הסאטיר בתיאטרון

שוט התוכחה

על 'מיקה שלי' בתיאטרון הבימה
דבר ראשון אני רוצה להגיד ש'מה אברך' זה הסולו שלי (בכיתה ד', בכיתה ה' ובגם בכיתה ו' בטקס יום העצמאות, אז גם הוסיפו לי את 'מגש הכסף' כולו ובע"פ.) ואם זה מזכיר לכם את הריב על הסולו ב'על המחנה' (הידוע בשם הרשמי 'שלווה') מהסרט הלהקה… (בין יפצ'וק לנועה) זה רק כדי לומר שמאמא מיה לא היה הראשון שבנה מחזמר סביב שירים ידועים, היה גם הסרט ההוא, של אבי נשר אז ילד בן 24 (שלצערנו נזכרנו בו בימים אלו בנסיבות טרגיות), שעל תקליט הפסקול שלו הייתי חורשת בילדותי, שהסתיים באותה צורה כמו ההצגה שלפנינו, עת הקאסט ששר את 'שיר לשלום' התיישב על שולי הבמה… אל תחשבו שלא שמנו לב לציטוט (המתבקש) ואני גם חשבתי על רצח רבין בהקשר זה. יש כאלו שהעדיפו להדחיק… ומיקי קם שהיתה שם בזמן אמת (אם כי היא מספרת בראיון שהגיעה ללהקת הנח"ל רגע אחרי שרוזנבלום עזב) הפכה ליום אחד למירי אלוני, הכוכבת של רוזנבלום, והנה היא שרה את 'להיות לבד' ואת 'על דעת המקום' ואת 'הבלדה על חדוה ושלומיק' ובכלל מראה לכל הילדודס שפיזזו יענו להקה צבאית מסביב, איך באמת עושים את זה ואיך מגישים שיר (לא מורחים כמו שיר מעלית אלא מכניסים רגש). ואני רק חושבת למה פיספסו את השיר הכי חשוב, למרות שמרוב שהם לא הצליחו להכניס את הכול לתוך המחזמר, הם עשו מחרוזת שירים נוספת אחרי ההשתחוויה (וגם אז הגיעו רק ל-27 שירים מתוך 1200 שכתב רוזנבלום). מה זה עושה למחזמר שאמור להיות עם התחלה ואמצע וסוף עם מסר. אז אני מביא לכם אותו כאן: ליל חניה, למילותיו של אלתרמן.

חוץ מזה אני רוצה לומר ששכחתי בבית את הפנקס ונאלצתי לכתוב על המעטפה משני צידיה. אבל לרוב נמלאתי גועל מהסיפור הסכריני והמגויס שרקמו לנו פה. צריך ללכת לצבא, אסור לרדת מהארץ, אסור להשתמט, אסור להפיל, מיקה היא בעצם מרוקאית, בסוף כולם חוזרים בתשובה וההומואים מתים (כלומר השמאלנים יפי הנפש הפציפיסטים המשתמטים, שמעדיפים לשבת בכלא על סרבנות). כפיים. אבל לגבר מותר לעזוב את בת-הזוג והתינוק שלהם (הוא אפילו לא התחתן איתה כי זה מלחיץ אותו) כי פתאום הוא מאוהב במישהי אחרת. והטוויסט של בחור גיי ששר את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', לעד של שלומית אהרון האלמותית, בכלל לא היה חתרני כמו שרצו, סתם מתאמץ. כלומר הסיפור. וגם השיבוץ של חלק מהשירים, במיוחד בהתחלה, מאולץ ביותר.

