על "מאדאם בטרפליי" באופרה הישראלית
מאדאם בטרפליי היא גרסה איטלקית מוקצנת לסיפור אהבה מסריח מגזענות, מניצול, מקולוניאליזם ומשוביניזם, עם סוף גרנדיוזי רע ומר, שבו הצדק לא מנצח. הבמאי של ההפקה הזו מוצא כי בעצם בטרפליי אשמה ומגיע לה סופה הטרגי, שכן עברה על הדיבר "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי". זוהי גישה מערבית, מתחסדת ופטרנליסטית, שכן הדיבר הזה אינו אינהרנטי לדתה המקורית של בטרפליי, זו שאותה היא עוזבת ואליה היא חוזרת בסוף. אבל אולי אפשר שהיא מייצגת נכונה את גישתם של הכותבים לסיפור, שכמו הבמאי הסתכלו על הסיפור תחת הפריזמה של תרבותם שלהם.
הסיפור והסיטואציה נראים לקהל של היום מטופשים במקרה הטוב ומקוממים במקרה הטוב פחות ועדיין, מאדאם בטרפליי היא עדיין אחת האופרות המרתקות ביותר. כוחה היום אינו בסיפור אלא במוזיקה. בפרטים המרכיבים את השלם, ברגעים הקטנים של אהבה, געגועים, תסכול, חרטה ואכזבה שכולנו פוגשים בחיים ושפוצ'יני כה הטיב להעביר באמצעות המוזיקה. הפקה של האופרה, אמורה אם כן לשרת בעיקר את המוזיקה, את החוויות הרגשיות שהיא אוצרת בתוכה, את פרטי הסיפור ולא את הסיפור עצמו. איך עושים זאת? אין תשובה אחת. אפשר להתחקות אחר הרגשות של הנפשות הפועלות בקלוז-אפים שמתעכבים אחר סערת הרגשות שלהם בסט ריאליסטי לחלוטין ואפשר להבליט אותן חוויות באמצעות הפקות תמציתיות ומרומזות.
ההפקה שלפנינו בחרה בקו תמציתי, שסיפק תמונות ראווה כרקע להתרחשות, תוך קריאת תגר תמידית על עיקרון הייצוג. תמונות הראווה שרתו לעתים באופן יוצא מן הכלל את החוויה ולפעמים התחרו בה באמצעות מצגים ויזואליים מרהיבים שגנבו את הפוקוס. אך המוזיקה הגאונית והעל-זמנית של פוצ'יני התעלתה מעל כל הניסויים הוויזואליים ובעזרת צוות סולנים מבטיח, הזכירה לנו, שוב, את הטרגיות, את העוצמה ואת הקסם שברגעים הקטנים של החיים. אכן, אלו החומרים שיוצרים קטרזיס. (15/4/12)
