הסאטיר בתיאטרון

על 'על האהבה' של עדינה בר-און

יש להן דרך. מוכתבת. רק קדימה. מן השואה אל התקומה. פרוגרס. אסור להתלונן אולי רק בהתחלה. צריך לשדר חוזק אם יש נפילות תפתרו את זה מאחורי הקלעים לנו רק תגידו שאתם מתחזקים שהכאב הולך ומקהה עם השנים שכבר לא זוכרים יותר את הבן את הריח את הקול לפעמים צריך הקלטה כדי להיזכר תמונה כדי להיזכר תמונה כדי ליצור סמל כמו תמונה של גלעד שליט שהפכו לגרפיקה אפילו לא תמונה טובה במיוחד אבל עדינה נתקעת בלופ איך היא בכלל מעזה הנודניקית הזו בעצם זה די מרגיע הרפטטיביות הזו ההשתהות אבלות זה לא מסע אל ההנצחה שהיא השכחה אבלות היא מחזור יש רגעים יותר טובים יש פחות זה לא רק הזמן אז שקפא מלכת שצריך לעבד זה הזמן ההוא שצף ומנסה להתכתב עם כל מה שקורה פה כעת ולא תמיד כמו שמותר מי קבע מה מותר בטוח גברים.

אני נזכרת שאצל לאקאן התרבות היא האב הגדול. האישה לא קיימת ככה הוא אומר אצלו היא קיימת מעט ורק בתור אימא. כמה מוזר זה שמי שהבחין יפה בין הממשי ובין הסימבולי בין מה שבאמת ובין הדימוי שממשיג אותה לא אומר שהממשי הוא אישה נראה לי מתבקש. ואז אני חושבת שאם גבר הוא מלחמה כלומר מרס אז האישה היא ונוס כלומר אפרודיטה כלומר האהבה שמספרים שנוצרה מהאשכים של אורנוס או מדמו כלומר האהבה היא הנחמה שנותרת אחרי האלימות ואם עדינה מזמינה אתכם למופע על האהבה היא בעצם מזמינה אתכם לשמוע מה יש לנשים להגיד או בעצם ללא מילים מה יש להן להראות. האם הדימויים של האב הגדול יכולים להעביר את האהבה של למעלה מזה.

על 'עקדה' (Sacrifice) מאת ובביצוע עדינה בר-און (1998, 2023)

לכשזוהה, דפוס התנהגות זה נדמה כבלתי נמנע, כמנהג שאין ברירה אלא לנהוג לפיו. זה לא פסח גם עליי: הפרשנויות שלי בתחילת מאמר זה גם הן יכולות להיקרא כאובייקטיפיקציה כזו. האסוציאציות החופשיות שהעליתי קודם לכן על הכתב, למרות שהן מושפעות מהתיאור של עדינה, נובעות מהעולם הפנימי שלי, משרתות אותי באופן בלעדי; להיכרות שלי עם עדינה אין כמעט קשר להן. כמו הקהל באירוע למען הנשים המוכות, גם אני הלבשתי את עדינה בנקודות ייחוס סובייקטיביות מדמיוני הקודח. לכן, באופן מוזר למדי, המאמר הזה בעצם מסמן כסובייקט, לא את עדינה אלא את עצמי. כמו הנשים באירוע ההתרמה, כמו אני השתמשתי בעדינה כתירוץ להציג את עצמי, להנכיח את עצמי, כתמריץ לעיבוד העצמי התמידי של הסובייקטיביות שלי. האקט של עדינה היא רק עוד מאורע, שיכולתי לשקול את עצמי כנגדו, כדי לשוב ולכונן את עצמי כייצור קיים.

על 'אנטיגונה' של ברכט, בעקבות הצגה בבימוי עירא אבנרי.

אחד הדברים ששינה ברכט בעלילת הסיפור היווני המקורי של אנטיגונה המוכר מהמחזה של סופוקלס, ומהמחזה של אייסכילוס השבעה נגד תביי, היא ההפיכה של סיפור הרקע מסיפור גמור וסגור שנותר בעבר, לסיפור שבסופו של יום מתגלה כאירוע שעדיין בהתהוות, שעדיין מדווח לנו על מהלכו ושהוא עדיין נמשך גם בעת שההצגה מסתיימת, למרות שאנו מבינים שסופו בוא יבוא. קיצו הרע כבר נחתם, אלא שהוא יקרה אחרי שנחתם סיפור המחזה שלפנינו, אחרי מות אנטיגונה והיימון, ומגראוס, אחיו, שעדיין נלחם על אדמת ארגוס, אחרי מות האח של האחיות הגרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה, מהפרולוג ומהאפילוג. כך הופך ברכט את המעשה התיאטרוני מזרקור נקודתי וחיצוני להיסטוריה ולחיים עצמם, לתהליך שמתנהל במקביל להיסטוריה שלנו ביקומו הוא ובאותו סוג של מודלציה ביקום המקביל כ-2500 שנה מאוחר יותר.