בתוכניה אנו מתבשרים שמיקה שלי היא בעצם זקנת היצירות הישראליות בז'אנר. היא נהגתה עוד לפני מרי לו אפילו על-ידי גרי בילו מנהל בית צבי שקיבל השראה מהצלחת מאמא מיה. היא הועלתה בהפקות של בית הספר ותיאטרון הספריה ב-2003, ב-2007 וב-2015. האם העיבוד שבוצע כעת על-ידי שחר פנקס ומשה קפטן הפך את המחזה הזה למותאם מירי רגב, או אפילו למותאם התיאטרון הלאומי, כמוסד שמשמש שופר של הערכים המקודשים כעת על-ידי ההגמוניה. מה היה במקור ומה שונה. לא מצאתי יותר מדי חומר, אבל כנראה שנערכו שינויים רבים, כיוון שברור שהליין-אפ של השירים שונה לחלוטין, נשמטו שירים ונוספו שירים וזה בהכרח מצריך שינויים בעלילה, השמטת הילדה המספרת (הדמות המרכזית, הקול הרפלקסיבי, שהוא אולי ההישג היצירתי החשוב של ענבר כמחזאי) ושיבוץ שירים שהיו, במקום אחר ולדמויות אחרות לעתים. מתברר שהגרסה ההיא, מיקה המסכנה היתה צריכה להפסיד שניים כדי להגיע למנוחה ולנחלה. היא איבדה את גידי להלם קרב, כמו פה. התחברה אח"כ עם ארי שחזר בתשובה, כמו פה. אבל שם, מיקה מאבדת את ארי במלחמת יום כיפור כשהיא בהריון וחוזרת להיות עם גידי, שחוזר לארץ (כנראה בעקבות המלחמה, מה שקרה לרבים וטובים). כאן, גידי משום מקום חוזר כדי להפריע לחתונה ומיקה אומרת לו ללכת, במה שהוא לחלוטין טלנובלה מטופשת. ואני חשבתי על זה, שגל החזרה בתשובה בא בעקבות המלחמה ההיא, בעקבות השבר ולא בין שתי המלחמות, אז התהלכנו כאן ככל יכולים. ובכלל לא הבנתי איך ביום בהיר אחד מיקה פתאום הולכת עם מישהו דתי, אאוט אוף דה בלו. בגרסה הקודמת, כך הבנתי, עקבנו אחריה מגלה את האמונה בעקבות אהובה בתהליך ארוך שלא רק הגיש עלילה ללא חורים מוזרים, אלא אולי הנגיש לנו את האמונה בצורה חיובית ולא מתריסה. וגם פה, חייבים להשאיר את הילדים (כלומר אותנו, את הקהל) ילדים תמיד. דמויות ההורים כאן הועצמו עד מאוד: אבא של מיקה המרוקאי (יעקב כהן) ואמא של גידי (מיקי קם), ניצולת שואה וגם בתפקיד קטן, אבא של אלישע, קצין לשעבר בצבא, שתמיד שמורה להם זכות התוכחה. עם שוט התוכחה הזה שמונף לנו מעל הראש כל הזמן, לא באמת מאפשרים לנו ולבנים/בנות על הבמה בעצם להתלבט בעצמנו ולהחליט בעצמנו. כולם נדרסים מראש על-ידי הנרטיב המוכתב. די בדומה למה שקרה בדור תש"ח, כמוצג בהוא הלך בשדות, דבר שזכה לביקורת רבה שהועלמה על-ידי ההגמוניה בזמן אמת במחזה מחזה רגיל, של יורם מטמור (שנכתב במקביל למקבילו המפורסם, אך הוצג לראשונה רק עשור אח"כ). ואם עמיתי נדב מנוחין מוואלה, שראה את ההפקה הנוכחית ולא את הגרסאות הקודמות ובמוצהר לא התייחס אליהן, יגיע למסקנה ש"בעיניי, ב-2018 "מיקה שלי" צריכה להיות משהו אחר לגמרי, שמנכיח קולות אחרים ופרשנויות חתרניות על בסיס כל השירים היפים, ונמלט מהסיפור ההגמוני." הריני לומר לו, שלאור מה שהיה בגרסאות הקודמות, הרי שכל החתרנות נמחקה בכוונה, בדיוק כדי להגיע בחזרה לקול ההגמוני. הבעיה היא שהדבר נעשה בצורה כל-כך גסה ובוטה, שהנרטיב הכוחני שנוצר, גובל בחוסר אמינות קשה שלוקח את הקהל בדיוק מההגמוניה והלאה.


ההפקה היתה כצפוי מוקפדת ומתוקתקת. הזמרים מקצועיים לעילא. ראינו את קאסט ב', ולכן לא ראיתי את יובל דיין שאותה רציתי לראות, אבל אם בהבימה החליטו לתת לעמית פרקש לשיר בהצגת המבקרים, כנראה שיש סיבה. התפאורה של ערן עצמון, ריבועים ריבועים בצורת 9 בריבוע, לפעמים שורות בלבד (מקלחות בנים) ולפעמים מתפרקות לבונקר בודד (גבעת התחמושת), פסעה לה בנחת בין בטוניסטיות ישראלית וברודווי סטייל הסרט רחוב 42, במיוחד בסצנה הסופית עם שורות ריבועי הפנים עם נרות הזיכרון.

אבל בכל זאת, לא למחזמר של ברודווי לפנינו (למרות הקריצה לסיפור הפרברים במהלך 'ישנן בנות'), אלא לערב שירה בציבור. הקהל מוחא כפיים עם השירים, שר את המילים, מוחה דמעה בשיר 'גבעת התחמושת'. איך אפשר שלא. גם אני עם כל הסקפטיות שלי… מדקלמת את השירים האלו בעל פה… זהו הפס קול של חיינו ואחד היפים שבהם. וכל עוד לא יהפכו אותו לשירי מעליות, כפי שקרה לא מעט בתחילת הערב, הטריק עובד ומסחטת הרגשות עובדת שעות נוספות. הקרדיט הוא אך ורק לרוזנבלום ולכותבי המילים. ממי שהיה פה על הבמה מאחוריה ומצדדיה, נתבקש רק לא לקלקל.

