה) ולהתפזר במרחב. והיה גם הניסיון להציג את כל התנועות שאפשר לעשות עם מקל/מוט, למשל לחתור, כמו בסירה, להתהלך בעזרתו כמו מקל הליכה, כשמתהלכים על הברכיים כמו מוגבל, למשל (עוד מסמן, קשה להסיר אותם לחלוטין). להכות את עצמך עם מקל. להכות אולי מישהו אחר. להזיז מישהו עם מקל. להניע מישהו עם מקל. ליישר מישהו עם מקל. ליישר משהו זה לא רק פורמליסטי, זו גם מטפורה. מסמן.

על 'ריצ'רד ה-3' בתיאטרון גשר.

ידוע כי בעיתות משבר, נדרש לו לעם תמונה סכמטית בשחור לבן, רע מול טוב, נקי מול מלוכלך, נכון מול לא נכון. המציאות אינה כזו. המציאות התיאטרונית אינה כמו המציאות ברחוב, היא אינה המציאות כפי שטבע אותה המחזאי לפני 400 שנה, אינה המציאות ההיסטורית, אם אנו יכולים להגיע לחקר האמת לפי מקורות אובייקטיבים ולפנות אל הנושא נקיים מכל מיתוס פיקטיבי שהשתלט כל כך על התרבות המערבית עד שהוא הפך כמעט לאמת. בעצם שוב נגיע לשאול מהי האמת לעומת מהו היפה.

שייקספיר כתב ופעל בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, נכדתו של הנרי השביעי, לפנים הרוזן מריצ'מונד, שניצח את ריצ'רד השלישי בקרב בוסוורת' ותפס את הכתר, למרות שתביעתו לכתר הייתה קלושה לחלוטין. הוא היה צריך לייצר לגיטימציה לשלטון רעוע זה, ובעצם אפשר אולי לומר שהנרי השביעי צריך להגיד לריצ'רד השלישי תודה רבה על כך שהוא השמיד את כל האנשים שהייתה להם טענה יותר חזקה לכתר, כי בהתחשב בכך שתביעתו של ריצ'מונד לכתר הייתה כה קלושה, בעצם החיזוק הכי גדול שהוא זכה בו בעניין תביעתו לכתר הוא נישואיו לאליזבת מיורק, בת המלך אדוארד ה-4, וזה בעצם מה שהביא את הלגיטימציה להנרי השמיני ויורשיו, כלומר לאליזבת I, אבל זה כנראה לא ממש מספיק. צריך גם להוכיח שבאנו חושך לגרש. שהשליט הקודם היה שחור משחור. או ככה לפחות טיראן מראה לנו.