הסאטיר בתיאטרון

על 'ומה אעשה בחרב הזאת?' של אנחליקה לידל, בפסטיבל ישראל

היפני שבישל את חברה שלו. זה מה שאמרו לי שזה היה. מבחינתי זה היה יפני שמדבר מהר מהר מהר. צלילים מונוטוניים להשלמת אורגיית העירום עם התמנונים. זה אמור להיות יפה. אבל לא משהו מיוחד. אני ראיתי יופי זה היה אלימות. האם זה שהטקסט הזה מקברי היה משנה לי משהו. אבל אני בקבוצת הבקרה. לא אמורה לקבל את מה שכתוב בבריפ של יון פדר. אולי בעצם אנחנו אנשי קבוצת הבקרה, אנו המיוחסים. אנו באמת זכינו לחוות אירוע תיאטרוני שבו יופי ואלימות לא מגיעים אלינו בפטפוט, אלא במעשה. ואנחנו, יכולים לצעוק, אם רק נהיה כנים עם עצמנו, עיוורים גאים, עיוורים. וגם חרשים בעצם. שמלכת הלילה לא רק עירומה ולא רק מבקשת שישתינו עליה. היא בעצם לא יודעת לעשות תיאטרון. כי תיאטרון זה לא רק פטפוטים. טקסטים אפשר לקרוא מהנייר. הקשרים רחבים לציטוטים של מישהו אחר, אולי מוטב להתרווח עליהם בניחותא כשאתה לבד עם עצמך. כשאתה מציג אותם, צריך ערך מוסף. גם אי הבנה היא ערך מוסף. אבל כשלא מבינים את הטקסט, המופע הזה לא מחזיק מים. אני לא בטוחה שהוא מחזיק מים כשמבינים את הטקסט. אבל הטקסט מעוור. אלמנט א' מפצה על אלמנט ב' ולא רואים.

על 'הטייפ האחרון של קראפ' מאת סמואל בקט, בביצוע רוברט וילסון, בפסטיבל ישראל

ניכור. מה זה אמר אז ומה זה אומר היום. חלום ושברו. אבל וילסון, זאת יש לזכור, מפאת גילו, כמו רינה ירושלמי, שייך לדור של החלום ושם הוא גם נשאר. כך שאנו מקבלים ניכור בריבוע. זה יפה, אך האם זה אפקטיבי. היום. ולכן תחילה עלינו לשאול מה אפקטיבי היום. זה רחב. אולי, האם ניכור אפקטיבי היום. מה נשתנה. שאז הניכור היה אמצעי זר, מוזר, מאיים. שוק. העולם היה רע, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות. זה הביא לאופנת הניכור באמנות, בפילוסופיה. השורשים היו קודם, אך כעת הפטיש הלם בכל הכוח. המטרה: לזעזע. מוזר איך שתי מלחמות עולם, שהציגו לעולם רוע שאולי טרם נראה כמותו, עדיין השאירו את האנשים אנושיים, כך שהם יוכלו ללכת לתיאטרון ולהזדעזע מהניכור. פתאום התיאטרון עוסק באנטי-גיבורים, בייאוש, בכישלון. והאמצעים האמנותיים – ניכור. זה חידוש וזה גורם לאנשים לחשוב. אבל היום. בעולם המנוכר שלנו, כשכולנו אנטי גיבורים... זה פשוט נראה לנו אותו דבר כמו החיים שלנו, רק ביותר מסוגנן. ביותר יפה. אולי בגלל זה כדאי ללכת עד הסוף ולעטוף הכול בגוצ'י או בוורסצ'ה. הזיכרונות והכישלונות טובעים במותגים. אולי אז נזדהה. כלומר אולי אז תהיה לנו נחמה. אבל וילסון הוא מותג בעצמו, לא צריך קביים. אז לו נשאר רק כלב (והוא אפילו לא שלו, אלא בעצם של בקט).

על ההצגה '1984' בתיאטרון הבימה.

מציצנות. לפי ראשי הפרקים שהכנתי מראש, זה אמור היה להופיע למעלה למעלה, כשציינתי שהאח הגדול הפך לכלי בידורי, למטחנת כסף, לאמצעי שיווק. אבל נסחפתי בהצגת הצד המציג. והנה צריך לדבר על הצד הצורך, הצד השני של אותו מטבע. אבל בעצם, בבואנו לתיאטרון, כולנו מציצנים. האח-הגדול הוא מן תיאטרון. לא רק שם, בתוכנית הטלוויזיה. גם באותה מדינה טוטליטרית. המציצנות שם היא כלי הישרדות. גם בתיאטרון היא אמורה להיות כלי הישרדות. מטפורית. ושאלת השאלות שאני שואלת בבואי לנתח את ההצגה הזו (סוף סוף אחרי 3000 מילה בערך) היא מה הערך ההישרדותי של ההצגה הזו. יש כאן כמה אופציות. אני אישית, מצפה לקתרזיס האימה. זה לא היה כאן. אש המרד לא הוצתה, גם לא מחשבתית, תודעתית. יותר מאשר זיכוך, ההצגה הזו מציעה לנו מירוק. מירוק רגשות האשמה שלנו. על שאנו מאפשרים את זה. כן כן. קראתם נכון, על שאנו מאפשרים את זה. על שאנו מציצים ונהנים מזה.

על 'סיפור אהבה בשלושה פרקים' בתיאטרון הבימה

אני חושבת שצריך להוציא חוק שהתוקף של מחזות להט"ביים צריך להיות חמש שנים בלבד. זה פרק הזמן שבו הם באמת אפקטיביים. אח"כ הם הופכים למוצר ארכיאולוגי במקרה הטוב, או הומופובי במקרה הגרוע. אין דבר רע יותר למטרה הלהט"בית מאשר להתנצל ולהסביר על משהו שכבר מזמן נהפך למובן מאליו. אין לכם מחזות להט"בים חדשים ברפרטואר העולמי, שאתם צריכים לנבור בעבר הרחוק, פעם שנייה באותה שנה. אז מה אם אלו מחזות על הומואים יהודים. בהבימה צריכים כנראה יועץ לעניינים להט"בים. זה באמת כבר מביך מה שהולך שם בתחום הזה. עאלק תיאטרון לאומי. ככה אתם רוצים לחנך את הנוער.

מה שמציל את ההצגה הזו היא הברקת הבימוי, כנראה בעקבות השם המקורי Torch Song Trilogy, שהביאה את הטריו המקסים והאהוב עליי משכבר 'האחיות לוז' לשיר את רפרטואר האולדיז שלהן בהרמוניות מרהיבות במעברים שבין הסצנות (בליווי פסנתר וקונטרבס שניצבו, כמו בבר, על המרפסת בסט הדו-קומתי שעל הבמה), בבחינת מה יעלה לאדם גיי בראש בסיטואציה זו או אחרת בחייו. אני תמיד שמחה להגיע לקונצרט של הבנות האלו, רק חבל שכאן היו מן קטעי מעבר מייגעים כאלו. אתם יודעים. פה ושם זה עבד ובכינו בסוף (כלומר זה עבר את מבחן הדמעות... בנקודות), אלא שלרוב היה מביך. אבל לפחות, היה הומואי לתפארת עם שירי הגייז האייקוניים האלו.