אני קוראת כתבה ישנה בהארץ על ההפקה הראשונה – פרויקט הגמר של מחזור מ"א בבית צבי שנת 2003. אפי שושני, אז המעבד המוזיקלי, פירק לחלוטין את הנרטיב המוזיקלי ואיתו את זה העלילתי בעיבודים שלקחו את השירים הרחק הרחק ממקורם. למשל הביצוע של 'בשמלה אדומה' בקצב איטי על-ידי הילדה המספרת, הזכור לכל מי שראה את ההפקה המקורית.

"דיר באלק שהקהל יצטרף לשירים, רק לא מסטיק", פרס שושני את האני-מאמין שלו בפגישה הראשונה עם הסולנים. "אם תקרה פה שירה בציבור, פישלנו בגדול".

"אם צריך לצעוק אז תצעקו", הוא מספר שהורה לזמרים ולמקהלה, "אל תפחדו להקצין ולתקוע סכינים בבטן של הקהל. אני לא צריך אותו מתרווח לאחור ומוחא כפיים, אני לא אוהב את הדברים האלה, אני לא הולך אליהם, זה לא אני. חשוב לי להגיד באמצעות המוסיקה משהו על המצב הישראלי ואתם הפה שלי. אז קדימה, תתלכלכו, אל תהיו נחמדים".

אפי שושני כבר לא פה. אפילו קרדיט לא ניתן לו בתוכניה הנוכחית בין הקרדיטים של ההפקה הראשונה, באופן מוזר המרמז מחיקה מכוונת. העיבודים המקוריים חזרו כמעט כולם ואם משהו זז שם זה רק לכיוון המתחנף עוד יותר של ברודווי, עם שילוב שירים מסיפור הפרברים כאמור (תראו איך פרקו אותו בהפקה המקורית), או שילוב פלאשבקים ב'מה אברך' במקום הבית הדיבורי שובר הלב. הכל חזר להיות נחמד, מתנחמד, מרצה. אמנם השאירו את קווי העלילה האוטוביוגרפיים ששילב המחזאי גדי ענבר, למשל סיפור האהבה ההומוסקסואלית, אבל רק כי זה משרת את הנרטיב הנוכחי שמשדר תיאטרון הבימה. כל העיקר עוקר ובסופו של יום מופיעה בתוכניה הקדשה מאוד לא רגילה "המחזאי מבקש להודות לשחר פנקס, הדרמטורגית, למשה קפטן, הבמאי, ולכל צוות השחקנים היקר, שבכישרונם הרבה תרמו תרומה עצומה בפיתוח המחזה לגרסתו החדשה." קצת מוזר לאור זאת, שבאותה כתבה מספר ענבר שהעיבודים של שושני הם אלו שגאלו את המחזה שלו ממגרת התקיעות אליה נגנז שנתיים קודם לכן.

כעת נשאלת השאלה, אם העיבוד המחודש ייהפך ליצירה קלאסית של הבימה, או יתפוגג לו למחוזות הקיטש הטרחני. את החתרניות, אם היתה, השארנו לאותם פרחי משחק במעבדת הניסויים של בית הספר. בעולם האמיתי צריך לעשות קופה.

המלצתי, עזבו אתכם מהקשקוש הזה. תשמעו את השירים כמו שהם, ואם אתם בכל זאת רוצים לראות את מיקה שלי, חפשו ביו-טיוב את ההפקה המקורית.

מיקה שלי, תיאטרון הבימה. הצגת ביקורת 10.10.18. מחזה מוזיקלי משיריו של יאיר רוזנבלום, מאת: גדי ענבר, בימוי: משה קפטן, דרמטורגיה: שחר פנקס, מנהל מוזיקלי: יוסי בן-נון, ע. מנהל מוזיקלי: גיא פרטי, מפיק מוזיקלי: ג'וני גולדשטיין, עיצוב תפאורה: ערן עצמון, עיצוב תלבושות: ילנה קלריך, עיצוב תנועה: עוז מורג, עיצוב תאורה: קרן גרנק, עיצוב וידאו ארט: שי בונדר. בהשתתפות: עמית פרקש, רויטל זלצמן, אושרת אינגדשט, נדיר אלדד, יעקב כהן, מיקי קם, משה אשכנזי, מתן שביט, דורון ברוקמן, שחר רז, שמוליק כהן. להקה: סיון קינר קיסינגר, רותם מלר, מאי מלר, יעל צדוק, אלינור דוד, דניאל חסין, אריק רינט, עודד סנדטש, זיו שליט, דודי גזית, ענבר יוחננוף.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.